אוסקר ויילד 1889
אוסקר ויילד 1889

אבי גולדברג תרגם את ‘נפש האדם תחת הסוציאליזם’ של אוסקר ויילד (1891), שעל אף השם דן במקומו של האמן בחברה, ומביא ביקום תרבות חלק מתרגומו להלן:

הפרט בחברה הנדרש לייצר דברים לשימוש האחרים נאלץ לפעול בהתייחס לרצונותיהם ודרישותיהם. הוא אינו יכול ליצור מתוך העניין או הסקרנות שלו במוצר, וכתוצאה מכך אינו יכול להפיק את המיטב שבו. כאשר חברה או חלק משמעותי ממנה, או ממשל מכל סוג שהוא, מנסה להכתיב לאָמָּן את אשר עליו ליצור, תהיה התוצאה בהכרח חיסול האמנות לחלוטין או שהיא תהפוך לחדגונית, סטראוטיפית, או שתתגמד לכדי אמנות מנוונת, לצורה מבישה של אומָּנוּת . פעולת האָמָּן בהפקת דבר האמנות הינה תוצאה ישירה וייחודית של מזג האמן. יופייה בא לה מכך שהאמן הינו מה שהוא. אין כל קשר למה שהקהל רוצה לראות ביצירה.
אכן, מרגע שהאמן מתייחס לרצון הציבור ומנסה לספק את תביעות טעמו, הוא חדל להיות אמן והופך להיות אֻומַן משעשע או משעמם או לבעל מלאכה הגון או רמאי. מאותו רגע הוא מאבד את תביעתו להיחשב כאמן. אומנות היא הביטוי העז ביותר של ה’אני’ שהעולם ידע. אני נוטה לומר כי האמנות כביטוי עצמי של האמן הינה המופע היחיד של אינדיבידואליזם שהעולם מכיר.
פשע, אשר בנסיבות מיוחדות יכול להיחשב אף הוא כביטוי של אינדיבידואליזם, יכול להגיע לידי ביטוי אך ורק באמצעות תודעתו של האחר, ובהתערבות אלימה בחיי האחר בחברה. הפשע שייך לזירת המעשים, הפעולה.
אך האמן, ללא התערבות בחיי הסובבים אותו, וללא כל הפרעה, יכול ליצור את כליל השלמות. ובהיפוך, אם האמן אינו עושה את יצירתו אך ורק לסיפוק מאווייו וטעמו, הוא אינו יכול להיחשב לאמן.

תמונתו של דוריאן גריי
תמונתו של דוריאן גריי

יש לשים לב לכך כי בהיות האמנות הביטוי האינטנסיבי ביותר של האינדיבידואליזם, היא גורמת לציבור לנסות להכפיף אותה לסמכות טעמו, דרישה שאינה מוסרית ומגוחכת. סמכות הכלל בטעם האמנותי הנה משחיתה כפי שהיא וגם בזויה. קביעה זו אינה באה להטיל אשמה על הטעם של ההמון, זו אינה בהכרח אשמתו של הציבור, הציבור תמיד ובכל עידן קיבל חינוך גרוע, וזו תוצאתו. על כן דורשים ההמונים תמיד כי האמנות תהיה קלה, פופולרית, בכדי שתשרת את טעמם. האמנות נדרשת להחניף ליהירות המגוחכת שלהם, לתת להם עוד מאותם הבלים שנתנו להם בעבר, לומר להם שוב את שהורגלו לשמוע כבר, להציג בפניהם את מה שכבר מזמן היה צריך לשעמם אותם. האמנות נדרשת לבדר אותם, לאחר שמלאו כרסיהם באכילת גסה, ולהסיח את דעתם ולשובב את רוחם כאשר התעייפו מהטמטום של עצמם. אמנות אינה צריכה כלל לנסות להיות פופולרית, הציבור הוא זה שצריך להתעלות לטעם האמנותי.
במצב הקיים בחברה, יש הבדל רב בין יחס ההמון לאמן בשונה מיחסו למדען ולהוגה הדעות. אם נאמר לאחרון כי תוצאות הניסויים שלו, והמסקנות המדעיות שאליהן הגיע, צריכות להיות כאלה שתהלומנה את טעם הציבור, כאלה שאינן מתנגשות בדעה העממית הרווחת בנושא מחקרו, ואינן צריכות לפגוע בדעות קדומות פופולריות, תגובתו תהיה שדרישות הללו משעשעות אותו. לחלופין אם נאמר לו שאל להן לתוצאות מחקרו לפגוע ברגשות של אנשים פשוטים שאין להם כל ידע מדעי, או נאמר לפילוסוף כי יש לו זכות מלאה להטיל ספק ולהעלות תזות בתחומי המחשבה הפילוסופית הגבוהה ביותר, ובלבד שיגיע לאותן מסקנות המוחזקות בידי אלה שמעולם לא חשבו עליהן ולא עסקו בפילוסופיה בכלל, כי אז איש המדע וכן הפילוסוף יהיו משועשעים מדרישות המוניות אלה להכתיב את דעתם.
– ובכן, כל זה נכון כיום. תגובת איש המדע וכן הפילוסוף המשועשעים מדרישות המוניות לא היו כאלה בעבר. בל נשכח שאך לפני שנים ספורות היו הן הפילוסופיה והן המדע כפופים לשלטון העממי האכזרי של הבורות והדעות הקדומות. כפופים לסמכותה של הבורות הכללית הרווחת בקהילה, או לאימה שהטילו על דעותיהם או מחקריהם הכנסייה, או השלטון החילוני, מתוך רצון לשמר ולספק את תאוות הכוח, בין של הכנסייה ובין של השכבה השלטת.
כמובן שבמידה רבה הצלחנו כחברה להיפטר מכל ניסיון של עריצות הבורות בקהילה, ותאוות הכוח של הכנסייה או השכבה השלטת, להתערבות בפעילות העצמאית של הפרט בעיסוקו בפילוסופיה ספקולטיביות ובמדע. מאידך הניסיון להתערב בעצמאות האמן בתחום היצירה האמנותית עדיין נותר למעשה על כנו. בכל הקשור לאמנות, שהינה ביטוי יצירתי, אישי, נעשה הכול כדי להשעות את החופש הנחוץ לדמיון היוצר, יתרה מכך, היחס כלפי האמן הוא עדיין כוחני, פוגעני, ואכזרי.
באנגליה, האומנויות שהיטיבו ביותר להתחמק מיחס זה הינן אלו שלציבור אין עניין בהן. שירה היא דוגמא לכוונתי. הצלחנו לקיים שירה טובה באנגליה מכיוון שהציבור אינו קורא אותה, וכתוצאה מכך אינו משפיע על אופייה. הציבור נוטה להעליב משוררים מכיוון שהם ייחודיים, אינדיווידואליסטים, אבל לאחר שהעליבו אותם מניחים אותם לנפשם.
אך באשר לספרות ולדרמה, אותן סוגות בהן מוצא הציבור עניין, התוצאה של השפעת סמכות הטעם העממי על האמן הביאה לתוצאות מגוחכות לחלוטין. אין עוד מדינה שמייצרת כל כך הרבה סיפורת באיכות ירודה, יצירות משעממות, שדופות, הכתובות בטעם רע, כבסוגת הרומן האנגלי. אין מחזות טיפשיים וסרי טעם יותר מאשר אלו המוצגים באנגליה. בהכרח כך הוא הדבר. אמת המידה העממית היא בעלת אופי כה ירוד שאין אמן היכול לרדת לשפל שכזה. הדבר קשה מדי וקל מדי באותה מידה להיות יוצר מקובל. קל מדי, באשר דרישות הציבור בכל הקשור לעלילה, סגנון הכתיבה, הפסיכולוגיה, ההתייחסות לחיים, וההתייחסות לספרות, הן בהישג יד של כל יוצר בעל יכולת כתיבה מזערית, וכשרון יצירתי בלתי מפותח לחלוטין. ומאידך זה קשה מדי, באשר אמן, בכדי לכתוב ברמה כזו, צריך לעוות לחלוטין את כשרונו. לכתוב לא מתוך להט היצירה האומנותית אלא כתיבה שמטרתה לשעשע אנשים בעלי השכלה מוגבלת, ועל כן יהיה עליו לדכא את אישיותו, לשכוח את המטען התרבותי אותו הוא נושא, ולוותר על כל הערכים היקרים לו.
במקרה של היצירה הדרמתית הדברים קצת מתונים יותר: הציבור מבקר בתיאטרון כדבר מובן מאליו, אלא שהוא אינו סבלני למורכבות, ואינו אוהב את המייגע. הקהל מעדיף את הקומדיה ואת הבורלסקה. שתי סוגות וצורות הביטוי הפופולריות ביותר הללו, הן צורות ייחודיות של אמנות. אמנות מענגת עשויה להיות מופקת גם תחת כללי הבורלסקה והפארסה . בעבודה מסוג זה לאמן באנגליה מתאפשר חופש ביטוי גדול מאוד. אך בסוגת הדרמה הרצינית, בה אמן מצליח לשכלל ולהגיע לצורות גבוהות יותר של ביטוי, כי אז ניכרת שליטת הטעם ההמוני. הדבר העיקרי השנוא על הציבור הוא החידוש. כל ניסיון להעניק משמעויות נוספות ליצירת האמנות נוגד את טעמו של הציבור. חיוניות היצירה האמנותית תלויה בפריצת דרך. כל ההתקדמות והחיות האמנותית תלויות במידה רבה בהרחבה המתמדת של גבולות הנושא. החדשנות האמנותית שנואה על הציבור, הסולד מכל חידוש. הציבור רואה בכל חדשנות ביטוי של התפרצות של היחיד. החידוש האמנותי מייצג עבורם פן נוסף של אינדיבידואליזם, ביסוס לקביעה כי האמן הוא בעל הטעם הייחודי, הבוחר את תוכן היצירה ומתייחס אליה כרצונו והבנתו בלבד.

לקבלת תרגום מלא של המסה נא לפנות אל אבי גולדברג:

golavi.gold@gmail.com

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן