גליון במה 285 מוקדש למחזה ׳הדיבוק׳
גליון במה 285 מוקדש למחזה ׳הדיבוק׳. נתן אלטמן-סקיצות תלבושות להצגת הדיבוק הבימה ,מוסקבה 1922 באדיבות הארכיון ומוזיאון לתיאטרון ע”ש ישראל גור ירושלים, אוסף נחום צמח צילום רפרודוקציה: לנון קוולמן (סנדק) עיצוב העטיפה וגיליון במה: דרור צונץ.

סקירה על “מגזין במה “מאה שנה ל’הדיבוק’ – בין שני עולמות: גלגולי המחזה 1918 – 2018” גיליון 13 (285) /

המחזה “הדיבוק” הוא מחזהו המפורסם ביותר של ש.אנ-סקי ומחזה מפתח בהיסטוריה של תיאטרון “הבימה”. גלגולים שונים של הפקתו ליוו את התיאטרון לכל אורך שנות קיומו.

עטיפה לגרסת היידיש ל”הדיבוק” .ויקיפדיה 

על פי המסורת היהודית, דיבוק הוא כינוי לרוחו של מת הנכנסת בגוף אדם חי. על פי רוב  מדובר ברוח גבר הנאחזת בגוף אישה”, כפי שמציין העורך מוטי סנדק. בעיני, הנושא של הדיבוק, ביחד עם סיפורו של הגולם, הם יצירות מפתח בעולם הפולקלור היהודי, שמלמד, בעיני, על האופן שבו המיסטיקה מסייעת להתמודדות עם המציאות המורכבת, ולעיתים הבלתי אפשרית של קיום מסורתי בעולם שהולך ומשתנה.

הסיפור של הדיבוק הוא על התפר שבין המסורת, בה לא הייתה אהבה, אלא היו שידוכים שהוסדרו בין בני המשפחות, לרעיון של אהבה רומנטית, שבמחזה, מוביל אל ליבה של הטרגדיה, ואובדן של חיים צעירים. סנדק עשה מעשה חשוב בכך שקיבץ את נוסח המחזה הן ביידיש והן בעברית לגיליון המיוחד של כתב העת “במה” יחד עם שורה של מאמרים מאירי עיניים על גלגוליו השונים של המחזה במאה השנים האחרונות בעולם התיאטרון הישראלי, במעשה בלשות האופייני לפרויקטים של סנדק, כמו למשל בספר המחזות “עיר של חלום” (הוצאת סימטאות / אורים 2016) על מחזותיה של המשוררת היהודייה אלזה לסקר שילר בו גם אני הייתי שותף כמשנה לעורך.

( וראו פרק מספר זה ב”יקום תרבות ” כאן )

הבעיה, בדרך כלל, בכתבי עת, היא שמאמרים הנכללים בגיליונות, בדרך כלל נעלמים לתהום הנשייה, ועל כן גיליון זה שעומד בפני עצמו וסביב נושא אחד, הופך להיות ספר מפתח בתולדות התיאטרון הישראלי. עוד דבר שראוי לציין הוא היופי האסתטי של הגיליון, הגם שתוכנו הפנימי הוא בשחור ולבן. רוב המאמרים שקובצו לספר הופיעו בבימות אחרות קודם לכן. מאמרה של רחל אליאור “הדיבוק בין עולם נגלה לעולם ניסתר” מציג את חוויית הדיבוק כאמצעי לתת קול לחסרות הקול בחברה היהודית המסורתית. מאמרה של רבקה גונן “אנסקי והמשלחת האתנוגרפית” מציג את יחסו המורכב של אנ-סקי למוצאו היהודי, וכיצד הפך להיות לאתנוגרף של העם היהודי מתוך שאיפה שהפולקלור היהודי יהיה לכוח מפרה לעם היהודי.

מאמרה של זיווה שמיר “מדוע הסכים ביאליק לתרגם את ‘הדיבוק’? מראה שביאליק לא חש הערכה יתרה לפולקלור הבלתי מעובד שקיבצו אנ-סקי ודומיו, אולם כשנכח בחזרות של הבימה, השתנה יחסו למחזה, בעיקר בשל המסירות חסרת הפשרות שהפגינו שחקני הבימה. דוד ורדי מספר על התרחשות זו מכלי ראשון, של שחקן שנטל חלק בתהליך. במאמר שתורגם במיוחד לחוברת כותבת קתז’ינה אוסינקה על משיכתו של היוצר המפורסם תדיאוש קנטור למחזה “הדיבוק” והאופן שבו החיים והמתים יכולים לחלוק בימה אחת. רועי חן מספר על האופן שבו התכתב עם הדיבוק במחזה שעלה בתיאטרון גשר בשנת 2014. שלי זר ציון מסכמת במאמרה כי “הדיבוק”הפך איפוא למוטיב תרבותי יהודי פן אירופי, המשותף ליהודי גרמניה, שהיו משוקעים בתרבות הגרמנית וליהודי מזרח אירופה, שדיברו יידיש, עברית וגרמנית… בכל אחת מהגרסאות הבימתיות והספרותיות של המחזה  הוא עורר דיון מחודש על אפשרויות שונות ורבגוניות של הזהות היהודית, דובב את היחסים התרבותיים שנרקמו  בין העולמות היהודיים השונים במזרח אירופה ובמרכזה.”

את החוברת חותמת סקירה של כל הפקות הדיבוק לאורך מאה השנים האחרונות, ותקצירים באנגלית של המאמרים לטובת חוקרים ובעלי עניין בארצות אחרות.

לסיכום, החוברת היא מלאכת מחשבת, הפותחת כיוונים מסקרנים לדיון בטקסט הקלאסי של הדיבוק, וכדאי שגיליון זה יהיה חלק מכל ספרייה של אוהבי תיאטרון.

כרזת פרסומת של תיאטרון “הבימה” משנות העשרים ,במרכז הדמות של לאה ( רובינה ) מ”הדיבוק ”

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 + 7 =