במוזיאון תל אביב הוצגה עד לחודש אוקטובר תערוכת עשור לפרס ע”ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית. זה הזמן להרהר עליה.

הפרס על שם חיים שיף לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית הוא פרס המוענק לצייר ישראלי על אמנות ריאליסטית ופיגורטיבית. הפרס, המוענק מאז שנת 2008, נוסד על ידי דובי שיף לזכר אביו חיים שיף, מלונאי ואספן אמנות ישראלי ידוע. הפרס כולל מענק בגובה 10,000 דולר ותערוכה מיוחדת במוזיאון תל אביב לאמנות.

הפרס ניתן על ציור ריאליסטי, ז’אנר אמנותי שפעם היה דומיננטי לחלוטי ובעשורים האחרונים נדחק באופן מוחלט לשוליים, אך ניתן גם על עבודה קונספטואלית.

התערוכה הציגה את אחד עשר האמנים הישראלים זוכי הפרס מאז 2008. מגמת מייסדי הפרס היא “אופן תרגומו של הריאליזם לשפת היצירה היחודית של אמנים בני זמננו”. ואכן בתערוכה מקיפה זו, הכוללת כמאה ועשרים ציורים, מוצגים מבעיו השונים, המגוונים, ולעתים המפתיעים, של הציור הריאליסטי הישראלי העכשווי. האמנים המוצגים מגיעים מעולמות תוכן שונים, ויוצרים יחד תמונת מצב מקומית ועדכנית של שפה ציורית זו.  לכל אחד מהאמנים שזכו בפרס שיף לאורך השנים הוקדש קיר אמן, ועליו מוצגות עבודות שמייצגות מבחינת האוצרים תקופה של יצירה, ולא רגע נקודתי – כמו זה שבו התקיימה התערוכה של כל אחד מהם.

התערוכה כללה 120 עבודות של הזוכים, והגישה יצירות ותיקות שלהם, בצד יצירות עדכניות, ייצוג המאפשר לבחון את כיווני ההתפתחות וההשתכללות של כל אמן. כפי שהסביר הקטלוג, פרס שיף מבקש לייצג קשת רחבה של אמנים הנתונים בעולמות תוכן שונים – נשים וגברים, אנשי ההתיישבות העובדת ועירוניים, “צברים” ומהגרים, חילונים ודתיים, בני עדות ודתות שונות.

“כאשר הומצא הצילום, לפני כמעט  200 שנה, היו שסברו כי ‘מהיום – הציור מת!’, כלומר: אין טעם לצייר עוד בסגנון ריאליסטי ומדויק, שהרי המצלמה תמיד תעשה זאת טוב יותר, מהר יותר וזול יותר. מאוחר יותר טענו אחרים כי אמנות אמיתית חייבת להשתייך לאוונגרד, להיפרד מהמסורת הפיגורטיבית לטובת ציור מופשט, אקספרסיוניזם מופשט, אמנות מושגית וכדומה. אבל בניגוד לתחזיות, האמנות הריאליסטית-הפיגורטיבית עדיין פורחת, בישראל ובעולם, לצד כל הסגנונות האחרים”. כך מסביר ד”ר דורון לוריא.

האומנם ?

לי נראה שתערוכתם של הריאליסטים במוזיאון תל אביב הייתה התמוטטות סופית של כל מה שמוזיאון תל אביב מייצג ומייצר. תערוכה בה לריאליסטים לא היה מה להגיד, ובסוף התערוכה לא נשארה תמונה אחת במוזיאון לתצוגות נוספות בעתיד.

  אורית אקטע, כלואה עם מלבוש תימני מסורתי בחינה שלפני החתונה.

למרות עבודתו הקשה של דורון לוריא בתערוכה, התערוכה הייתה לא יותר מעוד תערוכת זהויות, בה מוכרים את רגשותיהם של האמנים במה שהם, אחד הומו, אחד דתי, אחת דרוזית, אחת תימנייה.

אלדר פרבר – אור אחד, 2018 בתערוכת זוכי פרס שיף במוזיאון תל אביב

הצייר אלדר פרבר היה שם כשהכל התחיל, אבל פספס את שנות השמונים של זרם אמנותי זה, שאינו מוכן להתחבר עם חכמות ספרותיות שזרות לו כמו שהדת זרה לתיאולוגיה במדינה שלנו. וכך אלדר פרבר צייר הנופים (צייר נופים ריאליסטי החי ופועל בתל אביב ובברלין, זוכה פרס שיף לשנת 2012) הוא סוג של צייר שמעולם לא הצליח להעביר לקהל רעיונות מורכבים ביצירותיו, משום שהכל בציורי הנופים היה ברור מראש.

מיסגור הציורים במוזיאון שיפר משמעותית את עבודותיו של דוד ניפו (זוכה פרס שיף לשנת 2013), שאינו מבין שעליו להתקרב לאמנות הקונצפטואלית – דבר שעושים בשבילו בתוך העבודה שהוא עושה במילא.

דוד ניפו, דיוקן עצמי בתור דייג, 2015 בתערורכת זוכי פרס שיף במוזיאון תל אביב

הציירים אינם מסכימים עם, ובעצם אינם מכירים כלל, רעיונות פילוסופיים, והציירות מסכימות לכל אידיאולוגיה שמוכרת את הציורים שלהן.

המבקרים אדישים לחלוטין, אינם כועסים ואינם מתוסכלים מדבר. מול השירה העברית והפילוסופיה בארץ, הריאליסטים חלשים כמו הר של צבעים שמישהו שכח בסטודיו. הם אינם מבינים באמת את ההתפתחויות שהם בנויים עליהן מן הבסיס, אינם מכירים את בסיסו של מקצוע הציור מבחינה אקדמית. מבחינתי מדובר בחבורה של מעתיקנים, שאין להם רעיונות חדשים, ואינם מגלים את מחשבתם לאף אחד.

המבקר גדעון עפרת התעלם מהתערוכה הזאת התעלמות גורפת, והאולם, אולם סם ואילה זקס בבניין הראשי, שבו תערוכה זאת הוצגה, שהוא אולי החשוב ביותר של מוזיאון תל אביב, החוויר יחסית לתערוכות זכורות במוזיאון כמו תערוכתו של וואן דייק שהוצגה במוזיאון בשנת 1995, כשדורון לוריא מלך בפסגת האמנות הקלאסית.

אמנם מבחינה טכנית גרידא באופן כללי זוכי פרס שיף מציגים עבודה הדוקה ברמת העשייה הציורית, אך דלה מבחינת הצהרתם הקונצפטואלית התרבותית של אמניה, והיא בעצם חיקוי של מה שקיים.

הם אינם עסוקים כמו קרן רוסו למשל, שתערוכתה הוצגה במקביל באולם קרוב (ראו המאמר על תערוכתה של קרן רוסו “העתיד כפי שהיה צריך להיות על פי גרמניה הנאצית”, המערכת), במרכיבי המחשבה המוצהרת של האמנות, ושומרים לעצמם את מחשבותיהם העמוקות, אם יש כאלו, כסוד. דבר לגיטימי לחלוטין כמובן, אך לנו כצופים עדיף להיחשף לעומק ההיסטוריה והפנטזיות, הגשמת התרבויות העתיקות, ומודעות לזרם המודרניסטי והפוסט מודרניסטי, גם ברמה ההצהרתית, והעלאתם מחדש של מרכיבי מחשבת המערב על פניו השטוחים לרוב של ציור נוגה, אך אולי בלתי מעובד, ברמת המחשבה שמעבר לציור הקלאסי.

מיה זר, “לילי”, 2008 מתוך התערוכה “עשור לפרס ע”ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית” מוזיאון ת”א

הפקרותם התודעתית של ציירי פרס שיף נובעת מכך שאינם מודעים למשבצתם בתולדות התרבות, שנוגעת במודרניזם, ומהיותם קשורים קשר בל ינתק בהיפריאליזם הפוסט מודרניסטי, שהם מפחדים להעמיק כדי לגלות את קשריהם אליו.

כך יוצא, שלמרות שהם הרבה יותר מתורגלים במלאכת הציור מקרן רוסו למשל, הם מפקירים את מקורותיהם, ומרחיקים את עצמם מהמרכיבים שנותנים להם מקום מרכזי יותר במפה שמשורטטת בספרי תולדות האמנות, שהם לכאורה כה מכבדים אותם.

דוד ניפו “דיוקן כחול של שי וענת” 2007 מתוך התערוכה “עשור לפרס על שם חיים שיף” במוזיאון תל אביב

אובדן שליטתם של הציירים האלו בקריירות שלהם, מביא את נקודת הרתיחה שלהם לחוסר אונים, שמנותק מכל תרבות אקדמית שאינה מוחזקת בידו של אוצר התערוכה דורון לוריא.

עד שנבין אם הציירים האלו שווים באמת או שראינו חזיון שווא יעברו עוד שנים.

בנתיים אנו מברכים את זוכי פרס שיף על הישגיהם ארוכי השנים בתחום הציור, שמסוכמים בתערוכה שמדירה מתוכה לחלוטין את קשריה לאמנות העתיקה, ולהמשכיות אמנות הפיסול בארץ, גם בתוך האמנות של עידן הפוסט מודרניזם. אבל תחושת הצפייה בתערוכה היא תחושה של החמצה קשה, של יוצרים שיכלו לעשות משהו חשוב, והעדיפו להישאר מקובעים במה ש”מקובל”, ואולי בגלל זה זכו בפרסים.  

דוד ניפו – זהירות הגורילה

ראו גם

סקירת התערוכה

להביט במסורת -רונה טאוזינגר על התערוכה

מה קורה לאמנים עם הזמן : שלומית אורן על התערוכה

זוכי פרס שיף לאורך השנים בתערוכה המסכמת במוזיאון תל אביב

תגובה אחת

  1. כדאי לציין ש’דיוקן כחול של שי וענת’ הוא מחווה לציור רנסאנסי ידוע של איש דת עם אף גדול בכובע אדום.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן