מבקרת הקולנוע חגית בת-אליעזר ממליצה על הסרט “1917”

כרזת הסרט 1917
כרזת הסרט 1917

 

צפו במקדימון לסרט “1917”

זהו סרטו של היוצר הבריטי סם מנדס, שכתב וביים אותו, והוא סרט-הלל לאומה האנגלית, שלא רק במלחמת העולם השנייה בהנהגתו של צ’רצ’יל, אלא גם בזו הראשונה, הייתה מופת של אומץ קרבי והתנהגות אנושית. המפקדים מתייחסים בכבוד לחיילים, ואלה אמיצים וצייתנים. שני חיילים אנגלים מקבלים משימה נוסח mission impossible. הכוחות האנגלים הקדמיים מתכננים מתקפה על הגרמנים הנסוגים כביכול, אך צילומי האוויר מראים כוחות אויב חזקים לאורך קו מבוצר היטב. בהעדר תקשורת בין הפיקוד לכוחות הקדמיים, החיילים נשלחים להעביר על גופם פקודת ביטול קרב, כדי למנוע טבח של 1600 חיילים מסתערים. על השליחים לעבור שטח הפקר מסוכן בפחות מיממה.

המשימה הוטלה על החייל בלייק, כי הוא טוב בניווט לפי מפות, ויש לו עניין אישי בהצלחת המשימה – חיי אחיו הבכור, הנמצא בכוחות המסתערים, נמצאים בסכנה. כשבלייק נצטווה לצרף שותף, הוא בחר בסקופילד – חברו, חייל אמיץ, שכבר זכה בעבר בצל”ש.

מצלמתו של רוג’ר דיקינס עוקבת אחרי התקדמות החיילים ברצף, ללא חיתוכים, והדבר מרתק את הצופים, הממוקדים בתנועתם של השניים, שותפים לדריכות שלהם, מקשיבים לשיחה ביניהם. החיילים בהחלט מודעים למטרת מסעם: להגיע מהר ככל האפשר לכוחות הקדמיים, אך הם מתעכבים בשוחות הנטושות של הגרמנים, וסורקים חווה עזובה. הסטיות האלה מהמסלול מצביעות על הסקרנות הבלתי מרוסנת והמסוכנת, האופיינית לאנשים, וגם לחתולים מהביטוי הידוע.

שני חיילים יוצאים לדרך, אך למעשה מספיק שרק אחד יגיע ליעד, והדבר יוצר מתח ואימה. אכן בלייק נהרג, וסקופילד – אמיץ ובעל כושר גופני טוב, אך מתקשה בהתמצאות בדרך – מגיע ליעד כמעט בזמן. יפה בעיניי הסגירה המעגלית של הסרט. כפי שבתחילתו, סקופילד נשען על גזע עץ בשדה אביבי ירוק ומואר של 6 באפריל 1917, בצידו האחד של שטח ההפקר, כך הוא מסיים את הסרט – באותה תנוחה, באותה סביבה, מעבר לשטח ההפקר לאחר השלמת המשימה, ב- 7 באפריל 1917.

על הסרט נכתבו הרבה ביקורות חיוביות ברובן, עם ציון פגמים מעטים. אחדות מחולשות הסרט, אותן מציין אבנר שביט ברשימת הביקורת שלו, הן דווקא חוזקותיו בעיניי, כפי שאפרט מיד.

הליווי המוזיקלי, אותו כתב שותפו הקבוע של הבמאי, תומאס ניומן, מרשים ביותר, ועובד נהדר: חרישי לפרקים, דומיננטי במקומות הנכונים. דמויות שני החיילים מעוצבות באופן מלא וברור: הצופים נקשרים לבלייק המשפחתי, המחובר לטבע, החומל על הבריות, וכואבים את מותו. אנחנו מזהים את לבטיו של סקופילד, חשים בבעייתו הלא-פתורה כלפי משפחתו, חווים יחד אתו את המתח בו הוא שרוי, האי ודאות, העייפות, את הפחד, ואת האומץ.

פיוטיות, אותה אבנר שביט רואה כ-“מאולצת ולא עובדת”, היא גולת הכותרת של הסרט בעיניי: הפיוטיות במינון הנכון, מדודה ושקולה, ומובזקת ביד אמן.

זמן קצר לפני פציעתו האנושה, החייל בלייק מתפייט בנושא עצי הדובדבן, שבזן המדויק שלהם אפשר להיווכח רק לכשיישאו פרי, ומביע ביטחון, שעל אף שאלה כרותים, הדור הבא יצמח ויפרח מהזרעים הטמונים באדמה.

המפקד מצטט שורות שיר, כשהוא משלח את החייל סקופילד לדרכו, וגם החייל מדקלם בתי שירה אנגלית, המגשרת על פערי השפות באוזניהן של הנערה הצרפתית והתינוקת האל-שפתית.

הרבדים השונים של הצבא האנגלי מעריכים את התרבות הלאומית, ושירה בראשה, ובאופן הדדי מופלא, גם התרבות האנגלית מכבדת את הישגי הצבא, שמאפשרים את קיומה ושגשוגה. אני מודה לידידי נפתלי בלבן אוברהנד, שבשיחה אתי על הסרט, נזכר בעדות לכך הנמצאת במילותיהם של לנון ומקרטני בשיר המופתי A day in the life מתוך האלבום    Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band

I saw a film today, oh boy / The English Army had just won the war

צפו גם :

מציאות ובדיון בסרט 1917

פוסטר הסרט 1917

3 תגובות

  1. למלחמה יש תמיד מחיר כואב. פחד. אטימות. בדידות. חייתיותהכרחית. חוסר פשר.
    הסקירה יפה מעניינת ועמוקה מאוד בהיבטיה הבלבדיים. אותה כרונולגיה לכאורה שמתוכה אפשר להבין את הסרט.

  2. תודה, חגית. התלבטתי אם ללכת לסרט, לא אוהבת סרטי מלחמה. אבל מרשימתך הבנתי שהדגש בסרט
    על הצד האנושי ולא על קרבות ובומים. השתכנעתי שכדאי לצפות בסרט הזה.

  3. ראשית: חגית כותבת כה נפלא שאין כבר צורך ללכת לראות את הסרט הזה והאחרים שהיא כתבה עליהם.
    שנית: איך אפשר לכתוב תגובה למאמר מלומד על סרט שלא ראיתי עדיין ואולי גם לא אראה?
    מבחינתי יש רק אפשרות אחת וזו, לכתוב משהו שקשור בי ובמשפחתי הקשור לאותה מלחמה אומללה שהיוותה רק פתיח
    למלחמת העולם השנייה שכללה את אושוויץ.
    אתחיל בכך שאהרהר מהי השפעתה של הטכנולוגיה על המלחמות?
    לסיסרא היו מרכבות ברזל. לרומאים היו בליסטראות ובמאה ה15 התחילו להשתמש באבק שריפה, במאה ה-19 ב TNT
    במאה העשרים בפצצות אטום ובמאה ה-21 במלחמת סייבר האינטרנטית. (לדעתי את האינטרנט המציאו גאונים מטופשים..)
    והנה מסקנה ראשונה – אם לגרמנים הייתה תקשורת ממוחשבת בשנות ה-40, לא היה נשאר אף יהודי חי באירופה!
    ועוד: בסוף המאה ה-19 הטכנולוגיה הייתה בשיאה מכל הזמנים עד אז והנה כמה מההמצאות הגדולות שהתקיימו סביב שנת 1900: מנוע הדיזל, מנוע הבנזין, נורת החשמל, רשת חשמל עולמית, תקשורת הרדיו, מטוסים, טלפונים בינלאומיים בחיוג ישיר
    ובעיקר תעשיית המכונות שהגיע לשיא השיאים של כל הזמנים בהשבחת פלדות ויצור נשקים מסוכנים ביניהם:
    מכונות ירייה, תותחים ארוכי טווח ומדויקים, רובים ואקדחים בעלי מחסניות היורים הרבה כדורים מבלי צורך לטעון את הנשק כל פעם אחרי כל ירייה.
    הייתה קיימת אימפריה מפוארת “האוסטרו-הונגרית” שבעצם הייתה נמר של נייר. מאידך היו מאות גנרלים מקבלי משכורות אך מובטלים ממעש שכל אשר רצו לעשות “מלחמה קטנה” בכדי לנסות את צעצועי הנשק החדשים שלהם.
    וההמשך ידוע, מישהו רצח את יורש העצר האוסטרי, אוסטריה (כיום מדינה קטנה וזניחה) יצאה למסע עונשים נגד סרביה (יוגוסלביה שכמעט אף אחד לא הצליח להכניע אותה אי פעם, כי הם אמיצים וחכמים) ומלחמת העולם הראשונה פרצה במלוא רצחנותה.
    נקודה אישית: לדעתי אני ניצול ממלחמת העולם השנייה בגלל שדודי משה אוברהנד ז”ל היה חייל במלחמת העולם הראשונה:
    מזלו שנפל בשבי אצל הגרמנים, הם התייחסו אליו יפה מאוד, לימדו אותו מקצוע טכני והוא אף עבד בכל מיני מקצועות ואף כמתרגם לגרמנית… כמו הרבה יהודים פולנים הוא ידע הרבה שפות…
    דבר אחד וחשוב הוא למד בשבי מהשבויים האחרים והוא שהוקמה בריה”מ – שזו מדינה מופלאה ללא גזענות וללא אפלייה כלפי יהודים.
    בפרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא ניצל הזדמנות, שכנע את משפחתו לברוח מהאזור בשליטת גרמניה לאזור הרוסי וכך ניצלו כמה מבני משפחתי, ביניהן אמי רבקה-רגינה.
    האם דודי משה נשאר קומוניסט? כמובן שלא.. כי זמן קצר לאחר הגיעו לאוקראינה הוא אמר איזו הערה טיפשית פוליטית,
    ונכלא ל-10 שנים בבית סוהר שממנו נחלץ אחרי שנה וחצי… אבל זה סיפור אחר.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן