אלי שי חוזר במאמר תמליל-תמונה שבו הוא מנסה לשלב שתי סוגות; הראשונה רפורטז’ה אישית צבעונית, הגותית-פיוטית משוטטת, השנייה צילום רחוב – ביצירה שהיא תצריף חדש של ‘אמנות מאגזין’.

במאמר הנוכחי הוא מסכם את אירוע השיא של תקופת החגים האחרונה – הצעדה שעברה הסבה מעידן הסתדרותי מפא״יניקי – לעידן אפוקליפטי נוכחי.

כתב וצילם אלי שי 

נוטש את ההסתדרות ועושה צליינות מקודשת

ואז אתה שב ונעמד בעמדת הצילום הקבועה, כשגבך למגדל של ימק״א ופניך לשוער הסף של מלון המלך דוד, ומתפלא שאף איש ביטחון לא עוצר אותך בתור הלך חשוד (שהרי בבירת ישראל אם אינך חרדי, מתנחל, אשה עם שביס, או ערבי אותנטי מהעתיקה, הנך לוקה בפרופיל ביטחוני בעייתי), ושיש בכלל מקום לעמוד כך, רכון על המחסום ברזלים (כי פעם באירועים כאלה, במצעד של צה”ל, ביום העצמאות, היה צריך לנסות לתפוש מקום מראש, או מוטב להביא כיסא מתקפל עם שמשיה), ואילו כאן גם צעדה ענקית, ועוד בחינם, והכול נטול בידוק מגנומטרי ולא צפוף בכלל, כנראה רוב הירושלמים התעופפו מן הסתם לחגים אחרים.

ובדיעבד, נזכר בתערוכת הצילום שערכתי באולם של ימק״א; מרוב שחסתי על הקירות המצויירים, התנזרתי ממסמרים, ומרוב שניסיתי כל מיני דבקים משונים, סלוטפים דו-צדדיים, מרקחות סיניות, הייתי נאלץ להתגנב מידי ערב לבדוק שהתמונות לא צנחו (האוצרת לא הניחה לתלות עבודות קשורות בחוטי ניילון לנורות העתיקות, מובייל כזה, כפי שעלה ברעיון תחילה).

מכל מקום ממש בדיעבד מסתבר כאמור שיש המון מקום יחסי לעמידה נוחה בתנוחת רכינה על המחסום, ושזה גם המיקום הכמעט אידיאלי; ראשית בגלל שהחזית של סביבת הבל-בוי בקינג דיוויד (פייב סטאר הוטל) מצטלמת פוטוגנית – כבודה ומנדטורית, כאילו בכל רגע יבריח מנהיג האצ”ל הדיכאוני כדי חלב עמוסי חומרי נפץ להרמה מחודשת של הקומה העליונה לשמים. ושנית, מחמת הסמיכות החגיגית לבימת הכבוד, בנוכחות כבוד ראש העיר, שתלה בכל החוצות את השלט ברכה מכניס האורחים, אך להבדיל מעידן ברקת, שנהג להקרין אור-קולית לגמרי את דיוקנו ואת דיוקן שרת התרבות על החומות של השולטאן המפואר, הנה הנוכחי, מסתפק בתליית שלטי חוצות ואוטובוס, שבהם הוא מברך בשמו את האורחים לקראת המועדים לששון והחגים לשמחה.

וכשבווק-מאן הנייד הישן המדומיין בראש מתנגנים לך השירים ‘בדיעבד’ לזילבר וכן ‘שער שש’ של ברמן, לא נותר אלא לברך על המזל הטוב של המיקום המעולה, משום שלקראת בימת הכבוד, הצועדים נוהגים להיטיב הופעתם, כעומדים נוכח המנצח גראצייני שמן האורקסטרה של הצבא, ומתוך כך לערוך מין כוריאוגרפיה חגיגית של תרגילי סדר, נפנופי דגלים, הפרחות בלונים, ועוד כל מיני הצדעות, הרמות כובעים, הנפות נסים, קידות, נפנופי ידיים ומחוות נפלאות, בעוד הכרוז העירוני המקדם את פניהם ב’בייאן וואנידו’ וב’גוטן אבנד’ וכו’ – מלהיב אותם עוד יותר לקראת המפגש המרגש בעליל עם פקידי העירייה בראשות מר לאון, היושבים שם מבסוטים חאלס, עוטים הבעות קורת-רוח מרובה, עד כי בעיניי הרוח ניתן לתאר את התהלוכה הסוכתית הזו – זורקת בהתקף אקסטאטי טופי וקונפטי לעבר הרמפה של החשובים המשיבים לה במטר פרחים. ומרוב התלהבות הדדית קורה לעתים שהכרוז מעט מתבלבל בין המשלחת מפרו – לדליגיישן מחוף השנהב, שאף היא חובבת ציון מובהקת ש”באה לכבד אותנו בנוכחותה”, עד כי יש לחשוש שהמשלחת מבוליביה תתקבל לרגע ב’גוטן אבנד’, ואילו חברתה מגרמניה (“אוהבת את ישראל”) תזכה לעוד ‘בייאן ואנידו’ מסביר פנים יפות לאורחים. אלא שטעות לעולם חוזר, ומישהי מכיוון הקהל הקרובה יותר מהכרוז למשלחת הבאה האמורה להגיע – צועקת לו מה הולך להיות.

ולנוכח הצעדה הזו, הנשפכת אל הרחובות כאיזו זרימה אדירה של עלייה לרגל – קדומה ושמא אפוקליפטית – עתידית, מבשרת אירועים הרי גורל קרובים, מרעישים ביותר, אתה מנסה לשחזר מתי בדיוק התרחש הפלא-עולם, שבו צעדה עתיקת יומין בסגנון המפאייניקי הנושן (עם משלחת קופת-חולים כללית-פועלית, עובדי הסתדרות בראשות הוועד-הפועל, בזק ועוד כל מיני גילדות עמלים משמימות) – התחלפה מבלי משים באיזו פנטזיה של פילגרימג’ צבעוני ססגוני כזה להולי-סיטי, אם לא לבית המקדש עצמו, שבכל רגע צפוי לרדת קומפלט ready made משמים (מבלי להסתפק רק בשריד מחמדנו) – בשיאם של הג’ רגלים, בניצוחה של השגרירות הנוצרית המיטיבה, האחראית לפאטה-מורגנה הבינלאומית לגמרי.

הנה כי כן, שנה לא ברורה אחת התרחש המקסם – הסתדרות העובדים שהקלישה, כמו נעלמה לגמרי, ולא נותרו ממנה אלא משלחות ספורות, כגון עובדי קו”ח מכבי, המגיעים חמושים בבלונים כחולים והמתעקשים לחנות ממושכות מול הבימה של הכבודים, וכן וותיקי אל-על (“קבלו את חברת התעופה הלאומית שלנו”) המניפים מקלון מחובר אלכסונית למטוס (מהסוג שנערים היו פעם מרכיבים מחלקים), ואלה נדמים כאילו נחטפו מאיזה מטס עצמאות מעשורי מדינה מוקדמים, כמו רס”ר בקו”ם עב-שפם מנצח עליהם מעמדת תצפית נסתרת על גג הקינג-דיוויד הוטל, ובכל רגע ישלפו כובעי טמבל ומצחייה, שיזרקו לאוויר וישובו – מעשה קסמים – אל פדחתם, אלא שעתה תפשו את מקומם עשרות משלחות של נולדים מחדש – שרויים בריגשת ‘ריווייוואל’ אדירה, המתוגברת עוד יותר מכוח מה שנראה כהתפרצות נלבבה בעליל ובלתי מזיקה של הסינדרום הירושלמי הנודע, והמתוחזקת בזכות הדמייה פנימית-חזיונית של ימות המשיח, המתקרבים בלא ספק (והעומדים וודאית כבר בסביבות באב-אל-וואד משירה של זמרת ד’ המלחמות – ירקוני), בעידוד הכניסה המיוחלת בשערי המקדש (שיש לקוות באמת כי יעבור אל נכון למדיניות קורבנות טבעונית מוקפדת על טהרת הסויה מתוצרת חברת ‘טבעול’).

מתאמן על ההתנסקויות

לנוכח הצועדים אין עוד מקום לספק כי בכל רגע ממש עתידה כאמור תפארת המשכן לצנוח כהיכל ענני נוצה מרקיע השמיים, בליווי משלחת מלאכים לוגיסטית, בצירוף הוראות התקנה מודולארית, ערכת פועלים ממושמעים חסיני נפילות פיגומים מסין, בתוספת ארון הברית (איקיאה) והכרובים המעורין זה בזה ובחסות משיח צדקנו, שלמרבית הצועדים אין ספק כלל בזהותו המדויקת, המוכרת להם היטב מן האוונגליונים שבברית החדשה.

הנה כי כן, לנוכח החשמל הרליגיוזי שבאוויר, והריגשה האפוקליפטית ממש הנלווית לו, כמעין ערכת תסמינים מבשרי טוב של הסינדרום הירושלמי, ניכר כי אחרית הימים מתקרבת וכי עת החבלים הנה היא כאן, וגם הנה זה בא, וכי הצועדים הנלהבים, הצועדים במלוא אונם – בהתעוררות על-טבעית ייחודית (ובהם גם קשישות המנפנפות במקלות הליכה, כאילו זה עתה ניעורו מאיזה התגלות נסית שהשיבה להן את כושר ההליכה מעצם הקריאה בשמו, וישישים המגלגלים כיסאות גלגלים כמו היו ילדים בלונה פארק) משוכנעים כי הולכת ומתקרבת במקביל עת הנסיקה המתעלה תרתי משמע של המאמינים לשמים, זו הידועה באסכטולוגיה הנוצרית כ-rapture

החביב כה על האוונגליסטים האמריקנים מחוגי חגורת הביבל, שבעיצומה יתרוממו חיש-קל הנאמנים באמונה – אל גבהי מרומים ויפגשו שם – תלויים באוויר השמימי הדק, נישאים על כנפי עננים, את גואלם, כמסופר בוודאות רבה, ממש מילה במילה, שחור על גבי לבן, באיגרת הראשונה אל התסלוניקים, וכל זאת כהקדמה משמחת לבב אנוש ל’שיבה השנייה’, שתפתח כנודע בשעה מעולה את מלכות אלף השנים. וכבר במצעד המשלחות ניתן לחוש ברצון להתעופף באוויר – בעוד הקהל הירושלמי (שאינו בהכרח נמנה לעת עתה ולמרבה הצער על המאמינים) אמור לצבור כוחות נפש, ושימורים, וערכות עזרה ראשונה, וערכת מסכות אב”ך אנטי-מלכות הרשעה פרס – לקראת עת החבלים (Tribulation) שאינה צפויה להיות קלה במיוחד כידוע.

Jan Luyken – Bowyer’s Bible, Bolton, England

The Rapture: One in the Field

וכך למראה הצועדים קלי הצעד, ששלל נסיהם, ושובלי אדרותיהם, והדגלים המעוטרים בפסוקי תהילים, מעידים נאמנה על התאמנותם לקראת הנסיקה המקווה הקרובה באוויר, אני נזכר ומתחזק בפסוקים ההולמים, שמן השנייה לתסלוניקים ד; 18-17 ; “אחרי כן אנחנו הנשארים בחיים נלקח יחד אתם בעננים לפגוש את האדון באויר, וכך נהיה תמיד עם האדון. על כן עודדו זה את זה בדברים האלה”. וחיש מהר חש בהתעודדות הראויה, בבחינת חזק וברוך. וזאת לשים לב ולדעת, שכן בנוסח הלטיני מדובר במעין ‘היתפשות’ דמויית ‘היחטפות’ באוויר, ובעיניי רוחי אני כבר רואה את גואלם משלשל – דווקא אלי, בהשגחה הפרטית – הישר לעברי את סולם החבלים מתנפנף ברוח, מאיזה הליקופטר משיחי, בעוד המאמינים משוכנעים כי, כעולה מנוסח התרגום של המילה הלטינית rapiemur (כלומר we will be caught up) הנה פה מתרחש מול עיניהם המעמד המיוחל עצמו, ולכן ליתר ביטחון, אני מקפיד על יחסים נלבבים עם הצועדים אפופי האמונה וכמו מתרגל מראש, בחילופי הברכות, את תנועת ההיתפשות הנגדית-המקבילה בשולי אדרתו של אחד מהם, כדי שניתן יהא להתחטף כך בחטף על מנת להתרומם קלילות בעת צרה – ישירות אל לב השמים – בשווי משקל רופף של חניך מתקשה בחינוך גופני ובגדנ”ע בצופים, באיזה ג’מבורי גורלי (מה שמחייב עוד התאמנויות נמרצות בשעות הפנאי).

הו, הנה אתה הקולע מעין סולם חבלים, לולאות-לולאות, קרסים, כמו חכות הפוכות – מושלכות לשמים, ואנא תזכרו למען השם את המילה, (-‘ראפטצ’ור’) לעת הצורך והצרה ויפה השעה וגו’

הרגע של הנהרה

אלא שלעת עתה, ועל מנת להקדים תרופה למכה מצד אחד, אך גם שלא להסתכן שלא לצורך בתנועת היתפשות-היחטפות נחפזת מצד שני, בלא תיאום מושלם עם המאמין הנוסק מצדו בסיעתא דשמיא בקלילות נוצתית-רחפנית כלפי מעלה, אני מסתפק באיתור הנהרה. רוצה לומר, איתור המאמין, ושמא המאמינה המרהיבה, שנהרת פניהם הנלבבה, הקורנת רוחנית בעוצמה, תבטיח התקשרות חיובית מקדמית, חטופה, אך גם מטביעת חותם, כדי שברגע המכריע ניתן יהא להיאחז בהם בעת מבחן – לשם הנסיקה השמימית המובטחת, שעבורם היא כבר בבחינת פוליסת חיי נצח כתובה ורשומה, ועבור בני תמותה שטרם קיבלו בעוונותיהם המרובים את משיחם – עודה בחזקת סיכוי של אחד מני אלף. ובעיניי רוחי אני תוהה האם ניתן יהיה לשקול גם את הרמת הבימת כבוד כולה, העמוסה מכובדים נשואי פנים, שחלקם גם מעט כבדי גוף – על מנחת ה-rapture, או שמא מוטב לי לנהוג על-פי הכלל הבדוק ‘אם אין אני לי/ מי לי!?’ ולהמתין לתיאום ייחודי ומוצלח מעל מרפסת מגדל הפעמונים של ימק״א, סמוך לתבליט המלאך הנופל מישעיהו ו’, פסוק ב’, בבחינת “שרפים עומדים ממעל לו” כראוי. ושם – בעמדת המתנה חשאית, מתואמת בשפת סימנים, מוסכמת מראש עם מאמינה מיטיבה גומלת חסדים – להגיע לכלל ההיתפשות החטופה או ה- rapture המיוחל וכל זה רק מכוח הבזק מחוייך של נהרה והידלקות מקרית-הדדית נסית אחוזה באש האמונה. harpagisometha זו כמדומה המילה ביוונית, שמא בלטינית (ע”ע האנציקלופדיה של אליאדה למדעי הדתות), ולפעמים אדם נזקק באמת להיחטפות כזו כלפי מעלה, המדווחת באירועי שיא חטופים שלאורך הברית החדשה (כגון במעשי השליחים, 8, 39 “כשעלו מתוך המים חטפה רוח יהוה את פיליפוס, והסריס לא ראה אותו עוד”). ואז בשיאה של ההתרוממות החוטפנית והנסיקה באוויר, עודי משתלשל בשלשלאות מהאדרת או משולי הנס וממקלות הדגלים, אקרא גם אני בר-המזל ברוח חווית השיא של שאול התרסי, שעל-פי האיגרת השנית של הקורינתים, באחד הניסוחים המרהיבים בעליל של החוויה המיסטית לסוגיה; כי הנה זה “ידַעְתִּי אִישׁ בַּמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר לֻקַּח עַד־לָרָקִיעַ הַשְּׁלִישִׁי זֶה אַרְבַּע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה אִם־בַּגּוּף לֹא יָדַעְתִּי אוֹ־מִחוּץ לַגּוּף לֹא יָדַעְתִּי הָאֱלֹהִים יוֹדֵעַ׃
3 וְהָאִישׁ הַהוּא אִם־בַּגּוּף אוֹ־חוּץ לַגּוּף לֹא יָדַעְתִּי הָאֱלֹהִים יוֹדֵעַ׃
4 הֹעֲלָה אֶל־הַפַּרְדֵּס וַיִּשְׁמַע דְּבָרִים נִסְתָּרִים אֲשֶׁר נִמְנָע מֵאִישׁ לְמַלֲלָם”. (השנית אל הקורינתים, ב, 2-4).

הו אשראי, אשריך, אתה לוחש לעצמך, אלי אלי ושב ומשנן את המילה לבל תשכח על כל מפרש גווניה והוראותיה;

rapiemur, rapio meaning “to catch up” or be “taken away”.

בחטף-בחטף, בחטף-יפתח תרתי משמע, בבִן הרגע בהתחטפות, בהתנסקות הזו, אפוף לגמרי בהתנהרות הנהרות של עולות הרגל הסינדרומיות.

 והכול בזכות הדבקות בעלייה הסוכתית המופלאה של חגיגת ה’טאברנאקלס’.

תקעו אפוא בחצוצרות, השמיעו תרועות בשופרות, מלאכים, פרגודים נקרעים, עננים רכים נפתחים, ביאה שנייה מתקרבת, מאסטרו זיקו גראציאני זכור לטוב, זובין יבדל”א – אורקסטרה הכי במצלתיים, תקעי בכלי הנשיפה…

ובלבד שתשכיל לעמוד בתנועת ההיחטפות, בנסקנות הזו, בדיקלום סיסמאות המעבר דרך כספות הרקיעים, ביקורות הדרכונים.

וכל העת – כולל בשינה יש להתאמן על התנועה ועל המילה, שכן כנאמר כזכור בבשורה למתי כד, “36 וְהַיּוֹם הַהוּא וְהַשָׁעָה הַהִיא אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ גַּם־לֹא מַלְאָכֵי הַשָׁמַיִם גַּם־לֹא הַבֵּן בִּלְתִּי אָבִי לְבַדּוֹ׃ 37 וְכִימֵי נֹחַ כֵּן יִהְיֶה גַּם־בּוֹאוֹ שֶׁל־בֶּן־הָאָדָם׃”

כוננות, כוננות עליונה, הו ביאה שנייה מבורכה (בלועזית, ביוונית המקורית של הכתוב parousia παρουσίαν) סירנות מצטלצלות עכשיו בראש, מן הסתם אח”מ תורן נוסע בשיירה סמוכה, אבל חשוב לזכור דווקא עתה את הראשונה לתסלוניקים ד, ; “16 כִּי הָאָדוֹן הוּא יֵרֵד מִן־הַשָּׁמַיִם בִּתְרוּעָה בְּקוֹל שַׂר הַמַּלְאָכִים וּבְשׁוֹפַר אֱלֹהִים וְאָז יָקוּמוּ רִאשׁוֹנָה הַמֵּתִים בַּמָּשִׁיחַ׃ 17 אַחֲרֵי־כֵן אֲנַחְנוּ הַחַיִּים הַנּוֹתָרִים נִלָּקַח אִתָּם יַחְדָּו בַּעֲנָנִים לִקְרַאת הָאָדוֹן לָאֲוִיר וּבְכֵן נִהְיֶה תָמִיד עִם־הָאָדוֹן׃ 18 לָכֵן נַחֲמוּ זֶה אֶת־זֶה בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה”.

ובשום אופן לא להירדם (נחמו נחמו עמי, נחמן מאומן), רק להתנחם חזק, לשמור על עירנות, לקיים יחסים טובים עם הצועדות, להתחבר בנהרה, לזכור את הכתוב בבשורה למתי כד, “30 אָז יֵרָאֶה אוֹת בֶּן־הָאָדָם בַּשָׁמָיִם וְסָפְדוּ כָּל־מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ וְרָאוּ אֶת־בֶּן־הָאָדָם בָּא עִם־עַנֲנֵי הַשָׁמַיִם בִּגְבוּרָה וְכָבוֹד רָב׃ 31 וְשָׁלַח אֶת־מַלְאָכָיו בְּקוֹל שׁוֹפָר גָּדוֹל וְקִבְּצוּ אֶת־בְּחִירָיו מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת לְמִקְצֵה הַשָׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָׁמָיִם”.    

וכך מרוב שרעפים מסדר גודל אפוקליפטי וחישובי קיצין – דומה נשתכחה ממך הקושיה הקודמת והיא מתי ואיך בדיוק – התהפכה התהלוכה הזו על עצמה – מתקדים מפאייניקי פועלי-סוציאליסטי כשר, לכלל מפגן אקסטאטי של אסכטולוגיה נוצרית מרהיבה? והתשובה היא מתבהרת במפתיע, שכן האיש שתרם להפכה הזו – נגלה לך שעות ספורות קודם לכן – בדמות שחקן מחופש, שגילם בכישרון רטורי את דמותו של ראש הממשלה, מר בגין – בסוכת הנשיא הפתוחה, במשכן הנשיא, ראובן רובי. ואכן ימי מנחם היו העת שבה התהדקה הברית ההיסטורית, המרתקת בעליל, בין חגורת המקרא, לבין תנועת ההתנחלות – בבחינת זה נהנה וגם זה אינו חסר ובבחינת דיה לצרה בשעתה, וכאשר תתממש עת החבלים – נדע אל נכון את זהותו של הגואל צדקנו. ואולם אני לא הותרתי דבר ליד המקרה ולפיכך נערכתי על כל צרה, מבעוד מועד ובעיצומה של הצעדה – לרגע המכריע.

הרגע העוד יותר מכריע

הנה כי כן קיימת – לצד הברית בין ראש הממשלה הזכור לטוב, לשגרירות הנוצרית, ברית נוספת הממזגת את אמנות צילום הרחוב שפסגתה ביצירת המופת של אנרי קרטייה ברסון, לבין תחושת הכוננות האופיינית לתודעה האפוקליפטית, כששתיהן מתמזגות לכלל אסכולת ‘הרגע המכריע’.

“Il n’y a rien dans ce monde qui n’ait un moment decisif”. כפי שאמר בראשית שנות החמישים גורו הצילום הצרפתי אנרי.

משמע “אין לך בעולם זה דבר שאין לו רגע מכריע” וזהו בדיוק ה ‘Decisive -Moment’ הרגע המכריע לגמרי של הנהרה, כתסמין החיובי ביותר במערך המכונה סינדרום ירושלים.

וכי מה הרגע המכריע של צילום הצעדה? – אם לא קליטת הנהרה, ההתבהרות, מראה הפנים, התפשטות החיוך, ההקלקה ההדדית בין הצועד לקהל, ההתנפנפות. ובאמת כאשר שבתי לביתי שמח וטוב לב על חיזוק הברית עם החגורה התנכית – רשמתי לעצמי בסיפוק רוחני ניכר ובהכרת תודה, כי ההתנהרות לכל גווניה, אכן כמדומה שנקלטה כהלכה וכמעט במלואה. אלא שבמחשבה שנייה שלאחר מעשה, נראה היה שהרגע העוד יותר מכריע – מעט הוחמץ, שכן כשם שהנסיקה וההיחטפות ושמא ההתחטפות – מחייבת תאימות עילאית בין המבקש להינצל, לבין אמצעי ההיתפשות; וו ההיחטפות, מהדק הנסיקה, המשתלשל אליו מידי מאמין מיטיב, שכבר נמצא תלוי בתנועה השמימית, ולעתים אפשר כי מבקש ההצלה יאלתר דבר מה מעין אטב כביסה, בשולי האדרת, או בקצה מוט הנס והדגל, כך הרגע המכריע של צילום הרחוב – דוד המלך – בעיצומה של התהלוכה המרגשת – אינו מתמצה לנהרה, אלא עיקרו דבר מה נלווה שנזכרתי בו רק בדיעבד אחר מעשה הצילום. והרגע האמיתי הוא המגע החטוף של שבריר השנייה המתוחה, שבה ידו המנפנפת של עולה הרגל, בעל הנהרה – נוגעת בידו המושטת של אחד מן הקהל, רצוי קטין שוקק מזכרות, מהסוג האספני, המבקש לקבל בתמורה לצ’פחה – דגלון או עיפרון, טופי, שוקולדה, או סוביניר אחר כלשהו, שיאפשר לו לשוב הביתה נושא שלל רב. והרגע הזה שמעט הוחמץ בעין המצלמה, הוא גורלי ומתוח מאוד, שכן הוא מחייב – לא רק כוננות ותאימות, אלא גם התגברות על מתיחות כוריאוגרפית ובין-תרבותית; ראשית, בשל הפער הגילאי בין הצועדים לקהל הקטינים, הפולש אל המסלול בכיוון הנגדי – בבלגן ישראלי טיפוסי. שנית, בשל הפער הדתי, שכן הפעוטים משתייכים ברובם לציבור שלומי אמוני ישראל סבא, בעוד הצועדים עתירי דגלונים מוצלבים. ושלישית, מפאת הצורך במגע גופני ממש ולו גם חטוף ומהיר מאוד, שבשיאו יזכה הצועד לחיזוקים והקטין למזכרות לאוסף. ישנם ילדים המתקשים להעניק את טפיחת היד והמתעקשים לדרוש עם זאת דגלון, אחרים מצליחים למלא שקיות בתמורה לטפיחות נדיבות, אך כולם מצליחים הרבה יותר מכותב הרשימות, שבתום עמידה ממושכת – שב לביתו עם מעט רגע מהסוג העוד יותר מכריע, ודגלון אחד בצורת חפת נושא צלב דגל קנדי, המעטר עתה את מעיל הג’ינס מעל לכיס של העט. מתוך כך מינון הרגע העוד יותר מכריע נמצא חסר קמעה ולעומת זאת הרגע הקודם של הנהרה הכללית שדווקא יצא טוב – נוטה מעט לסוגה הצילומית המכונה ‘משפחת האדם’ (The Family of Man)  מייסודו של האמריקני אדווארד סטייכן.

נ.ב בבדיקה שנייה מתברר שקיבלתי מצועדת מזרחית-רחוקה (סינית? יפאנית? בייאן ווינידה? גוטן אבנד??) עוד דבר מה נוסף, שאין דרך אחרת לכנותו, אלא פמפלט משיחי-מיסיונרי קטן, מעוטר במגן דוד, ובו קריאה נלהבת בעברית בלתי אפשרית – לקיום החוק האלוהי “והתורה מתקיימת”, כולל שמירת השבת “וגילוי חסד ובשלות של כל פסטיבל [חגי – א.ש.] עם ישראל. זה כדי שכל הארץ תציית לחוק האלוהים ותאמין שישוע המשיח הוא המשיח ליהנות מהעושר והכבוד הרגילים”.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה − 2 =