אבידן וסאפפו במקלחת

רחלי גדלה בחולון. בתיכון. היא למדה בבית ספר אקסטרני בתל אביב. היא לא אהבה מי יודע מה ללמוד, היא סבלה מהפרעת קשב, והיה לה ממש קשה לשבת בשיעורים ולהתרכז. המקצוע היחיד שהיא הצטיינה בו היה ספרות. היא אהבה לכתוב שירים, והמשוררת שהיא העריצה הייתה רחל.

היו לה את כל הספרים שלה, והיא לא הפסיקה לדפדף בהם ולרחם עליה. איזה אישה מסכנה, חולה, רווקה ובודדה, ואיזה מין מוות ובאיזה גיל. רחלי הייתה מרותקת אליה, לא היה בעיניה סיפור יותר רומנטי, הרואי ומיתי מזה.

כבר בשבוע הראשון שהיא התחילה ללמוד, היא הלכה לבניין ברחוב בוגרשוב 5, שבעליית הגג שלו גרה רחל בימיה האחרונים. היא עמדה מולו והביטה למעלה, מדמיינת את האומללה, שוכבת גוססת במיטתה, עם שקיות שחורות מתחת לעיניים, גונחת, משתעלת ומתנשפת. היא עצמה את העיניים, ואמרה “שלום רחל”, עיניה התמלאו דמעות. היא ממש הרגישה שהיא חייבת לבכות עליה ולהיפרד ממנה באופן אישי.

היא גילתה שבתל אביב יש הרבה חנויות לספרים יד שנייה, והיא התלהבה מזה. היא הייתה קונה אצלם ספרי שירה. היא אהבה את יונה וולך, את נתן יונתן ואת דוד אבידן.

אחרי הצבא כשהיא החליטה לעבור לתל אביב, אבא שלה התנגד. הוא היה מסוג האבות שפחדו לשחרר את הילדים שלו, פטליסט מושלם. הוא סבל מחרדות והדביק בזה את כל המשפחה. אחותה הגדולה של רחלי הייתה כבר בת 30. ועדיין גרה בבית. רחלי לא הסכימה לוותר. היא ידעה שכל עוד היא תמשיך לחיות לידו, היא תמיד תהיה חסרת ביטחון וחרדתית כמותו. היא רצתה לגלות את העולם לבד, לא דרך העיניים המפוחדות שלו. לא היה דבר שהוא לא פחד ממנו והזהיר את ילדיו: כבישים, נוכלים, מחבלים, כלבים, קבצנים מתחזים, סוטי מין, יתושים, כייסים, משוגעים, זרים, סוחרים, שוטרים, ואריות, למרות שאלה לא מסתובבים ברחוב.

הוא רצה ללכת איתה לחפש את הדירה והיא לא הסכימה. היו לה כבר חברות שגרו לבד, אבא שלהן לא הלך איתן למצוא את הדירה. הוא הפחיד אותה ואמר לה שהיא בחורה תמימה, והנה היה כתוב בעיתון שמצאו באמריקה בחורה אחת בפריזר של המקרר, והשותף שלה לדירה הודה שהוא עשה את זה. “וכל כך שקט היה” אמרו השכנים. רחלי אמרה לו שהאמריקאים משוגעים על כל הראש בגלל מלחמת וייטנאם, והוא אמר לה “ולנו חסר מלחמות?”.

הדירה הראשונה אליה הגיעה הייתה בבניין בן שלוש קומות ברחוב טרומפלדור בתל אביב. כל ששת דירותיו היו להשכרה ובכל דירה התגוררו שלושה שותפים. רחלי ממש התלהבה מזה שהוא כזה מוזנח, כי הוא נראה לה עם המון אופי. המרצפות שלו היו מצוירות והכניסה הייתה רחבה עם דלת ענקית מעץ ממש כמו בטירה.

כשהיא עלתה עם שמואל בעל הבניין לראות את החדר הפנוי בקומה השנייה, היא פחדה שהתקרה תיפול לה על הראש. ממנו. במצב כזה של כוננות מתמדת, לא היה פלא אפוא שהביטחון העצמי שלה לא היה בשמיים.  

שמואל בעל הבניין התחיל לספר לה כל מיני בדיחות. היא צחקה למרות שהן לא היו מצחיקות בכלל. הוא הזמין אותה לדירה בקומה הראשונה, כדי להציג לפניה “שריד היסטורי”, הדייר המוגן האחרון שנשאר בבניין. הוא היה זקן חמוד. הוא חייך בלי שיניים והיה מרוצה מתשומת הלב. מסתבר ששמואל לוקח כל דייר חדש שהוא מכניס לבניין, לראות את אברהם. זה לא חלם שהוא יהפוך “למרכז המבקרים” בבניין, בו הוא רכש חדר בדמי מפתח בשנת 1952.

“מה שלומך אברמ’לה” שאל אותו שמואל והוא חייך והנהן עם הראש הקטן שלו. היה לו ראש ממש קטן.

על השולחן לידו היה מונח טרנזיסטור וצלוחית עם כמה קרייקרים. החדר היה נקי מאוד. בפינה אחת של החדר ראתה רחלי פתיליה. בפינה השנייה הייתה המיטה שלו, מעליה היו תלויות גלויות.

“83 ספרתי” אמר לה שמואל.

“מה 83?”

“גלויות. זה דניאלה ההולנדית, השכנה שגרה על הגג שולחת לו כל פעם שהיא נוסעת לחוץ לארץ. הוא מחכה לזה כמו המשיח” אמר שמואל. הוא הסביר כי דניאלה שמתגוררת על הגג החליטה לאמץ את אברהם, כל יום היא יורדת אליו ומטפלת בו כמו בתינוק. ומנקה לו את החדר ודואגת לו לאוכל.

“נוצרייה טובה” אמר שמואל.

 אל החדר התפרץ בחור עם שיער ארוך, מלא קעקועים.

“שמואל, מה המצב, עוד פעם הברז דולף” אמר.

“כי אתה שובר את כל הברזים” ענה שמואל

“אני?”

“כן אתה, חיה”

“י’נקניק זה ברז מ-48” צחק הבחור והלך.

הוא ועוד שותף התגוררו כל אחד בחדר בדירה יחד עם אברהם, שהיה דייר מוגן בדמי מפתח, היחיד שנשאר מכל הדיירים שגרו פעם בבניין הזה. ככה אנשים גרו פעם, הם קנו חדר בזכויות מוגנות והתגוררו באותה דירה עם אנשים שהם לא מכירים.

אפשר לומר ששמואל מיחזר את השיטה הזו. גם הוא עשה חוזה מול כל שותף בדירה, בלי לתת לשותפים האחרים לחוות דעה בכלל. הדבר הזה גרם להרבה מריבות וסכסוכים בלתי פוסקים בין השותפים בדירות, כי היו שם חוסר התאמות צורמות במיוחד. ושמואל היה עומד בצד צוחק, לרוב גם מתערב על דעת עצמו ונהנה מבידור חינם.

הוא שיכן ליצן של ימי הולדת שדיבר מהבטן, בדירה עם שותפה סטודנטית לראיית חשבון. זו יצאה מדעתה מהדונלד דאק שהתאמן כל היום. בסוף הסמסטר היא האשימה את שמואל בכישלון שלה במבחנים. הוא קרא לה “אפס” וזרק אותה מהדירה עוד באותו יום.

והיה גם המקרה בו שמואל הכניס לדירה בחורה שהתחננה לשכור חדר דווקא בדירה מסוימת, ואחר כך הסתבר שהיא האקסית של אחד השותפים. הבחור ביקש משמואל להוציא אותה, כי זה לא הגיוני מה שקורה, אבל בסוף אחרי כמה זמן, מריבות, ואפילו מכות בין השתיים, עזבה דווקא החברה החדשה והוא חזר לזרועות הקודמת.

שמואל היה מגיע כל יום לבניין כי לא היה לו שום דבר אחר לעשות. חוץ מזה היה פה בניין לנהל. כל עוד הוא עבד, הוא לא היה מגיע הרבה, אלא רק כדי לגבות את שכר הדירה, אבל מאז שיצא לפנסיה, כל יום הוא היה מגיע לבניין מהבוקר עד הערב, מתיישב במחסן שהיה לו בחצר ומפריע לכולם.

הוא החליט לעשות את התיקונים בבניין בעצמו, כי הוא היה קמצן ולא רצה לשלם לבעלי מקצוע. הוא היה מאלתר חשמל וצינורות ניקוז, מתקין דלתות חורקות, מרצפות עקומות, מטייח קירות, ומדביק סלוטייפ על חלונות שבורים. כל הדירות נראו מוזנחות לגמרי, וכל הדיירים השקיעו הרבה כדי שהדירות ייראו ראויות למגורים. הוא היה לוקח יותר כסף על חדרים מרוהטים, שולף מהמחסן שלו מזרנים וכורסאות מלאים בפשפשים ותולעי עץ, וכולם היו מתגרדים עד שהם הבינו למה והחזירו לו אותם. אבל הוא, גם אז לא היה זורק אותם כי חלק מהם היו שייכים למשפחה שלו.

אבל הוא לא הגיע לבניין רק כדי לעשות תיקונים, הוא גם חיפש חברה ומצא אותה בדמותם של 20 דיירים צעירים ונחמדים שנתנו לו כבוד כי הוא בעל הבניין, אבל הוא לא ממש החזיר להם, כי הוא בעל הבניין, ובעל בניין בתל אביב הוא כמו מלך.

הוא הרשה לעצמו יותר מדי. זה היה בגלל שעמום, אבל גם בגלל שהוא היה נודניק.  

הוא הקשיב לשיחות בין שותפים, התערב, תפס צד, ובלי או עם כוונה, גרם להם לריב. אז היה עומד בצד ומנסה להפריד ביניהם, כשהוא בעצם גרם למריבה הזו בכלל.. מבחינתו צעקות, מריבות ובלגן העירו את הבניין הישן של הוריו לתחייה, החזירו לו את הנשמה שהייתה בו פעם.

הוא היה נכנס לדירות עם המפתחות שהיו לו בלי לתאם עם הדיירים, ואף אחד לא העז להגיד לו מילה. היה מפריע לאנשים באמצע השינה, מפתיע בנות נבוכות במקלחת, ולא פעם ראו אותו מדבר עם דיירים כשהם יושבים בשירותים, כי דחק לו לספר להם שחשבון המים גדול מאוד. כולם ידעו שצריך לתת לו להרגיש חשוב, ואם חס וחלילה מישהו מעז להעיר לו משהו, אין לו בעיה לזרוק אותו באותו רגע מהדירה. הוא גם הכניס סעיף לחוזה שהוא יכול מהיום להיום להוציא מישהו מהדירה ואנשים חתמו על זה.

רחלי מאוד אהבה את החדר ואת הדירה. המטבח לא עניין אותה, כי היא לא ידעה לבשל, אפילו לא להכין ביצת עין. החדר המוצע היה גדול, והיה בו חלון עם תריסי עץ ישנים ומתקלפים שנפתחים לצדדים. אבל היתרון הכי גדול שלו הייתה מרפסת עגולה, קטנה ונהדרת שצפתה אל החצר. שם ראתה רחלי עץ פאפאייה גבוה מאוד עם פירות בצבעים כתום וצהוב על הקרקע.

“זה סבא שלי שתל” סיפר לה שמואל. “סבתא שלי הייתה עושה מזה סלט שאני מאחל לשונאים שלי”.

הוא סיפר לה על סבא וסבתא שלו, שעלו לארץ מרוסיה עוד לפני קום המדינה, רכשו במקום אדמה עם צריף, ובנו את הבניין הזה בשנות החמישים. על הילדות שלו במקום, אח שלו שנהרג במלחמת השחרור ועוד.

רחלי סיפרה לו שהיא אוהבת לכתוב שירים. שהיא עובדת בתור קלדנית מחליפה, כי היא עוד לא יודעת מה היא רוצה לעשות בחיים, ושפעם היא אהבה מישהו אבל הוא לא אהב אותה. שמואל צחק “את דווקא בחורה מאוד נחמדה” אמר לה. מעולם שום דיירת בבניין לא השקיעה בו כל כך הרבה כמו רחלי, ולא התעניינה בסיפורים שלו כמוה. שעתיים הם בילו בדיבורים. הוא ירד אתה לחצר, הסביר לה איפה בדיוק עמד הצריף. מי היה גר פעם בצד ימין ובצד שמאל, שם צמחו בתים מצריפים קטנים עם גג אדום. רחלי התעניינה בכל דבר שהוא סיפר, היא מצאה שהוא בן אדם חביב מאוד, והוא היה נבוך כשהיא אמרה לו את זה. היא אהבה להגיד דברים טובים לאנשים, זה היה גורם לה להרגיש יותר בטוחה אתם.

עוד באותו יום, חתמה אתו על חוזה. היה לו מלאי של חוזים מצולמים, שהוא היה שולף ועורך בעצמו. “אני צריך עורך דין?” אמר “רק רוצים כסף אלה”.

כבר למחרת היא נכנסה לגור בדירה. היא הגיעה עם מונית ותיקים מלאים בבגדים וספרים, ועם מכונת הכתיבה, שהיא אוהבת להדפיס דווקא עליה ולא במחשב, “רמינגטון”. שמואל  הביא לה מיטה זוגית וציין “זה בלי פשפשים”, וגם כורסא ישנה “בלי תולעים”. עכשיו כשגרה כבר בדירה, היא ירדה למטה וקנתה קפה. היא הציעה לשמואל לשתות אבל הוא אמר שהוא שותה רק תה, הלך למחסן שלו והביא משם תיון. הם ישבו יחד בחדר. היא שתתה קפה והוא תה, והיא אמרה לו שיש לה תוכניות לצבוע את הקירות ואת החלון והדלת של המרפסת והוא אמר לה “אם היית יודעת כמה צבעים כבר היו בחדר הזה”.

היא שאלה את שמואל על השותפים שלה והוא אמר לה “יש לך פה עורך דין ועוד איזה רווקה זקנה אחת שאוכלת רק מלפפון”. הוא התכוון לבועז ולשולי.

את בועז היא פגשה כבר ביום הראשון אחר הצהריים. הוא הגיע מהלימודים שלו, בדיוק כשהיא עמדה במטבח והכינה לעצמה קפה. כשהוא ראה אותה הוא נראה מופתע, והיא הבינה ששמואל כנראה אפילו לא מעדכן את השותפים בדירה אם הוא מכניס מישהו חדש. היא אמרה “היי קוראים לי רחלי”, והוא הנהן עם הראש. היא מיד הבינה שהוא מהטיפוסים האלה שמתקמצנים על כל מילה והשתעשעה במחשבה, אם הוא מהטיפוסים האלה שיכולים לחתוך אותה ולשים אותה בפריזר.

במשך כל אותו אחר הצהריים, שמעה אותו רק פעם אחת יוצא למטבח. היא שמעה קולות של טיגון והריחה ריח של עוף. היא לא הלכה לדבר אתו, כי הוא נראה לה אחד כזה שאוהב להיות לבד. היא קיוותה שהשותפה שלה שולי תהיה בחורה נחמדה. אולי הן יהיו חברות ממש טובות. היא דווקא מאוד אהבה להיות לבד, אבל לפעמים הבדידות הייתה משתלטת עליה ואז היא הרגישה שהיא זקוקה לחברה.

ביום שלישי אחר הצהריים הגיעה שולי. מסתבר שזה היום בו היא חוזרת מירושלים, שם היא לומדת ספרות באוניברסיטה. רחלי בדיוק עמדה במטבח להכין לעצמה איזה ארוחה קטנה, כששולי התפרצה פנימה, טורקת אחריה את הדלת. היא הייתה בחורה רזה מאוד בגובה ממוצע, עם שיער קצוץ ופנים יפות, בצדן בלטו אוזניים ממש גדולות. היא הניחה על רצפת המטבח סל עם ירקות. רחלי חייכה אליה ואמרה “היי”, שולי סיננה איזה “היי” קטן וקר והלכה משם. 

אחרי כמה דקות היא חזרה “את צריכה את המטבח עוד הרבה זמן?” שאלה את רחלי.

“לא, אני כבר מסיימת” אמרה רחלי. היא הרגישה שהיא ממש מפריעה לה.

היא הלכה לחדר שלה. מה שקרה עכשיו, ממש לא מוצא חן בעיניה. היא חשבה שהשולי הזאת ממש לא נחמדה, לא השותפה הנחמדה שהיא רצתה שתהיה לה. זו שאולי תהיה חברה שלה, והן יוכלו לעשות כמה דברים ביחד, לאכול, לדבר, אולי אפילו ללכת לסרט. היא ממש לא הייתה לטעמה. רחלי ניסתה לשכנע את עצמה שאולי היה לה יום רע וזה קורה גם לה ואז גם היא לא כל כך נחמדה.

כשהיא הלכה להחזיר את הספל שלה, היא ראתה אותה יושבת ואוכלת מלפפון, עיתון הארץ פרוש על השולחן כמו מפה גדולה. רחלי לא אמרה כלום ושולי הייתה שקועה בקריאה. היא שטפה את הספל שלה ויצאה מהמטבח.

יותר היא לא ראתה אותה באותו יום. למחרת בבוקר הן נפגשו במסדרון. רחלי יצאה מהמקלחת וזו חיכתה לה. “תסלחי לי את מתקלחת הרבה זמן” אמרה לה “זה לא מקובל”.

רחלי בלעה את הלשון. היא לא חשבה שמישהו ימדוד את הזמן שהיא מתקלחת בדירה שכורה. אחר כך כשהיא חשבה על זה, הבינה שאולי יש בזה משהו, כי הרי כל אחד משלם שליש מהחשבון.

אחר הצהריים כאשר חזרה מהעבודה, היא נכנסה למטבח לעשות לעצמה קפה. שולי  כבר ישבה שם, עם קערת מלפפונים ותה צמחים ועם עיתון הארץ.

“שמואל אמר לי שאת כותבת שירים”.

“אההה….. כן …ככה, לעצמי אההה”.

” מה את מסתבכת, את כותבת או לא כותבת שירים”.

“כן, קצת”.

“תקריאי לי  משהו אני מבינה בשירים”.

רחלי הלכה לחדר שלה ברגליים רועדות וחזרה עם פנקס השירים שלה.

“אולי אחרי הקפה” היא אמרה.

“למה מה את מפחדת?”.

האמת שרחלי מתה מפחד, היא הרגישה ששולי ממש מאיימת עליה. היא לא כל כך רצתה לקרוא בפניה כלום. מצד שני, היא חשבה אולי אם היא מתעסקת עם שירים, היא יכולה לסדר שיוציאו לה ספר, יש לה לרחלי כבר מספיק שירים.

היא נשענה על הקיר. שולי המשיכה לאכול.

“אני מקשיבה” אמרה.

רחלי התחילה “בואי”…. והשתעלה. הקול לא יצא לה.

רעש הנגיסות של שולי במלפפון קרע לה את עור התוף.

היא ניסתה שוב “בואי”… ונעצרה.

בואי הוא אמר לי

היכנסי לבדידותי ואני לשלך

נערבב, נמהל, נצחק נבכה

נראה מה יצא?

אולי נאהב בסוף, אולי לא

אולי נשנא זה את זו אולי לא

אולי לא תיכנסי ואני אשאר בשלי

בדידות שאינה סובלת לבד.

“טוב, זה לא… את מבינה זה לא” היא נגסה בסוף של המלפפון. הרעש של השיניים שלה עמוק בתוכו, חותך ומרסק, ניסרו לרחלי את טיפת הכוח שעוד הייתה לה. היא קמה ממקומה וקיפלה את העתון.

“זה לא עמוק, זה מאוד שטחי וילדותי מה זה ׳בדידות שאיננה סובלת לבד׳ מה את מנסה לחקות את אבידן.״

רחלי הביטה בה. היא הרגישה שהפה שלה יבש ואם היא לא שותה משהו היא מתעלפת עכשיו. היא שתתה את כל הקפה שלה בבת אחת. היא הרגישה ממש מושפלת.

“למה את משאירה את הספל בכיור” נזפה בה שולי.

“דיייייייייי”  צעקה רחלי והלכה לחדרה. נכנסה וטרקה את הדלת. נשכבה על המיטה שלה ופרצה בבכי. כל חלום השותפה שלה נגוז ברגע הוא וספר השירים. איזה מין בחורה רעה השולי הזאת.

אחרי איזה חצי שעה, נשמעה דפיקה בדלת, שולי עמדה בכניסה.

“קחי תלמדי משהו”, היא הושיטה לה ספר שירים של דוד אבידן.

“לא רוצה” אמרה רחלי.

“אז אל תגידי שאת כותבת שירים״, תחבה לה את זה ליד בכוח, והסתלקה.

רחלי התיישבה על המיטה שלה מכווצת, מקופלת לתוך עצמה. היא חשה פחד עצום ובושה. היא ניגבה את הדמעות שלה. היא פתחה את הספר וקראה את השיר ׳דיון דחוף׳. היא חשבה שאבידן הזה כותב יפה מאוד. אבלה היא לא רצתה לשמור את הספר. היא  לא רצתה משולי שום דבר. היא יצאה מהחדר והניחה אותו על ידית דלת החדר של שולי.

יותר מאוחר היא שמעה אותה נכנסת למקלחת. היא חשבה שאם היא תדפוק לה עכשיו בדלת עד מחר, היא לא תפתח לה. היא ממש לא מוצאת חן בעיניה. היא לא רוצה ממנה ספרים, לא ידידות, כלום.

היא שמעה אותה יוצאת מהמקלחת, רצה במסדרון. היא תיארה לעצמה אותה עכשיו עטופה במגבת, פוגשת את בועז ואת הפרצוף שלו נח עליה. איזה צמד חמד אלה. הוא אולי רוצח סידרתי בפוטנציה, היא משוגעת על כל הראש. הוי איזה שמואל זה, מאיפה אתה מוצא את כל האנשים האלה.

היא התחילה לצחוק. מזמן לא צחקה ככה. היא הרימה טלפון לחברה שלה אפרת וסיפרה לה על שולי. מדברת מהר, אוכלת מהר, רצה בדירה. כל הזמן לחוצה. אוכלת כל הזמן רק מלפפונים. הן התפוצצו מצחוק והגיעו למסקנה שהיא כנראה לא כל כך נורמלית.

מאותו יום החליטה רחלי להימנע מלפגוש אותה או להיתקל בה, רק אם אין ברירה כמובן. 

היא הייתה מתעכבת עם הארוחות שלה, ולא נכנסת למטבח כל עוד שולי ישבה שם, והיא ישבה שם עם עיתון הארץ שלה שעות. היא שמעה אותה רצה במסדרון הלוך חזור, כמו אחוזת טירוף. ובכל זאת  תפסה אותה שולי יום אחד בבוקר בדרך החוצה ואמרה לה שהיא מבקשת שאת הנקניקים והבשר שלה תשים במקרר בקופסאות, כי היא טבעונית ולא אוכלת גוויות.

רחלי לא ענתה לה. היא חשבה ששולי היא באמת לא ממש מאוזנת. היא חשבה שהיא הקורבן הכי גדול של ההתנהגות שלה. כל כך הרבה אנרגיה היא הוציאה על הערות, תלונות, וטרוניות, שרחלי התחילה להתייחס אליה בתור בדיחה גרועה. מאחורי גבה היא קראה לה “ג’וק” כי זה מה שהיא הזכירה לה כשהיא התרוצצה במהירות כל היום הלוך וחזור במסדרון. תמיד ממהרת, תמיד בלחץ, נגררת עם סנדלים פתוחים עם אבזמים מרעישים.

מהאורחים שלה ביקשה רחלי לא להתייחס אליה. אפילו לא להגיד לה שלום. אבל אפרת אחרי הסיפורים של רחלי לא התאפקה ויום אחד כשבאה לבקר את רחלי, החליפה עם שולי כמה מילים במטבח.

“את יודעת שיש ניתוחי אוזניים” היא אמרה לה.

“מה זה?” ענתה שולי בזלזול “על מה את מדברת?”.

“אמרתי יש ניתוחים להקטנת אוזניים”.

“אז אולי תעשי שגם יסגרו לך את הפה באותה הזדמנות” ענתה לה שולי.

אפרת יצאה מהמטבח וסיפרה לרחלי על השיחה.

“לא היית צריכה” אמרה לה רחלי “עכשיו היא תתנקם בי”.

“מה את פוחדת ממנה, היא היפסטרית לגמרי” אמרה אפרת.

למרות כל התכנונים של רחלי, לא לפגוש את שולי פנים מול פנים, היא המשיכה לשמוע ממנה כל יום וכמה פעמים ביום. על שולחן המטבח השאירה זו פתק “השארת אתמול פירורים על השולחן”. על דלת חדר האמבטיה היה פתק “תפתחי בבקשה את החלון אחרי המקלחת”. על דלת חדר השירותים היה פתק “הנייר טואלט צריך להיות במתקן שלו”. במסדרון ליד הדוד הדביקה שולי פתק “לא לשכוח לכבות אחרי 10 דקות”. היא הייתה מזכירה לה מתי יש לה תורנות כלים, העירה לה על איכות הניקיון שלה. על כל קליפה של בננה במטבח, שקד מרק אחד שנשאר על השיש.

רחלי התחילה להרגיש רדופה בתוך ביתה. בסיוטים הכי גדולים שלה, היא לא תיארה לעצמה שככה ייראו החיים שלה בדירה השכורה בתל אביב שכה אהבה.. בימים ששולי הייתה בדירה היא התלבשה ברישול, שכחה לצחצח שיניים בבוקר. שכחה לקחת את הארנק, המפתחות כמו נמלטת על נפשה.

גם בעבודה היא התחילה לזייף וסבלה מכאבי ראש. היא הייתה אלופת ההקלדות ובמשרד העורך דין האנגלי בו החליפה תמיד את הקלדנית הקבועה, גם תיקנה את העברית המשובשת. פתאום פסחה על הטעויות, שכחה שורות. שיבשה שמות. היא הלכה לעשות משקפיים חדשים כי היא חשבה שהיא לא רואה טוב. זו לא הייתה הראייה זו הייתה הנשמה שלה שהחלה מטשטשת לה את המציאות . זו הייתה הנשמה שלה שסבלה.

בלילות חלמה חלומות רעים, הייתה עייפה כל הזמן, עם מצב רוח רע. התבודדה ולא רצתה לראות אף אחד. היא הרגישה חסרת ביטחון ופרצה בבכי בלי סיבה לעתים קרובות. היא הייתה במתח נוראי. כל פעם שהיא צריכה לחזור הביתה ושולי שם, היא עושה הכול כדי להגיע כמה שיותר מאוחר. הייתה יושבת בגן מאיר, קובעת עם חברות בבתי קפה. היא סיפרה להן את מה שעובר עליה. הן אמרו לה שהיא צריכה לדבר עם בעל הבית ולספר לו את זה. “היא ממש מתעללת בך” אמרו לה והיא ידעה שזה נכון.

אבל אחרי חודש הסתמנה לפתע הקלה. “הג’וק” נרגע. כבר לא היו כל כך הרבה פתקים. כשהן נתקלו זו בזו, שולי הייתה נעימה ואפילו חייכה. לרחלי היה נדמה שהיא אפילו יוזמת את הפגישות האלה. אבל זה לא עזר. . פחד לא מוחקים כל כך מהר.. מהר מאוד גילתה את הסיבה להתרככות הפתאומית שלה.

הוא היה גבר יפה תואר בערך בן חמישים. עם שיער בהיר ועיניים חומות עם מבט עמוק וחכם. הוא התחיל להופיע בדירה החל מימי שלישי כאשר היא חזרה מירושלים. רחלי הציצה עליהם.. היא ראתה אותם נכנסים יחד למקלחת להרבה זמן. הם היו מסתגרים בחדר שעות רבות. היא נתקלה בו כמה פעמים, הוא הניד בראשו אבל לא אמר מילה.

יום אחד היא שמעה את הגבר אומר בפאתוס בתוך האמבטיה “למעלה יבש ודליל, למטה רטוב וקליל, כל אחד יכול להמריא, אם הוא רק בריא”. . המשפט היה מוכר לה והיא לא ידעה מהיכן. למחרת היא הלכה לחנות הספרים האהובה עליה ברחוב אלנבי, וקנתה את הספר של אבידן. באחד העמודים היה השיר ׳דיון דחוף׳, את אחד מבתיו ציטט החבר של שולי באמבטיה. כשהיא חזרה הביתה היא כתבה שיר על מה שהיא שמעה באמבטיה.

בחודש אוגוסט התחילה שולי להיות בדירה במשך כל השבוע. גם הגבר שלה הגיע כמעט כל יום. לפני שהוא היה מגיע, הריצות של שולי היו רבות ויותר מהירות. “הג’וק” לא מפסיקה להתרוצץ הייתה מספרת רחלי לחבריה.

יום אחד נשלחה רחלי לשני ימי הקלדה בכתב עת לספרות ושירה בשם “שילוח”. המשרדים שלהם היו ברחוב נחלת בנימין בדרום תל אביב. מזכירה קיבלה את פניה והסבירה לה שהיא צריכה להקליד מסה חשובה של פרופ’ צוק, עורך העיתון. היא התבקשה לשבת באחד החדרים, לפניה הייתה ערימת דפים עם משפטים מקושקשים, מחוקים. היה שם עט גם בכחול וגם בשחור. זה נראה כמו המגילות הגנוזות.

מישהו נכנס לחדר והפלאפון שלו צלצל. היא שמעה אותו מדבר, “מרי” הוא אמר לה “אבל כתבתי כל הלילה, מרי אהובתי”.

כשהוא סיים את השיחה הוא נעמד ליד רחלי. היה לו ריח נפלא. היא הרימה את הראש אליו. מקרוב הוא היה יותר יפה, המבט שלו היה הכי עמוק והיא צללה אליו. . הוא היה לבוש בחולצה איתה יצא בבוקר מהדירה. חולצת תכלת.

“נעים מאוד אני פרופסור צוק” אמר. “כתב היד שלי נורא, אני מקווה שתסתדרי. אני פה בהמשך המסדרון בחדרי. אם את לא מבינה משהו, אל תתביישי, אני יודע שאף אחד לא מבין את הכתב שלי”.

הוא שתק והיא הרגישה את הנשימות שלו לידה. היא הסמיקה, האם הוא יודע שזו היא? האם הוא זוכר אותה?

“אני גם כותבת שירים” היא אמרה לו.

הוא שתק “יפה” סינן. היא חשה אי נוחות בקולו.

היא הביטה אליו. הוא היה נבוך. הלחי השמאלית שלו התחילה לרעוד.

במשך היום היו לרחלי רק שש מילים שהיא לא הבינה מכתב היד שלו. כל פעם שהיא נכנסה אליו לחדר, הוא לא הרים את ראשו מעבר לדף. הריח הטוב שהיה לו בבוקר התחיל להתנדף.

היא סיימה את ההקלדה בשעה שתיים. היא העתיקה שיר על דף מהפנקס שלה. היא נכנסה לחדרו.

“סיימתי”.

“תודה, את יכולה ללכת” אמר בנחמדות.

“הנה” אמרה והניחה את הדף עם השיר על השולחן שלו.

בשבועיים הבאים שולי כמעט לא הגיעה לדירה. “יש לה מבחנים, גם עם השכר דירה היא מתעכבת” אמר שמואל שאת שכר הדירה שלו ממנה קיבל תמיד במזומן.

אחרי שבועיים בשעות אחר הצהריים נכנסה רחלי הביתה. שולי ישבה במטבח רוכנת מעל חוברת כלשהי. כששולי ראתה אותה, היא לקחה את החוברת מהשולחן, הבליחה איזה שלום בלי קול, קפצה ממקומה בבהלה וזינקה לעבר החדר שלה. סנדל אחד נשאר במטבח. החוברת נפלה לה מהידיים.

רחלי הרימה אותה. בגיליון “שילוח” עמוד 6 הודפס שיר של רחלי בת משה. משוררת חדשה. כך היה כתוב.

אבידן העולה מן הקצף

הוא אמר לה

למעלה יבש ודליל 
למטה רטוב וקליל 
כל אחד יכול להמריא 
אם הוא רק בריא 

זה מה שהיא אוהבת במקלחות אתו.

הוא שוטף לה את הקצף עם שירה

היא מצטטת את סאפפו וממריאה

בחדר שלה כמו בסירקוסאי

יום אחד יהיה פסל בדמותו

כדי שתוכל להגיש לו את עצמה למנחה

פואטיקה של בגידה.

היא שמעה את שולי מחככת בגרונה. איזו אי נוחות בגרון. משהו מציק. זה נשמע כמו תבוסה. רחלי ישבה במטבח ואכלה. מזמן היא לא ישבה בו כל כך הרבה זמן.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן