לפני מספר שנים ראיתי סרט עטור שבחים – “גנבת הספרים”, בכיכובם של ג’פרי ראש ואמילי ווטסון, שעלילתו מתרחשת בגרמניה בתקופת טרום מלחמת העולם השנייה. נערה בשם ליזל, שרק עתה שכלה את אחיה, נמסרת על ידי אמה הקומוניסטית למשפחת אומנה (ראש וווטסון). הוריה האומנים של ליזל לא רק נותנים לה קורת גג וחסות, אלא גם חושפים אותה להתנגדות השקטה לאידיאולוגיה הנאצית (למשל, מחביאים בביתם צעיר יהודי), אך בעיקר – מלמדים אותה לקרוא ולכתוב. ליזל, המשתוקקת עכשיו לקריאה, שולפת ספר מתוך אפר הספרים שאינם תואמים את רוחה של המפלגה הנאצית, לאחר שנשרפו בכיכר העיר, וקוראת אותו בסתר. בהמשך היא תגנוב ספרים רבים מתוך ספרייתה העשירה של אשת ראש העיר, וגם תכתוב את סיפור חייה על דפיו הצבועים בלבן של ה”מיין קמפף”. ידידה הטוב ביותר, רודי, יודע על מעשיה, אך מופתע מכך שבזמן שרוב תושבי גרמניה תרים אחרי מוצרי מחייה בסיסיים, ליזל תרה דווקא אחרי ספרים ומתקיימת מ”לחמה הרוחני”. הסרט מסתיים במותם של רודי והוריה האומנים של ליזל בעת הפגזה, בעוד היא עצמה שרדה את המלחמה, הקימה משפחה והלכה לעולמה בביתה המרווח באוסטרליה בגיל מכובד.

הבאתי את תקצירו של הסרט הזה על מנת לעמוד על תמיהתו המובנת של רודי: כיצד יכול אדם להתקיים ללא מוצרי צריכה בסיסיים בעת מחסור כבד, אבל כן להשתוקק לחומר הרוחני, דהיינו, ספרים? למען הסר ספק אקדים ואומר, שהמחסור שמוצג בסרט הוא מחסור קיצוני, שנגרם מהמלחמה, ואינו משקף את חיי היומיום של רובנו בעידן הנוכחי. ואהפוך מיד את הנאמר בכדי להציגו מזווית נגדית: כיצד יצא שאנו מזניחים את ההשתוקקות הזאת לקריאה ולאגירת ספרים בעידן השפע, ומהן השלכותיה של ההזנחה הזו? הרי נאמר: “אין לחם – אין תורה”. והנה, הלחם ישנו, והרבה, והתורה?

על פניו, התשובה טמונה בגוף השאלה. בעוד אנו חיים במחסור, נפשנו חייבת להתחזק על מנת להתגבר על המחסור, בעוד שכשאנו מסופקים מבחינה פיזית וקיומנו אינו בסכנה, אנו משתדלים ליהנות מהחיים בהווה, ולכן הצורך שלנו בחיפושים אחר הרוח נמוג. יתרה מכך: לאחר פיתוח מדיום האינטרנט, שנהיה נגיש לא רק במחשבים הביתיים, אלא גם בגדג’טים הידניים, ספרים כשלעצמם כבר אינם נחשבים למוצר יוקרה, וכתוצאה מכך למוצר צריכה כדאי. ניתן להרחיב את הטענה הזאת ולומר, שבעידן האינטרנט וטכנולוגיית הניו-אייג’ איננו תופסים את הרגלם של ילדינו לקריאה וצריכת ספרים ואפילו – בלי שום הגזמה – לכתיבה ידנית, כמשהו הכרחי. על הסוגיה הזאת כבר נכתבו יצירות רבות, שאת הנוקבת מכולן, ” דלק הנר על השולחן”, תרגמתי מרוסית לעברית ביוזמתי. כל אלה בניגוד לתמונת המצב המוצגת בסרט: בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה (ובכלל בתקופות המחסור ומשטרים טוטליטריים) ספרים נחשבו למוצר בעל ערך והשפעה על מוחות, שאנשים הכירו בנחיצותו ונלחמו עליו.

בתקופה שאנו חיים בה, תקופה בה אנו מוצפים באינפורמציה, “גניבת ספרים” כשלעצמה כבר אינה תופעה מגונה. נהפוך הוא, היא נורמה. עלותו של ספר מודפס, גם אם מחברו הוא מחבר ידוע, נהיית ביום מן הימים נמוכה מאוד, אם לא לומר מבוטלת. ספרים, שאין בהם שום צורך, נמסרים על ידי בעליהם לשלל מקומות, שמוכנים לאחסן אותם. למשל, לחנויות ספרים יד שניה או לעמותות כמו “סיפור חוזר”, עליהם כתבתי מחקר מקיף במסגרת לימודיי לתואר שני בספרות. או לספריות ציבוריות, שנסגרות בזו אחר זו בשל חוסר תקציבים. או לעמדות ספרים במתנ”סים, תחנות אוטובוס, ועוד, שהצטרפו לאחרונה לטרנד הזה. בעצם, למה שאלך רחוק? כל המבצעים הגדולים של רשתות חנויות הספרים “סטימצקי” ו”צומת ספרים” – ארבע במאה, הספר השני בחצי מחיר, שניים במחיר מלא וספר שלישי מתנה וכדומה – נועדו, למעשה, לדבר אחד: להגברת המכירות של ספרים חדשים ו/או לחיסול המלאי של ספרים ישנים שמיועדים להחזרה להוצאה. והרי מיותר לציין שאלה שמרוויחים מכל המבצעים הללו הן הוצאות הספרים, ולא הסופרים.

המצב הקיים היום בשוק הספרים בישראל מעורר אצלי דיסוננס כבד. מצד אחד, אני חשה התנכרות לדור שגדל היום, ומרד פנימי עצום. התחנכתי על אהבת הספר ועל קריאה מעמיקה ביצירות מופת עולמיות. בנוסף, אני בעצמי יוצרת, כותבת, ומפיקה מיזם ספרותי, שמתלבטת בשאלה, האם כדאי לי, למרות הכול, להשקיע סכומי עתק בהוצאתם המקצועית של ספריי, או להסתפק בהעלותם לרשת. כמובן שאפשר להרוויח מפרסום ספרים גם ברשת. אלא שקהל היעד של כתביי כבר לא יהיה אותו קהל היעד שמטבעו מתעניין בכל יצירה כתובה חדישה באשר היא, ולכן דרך הגעתי אליו תהיה כרוכה במאבקים רבים. אחד החברים שלי בפייסבוק כתב לי: “אם היית רואה את יומני הפגישות של סופרים צעירים היית מתפלאת, מתי בכלל יש להם זמן לכתוב את ספריהם”. לצערי, זה אמיתי. כל המאבק בענף הספרות מתנהל עכשיו לא על היצירה הטובה ביותר, אלא על זו הנמכרת ביותר. 

עטיפת הספר “הסמל האבוד” מאת דן בראון

מצד שני, כתולעת ספרים שמעדיפה לחסוך את כספה, אני נהנית מהגישה הנוחה ליצירות המופת המונחות בספריות הניידות והפתוחות ברחבי הערים. למשל, את הרומן המופלא “המגע” מאת קולין מקאלוג, מחברת רב המכר “ציפורים מתות בסתר”, אספתי במתנ”ס האזורי אליו הולכת הבת שלי לחוגה. באותה עמדת הספרים במתנ”ס מצאתי גם את “הסמל האבוד” מאת דן בראון, אותו בלעתי בשקיקה רק לפני כשבוע, את “הבית אשר נחרב” מאת ראובן נמדר, שבהשקתו נוכחתי במסעדת “תמול שלשום” בירושלים, את “המורה” מאת מיכל בן נפתלי, שרכשתי במחיר מבצע בשבוע הספר העברי לפני שנתיים, ועוד. לבי נכמר כשאני מסתכלת על הכריכות המעוצבות של הספרים האלה, אשר עברו דרך כל כך ארוכה, מורכבת, ויקרה, מדמיונו של הסופר עד למדפי החנויות, ובכל זאת יצאו “מהשימוש הביתי” של בעליהם. הייתי רוצה לאסוף ולהציל את כולם, אך, לצערי, אינני יכולה לעשות זאת. גם כי בתור רעיה ואימא אין לי את הזמן לשבת ולקרוא את כולם בזה אחר זה, וגם בגלל ההבנה, שמהלך זה לא ישנה שום דבר, וכבר למחרת העמדה תתמלא על ידי ספרים זרוקים נוספים.

בעבר, כשעבדתי בתור ספרנית באחד מבתי הספר התיכוניים בבאר שבע, התמודדתי עם אתגר לא קל בכלל מסוג אחר. חלק ניכר מהספרים של הספרייה היו, לדברי המפקחת שלי, מיותרים בשל התיישנותם או המספר הרב של עותקיהם. מכוח תפקידי, נאלצתי לברור את הספרים האלה ולשלוח אותם למחזור. מיותר להגיד, שעמדתי במשימה בלב כבד. בעיני, אין שום הבדל בין מהדורה חדישה של יצירה ספרותית מסוימת לבין מהדורתה הישנה יותר. הרי היצירה היא אותה יצירה בדיוק! למה להשמיד? למה, אם כבר, לא לתרום את אותם העותקים המיושנים או המיותרים לספריות אחרות? התשובה הייתה ברורה: בגלל שזוהי דרישתן של הוצאות הספרים, שמכתיבים את מדיניותם הכלכלית גם לספריות.         

אתגר נוסף עמו נאלצתי להתמודד באותה הספרייה שבה עבדתי, היה להקנות לתלמידי בית הספר כלים להתמצאות בעולם הספרים, ולעודדם לקרוא. בעוד שאתגרי הראשון היה כרוך במאמץ פיזי ורוחני שלי בלבד, הרי שכעת ניצבתי בפני אילוצים חברתיים ותרבותיים הגדולים ממני. אכן כן, קריאה היא גם עניין תרבותי, שבדרך כלל מוקנה לילדים על ידי המשפחות שלהם. לצערי הרב, רוב התלמידים של בית הספר באו מאוכלוסייה לא שוחרת תרבות בעליל, וזאת בלשון המעטה. עבור התלמידים האלה, לחבל בספר או בכל רכוש אחר של הספרייה, היה דבר שבשגרה. כשהם אמרו “תביאי לי ספר”, כוונתם הייתה לספר לימוד בלבד. אגב, גם על ספרי הלימוד שלהם הם לא שמרו. לכך התווספה גם מדיניותם של בתי הספר, שהפכה בשיטתיות את עובדי הספריות לפקידים ולמפקחים על התלמידים, במקום לשמור על צביונם כבעלי מקצוע מכובדים.  

אכזבתי מעולם הספרים ותרבות הקריאה בימינו, כתוצאה מהסיבות שמיניתי, ובמיוחד מהעובדה שאת המנה המרבית של האכזבה הזאת ספגתי דווקא במוסד שהיה בהגדרתו מוסד חינוכי, הייתה קשה מנשוא. קצת לקראת עזיבת התפקיד שלי כספרנית, נקטתי בצעד חריג, אותו אני חושפת כאן לראשונה. צעד, שלא הייתי נוקטת בו לעולם אילו הייתי עובדת מסופקת במסגרת תומכת וחינוכית לאמיתה. תוך העמדת פנים של ספירת מלאי, הוצאתי מהמדפים ומתוך מאגרי הספרייה יצירות שעניינו אותי ו… גנבתי אותם. סך הכול כמאה יצירות. ביניהם “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” של א.ב. יהושוע, “גיא אוני” של שולמית לפיד, “האוהל האדום” של אניטה דיאמנט, “למאטיס יש את השמש בבטן” של יהודית קציר, “יש ילדים זיגזג” של דויד גרוסמן, “בדרך אל החתולים” של יהושוע קנז ואחרים. שלא נדבר על כל ספרי העיון ואנתולוגיות השירה שביניהם. ספרים, שאכן נרכשו, נתרמו, נאספו בזמנים הטובים יותר של בית הספר, ושבעת כהונתי כספרנית צברו אבק, ויום אחד היו, אולי, נלקחים להשמדה. מן הראוי לציין, שאף אחד לא שם לב לכך שחלק מהמלאי של הספרייה נעלם, ולא ננקטו שום צעדים להשלימו. עד עצם היום הזה. למעשה, ניתן להגיד, שלא גנבתי את אותם הספרים, אלא עשיתי להם שירות טוב.

במאמר מוסגר, ובהמשך לנושא, אציין, שמלאי לא מבוטל של ספרים המיועדים למחזור ראיתי גם בארכיון של מכון הקשרים של אוניברסיטת בן-גוריון. ספרים אקדמאיים, מחקריים, חלקם מהסוג שחוקרי הספרות, שאת חלקם אני מכירה באופן אישי, משקיעים בהם את כל זמנם ואת כל כישרונם. מי כמוני יודעת, מהו עמלו של איש המחקר הספרותי! ולמרות הכול – ייעדו אותם לגניזה. גם ממכון הקשרים קיבלתי כמה ספרים “במתנה”.   

מילה אחרונה לגבי ספרים דיגיטליים ברשת ובמכשירי הקינדל. באופן עקרוני, אין לי שום התנגדות להפיכתו של חומר הקריאה המודפס לדיגיטלי. אלא שבישראל את הספרים הדיגיטליים לא ניתן להוריד בחופשיות, אלא רק לרכוש דרך הרשת. זאת להבדיל מספרים דיגיטליים רבים בשפה הרוסית. אודה ולא אבוש: את “אחי גיבורי התהילה” של הווארד פאסט קראתי ממסך המחשב. כמו כן את “היהודייה מטולדו” של ליאון פויכטוונגר. אז מה? הטקסט הוא אותו טקסט. ברם, קראתיהם, מן הסתם, בגרסה הדיגיטלית ברוסית. כשניסיתי למצוא אותם ברשת בגרסתם העברית, הגעתי מיד לאתרים כמו “כותר”, אשר דרשו ממני את סיסמת הכניסה ודמי הרשמה לאתר. מה שמחזיר אותי לדיון אודות שוק הספרים הישראלי, ולמעגלים הסגורים של רכישת ספר במיטב כספינו ולתרומתו לקהילה בהמשך.

קטונתי מלשפוט ולתת הערכות, כמה רחוק אנו יכולים להגיע במצב הנוכחי, האם תחול איזושהי תפנית חדה בהרגלי הקריאה שלנו, ביחס ליוצרים הכותבים, במדיניותן של ההוצאות לאור והשיווק של ספרים חדשים, האם גנבי ספרים שכמותי יקבלו את עונשם או יזכו להערצה. יתכן, כי בני דורי ואני בפרט הנם אחרוני הדינוזאורים שרואים חשיבות בזמן איכות עם ספר טוב ביד, ושמוכנים לפתוח את ארנקם בכל פעם כשרואים יצירה ראויה מונחת על מדף רבי המכר של חנות ספרים, או, לחליפין, לשלוח יד לאותה יצירה זרוקה בספרייה ניידת בתחנת אוטובוס. מה שבטוח הוא, שבהחלט לא הייתי רוצה לראות יום אחד את הספרים המודפסים שלי “מסתובבים חפשי” באותם המקומות. זאת אף על פי שכמיהתי להפיח בהם חיים באמצעות הוצאה לאור מסודרת עדיין חזקה.   

   

פוסטר הסרט “גנבת הספרים” ויקיפדיה

6 תגובות

  1. אילנה שלום
    שמחתי לקרוא את הרשימה שלך ואני מזדהה עם כל שכתבת ,אלא שאני יכול לראות את תופעת הזילות כחלק מהייצור ההמוני וה”שפע” הוולגרי.
    אם אפשר לקנות נעלי בית מסין באגורות ולזרוק אותם כמו גם מוצרי צריכה רבים שלא מתקנים אלא משליכים לפח ,הספר אינו שונה במובן החפצי שלו. השקפתנו נובעת מצורת חינוך ותפיסת עולם של “קדושת הספר” למרות שרוב הספרים הנכתבים ונמכרים יכולים להקרא כך בשל האריזה ולא בשל תוכנם.
    אין ברירה לצערי בעולם יצרני וצרכני לאגירת אין ספור ספרים שברובה נובעת מלכתחילה בנוהג שלא היה קיים פעם שכל ספר שחפצים לקרוא רוכשים כמו מוצר צריכה. בעבר חלק ניכר מהקריאה היה בהשאלה מספריות או בהעברת ספר מיד ליד.
    ממליץ על אתר פרוייקט בן יהודה המאפשר קריאת דברי ספרות ושירה ללא צורך בתשלום וכמובן בפרוייקט גוטנברג [בשפה האנגלית]
    וכן אמזון גם ניכס לעצמו את הוצאת הספרים שפגו בהם זכויות היוצרים ומוכר אותם ברשת.

    • אבי שלום,
      שמחתי לקרוא את תגובתך ואני מסכימה עם כל מילה שכתבת.
      כמובן שאני מכירה את הפרוייקט בן יהודה ואת אמזון. אלא שליבי עודנו חפץ לקריאה “מסורתית”. זאת פרט למקרים חריגים כאשר ספר מסוים שבו אני מעוניינת אינו נמצא בידי, ואני נאלצת לחפשו ברשת.
      ממליצה לך לקרוא את הסיפור “דלק הנר על השולחן” אותו הזכרתי ברשומה זו, – תוכל למצוא אותו כאן, ב”יקום תרבות”, תחת שמי.
      בברכה,
      אילנה.

  2. Shahar Steiff כותבת בפייסבוק :
    אם נבחן את מה שהתרחש בשוק המוזיקה – מעבר משוק של תקליטים/תקליטורים לשוק של רכישת מוזיקה מקוונת (משום שאין כבר מחשבים עם כונן מתאים) לשוק של תשלום חודשי קבוע שמאפשר האזנה בלתי מוגבלת למוזיקה (ספוטיפיי, אפל מיוזיק), אזי עולם הספרות עומד לעבור תהליך דומה, למעשה הוא כבר נמצא בעיצומו…
    קינדל של אמאזון (ועוד כמה עזרי קריאה דיגיטליים) כבר מאפשרים היום רכישה של כותרים לשימוש אישי, ומנוי מתחדש על עיתונים לסוגיהם. בנוסף מערכות אלו מאפשרות שאילת ספרים לקריאה מוגבלת בזמן (העותק הדיגיטלי הופך בלתי זמין עם חלוף תקופת ההשאלה).
    להערכתי זה עניין של זמן עד שחנויות הספרים הללו יהפכו מבוססות תשלום חודשי קבוע לקריאה בלתי מוגבלת.
    התמלוגים ליוצרים (מוזיקאים, סופרים) מועברים מאמאזון/ספוטיפיי/אפל על פי מספר ההורדות של תקליטים/ספרים.
    אגב – בשוק הסרטים – התחולל כבר תהליך דומה. נטפליקס, אפל-TV ואחרים מציעים כבר מזמן תוכן ווידאו דיגיטלי להורדה או להשכרה על בסיס מתווה דומה.
    מכאן – שלא בהכרח מדובר בהפצה חינמית ברשת אלא בהפצה דרך ספריות שגובות תשלום חודשי קבוע ומעבירות תמלוגים לסופר.
    עדיין נותר שוק נישה לאירועים מיוחדים: אלבומים מהודרים, ספרים חתומים, קונצרטים, הקרנות בקולנוע… כל אלה מספקים לצרכן חוויה מיוחדת שההתקנים הדיגיטליים לא יכולים (עדיין) לספק.

  3. Yuval Welis כותב בפייסבוק בתגובה לרשימה זאת :
    “לדעתי יש כאן חוסר הבנה של המציאות הכלכלית של ספרים.
    למשל מחירם הגבוה מהסביר של ספרים מודפסים בארץ; המחיר הזה יצר במידה רבה את שוק האלקטרוניים (לצד הרצון של נשים כיום לקרוא ספרות אירוטית, מבלי שיראו מחזיקות עטיפה פרובוקטיבית).
    העובדה שבאתרי רשת רוסיים יש כמות עצומה של ספרות מקור ותרגום ‘בחינם’, אין פירושה שלשם כך יש ספרים אלקטרוניים…
    גם יש אי הבנה לכך שספרים אלקט’ בהוצאה פרטית, מעבירים חלק גדול פי 5 אולי ליוצר, מאשר הוצאות לאור ממוסדות. לכן המהפיכה.
    ובאשר לספריה שצומצמה – יש חנויות משומשים בבאר שבע שהיה ניתן לשלוח אליהם, או לפתוח משתמש באתר ‘סימניה’ ולמכור/למסור דרכו… תמיד מעצבן שאנשים שיודעים ששגו, מסרבים לקבל אחריות ומאשימים אחרים.”

    • ספרים אלקטרוניים בהוצאה פרטית מעבירים ליוצר לכל היותר 35% מעלות המחירה. בדוק. עד כמה זה גבוה יותר ממה שההוצאות לאור הקונוונציונליות מעבירות, קשה לי לומר. כמו כן, בתור מי שנאלצה לפרסם את ספרה (ברוסית) דרך הוצאה אלקטרונית, נוכחתי לדעת, שדינם של ספרים אלקטרונים הוא כדינם של ספרים רגילים: אלה שאינם נמצאים בפסגת המחירות דרך האתר, יורדים למאגריו. ובסופו של דבר, מחירתם של ספרים אלקטרוניים תלויה לא מעט בפעילותו העצמית של הסופר ברשתות החברתיות. כמה שיותר נכנסים אליו, כך יש לו יותר סיכויים למכור. שלא נדבר על כך, שעליו למממן לעצמו את כל הפרסומים וההקפצות של מוצרו דרך האתר.
      בנוגע לכמותם העצומה, באמת, של ספרות מקור ותרגום בחינם באתרים רוסיים: אלו הם בדרך כלל ספרי קריאה ידועים, קלאסיים. ספרים חדשים אינם ניתנים להורדה באופן חפשי, אלא רק מיועדים לרכישה, בדומה לספרים עבריים באתרים ישראליים. ההבדל הוא, שבאתרים הישראלים גם את הספרים המפורסמים ניתן להוריד תמורת תשלום.
      בברכה,
      אילנה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן