Image result for ‫במבי שלג‬‎

דברים של נעמה צפרוני, עורכת משנה לשעבר של המגזין ארץ אחרת, בערב שנערך בסוף קיץ תשע”ט לזכרה של במבי שלג, עיתונאית ואשת רוח שייסדה את המגזין וערכה אותו.

ההזנחה היא הסכנה הגדולה ביותר לחוסן הלאומי

יום השנה למותה של במבי שלג

נעמה צפרוני

התבקשתי לדבר על מה שיאיר שלג (בן זוגה של במבי) קרא לו “רוח ארץ אחרת”. אמרתי לו שמדובר באומץ. “בסדר”, הוא אמר, “את יכולה לקרוא לזה אומץ. כל אחד יכול לקרוא לזה באופן אחר, אני לא רוצה להגביל את הדוברים”. אחר כך הוא אמר: “תמיד עשה עלי רושם הדף שהיה מודבק על דלת חדר המערכת מבפנים, והיה רשום עליו ‘תחי היומרה'”.

“אני כתבתי את זה והדבקתי את זה על הדלת”, אמרתי לו, “ואם זו הדוגמה שלך, הרי גם אתה מדבר על אומץ, האומץ לכוון גבוה”.

אין לי הרבה הזדמנויות לדבר על במבי, ומשום שאני לא רוצה להישמע נוסטלגית, אני נמנעת מלדבר על העבר הזוהר שלנו. וכיוון שכך, הערב אני רוצה להגיד את הדברים החשובים לי ביותר. זו הסיבה שכתבתי אותם.

לבמבי היה אוצר מילים מוגבל כדי לתאר מאמרים. היה מאמר טוב ומאמר לא טוב. את כל המאמרים, בלי יוצא מן הכלל, היה כדאי לקצר. לקיצור הזה קראו “להדק”. לפעמים ההידוק היה הצ’אנס של המאמר הלא כל כך טוב להיות טוב. בתחילת העבודה חשבנו שאפשר לקחת מאמר שכתוב רע, אבל יש בו רעיון שראוי להישמע, ולערוך אותו כך שיהיה מאמר טוב. אך לא, אנחנו יכולים להסיר קרום אחד או שניים של עמימות ולהוסיף ברק מסוים, וזה הכול. למאמרים הטובים היו שתי קטגוריות. היה מאמר טוב והיה מאמר חשוב (אהבתי את צירוף המילים “מאמר חשוב”). פירוש הדבר היה שהמאמר מאתר את הלב, את תמצית העניין, וקולע לָרֶגע, ושהוא מתנסח היטב. אם תקראו את מאמרי המערכת של במבי, זה היה בעיניה הדפוס או האמצעי להגיד משהו… חשוב.

עטיפת גליון מגזין “ארץ אחרת” בעריכת במבי שלג

במבי נהגה להשתמש הרבה בפועל “לדייק”, למשל “לדייק את הנושא”. את המילה “לדייק” לא אהבתי משום מה. לא אנמק מדוע. חלק ניכר מהעבודה על גיליונות ארץ אחרת היה לנמק את המחשבות שלנו. למצוא את הניסוחים ההולמים למה שנדמה לנו שמתרחש. הרבה זמן העברנו בהקצעת העמדות שלנו. זה היה בזבוז זמן. בסופו של דבר העמדות שהתווכחנו עליהן היו מיותרות. הרי חיפשנו את המאמרים שעשויים לבטא היטב – ומתוך הפרספקטיבה שלנו – את הרחשים שמבעבעים מתוך המציאות. זו הייתה העמדה היחידה שלנו.

אנסה להסביר למה אני מתכוונת. נהוג לחשוב שאת תפישת העולם שלנו אנחנו משליכים על האירועים, על המציאות. אתה חווה או מבין את מה שמתרחש בהתאם לתפישת עולמך: ימנית או שמאלית, קפיטליסטית או סוציאליסטית, הומניסטית, פוסט-מודרנית. משום כך נהגנו להתווכח עד תשישות. עם זאת ולמרות זאת, ידענו באיזשהו אופן שתפישת העולם שאנו מעצבות לארץ אחרת מתקיימת מתחת לרשימה שהבאתי כרגע, ולפיה הערבות ההדדית היא התנאי לקיומו של העם היהודי. מדובר בתפישה שנוצקה בלבבות שלנו בשיא המודרניזם, שנים לא רבות לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. לכן כדי להבהיר את תפישת עולמנו, ניתן להתעלם מהשינויים שיש לעשות עתה ביחסנו לשאלה מהו “עם”. מדובר בעידן שבו נישואי התערובת לא היו איום גדול, והיתה גם הלימה מסוימת בין ה”עם” לבין היהדות, תהא אשר תהא. המושג “העם היהודי” היה פשוט למדי, אף על פי שהסוגיות הקשות שצצו, ואשר ממשיכות לעלות אל פני השטח, היו מקופלות בו כבר אז. אני משרטטת את עולם האמונות של המחצית השנייה של המאה העשרים כדי להגיד משהו על הרוח של ארץ אחרת, וכדי לטעון שהערבות היא היא התפישה המרכזית של המגזין, ואילו יתר הדברים הם אמצעי להשיג אותה מטרה; וערבות פירושה שיתוף בשמחה, בצער, בהישגים, בחינוך, באוצרות הטבע והשירה, באוצרות הרוח והממון, ברוח התורה והנביאים, ובדברים נוספים שלמדנו.

אם אתם זקוקים להוכחה שתצדיק את טענתי זו, היזכרו בפיצה. נדמה לי שבסופו של דבר מה שאני אומרת כאן מסביר את “הפיצה של במבי”. במפגשים ובהרצאות במבי נהגה לצייר עיגול הדומה לפיצה מחולקת למשולשים, כדימוי לעמדה שעל פיה הציבור מחולק למגזרים, אך למעשה החלק שבאמצעו של כל משולש קרוב יותר לאמצעם של כל המשולשים האחרים – ציבור ממגזרים שונים שתומך במרכז הפוליטי – מאנשי הקצוות, שמסמלים שולי הפיצה. הרי מה במבי חרתה על הפיצה? את המחשבה שהלא קיצונים מסכימים זה עם זה – ואני מוסיפה: מקבלים את רעיון הערבות ההדדית – והקיצונים, או ה”טהרניים”, כמו שבמבי קראה להם בביקורתיות רבה, נאמנים לאידיאלים מוחלטים, ולכן הם מסוכנים.

עטיפת גליון מגזין “ארץ אחרת” בעריכת במבי שלג

ובכן, מה ישרת את הערבות הפיזית, האנושית, והרוחנית של היהודים? אני יודעת שזוהי שאלה שעשויה להישמע אנכרוניסטית או נאיבית, אבל יכול להיות שבתשתית האמונות באשר הן יש משהו תמים. עתה, בעידן הפייק-ניוז, ברור שעולם המושגים הקודם היה אכן תמים, משום שהתפישה המודרנית במלוא הנאיביות שלה טיפחה את אתוס העיתונות כחלק מהאמונה, שמה שישרת את הערבות האנושית והרוחנית של העם היהודי הוא האמת.

אדלג כאן על כל מיני שלבי ביניים ולא אספר על קוריוזים שונים. אזכיר רק שתחילה היינו אמורים להיות כתב עת ליהדות ולישראליות, ולקצור מאמרים של שותפים לדרך מבתי המדרש לחילונים ודתיים. בסופו של דבר הבנו שהכלכלה והעמדות הכלכליות הן המפתח לטיפול בסוגיות חברתיות ורוחניות. אינני רוצה להרחיב יותר מדי ולכן אצמצם ואומר, שמה שנלחמנו כנגדו, מתוך תפישת הערבות ההדדית שכרוכה באמונה באמת הניתנת להיכתב, היה ההזנחה.

מה שנגלה לעינינו כמעט בכל גיליון שעבדנו עליו היה ההזנחה. אני חושבת שזה הוציא את במבי מדעתה. כך, למשל, בגיליון שעשינו על דרום תל אביב, מה שצץ ועלה לפנינו – בין שאתה בעד הכנסת הפליטים ובין שאתה נגד הענקת אזרחות לפליטים – הוא ההזנחה במחשבה, ההזנחה בחקיקה בבית המחוקקים, וההזנחה בטיפול של משרד הפנים (למאמר של רבקי רוזנר נתנה אז במבי את הכותרת “חוק ההגירה: עצימת עיניים כמדיניות לאומית”). כשכתבנו על מחיר ההפרטה, הדבר הזועק שם לא היה בעד או נגד הפרטה, אלא המחשבה כיצד, למי, מתי, ואיך. כשכתבנו על הייעוץ, היה ברור שהנזק שנגרם מההיקסמות מחברות הייעוץ הגדולות, מכון ראנד (שגלית בינט חקרה באופן קפדני ובלי שום הנחות), או חברת מקינזי, והזמנתן על ידי משרדי הממשלה, הוא הזנחת המחשבה, הביקורת, והניתוח בתוך המשרדים עצמם. וכך, כמובן, הלכו והתבררו ממדי ההזנחה של הדיון הציבורי.

“בזמן שישנו”, קראה לזה במבי, והתכוונה להגיד: בזמן שהתווכחנו על מתנחלים אל מול חסידי “הקו הירוק”, בזמן שגילינו כיצד “עושים לביתנו” – בזמן הזה בדיוק הזניחו אותנו. לבמבי היתה הרגשה שזה נעשה במכוון – טוב, לפעמים היא חזרה בה, היו דברים שנעשו מטיפשות, וכן, גם בתום לב – אבל המחשבה הבסיסית של במבי, שלא היתה נאיבית כלל, היתה שהרדימו אותנו כדי לגנוב את האוצרות, כדי לקיים את הקטבים הקיצוניים, ובסופו של דבר נשארנו עם אוכלוסייה מוזנחת של עולים וּותיקים. ההזנחה התגלתה באזורי הצפון במלחמת לבנון השנייה, ההזנחה מאיימת על קצבאות הפנסיה של כל האזרחים.

את האחריות לכך במבי נטתה לסדר תמיד זוגות-זוגות. מצד אחד, האשימה את הרבנים שבמקום לעסוק בסוגיות כלכליות-מוסריות, הם מסתגרים עם תלמידיהם הנלהבים בדל”ת אמותיהם היפהפיות והטריוויאליות, או פונים לקנאות שמידרדרת להסתה לרצח ראש הממשלה; ומצד שני, האשימה את דור ההמשך של ההתיישבות העובדת המפוארת, שהוא דבק במשימה לעשות לביתו (וכפי שראינו לאחרונה, אפילו במחיר עסקים עם מיליארדר פדופיל). 

כמובן, דנו, ושבנו ודנו בכל אלה, אך עתה אין לי כלל רצון לשרטט את דמותם של טיפוסים כאלה ואחרים. כי למעשה, לדעתי, במבי ניסתה בכל כוחה להשתחרר במגזין שערכה מהלפיתה של אלו ואלו גם יחד. זאת משום שהיתה משוכנעת, שמתחת לשכבת הסלתה ושמנה מכל המגזרים, קיימים אנשים רבים מאוד, שמאמינים כמוה בפשטות החתירה לחיים של ערבות הדדית ושיתוף באוצרות. בהנכחת הקיום הזה היא ראתה משימה, עבודת חיים. לתת קול, לצייר פורטרט של פריפריה בכל מקום שהיא נמצאת בו – בעידן שבו רוב זמן המסך היה מוקדש להסחות דעת.  

עטיפת גליון “ארץ אחרת” בעריכת במבי שלג

היה צריך הרבה מאוד אומץ כדי לכתוב על כך. במבי באמת לא היתה נאיבית. היא הבינה היטב שכל מה שאנחנו כותבים על דו”ח דברת, או על רמת בית שמש, או על הפוסט-מודרניזם, מסכן את בעלי הכוח. היה צריך הרבה יומרה כדי לזכור ולדבוק בעמדה, שמה שאנחנו כותבים ומפיצים בארץ אחרת מסכן את אלו שרוצים שנמשיך ונישן. שהחתירה אל האמת ואל הערבות ההדדית מסכנת הרבה מאוד כסף המצוי בידי מישהו: בידיהם של אלה המעוניינים להחזיק בגז, באוצרות ים המלח, בתורה, בהגמוניה. גם אסירים הם מזווית ראייה זו משאב מניב רווחים, ואת זה ראינו כשעבדנו על הגיליון שנלחם כנגד הפרטתם של בתי הסוהר – מגמה שבלם בסופו של דבר בית המשפט העליון, שבראשו עמדה הנשיאה דורית בייניש.

כך שגם עתה, בין שאנו מחזיקים בעמדה זו או אחרת, כדאי ללכת למקומות המוזנחים, לחקור את ההיסטוריה של האזורים המוזנחים. ההזנחה, על פי במבי, היא הסכנה הגדולה ביותר לחוסן הלאומי.

היה צורך לתת למאבק הזה צורה של עיתון. לא רק מעטה כמובן, שהרי אהבנו מסות, אהבנו מחקרים, אהבנו צילומים טובים, אהבנו הברקות גראפיות, איורים חריפים. זו היתה עבודה יומיומית וכבירה, ועל כך תודתי העמוקה לארץ אחרת, שהתגבש בדרכו העצמאית יחד עם במבי.

גליון “ארץ אחרת” בעריכת במבי שלג

היו אנשים שאמרו שבמבי היתה נביאה. גם את זה לא אהבתי. אפשר להגיד שאת זה מאוד מאוד לא אהבתי. לעטות גלימה גרנדיוזית פירושו לשבש את העבודה שלנו. הסופרלטיבים משבשים את העבודה שלנו. עם זאת, היה כאן מימד נבואי שגם אני, שחושבת שסופרלטיבים משבשים את העבודה שלנו, לא יכולה להתעלם ממנו. את הדבר הזה, “לדייק את הנושא”, ופירושו למצוא את נושא הגיליון הבא שייצג היטב את מה שבוער, ואפילו יציב מעין סמל למצב, ובו בזמן יגיע ברגע הנכון, ושיהיה אפשר לקלוט אותו כהנושא שעל המדוכה, כדבר שיש לדון בו – את זה במבי חצבה מליבה. היא לא זכתה באור מן ההפקר, ואף לא בא לה בירושה מאביה. כמו שאמר המשורר הלאומי:

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

ואמשיך:

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

קראו עוד על במבי שלג :

במבי שלג בויקיפדיה

הצופה לבית ישראל :לזכרה של במבי שלג ז”ל

“ארץ אחרת ” עיתון בשירות החברה


במבי שלג מהויקיפדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × חמש =