תמונה לסיפור כסאות חוף
צילום: גיא חצרוני

מול הים מסודרים כיסאות פלסטיק צהובים תחת שמשיות בית הקפה. ראשונה מגיעה אילנה, על שפתיה אודם זועק והיא לבושה בשמלת חוף ארוכה.
בשבע בבוקר עדיין שקט פה וקולות הים נשמעים חלומיים, החום לא מכה והאנשים חרישיים. רק העיניים מקיפות את המקום. שתי חברותיה של אילנה מגיחות מן הצד, שתיהן במשקפי שמש רחבים, תוססות וצחקניות כאילו כל החוף שלהן, והנה מדדה לקראתן סטפן, מלווה בבתו היפה אלה, בת ארבעים. סטפן נעזר במקל ופוסע באיטיות. כשהוא עוצר, בתו נעמדת מייד איתו, דרוכה לנעשה סביב עד שישוב לאיתנו. הגברות צועדות לקראתו: “סטפן היקר, איך אתה מרגיש?” והוא ממלמל משהו ורק מחכה שגופו יחוש את כיסא החוף הצהוב ויהיה מוחזק בתוכו. הגברות מרעיפות מחמאות על בתו של סטפן שהיא לא רק יפה אלא גם בת טובה ומלאה התחשבות.
אלה מביטה לכל הכיוונים כמחפשת דבר־מה. מתיישבת ליד אביה וזזה בכיסא בחוסר מנוחה, בציפייה גוברת והולכת. אפשר לדמות אותה לדוגית קטנה הנטועה בחול ומחכה ללא הרף למגע המים. בעיני התכלת שלה רגש הנוטה להתפקע. אחר כך מתיישב במעגל מוטק’ה. אילנה וחברותיה קופצות עליו בצהלה, מחבקות אותו זו אחרי זו כמו באיזה טקס. מוטק’ה מתמקם, פותח את שולחן השח שלו ומתחיל לבהות בכלים. “נו, תעשה כבר מהלך”, מפצירה בו אילנה, “אני עושה הרבה מהלכים בראש, עדיין לא החלטתי מה המהלך הנכון”, אמר, “את מכירה אותי כבר, אני לא מזיז כלום לפני שאני בטוח במיליון אחוזים”.
לפתע נשמע קול ירייה. נראה שהחוף כולו מוסח ומוטרד, אנשים מחפשים את מקור הירי, מסירים משקפי שמש, נועצים מבט לשמיים. קשישה אחת שואלת בקול נרגש, “מה קורה בארץ הזאת?”. הבהלה חולפת ונותרים רק שאלות וניחושים. החוף מתעורר לחיים, ושב להשתרש בהרגליו הקודמים.
מוטק’ה שואל: “איפה הפרופסור שלנו? הוא לא יגיע היום או רק מאחר?” אלה זוקפת את גופה, אִזכור הפרופסור מעביר בה רעד קל, היא הייתה מקפלת את כל החוף הזה כמו מפית, ומשאירה רק שני כיסאות, לו ולה. היא מדמיינת אותו בחולצת טריקו וכפכפים ומחייכת לעצמה, הרי הוא כמעט תמיד מכופתר וחולצותיו מגוהצות בקפידה. “הו, הנה הפרופסור”, מכריז מוטק’ה ומייד זוכה לתגובה, “בשבילכם אני אבינועם מהיסודי, לא פרופסור”. ברגע שמבטו קולט את אלה הוא נמלא רגש הפתעה. נמנע מלשבת לידה כדי שלא לקומם את סטפן אביה, ובוחר לשבת מולה, כך גם יראה אותה טוב יותר, גם ממרחק כזה היא מעניקה לו מחומהּ. הוא לא ציפה לה, ואולי היום יקבל ממנה ראיה מכרעת לאהבתה. סטפן מבקש בקול מגומגם קצת מים, שלוש הגברות מנתרות לעברו, מוכנות מייד להשקות את פיו העקמומי, אך הוא נענה רק לאילנה שהייתה אהובתו לפני שנים רבות, עוד לפני שנישא.
אלה מתרוממת מן הכיסא ונפרדת מכולם, מבטיחה לאביה לבוא לקחת אותו כמו שסיכמו. אכזבה שפוכה על פניו של אבינועם, הנה היא באה, הנה היא הולכת, בלי לומר דבר. הוא עוקב אחר מסלול הליכתה ומחכה כמה דקות פן יעורר חשד. אז הוא קם ואומר לחברים שהוא הולך לשירותים. הוא מתמהמה ליד הקיר החיצוני של השירותים, לאחר מכן מטפס במדרגות האין־סופיות המובילות למגרש החניה. למעלה יש בית קפה קטן שהיא אוהבת לשתות בו קפוצ’ינו. הוא מציץ בזגוגית וסורק את המקום. לא, היא איננה. הוא היה רוצה שהקשר הזה יהיה נקי, בלי שובל ארוך מדי של עבר. אילו היה אפשר לרדת לרגע למעמקי המים ולעלות מהם מחדש… אחרי שהיה במים כל הבריאה נראית אחרת לכמה שניות. הוא מוצא אותה במגרש החניה יושבת במכוניתה הקטנה עצומת עיניים. דופק קלות על החלון, כדי שלא להבהילה. “תיתני לי להיכנס?” כשנכנס אמר: “לפני שבועיים התוודית על רגשותייך, מאז את רק מתחמקת משיחה”. היא מרכינה ראש להגה והוא ממשיך: “כל השנים לא העזתי להתקרב לבתו היחידה של החבר הכי טוב שלי, סוף־סוף העזת את בעצמך, סִחררת אותי כמו סביבון – ומאז אני מסתובב בלי הפסקה”.
“זה לא ילך בינינו”, אמרה.
“למה לא? אני אלמן כבר שנתיים ואת סוף־סוף נפטרת מהאפס שלך, הגיל מפריע לך?”
“הגיל הכי לא מפריע לי. עד שלא תשלים עם אבא, עד שלא תדברו כמו בני אדם, כלום לא יקרה. אתה רואה את האומללות שלו בכלל? הוא בקושי מתאושש מהאירוע האחרון ואני לא יכולה לפגוע לו עוד בבריאות. אתה יודע איזה אבא הוא בשבילי? אבא שדאג להרחיק ממני כל רוע. שום דבר הוא לא עשה בחיפזון או בחוסר סבלנות, וכשלא התנהגתי יפה תמיד כבש את כעסו ורק הביט בי בעיניים מאוכזבות, עיניים שציירו לי בבהירות את הטעות שעשיתי. אז הייתה ביניכם תסבוכת ואתה אשם בה כי דאגת להכריז לפני כל החברים שאבא כתב ספר שירה מחורבן. ואגב הספר יפהפה בעיניי, ורק בגללך הוא הפסיק לכתוב”. הפסיקה לרגע לוודא שהוא איתה, ואז המשיכה, “אז תמצא את הדרך אליו, לא אכפת לי כמה פעמים ניסית. כמה שניסית זה לא מספיק. נסה שוב”.
“אני אדבר איתו, מבטיח, למרות שכל השנים ניסיתי, התחננתי, כלום לא עזר לי”.
שתיקה ירדה במכונית. הוא הניח את ראשה על חזהו ונשם את שערותיה הריחניות, התבונן בזרועותיה, בעור המציץ מן החולצה. יופייה גורר אותי אליה בכוח, הרהר, ואני לא מסוגל להתנגד. שתישאר בתנוחה זו, קיווה.
“עד גיל חמש ישנתי הרבה אצלך ואצל אסתי ופתאום זה נפסק. אני רוצה לדעת למה, השאלה הזאת מעסיקה אותי כבר שנים”.
“אני זוכר הכול לפרטי פרטים”, אמר לה, “הורייך היו בליינים, את בטח יודעת, אסתי ואני היינו סטודנטים חנונים לרפואה, כל היום בבית עם הספרים. לפעמים כשהורייך בילו, ישנת אצלנו. בלילה שאת שואלת עליו, הקראתי לך סיפור והלכתי לישון, הייתי אחרי שתי משמרות רצופות, הרוס מעייפות ונרדמתי מייד. משהו הפריע לי בשנתי, אבל לא הצלחתי לפקוח את העיניים. זה היה מעין רפרוף על פניי, בכל פעם בנקודה אחרת, כמו ניסיון להוציא משהו מתוך השיער שלי. בסוף פקחתי את עיניי וראיתי את מישל החתולה ספק־משחקת־ספק־מציקה. היא לא הניחה לי עד שהלכתי אחריה מנומנם. הדירה השכורה ההיא הייתה ישנה מאוד והזכירה מבוך, המסדרון נראה לי אז אין־סופי והחתולה הובילה אותי באיטיות והוציאה לי את הנשמה. כשהגענו למטבח היא פסעה לפתע פסיעה רחבה כמו מֵעל למידותיה והתמקמה ליד הארון האחרון. קצה זנבה שפשף אותו כאילו היה גפרור העומד להידלק. לא הבנתי אותה, היא הרגיזה אותי, ופחדתי שתתעוררי כי חדרך היה צמוד למטבח. פניתי לצאת משם ואז שמעתי יללה צווחנית מחרחרת ריב, כל גופה של החתולה התהדק אל הארון, פתחתי את הדלת וריח חריף של גז התפרץ על פניי מתוך הצינור השחור. באותו יום אסתי אמרה, “כמעט הרגנו את הילדה”, ומאז היא סירבה שתבואי ללון אצלנו.
“ומאז שאלתי את הוריי בלי סוף אם אפשר לישון אצל אבינועם ואסתי – ותמיד נעניתי בשלילה. התחיל בי חסר שגדל והלך מיום ליום”.
“אם תתקרבי אליי החסר ייעלם”, אמר לה וליטף את שערהּ, משם עבר לכתפה וסרטט בה עיגולים קטנים כמו שדה פרחים. היא עצמה את עיניה והרגישה איך גופה נקשר למגעו. ואז התנערה מתנוחתה וביקשה ממנו ללכת לדבר עם אביה עכשיו בלי תירוצים ובלי עיכובים.
בדרכו על החול נשמעה ירייה רחוקה והוא באופן מוכְני גונן בידו על ראשו, נזכר שאימו סיפרה לו על התקופה שהייתה פָּעוטה, הוריה היו חלוצים במושב וגרו בצריף קטן בקרבת הגבול, כשהערבים ירו עליהם הוריה דחסו אותה תחת המיטה וקיוו לטוב. מי שהתמזל מזלו וגר בבית אבן היה שמור ומוגן ולא היה חשוף לכדורים תועים.
כשאבינועם הגיע למקום מושבם של חבריו הוא בעט בטעות בלוח השחמט של מוטק’ה ששחה בים. סטפן עקב אחרי התנהגותו העצבנית־משהו של אבינועם. אילנה וחברותיה דיברו בדאגה יתרה על מחלה נדירה. “פרופסור, זה גנטי?” שאלה אילנה, והוא ענה בתוקפנות כבושה, “עוד פעם הגנטיקה הזאת? אנשים חושבים שאם אבא שלהם חטף פטרייה בציפורן בגיל 47 אז גם הם יחטפו. אין גנים, הגנים מתו ונשארו רק המחלות”.
הבנות אמרו, “טוב, טוב”, וקפצו להשתכשך בים. אבינועם החל להסתובב במעגל סביב הכיסאות. הוא לא ידע איך לחזר אחרי החבר הכי טוב שהיה לו אי־פעם. פחד שלשונו תנשוך ותזיק בלי להתכוון. הוא הרגיש יבש מרוב חום שרק התגבר והלך, ונזכר בימי הנעורים עם סטפן. כעת הם עשו עליו רושם חזק יותר, לטוב ולרע. הוא התיישב לבסוף ליד סטפן, לקח את ידו ואמר לו, “אני מבקש שוב סליחה על כל הפגיעות, לא חשבתי מעולם שספר השירה שלך חרא, ההפך הגמור. זו הייתה קנאה טהורה, קינאתי בכישרון שלך, קינאתי בכל הנשים שנפלו לרגליך כשקראת להן שיר. קינאתי בחופשיות שבה קפצת מרומן לרומן. אתה יודע מה, אם לא תסלח לי, לפחות תיעזר בי לטיפול בצרה הבריאותית שלך. אני פה! אני יכול לתת לך את העצות הטובות ביותר, לקשר אותך עם המומחים הגדולים ביותר”.
המילים הידלדלו ונעשה שקט. אבינועם התכופף אל החול ועשה בו חריצים וזיזים. הוא חש שהוא לא מתקדם לשום מקום, סטפן נראה לו כמי ששרוי בחשדות או במועקה גופנית כלשהי. ואז קולו של סטפן פרץ כמעט בלי למלמל: “מעולם לא רציתי להיות משורר, רציתי רק לבלות, לא בשבילי העונש הזה לשבת ולכתוב. עכשיו לך תמצא את הבת שלי ותפסיק לעייף אותי”.
אבינועם קם. באוויר נשמעה ירייה נוספת, הפעם מהדהדת וקרובה והמציל יצא מהבודקה והודיע במגפון, “כמו שכבר אמרתי, אין צורך להיבהל, מצלמים פה סרט, שיהיה לכם המשך חוף קסום”.

2 תגובות

  1. סיפור שממש אי אפשר להפסיק לקרוא. יש דברים לא ברורים שמאוד מסקרן להמשיך לקרוא על מנת להבין אותם עד שלאט לאט הם מתבהרים, ואחרי שהם מתבהרים מה שמסקרן זה מה יקרה בהמשך, איך העניין יפתר, ואם הוא יפתר. אהבתי את הסמליות של היריות, וכן את הדימויים, למשל הדימוי של הדוגית שעוזר להבין כיצד אלה היתה נראית

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן