הערת המערכת :לאחרונה פורסם הכרך השביעי בסדרה “קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה”
מאת נורית גוברין (הוצאת כרמל ואוניברסיטת תל אביב, תשע”ט/ 2018)/ לרגל האירוע אנחנו מפרסמים ראיון עם הפרופסור גוברין שערך משה גרנות, ונפרסם מאמר סקירה על ספר בסדרה זאת שלה.

משה גרנות

“להיות בלשית ספרותית״

ריאיון עם פרופ’ נורית גוברין

תל-אביב 31.12.2011

אני מודה שמאוד חששתי לגשת לריאיון עם פרופ’ נורית גוברין, ולא רק משום מעמדה כחוקרת ספרות בכירה, מוערכת, ועטורת פרסים, אלא ובעיקר משום הפרפקציוניזם שכה מאפיין אותה. חששתי שאיכשל בלשוני, ועל כן השתדלתי “להכין שיעורים” כדבעי. הריאיון נסב בעיקר, אבל לא רק, על הביוגרפיה שהיא כתבה על אהרן מגד – “אהרן מגד: חסד החיים – דיוקנו של בן הארץ כסופר עברי” (כרמל 2011).

משה שאלתי הראשונה היא לא ממש ממין העניין, למדתי מספרך הנ”ל שאהרן מגד התנסה בעבודות פיזיות קשות, היה סוור בנמל, בהיותו בשליחות בארצות הברית נשא על כתפיו נתחי בשר בבית המטבחיים, יצק מרצפות בשדות ים, היה בין סוללי הכביש לסדום, עבד במחצבות בקסטל (עמ’ 91, 115, 139, 151, 156-155, 159). מגד מתאר איך כתב סיפור בתוך מחסן לזבל כימי, כשתחתיו עכברים, ומעליו מטפטף גשם. רוב הסופרים הגדולים שלנו עבדו לפרנסתם, והנה, מתראיינת אורלי קסטל-בלום, ודורשת שהמדינה תפרנס אותה. איך היה מתייחס לזה אהרן מגד, ואיך את מתייחסת?

Image result for ‫אהרון מגד נוריתגוברין‬‎

נורית איך אהרן מגד מתייחס לזה – צריך לשאול אותו. אני מניחה שבתקופות שונות מתייחסים לעניין בצורות שונות. זה עניין מורכב ולא פשוט – יש לו שתי פנים: בעם ישראל יש מסורת שצריך לפרנס את הלמדנים ואת גדולי הרוח, מסורת יששכר וזבולון. זה לא משולל בסיס. שופמן, למשל, חשב שהחברה צריכה לפרנס אותו…

משה כך גם זלמן שניאור…

נורית שופמן ביקש מענקים ותמיכה ממצנאטים וממדינת ישראל. יש דעה כזאת שצריך לתת לסופר לשבת ולכתוב. אבל מצד שני, אדם צריך לפרנס את עצמו, ולא ליפול למשא על אחרים. זה לא מוסרי. יש גם שאלה אחרת: מי זה סופר “גדול”, למי יש יותר זכויות, אם בכלל. מי יכול לקבוע מי זה סופר גדול? המדינה נותנת מדי פעם מלגות (למשל, פרס ראש הממשלה). בבסיס אדם צריך לעבוד ולפרנס את עצמו. יש, כמובן, מקרים קיצוניים, ואז צריך לדון לגופו של עניין, ולא בהכללה. אהרן מגד עבד תמיד, היה הרי עורך ועיתונאי, והיה לו טור קבוע בעיתון, שזה בהחלט לא דבר פשוט.

משה כל פעם שאני קורא ספר שלך, אני מתפעל מחדש מההשקעה האדירה שלך בתיעוד, בהצלבת ראיות, בהקפדה על כל פרט שיהיה מבוסס כדבעי. שלא לדבר על האפאראט של הספר, שהוא מפורט בצורה בלתי מצויה; ואני תוהה אם זה נובע מאישיות מאורגנת לתלפיות, מבית המדרש בו למדת ולימדת (אוניברסיטת תל-אביב), מהמורשת שקיבלת מאבא?

נורית לא ניתן להפריד בין השלושה. זה מתחיל בכך שחוקר צריך להיות מוסרי – אם הוא נעזר במקור, צריך להביא דברים בשם אומרם. צריך גם להקל על הקורא, שאולי רוצה לבדוק את המקורות המוזכרים בספר. הכותב חייב לתת דין וחשבון על מה שהוא כותב. אני נתקלת לא אחת אצל “חוקרים וחוקרות” שנעזרים בדבריי, ומנסחים כך כאילו הדברים הם שלהם. הם חותמים על דברים של אחרים. כל מי שעוזר לך לכתוב – צריך להזכיר את שמו בתודה. זה עניין של אחריות ומוסר. ברור שזה גם נובע מבית אבא (ישראל כהן הסופר והעורך) – הנטייה לדייקנות ואחריות, וגם מאימא שהקפידה בנדון. לא די להודות באופן כללי בסוף הספר למי שעזר לך לחבר אותו. צריך לצטט ולהביא דברים בשם אומרם. צריך לדייק כך שהקורא יוכל לבדוק את הכותב. מסתבר שהאוניברסיטאות היום נותנות יד לרפיון בנדון. כשאהרן מגד קרא את הספר הוא הגיב כך: “עבודת ענקים ועבודת נמלים”. אני שמחתי על אבחנתו זאת – זה מצא חן בעיניי.

משה אבל האפאראטים שלך הם בהחלט יוצאי דופן…

נורית אני מרגישה בחסרון בעניין הזה אצל אחרים. אני רוצה לדעת מי אמר פסוק זה או אחר לראשונה. זה חסר לי. אני רוצה שהספרים שלי יהיו מתועדים כך שיהיה קל לשימושו של הקורא. האפאראט, על מפתחותיו השונים, הוא צילום רנטגן של הספר.

משה ההקפדה הזאת שלך להביא ראיות מוצלבות גורמת לא פעם לחזרות על אותם נושאים, למשל, סיפור המעבר של אהרן הנער מרעננה לסבתא בתל-אביב, ואחר כך בדירות שכורות, סיפור העבודה בסבלות והכתיבה במחסן הזבל, סיפור התאהבות שני האחים – אהרן ומתי – באותה נערה (אידה), סיפור העבודה בבית המטבחיים, סיפור המחברות שנמצאו במרכז “קיפ” ועוד (עמ’ 87, 88, 99, 116, 131, 134, 151, 175, 183, 185, 204). אם להשתמש בפרפרזה לדברי ס’ יזהר – הקורא בביוגרפיה מעוניין ב”אחר-כך, אחר-כך”. מדוע לא הסתפקת בראיה אחת, ואת השאר יכולת לשים בהערת שוליים, וכך היו נמנעות החזרות?

נורית אינני מסכימה עם ס’ יזהר. ס’ יזהר כחוקר ספרות ואני – אנחנו לא בראש אחד. הוא הרי כתב נגד מחקר הספרות. נכון, יש חזרות, רציתי לדייק עד כמה שאפשר בפרטים, ולחשוף את ההקשר. לעיתים צריך לחזור על אותו סיפור מנקודות מבט שונות, כי הרי בכל נקודת מבט יש ניואנס שונה. יש לכך יתרון, וגם חיסרון, אני יודעת. אני מסבירה יותר מדיי ומפרשת יותר מדיי, זה נכון, אבל החזרות אינן זהות, יש ניואנסים של אנשים שונים שתיארו אותו העניין בזמנים שונים. החזרות מוסיפות מליאות לתיאור. הספר הזה בנוי כמו “ראשומון”, יש בו קולות של אנשים שונים על אותו נושא. החזרות מעידות על שוני של ההסתכלות על אותו העניין. יש כאן אולי חולשה, אבל זאת חולשה מודעת. חלק מהחזרות עניינן חוויות יסוד של הסופר. למשל מה שהזכרת – העבודה הפיזית כסוור בנמל חיפה – הנושא סוּפר מזוויות ראות שונות. הקורא צריך לחוש שמדובר בחוויות יסוד שמלוות אותו כסופר. בתוך הקבוע מצוי המשתנה.

משה מדברייך מסתבר שספר זה הוא רק יסוד למונוגרפיה עתידית (עמ’ 13). מדוע החלטת לכתוב כאן רק על אהרן הצעיר (עד גיל 30 בשנות החמישים של המאה הקודמת), כלומר, רק על שליש מחייו של היוצר?

נורית כתיבת ביוגרפיה דורשת התמסרות של 15-10 שנים. אתה חי עם מושא הביוגרפיה לא פחות מאשר עם בני משפחתך. אתה נושא אותו לאורך כל התקופה הארוכה הזאת. אי אפשר לכתוב ביוגרפיה שלימה עם כל הפרטים כפי שאני מבינה – יש כאן בעיה של זמן, צריך לחלק את זה. יבואו אחרים וימשיכו. כך נהגתי גם בביוגרפיה שכתבתי על דבורה בארון (שם נדונה רק המחצית הראשונה של חייה). על הביוגרפיה של  שופמן עבדתי 15 שנה, ושם יש מסלול שלם. אבל כאמור, אצל דבורה בארון ואצל אהרן מגד אין ביוגרפיה שלימה. וחוץ מזה, מי יפרסם ספר של 700 עמודים? זוהי תשובה מעשית. אבל בעיקר אני סבורה שבהתחלות נעוץ ההמשך. אם מכירים היטב את ההתחלות, אז יותר קל להיפתח לסופר הבשל, המנוסה, לספרות הגבוהה והמתוחכמת שלו. הרי ההתחלות אינן ידועות בדרך כלל. הן מוצנעות במחברות, בעיתונים של תנועות הנוער, של התנועה הקיבוצית. הסופר עצמו איננו זוכר, אבל התחלות אלו הן המפתח להבין את היצירה, וזה הבסיס להכיר את הסופר לעומק. הקורא לומד מה מזה הסופר המשיך ופיתח, ומה מזה הוא בלם, אילו גלגולים עבר. זה הרי מרתק. מחקר צריך להתחיל מההתחלות. מי שעסק בעגנון, עיין קודם כל בסיפורי הבוסר שלו ביידיש ובעברית. ההתחלה גורמת להבנת ההמשך. ברור שמחקרים מן המין הזה הם כפויי טובה, כיוון שצריך לחפש ולבלוש. בחלק מהחיפושים מגיעים למבוי סתום. רק החוקר יודע כמה חיפש, ולא תמיד מעריכים את ההשקעה הזאת. יש עוד דבר שנחוץ במחקר הספרות – חייבים להכיר את המשפחה שבה הסופר חי…

משה את חקרת עד סבא וסבתא…

נורית ברור שלא מדובר באחד על אחד, זה לא עובד ככה. אין זה אומר שאם הכרת את ההורים – הכרת את הסופר, הכרת את יצירתו, אבל אם אתה מכיר את בית ההורים, הקשר שלך ליצירה יהיה יותר רגיש, יותר קשוב. אם לא תכיר את ההורים – התפיסה שלך תהיה פחות עמוקה…

משה את מביאה את דעתו של יוסף קלוזנר בעניין הזה.

נורית קלוזנר הביא את העניין הזה של אם ואב של יוצר המנוגדים באופיים עד אבסורד, אבל בעיקרון זה עובד. למשל, המתחים שהיו קיימים במשפחתו של יזהר עצמו: אבא היה פציפיסט, ואילו אימא, נאמר כך, לא האמינה ממש לערבים. יזהר חי בין שני עולמות, ולכך מצטרף אסון אחיו שנהרג. אם מכירים פרטים אלה – התובנות יותר עמוקות. הביוגרפיה הזאת שלי על אהרן מגד היא על סופר מסוים, אבל יש בה גם משהו כללי, עקרוני, על דור שלם, ולא רק ביחס לאדם אחד. דן מירון קרא לזה “ביוגרפיה קלאסית”. ילידי הארץ, ומי שהתחנך בה כמו אהרן מגד – היה להם מסלול חיים טיפוסי, למרות השוני הקיים בין אנשים. היו להם חוויות משותפות שמצדיקות את העובדה שאפשר לכנות אותם “דור”. יזהר התנגד למושג “דור”. הוא קרא לזה “באין דור” על משקל שם הבלדה של טשרניחובסקי “בעין דור”. הביוגרפיה של מגד היא גם ביוגרפיה קלאסית של הדור של מגד. הקווים המשותפים: עבודה פיזית (לא רק מגד – גם חנוך ברטוב ויורם קניוק), חוויות מלחמת השחרור…

משה מגד היה אז בארצות הברית.

נורית   נכון, אבל הספיק להגיע לקראת סופה. הוא עזר משם למאמץ המלחמתי. לגבי כל הדור הזה אפשר להצביע על חברות בתנועת נוער חלוצית, על עלייה על הקרקע, ההתחנכות בשפה העברית בבית הספר, טיולים לאורכה של הארץ, כיבוש הארץ ברגליים, אחריות הפרט לכלל, התפעמות מעבודת האדמה, הרצון להגשים. היום אנחנו ציניים, אבל לגביהם אלו היו חוויות הדור. ההתחלות האלו עיצבו את הדור  ההוא.

משה במקומות רבים בספר מסופר שהראית למגד דברים שכתב בעבר, והוא הסתייג מן הכתוב, עידן אותו, ושינה את הטון (לדוגמה, עמ’ 91, 98, 108, 113, 235). במקום אחד הוא אפילו מתבייש בדעותיו בצעירותו (שבח לקומוניזם – עמ’  176). מה זה אומר על אישיותו?

נורית זאת תופעה אנושית משותפת שחוזרת על עצמה: הסתייגות מדברים שאדם חושב ועושה בנעוריו, דברים שההיסטוריה מוכיחה שבטעות יסודם. ריאיינתי פעם את ישראל זמורה שבצעירותו יצא (עם שלונסקי) נגד ביאליק. על כך הוא אמר – “ילדוּת הייתה בי”. זה רק לכבודו של אדם אשר חושב ועושה חשבון נפש מקץ שנים ומתקן את עצמו. זה מראה על חוסן. בזמנו, בהשפעת הסביבה, חשב שזה נכון להתבטא כך, היום הוא חוזר בו. כשהראיתי למגד ריאיונות, הוא ביקש לתקן את מה שנכתב שם. אמרתי לו שלא ניתן לשנות עובדות, ניתן להעיר עליהן. מצאתי כתבים בחתימת א’ או מ’. היו רשימות לא חתומות, שאני סבורה שהן שלו. הוא עצמו לא זכר שהן פרי רוחו. חלק מזה הוא אישר – לא האמין שהוא כתב בצורה מליצית כל כך. השארתי את זה בצריך עיון. הרי זאת הייתה תקופה אקסטטית, בה לא התביישו להביע רגשות. דרכו של עולם שהמבוגר מסתייג מהצעיר עד כי איננו בטוח שהוא כתב את הדברים. אהרן מגד לא צנזר, אבל הייתי קשובה להערותיו. כשהיו חילוקי דעות הבאתי את שתי הדעות. זה היתרון של ביוגרפיה בחיי סופר, שאפשר לשאול על הפרטים וגם על האווירה. אימא של אהרן מגד הייתה נוקשה, ידענית, מוחצנת, מחנכת. אביו היה הניגוד שלה. הכעס על האם שעשתה לו בושות בנערותו, התחלף באמפתיה לקראת זקנתה ולאחר מותה. יש שוני בין “רוח ימים” המוקדם ל”עשהאל” המאוחר.

משה לאהרן מגד לא כל כך נוח כשמעירים שהוא כותב רומני מפתח. הרומן המובהק ביותר מבחינה זאת הוא “החי על המת”, בו בגיבור דוידוב יש קורות חיים דומות לאלו של יצחק שדה, עליו הוא גם כתב ביוגרפיה (עמ’ 172). מדוע, לדעתך, הסופרים נוהגים להתכחש לדמיון שבין גיבוריהם לדמויות מן המציאות?

נורית עסקתי הרבה ב”מִפתוח” (מלשון מפתח – מי הוא מי?). אני חושבת שזיהוי הדמות המציאותית חשוב כדי להבין את הדמות בספרות. המציאות היא המקור לדמות הספרותית. זה מקור לסופר כמו כל מקור אחר. זו לא סתם רכילות שיש לזלזל בה. הזלזול הזה במחקר הספרות היה שגוי. רכילות מן המין הזה פירושה סקרנות. הסופרים רואים בזיהויים האלה הנמכה של יצירתם, כביכול זה פוגע במעלת היצירה, בחופש הדמיון היוצר. צמידות למציאות עושה את היצירה לפחות טובה, זה כאילו יותר נמוך, חיקוי, לא הדבר עצמו. אבל זה ממש לא כך. הסופרים אינם מוכנים לחשוף את המעבדה הפנימית שלהם. רוצים שזה ייראה מסתורי, סודי. המחקר מעוניין לפרום את הצד הפנימי של האריג הספרותי. הסופרים לא אוהבים את זה. זה נראה להם כהטלת ספק ביכולת ההמצאה שלהם, בהשראה. ועוד דבר, אישור הקירבה למציאות עלולה להביא לתביעה משפטית…

משה “אחוזת דג’אני” של אלון חילו.

נורית שום דמות ספרותית איננה זהה לדמות שבמציאות, אבל צריך להכיר אותה, כי היא בבחינת חומר הגלם שממנו היא מורכבת. מקור חשוב הוא מה שלקח הסופר מהאיש בשר ודם. הסופר רוצה להעלים את המקור, לטשטש אותו. החוקר רוצה לחשוף – שניהם צודקים. יש סופרים שאינם מוכנים שיכתבו עליהם ביוגרפיה (אולי יש להם שלדים בארון…).

משה בספר שלך, וגם בשיחה שאני ניהלתי עמו, נחשף אהרן מגד כאדם ענו באמת, בלי פוזות (לדוגמה, המעטת חלקו בהנצחתה של חנה סנש – עמ’ 122, 126). נדמה לי שזה שובר את קביעתו של אַנרי ברגסון שאין אנשים ענווים – יש אנשים שיודעים להסתיר בחכמה את רצון ההתבלטות שלהם. מה דעתך?

נורית זה נושא לפסיכולוגים. אף סופר לא יכול להיות ענו טוטאלי. כל סופר כאילו אומר – “אני כאן, אני רוצה הכרה, אני רוצה לשתף אחרים בסיפור שלי”. יוצר לא יכול להיות ענו. הוא רוצה נוכחות באמצעות האמנות שלו. זה נכון גם בציור, בבמה, במוסיקה. רוצה שיזכרו, יד ושם. אהרן מגד נראה לי אדם עדין, מאוזן, סרקסטי, ציני, חם כשצריך. אבל לכל אחד יש אהרן מגד שלו. הוא עזר לי בחפץ לב, וזה באמת לא היה פשוט. היה סובלני, מסביר פנים, ענה באורך רוח. הרי נכנסתי לו לנשמה! יש לי עליו רק דברים טובים. אבי כתב ספר עליו. דרכו של אבי בספרות איננה דרכי שלי. אבל אהבת הספרות ואהבת אהרן מגד משותפת לשנינו. אילו חי היום, היה בוודאי מרוצה מזה שגם אני כתבתי עליו. זה היה נדיר שסופר יותר מבוגר כמו ישראל כהן כותב מונוגרפיה על סופר מדור יותר צעיר.

משה נתקלתי לראשונה בספרך בסיפור “נדבה” של אהרן מגד, סיפור פנטסטי על מפגש ארוטי בין האני המספר ובין קבצנית ערבייה – זה ממש לא מגד שאני מכיר. נכון שיש כאן פליאה גדולה?

נורית נכון. כשקראתי, לא האמנתי למראה עיניי. אלו הפתעות שמזמן המחקר היסודי ביצירת נעורים שלא היה לה המשך. היה כיוון ארוטי בין עמים, משיכה של יהודי לערבייה הייתה נפוצה בספרות (משה סמילנסקי, שלמה צמח). אני לא ריאיינתי אותו על סיפור זה. אני מניחה שזה נולד מאווירה או ממצב נפשי מסוים. הנחתי לסיפור כמות שהוא, ולא נכנסתי לפרשנויות. לא היה לזה המשך. צריך להכיר התחלות. במקרה זה התחלה הגיעה למבוי סתום, לנושא הזה לא היה המשך.

משה ארוטיקה יש אצלו, אבל פנטזיה כזאת…

נורית אני מעירה על כך בספר. כאישה זה נראה לי אבסורד. לא הצנעתי את דעתי. כתבתי שזאת פנטזיה גברית. זה נשמע לי הזוי. לא נכנסתי לפרטים. עסקתי בחומר גלוי, ולא עסקתי אפילו בחליפת מכתבים, אבל הסיפורים מתקופת הגימנסיה ותנועת הנוער – אלה ממש מרתקים. בדור ההוא הם ביקרו את העירונים על ריקנות. מגד ביקר את אמריקה, את היהדות של ארצות הברית, ודבריו כאיש צעיר תקפים גם היום.

משה המרואיינים יוצאים על הרוב לא מרוצים מהשאלות ששאלו אותם. הם היו רוצים שישאלו אותם שאלות אחרות. אם יש לך שאלה שהיית רוצה שישאלו אותך, ולא שאלתי – אנא, שאלי, ועני.

נורית הספר פותח בתיזה שראויה לדיון ולעיון מחודשים – איך כותבים ביוגרפיה. אני שואלת אם ביוגרפיה היא סיפור שיש בו תיזה, מכנה משותף ומאורגן של העובדות. הקוראים אוהבים בדרך כלל סוג כזה של ביוגרפיה, וכן גם המבקרים. אני תוהה אם זה נכון. אני לא בטוחה. מי שמארגן ביוגרפיה סביב סיפור הוא חסר אחריות במידה מסוימת. לפי גישתו, הוא צריך לקחת מהחומר רק מה שמתאים לתיזה שלו, ועליו להשמיט מה שאיננו מתאים. אבל חיי אדם אינם תיזה. אי אפשר לארגן את כל העובדות סביב סיפור אחד. יש כמה סיפורים על אותו אדם. הרי ביוגרפים שונים כותבים ביוגרפיות שונות על אותו אדם. צריך להיות מודע לכך שמדובר בקונסטרוקציה מלאכותית של הביוגרף. אני לא בטוחה שיש ציר אחד שסביבו אפשר ליצור סיפור בלי להעלים עובדות. לכן אני נוטה לאסוף כמה שיותר פרטים. הרי קשה לדעת איזה פרט יהיה חשוב לדורות הבאים. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים – זה נשמע בנאלי, אבל נכון.

אני רוצה שיחזרו לקרוא את מגד. נראה לי שקורה משהו לא טוב בשנים האחרונות – האוניברסיטאות לא מעודדות את מדעי היהדות ככלל, ואת לימוד הספרות העברית בפרט. כיוון ההוראה והמחקר בחוגים לספרות עברית אינם לרוחי. מעדיפים את החדש על הקלאסיקה. כך לא נבנית תרבות. ובכל זאת, צריך להיות אופטימיים ולהמשיך לעסוק במה שאני וחבריי עמלים בו. הרי מאז שירו הפסימי של י”ל גורדון – “למי אני עמל?” (1873) הספרות מתפתחת ומתעצמת…

משה יל”ג היה גם הסופר העברי הפמיניסט הראשון.

נורית נכון, הפואמה “קוצו של יוד” על בת-שוע ועל גורלה של אישה עברייה. הפסימיות – הגם שהיא הכרחית – לא בטוח שהיא מוצדקת. יש הרהורים לכאן ולכאן. צריך להיות אופטימי.

משה אני מודה לך על הריאיון.ומודה לך על כל מה שחשפת בפנינו אוהבי הספרות העברית.

Image result for ‫נורית גוברין‬‎

פרופסור נורית גוברין
כנס ספרות עברית 21/1/20
כנס ספרות עברית 21/1/20
הפוסט הקודםטבעת סולימני-אלי יונה
הפוסט הבאחוטים
נורית גוברין
פרופסור נורית גוברין היא חוקרת והיסטוריונית של ספרות עברית. פירסמה ספרים רבים על סופרים רבים ובהם גרשון שופמן, אהרון מגד, דבורה בארון, שלומית פלאום ועוד רבים.
משה גרנות
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן