המקרא במהדורה מודרנית

כתבה מיוחדת לחג החנוכה חג משפחת החשמונאים

 איך בדיוק נוצר התנ”ך? לא ספרי התנ”ך השונים שהמחקרים מראים שבגירסאות שונות נוצרו לאורך מאות שנים, אלא הקובץ ואסופת הספרים שאנחנו מכירים כיום כ”תנ”ך”, או כ”מקרא”, שמורכב משלושה קבצי המשנה: תורה, נביאים, וכתובים. ספרים אלו נערכו בידי מישהו או מישהם לקבוצת מגילות, ולאחר מכן קבוצת ספרים שהוכרו בידי כל היהודים כיחידה אחת מקודשת.

ראוי לציין שהאיזכורים הקדומים ביותר של התנ”ך כקובץ ספרים הם אצל יוסף בן מתתיהו באמצע המאה הראשונה לספירה. גם חכמי המשנה מהמאה השנייה לספירה בהחלט יודעים ומודעים לתנ”ך ומתווכחים אם אין ספרים שקיימים בקובץ המקודש ושיש לסלק ממנו, ואם אין ספרים שאינם בתוכו שכדאי להכניס אליו.

הם תמיד החליטו להישאר עם מה שיש ולא לשנות.

אבל לא היו אלה התנאים שיצרו את אסופת התנ”ך, אולי בוועידה הגדולה בעיר יבנה בראשות יוחנן בן זכאי לאחר המרד הגדול ברומאים, כפי שחשבו בעבר כמה חוקרים.

התנ”ך כתנ”ך היה קיים כבר שנים קודם לכן. ישוע הנוצרי ותלמידיו, או בכל אופן כותבי הברית החדשה שכתבו עליהם במחצית השנייה של המאה הראשונה לספירה, כבר הכירו את התנ”ך, ידעו שהמדובר בקובץ מקודש, והושפעו ממנו ומנבואותיו עמוקות.

אבל נשאלת השאלה: מי היה האחראי ליצירת אסופת ספרי התנ”ך?

מי היה זה שיצר בקרב העם היהודי על זרמיו השונים את ההבנה הנרחבת שהמדובר באסופה המקודשת?

מתי הוא עשה זאת ?

 ואיך זה נעשה? 

אפשר להיות סמוכים ובטוחים שאלו לא היו הכוהנים הצדוקים של בית המקדש שיצרו את אסופת התנ”ך והפיצו אותה. התורה הספיקה להם בהחלט. לא הייתה להם שום סיבה להוסיף לה את ספרי התנ”ך האחרים, שרק קראו תגר על סמכותם.

מי שיצר והפיץ את אסופת התנ”ך היה צריך להיות בעל סמכות גדולה מאוד, ובעל משאבים עצומים, כדי להפיץ את האסופה שיצר בכל רחבי הארץ ובכל קהילות היהודים בתפוצות. יש לזכור, שעד כמה שידוע לנו, הקובץ הזה התקבל על כל הזרמים המגוונים והמסוכסכים של העם היהודי, אם כי כנראה לא כולם הסכימו עם כל הספרים שהיו בקובץ הזה, אבל קיבלו אותו בכלליותו.

מי זה היה יכול להיות ?

רק בית מלוכה בעל סמכות עצומה ובעל משאבים עצומים לצרכי הפצה של הקובץ.

בית המלוכה החשמונאי.

המחקרים הארכיאולוגיים והספרותים החדשים ביותר מראים שאסופת התנ”ך נוצרה במה שאפשר לכנות “מהדורה אלף” שלה, כנראה כפרוייקט שלטוני של השושלת החשמונאית, בין ימי יוחנן הורקנוס לימי אלכסנדר ינאי ואלמנתו שלומציון, במאה השנייה והראשונה לפנה”ס.

העורכים היו אולי החכמים הידועים שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי, לצד ועדה מלכותית. השפה שרוב הספרים נכתבו בה, לפחות בגירסתם הסופית, הייתה עברית חשמונאית, כפי שמראות המגילות הגנוזות.

המטרה של הקובץ הייתה להראות את הגשמת נבואות התנ”ך בבית חשמונאי. משום כך מהדורה אלף של התנך כללה את ספר החשמונאים א’ . לאחר מכן, בימי הרומאים, כל עותק של ספר זה בעברית המקורית הושמד בידי השלטונות כספר מסוכן וממריד, לכן הוא שרד רק ביוונית.

אבל במקור, במהדורה אל”ף של התנ”ך, שאותה הפיץ לראשונה בית המלוכה החשמונאי, ספר החשמונאים אל”ף היה הספר המסיים, המסכם, והחשוב ביותר, בתנ”ך.

לאסופת התנ”ך החשמונאית היו מקדימים ששימשו כמקור השראה לקובץ החשמונאי הסופי.  כמו קובץ ספרי התורה שהיה מקודש בידי הכוהנים בבית המקדש מאז המאה החמישית לפה”ס, וקובץ ספרים עבריים שתורגמו ליוונית, והיו נערצים על יהודי אלכסנדריה, גם בגלל עצם התרגום שלהם ליוונית, דבר יוצא דופן מאין כמוהו בתרבות ההלניסטית.

נשאלת השאלה – כיצד בוצע התרגום המדהים הזה ליוונית?

יש ספר חיצוני בשם ״מגילת אריסטאס”, שלכאורה מספר לנו את הסיפור שהמלך תלמי השני החליט שיש צורך להכניס את התנ”ך המפורסם לספרייה הגדולה שהוא בנה באלכסנדריה, ושבעים זקנים מירושלים תרגמו לו הכל ברוח הקודש. החוקרים משוכנעים היום שזוהי בדיה מאוחרת, והמחבר במאה השנייה או הראשונה לפני הספירה, כמאה או מאתיים שנה לאחר ראשית הפרוייקט, לא ידע באמת כיצד בעצם בוצע התרגום.
אבל, זה נכון כנראה שתרגום התנ”ך ליוונית אכן החל בהוראה מלכותית של המלך תלמי, כי כך בוצעו כל התרגומים הקדומים של ספרים עד לתקופה ההלניסטית – בהוראה מלכותית – וכנראה באמת בשביל הספרייה באלכסנדריה.

אפשר לשער שלמלך תלמי היה יועץ יהודי, שהציע לו לתרגם ספרים חשובים מהשפה העברית, כפרויקט חשוב שיוכל לחבר בינו ובין יהודי אלכסנדריה, שהחלו להיות גורם חשוב באוכלוסייה, ובמיוחד כשכירי חרב למלך.
אבל בשלב זה התנ”ך כמו שאנו מכירים אותו עוד לא היה קיים. הוא ייווצר כאסופה מקודשת רק בתקופה החשמונאית, ויש להניח שהבחירות של הוועדה הבוחרת בתקופה החשמונאית של הספרים שנכללו לבסוף במה שהפך להיות אסופת התנ”ך, הושפעו בידי הספרים שנראו מספיק חשובים כדי להיות מתורגמים ליוונית.

צריך להבין. ספרים שתורגמו ליוונית משפות אחרות היו ענין נדיר מאוד בעולם העתיק. אפשר להשוות זאת לדוגמה מודרנית: לזכייה של ש”י עגנון בפרס נובל, שבראש ובראשונה בגללה, כאות הכרה בינלאומי ברור לערכו, הוא נחשב כיום לגדול הסופרים העבריים

חלק מספרי המקרא היו בעלי חשיבות גדולה בתקופה החשמונאית – בגלל התרגום שלהם ליוונית.
כמובן יש להבדיל בין ספרי תנך בודדים, ואסופת התנ”ך כקובץ חתום. ליוונית הספרים תורגמו לדעתי באופן אקראי כתוצאה של פקודה שלטונית, ונבחרו באופן אקראי ממה שהיה על המדף בספריית בית המקדש. עצם התרגום ליוונית נתן להם הילה של חשיבות מיוחדת, אפילו קדושה. כי היוונים עקרונית לא תרגמו ספרים משפות אחרות להוציא  אולי את הנביא האיראני זרטוסטרא. הם אפילו לא טרחו לתרגם את היצירות של המשוררים
הרומאים הגדולים, כמו וירגיליוס, מלטינית ליוונית.
נסיבתית סביר להניח שמקור התרגומים ליוונית היה ספריית בית המקדש, משום שלא ידוע לנו על ספריה גדולה אחרת של טקסטים בעברית במאות לפני הספירה, אם כי מן הסתם היו אספנים פרטיים. אבל אם פקיד תלמיי היה מחליט שיש לתרגם ספרים יהודיים מעברית ליוונית, המקור הזמין ביותר לקבוצה גדולה של טקסטים כאלו היה  בית המקדש בירושלים. יש להניח שהפקיד הגיע לבית המקדש, והודיע לכוהנים שם ש”ירום הודו תלמי מלך מצרים” שמע שליהודים יש כל מיני ספרים קדושים, והחליט לתת להם את הכבוד האולטימטיבי של תרגום שלהם לשפה היוונית, ולהכניס אותם לספרייתו כפי שנעשה עם ספרי זרטוסטרה.

שם היו אומרים לו, במאה השלישית לפנה”ס, שיש חמישה ספרי קודש בלבד – התורה – ויש עוד כל מיני טקסטים חשובים הרבה פחות ולא קדושים, שהוא יכול לבחור מהם לפי הבנתו לתרגום. מן הסתם הספרן במקום בחר לפי הבנתו את הספרים שהועברו לפקיד התלמיי ולצוות המתרגמים שלו , כי אז לאף אחד מהם עוד לא הייתה חשיבות מיוחדת.

 כך, לדעתי, הבחירה שלהם לתרגום ליוונית הייתה אקראית. מה שבמקרה היה על המדף באותו רגע. זה מסביר לדעתי איך ספרים כמו קוהלת ושיר השירים, שבהחלט איש לא חשב אותם במאה השלישית לפה”ס לספרי קודש, הפכו לספרי קודש. הם במקרה היו על המדף ברגע הנכון והיגיעו לידיו של האדם הנכון שדאג לתרגומם ליוונית.

אבל התנ”ך כאסופה  מקודשת, זה פרי החלטה של ועדה וזה משהו אחר לגמרי.

יש להניח שהוועדה נקבעה בידי בית המלוכה, בית חשמונאי. הם גם אלה שביצעו סלקציה סופית מבין מבחר ספרים שעמד לרשותם. חברי הוועדה הזאת הם אלה שיצרו את מה שאנו מכירים כיום כאסופת התנ”ך שכוללת לא רק את התורה אלא גם את ספרי הנביאים והכתובים.

יש להניח שהיו ספרים שחברי הוועדה שקלו להכניס, ולבסוף לא הוכנסו, אולי מסיבות אישיות לגמרי של חברי הוועדה שהיום לא יראו לנו מובנות. למשל ספר בן סירא, ספר חוכמה של סופר יהודי ידוע מהמאה ה-שלישית לפה”ס שכבר חז”ל תמהו: מדוע אינו נמצא בתנ”ך ?

אני מציע שהספר הנ”ל, שבאמת היה ראוי להיכנס, לא הוכנס ,לא בגלל אידיאולוגיה שלא הייתה מקובלת על אנשי בית חשמונאי אלא אולי בגלל סיבות פרסונליות , סכסוך  אישי שהיה בין חברי הוועדה הבוחרת ובין משפחת בן סירא שאולי הייתה באופוזיציה לחברי הוועדה ושילמו על כך באי הכנסת הספר לתנ”ך. .

היו ספרים אחרים, שלא נמצאו ראויים להיכנס לתנ”ך משום שנמצאו בהם רעיונות פוליטיים ודתיים שהיוו איום על בית חשמונאי, למשל ספר חנוך וספר היובלים.כתוצאה הם נשארו בחוץ אם כי היו להם תומכים רבים מאוד בקרב העם היהודי שראו בהם ספרי קודש.

מטרת הפרויקט הענק הייתה להראות שבית חשמונאי נובא בידי הנביאים מזה מאות ואלפי שנים, וכל הספרים שכעת הוגדרו כ”תנ”ך” מכוונים אליו כעידן העתידי של תור זהב משיחי.

לפיכך, הספר המסיים והחשוב ביותר היה ספר החשמונאים הראשון שבמקור נכתב בעברית, אולי במיוחד על מנת לסיים את התנ”ך.

מה בעצם אומר “קידוש” ?

זה אומר, שלאחר שהגיעה הוועדה להכרעה אילו ספרים יכללו באסופה המקודשת, יצאו משלחות מטעם בית המלוכה החשמונאי לכל עיר וכפר בממלכת יהודה, ולכל קהילה יהודית בתפוצות, או לפחות נשלחו אליהם איגרות, והודיעו להם שהספרים האלו והאלו שנבחרו בידי ועדה של בית המלוכה הם מכאן ואילך חלק מאסופה של ספרים שהם כולם קדושים, ויש ללמוד אותם ולשנן אותם, בדומה נניח למקראות מודרניות בבתי הספר.

לא היה זה דבר פשוט, שהרי שפת הספרים העברית הייתה לכל היותר השפה השלישית של היהודים, שרובם דיברו ארמית או יוונית, אבל לא עברית. על הציבור נכפה למעשה ללמוד עבור קריאת ספרים אלו שפה שלא הייתה מוכרת לו כלל.

אבל הייתה זאת המדיניות של בית חשמונאי להחזיר את השפה העברית הקדומה לשימוש, כפי שמראים המטבעות שטבעו מלכי השושלת.

מטבע של המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס עם אותיות עריות קדומות ,חלק מהמדיניות החשמונאית להחזיר את השפה העברית הקדומה והנשכחת לשימוש.

כתוצאה, אנשי כת מדבר יהודה שהפיקה את המגילות הגנוזות, אם כי התנגדו לשלטון החשמונאי, הכירו היטב את אסופת הספרים שאותם החשמונאים הפיצו, את התנ”ך. הם אולי התנגדו לספרים מסויימים באסופה , והחליפו אותם באחרים, אבל הם בהחלט היו מודעים לספרי התנ”ך מאחר… שכמו כל אזרח ביהודה למדו אותם בילדותם בפקודת השלטון החשמונאי.

הודות למדיניות זאת של בית חשמונאי יודע יוסף בן מתתיהו במאה הראשונה לספירה, ויודעים חז”ל, ויודעים ישוע ופאולוס הנוצרים הראשונים, שישנה קבוצה שלמה של ספרים שהם בגדר קדושים. הספרים שלימים יקבלו את השם “התנ”ך”. והספרים האלו, הודות לפעילותה של הועדה המיוחדת, מביאים לשינוי פני העולם.

חז”ל לימים ידונו בשאלה אם יש ספרים שנקבעו כחלק מהאסופה ובעצם אינם שייכים לשם. ספרים כמו יחזקאל, קוהלת, ושיר השירים. אבל  בסופו של דבר איש לא העז לפקפק בהחלטות לגבי האסופה המקורית שהיתה קיימת לפחות מאז המאה הראשונה לפנה”ס.

להוציא לגבי הספר החשוב מכל שהיה כעת בגדר סיכון פוליטי לצאצאי היהודים, ספר החשמונאים, שנמחק למעשה מהאסופה לאחר המרד הגדול ברומאים וכל עותק שלו בעברית הושמד.

קראו עוד בנושא זה :

The ‘Nationalization’ of the Jewish Canon 


Cahiers du Centre Gustave Glotz
  Année 2010  21  pp. 371-383

https://www.persee.fr/doc/ccgg_1016-9008_2010_num_21_1_1737

[article]

by

Philip R. Davies

צפו בדיון בנושא זה בין אלי אשד ודורין מרגלית

.

אחת המגילות הגנוזות מים המלח. ויקיפדיה



.

 


 

 

6 תגובות

  1. אציין עוד שקיומה של אסופת התנ”ך המוכרת לנו רק מהמאה השנייה או הראשונה לפה”ס הוכחה כבר בצורה מוחלטת על ידי המגילות הגנוזות. עמנואל טוב גדול חוקרי המגילות הגנוזות מציין בספרו ביקורת נוסח המקרא שהנוסח המעודכן שלו יצא בשנת תשע”ד שרק מראשית או אמצע המאה הראשונה לפה”ס הספרים שאנו מכירים כיום כספרי אסופת התנ”ך מתחילים באופן פתאומי להיכתב כמגילות מהודרות באופן מיוחד כבוד שלא ניתן למגילות האחרות של ספרים שלא היו באסופה. אלא שהמגילות הקדומות ביותר הן משנת 250 לפה”ס והגרסאות הקדומות ביותר של הספרים שהם חלק מאסופת התנ”ך לא נכתבו במגילות המהודרות כאלו.

    המסקנה היא שבין אמצע המאה השנייה לפני הספירה לאמצע המאה הראשונה לפני הספירה קרה משהו ששינה את מעמדם של הספרים האלו שגרם להם להיכתב מכאן ואילך אך ורק כמגילות מהודרות .כבוד שלו לא זכו שאר הספרים. וההנחה הגיונית והמתבקשת היא שמתי שהוא בשלב זה נוצרה אסופת התנ”ך בידי גורמים שלטוניים והספרים האלו החלו להיות מוכרים מכאן ואילך כספרים יוצאי דופן וכחלק מאסופה מיוחדת במינה.ולכן הקפידו להעתיק אותם אך ורק כמגילו מהודרות כעדות למעמדם מכאן ואילך.

  2. דיון בין אלי אשד ודורין מרגלית שמסביר לראשונה בהתבסס על התגליות הארכיאולוגיות של פרופסור ישראל פינקלשטיין איך הופצה מהדורה א’ של הקובץ שאנו מכנים היום התנ”ך בידי המלכים החשמונאים ,שהיו מישטר מחנך ראשון מסוגו הביאו לשדרוג חסר תקדים של האוריינות בממלכתם עם יצירת מערכת חינוך ופעלו לחינוך האזרחים על ידי הפצת המהדורה הראשונה של התנ”ך בארץ ישראל וגם בתפוצות
    ובכך הביאו לשינוי ההיסטוריה האנושית .

    https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10157712213949877&id=684014876?sfnsn=mo&d=n&vh=i

  3. בכנס בירושלים “ירושלים של חלום ” יום עיון לזכרו של ידידי וידיד משפחתי יצחק חיוט-מן שבו הייתי היום הושמעה הרצאה של חוקרת ידועה שבו היא חזרה על טענתה הידועה שאסופת ספרי התנ”ך נוצרה כאסופה בדור שלאחר חורבן בית שני בידי חכמים כמו רבי עקיבא ולא לפני כן .
    אז לא.
    התזה הזאת שלה הופרכה כבר לפני שנים רבות ואין היום חוקרים רבים שיקחו אותה ברצינות.
    אסופת ספרי התנ”ך היתה קיימת כבר כאסופה שנים רבות לפני הדור שלאחר חורבן בית שני .
    אנחנו יודעים זאת מיוסף בן מתתיהו שבספרו האחרון “נגד אפיון” שפורסם בסביבות שנת 100 לאחר הספירה בשנים שבהם נטען שדנו והחליטו על האסופה ועל הספרים שירכיבו אותה מציין לפי תומו כבדרך אגב שקיים אוסף של 22 ספרים קדושים של היהודים .והוא מציין אסופה זאת כאסופה שקיימת זמן רב ולא כמשהו שנוצר רק בשנים האחרונות ממש בעת שכתב את ספריו לאחר חורבן בית שני.
    דהיינו האסופה הייתה קיימת מינימום של עשרות שנים מימי ילדותו של יוסף בן מתתיהו בסביבות 40 או חמישים לאחר הספירה ולא לאחר מכן.
    וסביר יותר להניח שהאסופה הייתה קיימת כבר מימי המלכים החשמונאים שרק להם הייתה הגושפנקה והיכולת השלטונית להפיץ אסופה כזאת שהייתה כתובה בשפה זרה לרוב המוחלט של התושבים שדיברו ארמית כשפה ראשונה יוונית כשפה שנייה ועברית רק כשפה שלישית ( ואולי רק רביעית לאחר הלטינית ).
    נשאלת גם השאלה שהחוקרת אינה עונה עליה :איך בדיוק החליטו אותם חכמים מפוזרים בדור לאחר חורבן בית שני על יצירת קובץ מיוחד שיהיה קדוש לכולם ? הם הרי התווכחו על כל דבר והיו מפוזרים בישובים שונים וללא כל סמכויות שלטוניות שהם.
    איך הפיצו ברחבי העולם וגם בקרב האמונה המתחרה הנצרות את הידיעה שיש מעכשיו ואילך קובץ של 22 ספרים שצריך להיות קדוש לכל יהודי ?
    לא היו להם את היכולות בשביל זה.
    יכולות ליצור קובץ כזה ולהפיץ את שמעו ברחבי העולם וגם לדאוג לתרגומו לשפות שונות כמו יוונית כפי שבוצע יכולות להיות רק למימסד שלטוני השושלת החשמונאית .
    אסופת התנ”ך בגירסה מוקדמת שלה קיימת כבר מהמאה השנייה ולכל המאוחר הראשונה לפני הספירה ולא מאוחר יותר מזה.

  4. פרופסור רחל אליאור בפייסבוק :רחל אליאור
    קצת פחות נחרצות תועיל לכולם. מסורת חז”ל שומרת ויכוחים על השאלה אם ספר יחזקאל ראוי היה להיכנס לקאנון, (ראה בבלי שבת יג ב) אם שיר השירים הוא חלק מספרי הקודש (משנה ידים) ואם מגילת אסתר היא חלק מספרי הקודש, היות ועדיין מתווכחים על כך אז עדיין אין קאנון חתום. כך למשל נאמר בבבלי שבת · יג ב: “זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה, מה עשה העלו לו ג’ מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן: [חנניה בן חזקיה בן גרון הוא תנא שחי בתקופת בית שמאי ובית הלל ].מעמדם של שיר השירים וקהלת היה שנוי במחלוקת: “כל כתבי הקדש מטמאין את הידים.
    שיר השירים וקהלת מטמאין את הידים.
    ‏[1]רבי יהודה אומר, שיר השירים מטמא את הידים, וקהלת מחלוקת.
    רבי יוסי אומר, קהלת אינו מטמא את הידים ושיר השירים מחלוקת.
    רבי שמעון אומר, קהלת מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.
    אמר רבי שמעון בן עזאי, מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, ששיר השירים וקהלת מטמאים את הידים.
    אמר רבי עקיבא, חס ושלום, לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים. ואם נחלקו, לא נחלקו אלא על קהלת.
    אמר רבי יוחנן בן יהושע בן חמיו של רבי עקיבא, כדברי בן עזאי כך נחלקו וכן גמרו”. אז ברור שבדורו של רבי עקיבא שהוא דורו של בן עזאי הקאנון עדיין אינו חתום ויש עליו ויכוחים

  5. ה”קאנון ” הוא קובץ של ספרים שידוע שהוא קובץ כלומר כבר יצא לאור כקובץ. זה לא שחכמים החליטו לפתע פתאום “נעשה קובץ של ספרים”. הם מתייחסים לקובץ שכבר קיים שמוכר לכולם ללא ספק מילדותם כי כפו עליהם להתחנך עליו . בדיוק כמו שהיה מוכר ליוסף בן מתתיהו בן הזמן מילדותו. הוא מציין זאת במפורש ב”נגד אפיון”. גם הנוצרי יוסטינוס מרטיר במאה השנייה שמתווכח עם רב יהודי טריפון יודע ש”מימים קדומים ” יש ליהודים קובץ מיוחד של ספרים קדושים . “ימים קדומים ” זה מינימום של כמה עשרות וכנראה מאות שנים . וזה לא משהו שנאסף בזמנו. אם היה יודע שהקובץ הזה פורסם לראשונה ( איך בדיוק? ) רק בזמנו שלו בוודאי שהיה מציין זאת. אלו הם הוכחות ברורות שהקובץ כבר קיים במאה הראשונה לאחר הספירה ונחשב אז לקדום. הם רק מתווכחים כעת אם כמה מהספרים “שכבר היו ” באותו הקובץ דהיינו כבר ידעו בסוף המאה הראשונה לספירה שהם חלק ידוע ומוכר מאותו קובץ קדום והיו מוכרים לרבנים מילדותם כחלק מהקובץ הזה צריכים להישאר שם. ספרים שאין ספק שאם זה היה תלוי בהם הם לא היו מכניסים אותם כמו “שיר השירים ” כמו קוהלת” “שהוכנסו ” כי כבר היה ידוע שהם חלק מאותו קובץ קדום . כאמור לחכמים האלו לא היה כוח ולא יכולות לשלוח שליחים לכל רחבי העולם היהודי ולהודיעי להם מכאן ןאילך יש קובץ חדש של ספרים קדושים שכולם צריכים ללמוד אותם .כל מה שהם יכלו לעשות היה להודיע לתלמידיהם אנחנו מסכימים שששיר השירים וקוהלת ויחזקאל ימשיכו להילמד כחלק מהקובץ הקיים. “אנחנו לא מסלקים אותם” למרות שאם זה היה תלוי בנו הם היו מסולקים. מה שהם כן עשו כנראה היה לסלק ספר שכן היה חלק מהקובץ המקורי ספר החשמונאים .ספר שכעת סיכן את כולם לאחר המרד הגדול הראשון ובוודאי לאחר המרד של בר כוכבא.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × 5 =