יובל גלעד

אירופה במבט מאוחר

מאיר ויזלטיר: האדם הנידף, הקיבוץ המאוחד 2018, 242 עמ’

שלמה לאופר: צ’כוב, כרמל 2018, 159 עמ’

טוביה ריבנר: שירים מאוחרים, קשב 1999, 91 עמ’

אירופה, היבשת עטורת שכיות החמדה, מולדת ההומניזם אבל גם מלחמות העולם, מלווה את השירה הישראלית מראשיתה. נתן אלתרמן, נתן זך, ויהודה עמיחי נולדו בה, גם אם מרבית כתיבתם התרחשה כאן, ובעברית. ידועה ההשפעה של שירת הסימבוליזם הצרפתי על שירת אלתרמן, וזו של המודרניזם האנגלוסקסי מבית מדרשו של ת”ס אליוט על המודרניזם העברי. כך גם הדיאלוג הישראלי-אירופאי בשירתו של זך, ועוד קודם לכן השפעת השירה הרוסית על זו הישראלית המוקדמת (רוסיה תמיד הושפעה מאירופה, קינאה בה, וביקשה להידמות לה, גם אם אינה ממש שייכת גיאוגרפית).

אירופה כיום היא מעין מוזיאון לתרבות שאיננה עוד. היכלות וינה מלאים תיירים המגיעים לסעוד ולהאזין לואלסים של שטראוס, והמוזיאונים של פירנצה ומדריד הומים מבקרים, אבל המוקד התרבותי עבר מזמן לארצות הברית, ואולי חדל כלל מלהתקיים בעידן הרשתות החברתיות, שבו כמעט כל אדם הוא הוגה ויצרן תרבות.

מהאידאל ההומניסטי הגדול של הרנסנס האיטלקי נותרה יבשת תגרנית המסרבת לקלוט פליטים מאפריקה ומהמזרח התיכון; וזאת רק עשורים אחדים אחרי סיום הקולוניאליזם, שהותיר את ארצות המוצא של הפליטים שדודות ומושפלות. אירופה כולה קלטה פחות פליטים משקלטה טורקיה; זו גולשת אמנם במהירות למצב דיקטטורי, אבל הפגינה יותר הומניזם מהיבשת הנאורה. בכל אופן, עברה המפואר של אירופה עדיין מהדהד למרחקים, גם בשירה הישראלית.

ברשימה זו אבקש להתחקות אחר שלושה מבטים מאוחרים של שלושה משוררים ישראלים על אירופה, בשירים הגותיים המשלבים אירוניה והתבוננות אינטלקטואלית. ההתמקדות תהיה בשלמה לאופר (יליד לבוב, פולין, 1940) ומאיר ויזלטיר (יליד מוסקבה, 1941), בשני ספרי שירה חדשים שלהם שראו אור לאחרונה, ובספר מעט ותיק יותר, של טוביה ריבנר המנוח שנפטר לאחרונה (ברטיסלבה, 1924), שהופיע ב-1999. אינני מחבב רשימות המבקשות לקבץ יחד ספרי שירה של משוררים שונים ולהתייחס אליהם על פי נושאיהם, אבל הפעם אחרוג ממנהגי.

אירופה היא אנומליה של ממש: פאר היצירה התרבותית המערבית, וערש הזוועות הגדולות ביותר של העידן המודרני. כפילות זו קשה לתפיסה, בוודאי במדינת ישראל, שתרבותה התפתחה בראשיתה מתוך זיקה מכרעת לפסגות המוסיקה הקלאסית, הציור, והספרות האירופית, ומצד שני המדינה גופה נולדה בהכרעת או”ם שנבעה מאימי השואה ורצח העם היהודי.

השירים העוסקים באירופה שינותחו כאן, אינם שירי שואה ישירים דוגמת אלה שכתב דן פגיס. מדובר על שירה התבוננותית-הגותית המנתחת ערים או נופים באירופה, לעתים באירוניה, אבל אירוניה המסתירה כאב. כאב של אכזבה מהיבשת ההומניסטית הנאורה, מולדת הרנסנס, בשירי ויזלטיר, שירי געגוע בשירת לאופר, ושירים אירוניים חדים הנוגעים בזהירות בזכר השואה, אצל ריבנר.

שירה הנכתבת מהאינטלקט, ומתוך ידע היסטורי וגיאופוליטי נרחב, כמעט פסה מעולם השירה הישראלי, שמתמקד כיום בפופיק של עצמו ובביוגרפיות של כותביו. אני אוהב שירה מקומית, לוקאלית ככל האפשר, אבל בימינו היא באה על חשבון התבוננות מעט מקיפה יותר.

שלושת המשוררים הישראלים-אירופיים הנבחנים כאן גדלו על שירה אירופית שהתבוננות מרחיבת דעת כזאת היתה טבעית לה, אם חושבים למשל על וו. ה. אודן, או יוסף ברודסקי. כיום, אינטלקט ותרבות נחשבות במידה רבה מילות גנאי, בעידן הפופוליסטי (לא רק בישראל, גם באירופה הנאורה). אבל היו זמנים בהם משורר, גם זה הנטוע עמוק במולדתו ובשפתו, הורשה ואף התבקש להרים את אפו ולהתבונן אל מעבר לאופק, לעולם הרחב.

במקרה של שירת המזרח הנכתבת כיום בארצנו, בכישרון לא מבוטל, נשאלת השאלה – היכן ההתבוננות אחורה, לארצות המוצא של ההורים, ולמצב הארצות האלה בימינו, ימי פליטים ומלחמות במזרח התיכון? האם הזיכרון עד כדי כך קטוע שנותר ממנו רק פצע? מדוע לא לכתוב על פליטים סורים ועל התפוררות עיראק, על קולוניאליזם עכשווי במדינות המזרח התיכון, במקביל לכתיבה על העוולות שנעשו להורים? אבל גם השירה הצעירה של צאצאי יוצאי מדינות אירופה מנותקת מהעולם, חיה בבועה נרקיסיסטית למדי של קשיי פרנסה ואהבה.

אירופה בעיני ויזלטיר 

האדם הנידף של ויזלטיר
האדם הנידף של ויזלטיר

ספרו השאפתני של ויזלטיר, האדם הנידף או: סימני חיים בעשור השני לאלף השלישי (שירים חדשים 2017-2009 הקיבוץ המאוחד 2018), הוא מעין ניסיון לסיכום עצמי, בספר שהוא עב הכרס מבין ספרי המשורר. ברשימה על הספר מאת ידידי המבקר רן יגיל, במוסף “ספרים” של ‘הארץ’ (שקו העריכה שלו מבקש לייצר מהומה תקשורתית בכל מחיר, ולכן שש לפרסם רשימות קטלניות ככל האפשר) הואשם המשורר בפומפוזיות, אגואיזם, והיחלשות של שירתו, משורר ש”התנוון עם השנים וחזר על עצמו עד זרא”.

יש מידה לא מעטה של הגזמה בטענות הללו, שכן גם אם נדפסו בספר שירים שעדיף שלא היו נדפסים, הרי שיש בו הרבה שירים מעניינים, יותר מאשר במרבית ספרי השירה המופיעים בימינו. אותי מעניין במיוחד דין וחשבון שהוא עורך עם אירופה, בין אם בהתייחס לערים ממשיות, ובין אם אירופה כאידאל, כערש התרבות ההומניסטית, המודרנית, על יופיה וחולייה.

יצחק לאור, מסאי מבריק וקורא נאמן וטוב של ויזלטיר, טען בספר מסותיו האחרון ששירת ויזלטיר היא ניסיון מאומץ שאינו צולח להיות אירופה. אינני מסכים. אמנם ויזלטיר הושפע ומושפע מאודן, ברכט, אפולינר, ואף משייקספיר שממחזותיו הרבה לתרגם. גבריאל מוקד גם ניתח את שירת ויזלטיר בהקשר של ה”שירה החוליגנית” הרוסית ברשימה מחכימה. אבל ויזלטיר למד גם מביאליק, ששירי התוכחה שלו הם בעלי השפעה מובהקת עליו, וגם מאבידן בשירתו המוקדמת. ויזלטיר איננו משורר אירופי במזרח התיכון, הוא משורר ישראלי המתבונן באירופה.

ברשימתו בכתב העת “עתון 77” (‘מצד זה’, גיליון 400) עמד עמוס לויתן על חולשה מסוימת בשירי המחאה האירוניים בנושאי מלחמה, וזאת בגלל השפעת הדגם הברכטי שאינו עובר באופן מתוחכם מספיק בעיבודו השירי של ויזלטיר. אבל ישנם גם שירי המחאה הנודעים של ויזלטיר שחזו את מלחמת לבנון, ועוד, ובהם הטון אינו אירוני, והמחאה אפקטיבית.

מאיר ויזלטיר
מאיר ויזלטיר מ”לקסיקון הספרות העברית החדשה”

ויזלטיר אמנם נולד במוסקבה, אבל בהיותו בן חמש ובחזקת אחותו הגדולה עבר לפולין, משם לגרמניה, ומעט אחר כך לישראל. בנוסף, כאמור, ברית המועצות תמיד הפנתה מבטה לאירופה, מוזיאוניה ביקשו לכנס בתוכם מיצירות המופת של אירופה, ואף הצליחו בכך. גם משורריה הגדולים במאות התשע-עשרה והעשרים התפתחו מתוך זיקה ודיאלוג עם השירה הצרפתית והאנגלית. לפיכך, ערש ילדותו של ויזלטיר הוא אירופי. גם לונדון, שבה חי תקופה, פריז, וערים אירופיות אחרות נוכחות בשירתו מראשית דרכה.

יחד עם זאת, מצטיינת שירתו של ויזלטיר כידוע במקומיותה התל-אביבית: “שירה היא נשיקת האקלים, הלשון, האמת” – קבע בשיר חד שורתי בספרו מוצא אל הים, מתוך מין ויכוח עם נתן זך ותפיסתו את השירה כבעלת זיקה ללשון ולאמת, בלי הקשר מקומי; ספרו דבר אופטימי, עשיית שירים הוא מופת של כתיבה על תל-אביב. ובכל זאת, העולם בכלל, ואירופה בפרט, תמיד העסיקו אותו, וייתכן שעיסוק זה מעולם לא נבחן ברצינות, בתרבות ישראלית נרקיסיסטית משהו, שאינה מרבה להתבונן אל מחוץ לה.

בין אם מדובר ב’פריס, גלויה לתיירים’ האירוני (“הנה הם עוברים חמושי בָּגֶט/ … אתה אוהב פטריות, אדוני? חשוב על פטריות”), בשיר חסר השם המתחיל בשורות “ראיתי שלושה גרמנים רכים/ יושבים בקפה נוטרדאם”, או השירים המוקדמים ‘חלום מוזר’ (העוסק בוונציה), או ‘מתי נופל רומאי על חרבו?’, כולם מהעשור הראשון ביצירתו. כך גם ‘שלושה בהקשר הומרי’, העוסק, כמו כמה וכמה משירי ויזלטיר, בערש התרבות המערבית, יוון, איתקה, טרויה ועוד.

הומרוס, גדול המשוררים האפיים של יוון העתיקה ובכלל, מופיע גם בשיר הראשון בספר הנוכחי, ובו הדובר מדמה עצמו להומרוס בזקנתו. ההשוואה אכן מעט פומפוזית – “הומרוס, אומרים לי ידידַי הבאים לבקר,/ ספר לנו על השנים המופלאות”, אבל המטאפורה עובדת היטב, בין השאר בזכות ההלעגה העצמית המופיעה בשורה האחרונה, ובה הדובר מכנה עצמו “זׇקֵן רפה, עִוֵר, שזיכרונו בוגד בו”, המוסיפה מורכבות לנרטיב.

השיר היפה ‘משירי הילדים המובסים’ הוא שיר אוטוביוגרפי והתבוננותי הגותי גם יחד, שכן ויזלטיר כאמור נדד אחרי מלחמת העולם השנייה באירופה מוכת ההרס: “ילד מובס נולד בחיק מלחמה,/ כְשֶהֶרֶג ניפוץ וניתוץ מכתרים כתכלית הקיום […] הילד המובס עלול להיגרר במסע אין תכלה/ על פני ארצות וגבולות וגלי ים ויבשות”. כתב ההאשמה הוא כלפי המין האנושי כולו ונטייתו למלחמות ולהרג ילדים, אבל בעיקר כלפי אירופה, האחראית לנדודיו של הילד שהיה המשורר, ולכך שאביו “קיבל כדור בראש/ בגיל ארבעים ושלוש”. ועם זאת מוזר שהשיר אינו נוקב כלל בשם היבשת או בעריה השונות, כאילו מבקש המשורר, שהוא במידה רבה נצר של תרבותה, לוותר על האשמה ישירה. האשמה ישירה והתרסה כזו קיימות לעתים בכמה שירים בספריו הקודמים של ויזלטיר.

בשער “שיר בערים” חוזר ויזלטיר באירוניה לפריז: “מי ימלל שבחי/ העיר הזאת? […] חוצותיה, ככרותיה/ עתירי נקודות כאלה./ זאת התמחותה […] העיר שאין שניה לה,/ ועכשיו היא בבואה כלואה/ במכונת הזמן. היתה/ או לא היתה, או לא תהיה”. פריז כבירה תרבותית מאוהבת בעצמה, בתרבותה, בדימויה העצמי האליטיסטי.

כמו במרבית ספרי שירתו המאוחרים, גם כאן מבקש ויזלטיר לאמץ את נקודת המבט ההגותית-אנושית מקיפת הכל של המשוררים הפולנים הגדולים, צ’סלב מילוש וזבינגייב הרברט. “היה היה פעם, לנתי ברומא [..] הודף מחשבה כלשהי/ אפרופו שיר מֻכַּר, שיר של מילוש […] קרעי מצפונו של מילוש,/ הומים במוחי גם היום”, הוא כותב, בהתייחסו ל’קמפו די פיורי’, שירו הנודע של המשורר הפולני, שעוסק בגטו ורשה. אבל נראה שההתייחסות מרפרפת משהו, מחמיצה את ההזדמנות לבוא חשבון עם אירופה, במאוחר, מנקודת מבט ישראלית.

אבל האירוניה שבה הצטיין המודרניזם הישראלי בראשיתו, עדיין משמשת את ויזלטיר היטב, למשל בהתייחסות לוונציה: “מי יְצַפֶּה שאפליג במילים על העיר/ היושבת ברעדה על כלונסאות/ בתוך המים? אמש שמעתי בלילה/ פטפוט מפכפך על ונציה/ מפי שדרנית מתאמצת. כמה נפעמת התנגנה/ בדמי הלילה. […] הו ונציה!/ מעצמה כה מוזרה, כה מעשית./ מאוהבת בספינות, מבינה בציירים./ מעולם לא העפילה בנתיבי הגות”. ואכן, ונציה היפהפייה היא כידוע עיר סוחרים עשירים, המיליארדרים של פעם, שקנו ככל העולה על רוחם יצירות אמנות.

וחשבו כמה שירי גלויות-נופים אירופאיים-ישראליים קראתם בשנים האחרונות, המתארים בלשון נופת צופים והתפעלות אסתטית את הנופים המושלגים, כאילו לא היו מעולם פשעי המאה העשרים? כמה עונג בורגני אסתטיקוני יש בשירה הישראלית התיירית, של הנוסעים לאירופה ומדווחים על הפלורה והפאונה?

הדובר לועג כאן לפרובינציאליות הישראלית, אותה חגיגת בשרים והנאות תיירותיות, שהפכה להיות מוקד לביקורי ישראלים באירופה, בנהנתנות שאינה עוצרת לחשוב לרגע על מהותן של אותן ערים יפות ומענגות (פרט למסעות שטיפת המוח של גדודי התלמידים לפולין), והוא עושה זאת מתוך פרספקטיבה היסטורית, החסרה כל כך בשירה הישראלית.

הזיקה לאירופה באה לידי ביטוי בין השאר בשיר ‘ינואר, 1965′ המתאר את חוויות הדובר ביום מותו של ת”ס אליוט, במקביל להקלטת רסיטל לפסנתר של שופן בביצועה של הפסנתרנית מרתה ארחריץ’. השיר אמנם מדיף ריח של תרבותיות-יתר (הדובר מהלל את עצמו על שברונו במות המשורר הגדול, ועל אהבתו למוסיקה קלאסית). אבל בשיר הבא אחריו, ‘על הפסנתר’, הוא תוקף את המציאות האירופאית (האנושית?) במורכבותה, כלומר שילוב בין אלימות בלתי נתפסת לפסגות תרבותיות. השיר מעביר תמונה אלימה של נגינה עד זוב דם: “תחילה חיקינו את המיית המים/ באבנים על אבנים על שפת הנחל./ הדם נטף ביתר שאת, הָלַם […] בהולם של קלידי פסנתר קרירים/ ברטט של מָטָר על חָרָבָה/ אשר הֽרוָה קמעה”.

אז אמנם המבקש חשבון נפש וגמר-חשבון ממצה של המשורר עם אירופה אינו בא כאן על סיפוקו, אבל העיסוק מעניין.

בעוד שוויזלטיר הוא משורר תל-אביבי ברמ”ח איבריו, גם אם הוא מפליג מדי פעם לאירופה, שלמה לאופר הוא משורר אירופי הכותב עברית, כאילו במקרה. שירתו אקספרסיוניסטית, כנראה בהשפעת השירה הגרמנית האקספרסיוניסטית, וכבר מראשיתה, בספרו הראשון משנת 1964, אירופה נמצאת במרכז (הציטוטים הבאים לקוחים מהספר חלומות סגורים, מבחר שירים 2011-1961, קשב, 2011). למשל, בשיר ‘הנזירות’: “אדם העובר את הבוקר/ יִראֵן לבנות/ שקופות כזַגֵי שַחַר/ שהאלוהים עדיין מנמנם על מחלפותיהן […] אדם העובר את הצהריים/ יראן אדומות/ אדומות כפרחים שחוטים”. “אדומות כפרחים שחוטים” הנו דימוי אקספרסיוניסטי למהדרין. והנזירות מייצגות את הנצרוּת, ערש המערב. בכלל, דיאלוג עם הנצרות חוזר בשירי המשורר.

ובשיר המאוחר יותר ‘אני סוגר’: “אני סוגר את הילדות בצנצנת/ אפר קטנה. סוגר בור באדמה/ באבן ובשיש/ סוגר את אפלטון במערה./ סוגר את אירופה, סוגר את אלוהים/ בתוך כריכה רכה”, או “בלובליאנה או בלפלנד, לא חשוב, ליל הלבנים לבן, ארוך ודקיק/ העצים פותחים חלון”.

אירופה בעיני שלמה לאופר 

בעוד שירת ויזלטיר נטועה בתל אביב ומתבוננת ממנה בעולם, שירת לאופר ממש מפנה עורף ומתעלמת מהנופים המקומיים מוכי השמש שלנו. אי לכך נשאלת השאלה מה הטעם לכתוב בישראל ובעברית שירה שסיפוריה מתרחשים באירופה, או במעין אל-מקום ערטילאי (למרות שמדובר במקרים רבים בשירים יפים, גם אם חסרי מקום)? ומצד שני, הרי שירה, ואפילו שירת נופים, איננה רק מיפוי טופוגרפי, אלא גם תיאור נופים נפשיים, או זיכרונות, במקרה זה מאירופה. ואירופה, כאמור, נוכחת בשירה הישראלית מראשיתה, כהשפעה, מקור געגוע,  ולעתים גם מטרה להתרסה.

צ׳כוב שירים שלמה לאופר
צ׳כוב שירים שלמה לאופר

אמביוולנטיות זו ביחס לעמדה השירית של לאופר מתעוררת גם בשעת הקריאה בספרו החדש,צ’כוב ( כרמל 2018). הספר נקרא כשמו של הסופר הרוסי, אבל התרבות הרוסית של המאות התשע-עשרה והעשרים נוצרה מתוך זיקה (והתנגדות) לאירופה. וקשה להתעלם גם מההקשר העכשווי: שרת התרבות שבאמירה מתריסה הצהירה שמעולם לא קראה צ’כוב. אמירה זו, שכוונה כנראה לתאר מצב של העדר תקציבי תרבות בפריפריה (אף שצ’כוב כידוע לרובנו נלמד היטב בתוכניות החובה של ספרות בבתי הספר התיכון), עוררה סערה. לאופר, אולי כדי להתריס, קרא לספרו בשם הסופר, כמו לומר: אני תרבותי, ולא אכפת לי לנפנף בכך.

שלמה לאופר מויקיפדיה
שלמה לאופר מויקיפדיה

זו גישה מעניינת, הבאה לידי ביטוי בשיריו. גם ספר זה מצטיין באקספרסיוניזם השירי-אירופי: “על יסמיני הצלב המדמם,/ נחיל תולעים גולש מגְוִיַת/ הרמש”, “כחול הוא גיד קרוע”, “בשנים קודרות של מלחמה, אתה טעון כחפץ ברכבת בהמות”, “זאב הערבה ואיש הזאבים נפגשים בגרם מדרגות דק” (שילוב בין ספרו הנודע של הרמן הסה לבין מקרה טיפולי נודע של פרויד) וכו’.

לאופר חי את אירופה, וכאילו כותב מתוכה, למשל על הבמאי הפולני קישלובסקי בשיר ששמו ‘כחול’, כשם אחד מסרטיו של הבמאי: “המציא אותו קישלובסקי; מוזיקה של רסיסי/ זכוכית שבורים וחותכים, ואת קילוח הדם/ שומעים במתק שפתי החליל.// ז’ולייט בינוש היא הכחול, כלומר היופי בזכותו […] התפילה היא צבע, הכחול הוא הצבע של התפילה”. שיר יפה, רליגיוזי.

שיריו של לאופר רוויים בנזירים, בדידות והתבודדות. שיריו הם תמונות בדידות, ולא משנה באיזה נושא הם עוסקים. לטוב ולרע, עוסקים השירים בדיאלוג פנים ספרותי (לאופר מוכר כעורך כתב העת ‘כרמל’, בעל הזיקה האירופית כשלעצמו). בשיר מוזר בשם ‘גמליאל’, הוא מזכיר בחטף את הנגר צימר, כאילו מובן מאליו שהקורא יודע שמדובר בנגר שפתח את ביתו בפני המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין בשנותיו האחרונות, כשאיבד את צלילותו.

הספר עוסק בזיכרונות משפחתיים מאירופה, למשל: “שנים אחר כך, אבא נסע לגרודנו ברכבת הלילה, לבדו/ ודאי,/ פרלה נשארה אצל יוסף, טיפס על/ הקרפטים, מחזות הנוף/ הפראיים באירופה, רכסי הרים שנכבלו בשלשלאות שיש רק לתשוקה/ במינכן טיפס על הגרמיש,/ נביא זקן של חורבנו (חורבני)”.

לעתים מאמֵץ לאופר נקודת מבט של ניצולים אירופים מבוגרים, בשירים קשים לפיענוח: “קבענו בבית הקפה הפינתי שלנו. עכשיו הוא שרוף כולו, עדיין גיצי אש ניתזים […] עד עכשיו חיינו איכשהו, בננו חשוך המרפא הכנסנו למוסד/ ופתאום המלחמה הזאת […] זרים באו לסייע, אפילו קבצנית כרותת רגליים, על עגלת נכים…/ ובלילה, אצל ידידים שביתם שרד, האזנו למוצרט, הלידר שלו…”.

לא מצוינת העיר שבה מתרחש התיאור, אבל ההאזנה למוצרט היא מן הסתם מטאפורה לתרבות האירופית הגדולה הנשמעת מתוך הריסות אחת המלחמות, ככל הנראה מלחמת העולם השנייה.

שיר אירופאי לכל דבר הוא ‘מורגנשטרן’: “מורגנשטרן הוא הוֺבֵר באוניברסיטת היידלברג;/ בשל חריץ/ באונת הצדע שלו, הוא לעתים נתקף בהזיות, דווקא בעת הצפייה/ אל מול יקום חשוך מלא מיליוני כוכבי שביט, שבילי חלב למיניהם,/ גלקסיות המשתרעות עד אין קץ […] אנחנו נפגשים בהיידלברג, בבית קפה קטן, מלנכולי, במרכז העיר…”; כך גם בשיר המוקדש לאם, המזכיר את השירים שכתב זך לאמו: “על קברך, אמי, הצבתי דלת ברונזה שכובה, עם ידית מוזהבת/ טבולה בכריזנטמות/ שמעי, אמא, כל היום אני מבלה בחדרך, מתבונן בוויטרינות/ המחופות זכוכית, עמוסות בחפצי אמנות נדירים, ‘השיגעון’ שלך […] הנה, / אמא, רכשתי אמבט עץ / מגולף, שראית בחנות אחת בוונציה…”

במחזור שירים ארוך מקיים לאופר דיאלוג עם ק’ של קפקא. וכמו אצל ויזלטיר, גם אצל לאופר יש התייחסות להומרוס: “הומרוס היה עיוור צבעים, ולא כמו שחושבים/ שלא ראה דבר; אצלו הים היה אדום/ וכך גם השמים, ונהרת האור […] ראה דברים/ שאנחנו לא רואים. הוא ראה מבפנים”.

אירופה בעיני טוביה ריבנר

שירים מאוחרים של טוביה ריבנר
שירים מאוחרים של טוביה ריבנר

משורר אחרון אליו אתייחס, ובקצרה, מפאת קוצר המקום, הוא טוביה ריבנר המנוח, יליד סלובקיה, ממנה גם הוברח בזמן, מותיר אחריו משפחה שנגזר דינה לשמד הנאצי. לפיכך אירופה בהקשרי השואה קיימת באופן טבעי בשירתו, אבל לא פחות מכך נוכחים שירי התכתבות עם מופתי אמנות אירופית, למשל הציורים של ברויגל. כי זאת אירופה, יופי ואימה.

במחזור שירים גלויות לערים בעולם, בהן גם תל אביב וחברון, עיקר ההתמקדות היא בערים אירופיות. כמה מהשירים הללו הם מופת לכתיבה הגותית-אירונית-מתבוננת, שאינה מתפלשת בצער, אלא מבקשת להתעלות מעליו, בעזרת המבט הפנורמי, המאפיין למשל את ציוריו הנפלאים של ברויגל הפלמי שנזכרו קודם.

כך למשל השיר “גלויה מציריך”, המשקף באירוניה את שוויץ, ממלכת הכסף, שנותרה נייטרלית במלחמות העולם. השיר חשוב, כי אירופה הרצחנית לא היתה רק גרמניה, אוסטריה, איטליה, או מפלגת ‘צלב החץ’ הפאשיסטית בהונגריה, אלא גם מדינות שלוות ובהן כבשים פועות למרגלות אלפים יפהפיים. ולשואה מגיע המשורר רק כבדרך אגב, בסוף השיר.

וכך הוא נפתח, בזמן הווה הרגלי, שגרת ההצלחה הכלכלית: “ציריך מתחככת בַּצִירִיכְבֶּרְג. […] ציריך אוהבת סדר, חרוצה היא, לאו דוקא מסבירה פנים/ ובעלת לב חם במיוחד, אך ישרה, הוגנת, אם פחות/ ואם יותר. ומי אינו חושב על רווח? לא כל הנוצץ/ זהב. ציריך אינה נוצצת. [..] עוּבדות אוהבת ציריך […] הבית שבו בִּיכְנר מת ולנין דר. הקוּנסטהאוס […] ציריך לבסוף היא ציריך. / לא תשושה, לא מביטה אחורה/ במין ספק. אין האגם נוטש אותה/ גם אם כולו כנפיים ביום שמש./ כמעט שכחתי: בציריך עוד היינו כאן/ כולנו, הסבנו לשולחן אחד לפת ערבית/ איש איש, כולנו”.

השיר מתנהל לו באירוניה פסטורלית במרחבי האלפים והאגמים, עד שהוא מפיל את הגרזן בסופו. כך גם בשיר “גלויה מבודפשט”, ש-17 טורי שיר מתארים את ההווה שלה בצנינות תיירותית אוהדת: “עיר ניגונים של צוענים/ בבית קפה. עיר ניאו-גוטיקה וניאו-רנסנס יחדיו […] הרחובות של בוּדׇה – זיכרון רדום./ פה שם בית יין, יֶרֶק, שקט./ הבניינים של פֶּשְט מעמידים פנים, כי אין בם/ יד הזמן המקלף את חזיתותיהם.”

הארכיטקטורה של העיר וגניה הם נפשה, בעיקר בערים תרבותיות גדולות כבודפשט. אבל אז נוחת הגרזן: “בפנים אחד מחדריה/ בורר לו אימרֶה קֶרְטֵשֹ מלותיו […] לומר/ אמת לאמתה”. כך, באיפוק, מוכנסת השואה לסיפור – קֶרְטֵשֹ, הסופר ההונגרי-יהודי חתן פרס נובל, כתב בעיקר על הנושא, באופן ישיר בספרו הנודע ללא גורל, ובאופן עקיף ואירוני בקדיש לילד שלא נולד (שתורגם לעברית באופן יפהפה על ידי איתמר יעוז-קסט, הוצאת ‘המעורר’, 2002). ולפיכך ה”אמת לאמתה” היא השואה ואימי מלחמת העולם השניה.

אבל, ולכך יש לשים לב, ההתבוננות באירופה אינה מכחישה את יופיה, גם לא התרבותי. וההתבוננות היא הגותית, מאופקת, רומזת.

אירופה היא פצע או קוץ נעוץ בלב הישראלי. כקורא ותיק של היומון הנפוץ ‘ישראל היום’ (הוא מחולק חינם במכולת מולי, ואין שם עיתונים אחרים) אני רואה מגמה של הסלמה ביחס ליבשת, אפילו שנאה, הבאה לידי ביטוי ברשימותיו של כתב ותיק והגון כאלדד בק, כנראה בעקבות רוח התקופה.

הזעם הוא כלפי הביקורת (הצדקנית, גם אם מוצדקת) של אירופה כלפי ישראל של ימינו, אבל מאחוריו ניצב, מודחק, מוצדק, הזעם האינסופי על השואה. כך ישראלים מנתקים את הזיכרון, ונוהרים כבר שנים בדילים מפתים לבודפשט, מבקשים ליהנות מהמרחצאות ומהאוויר האירופי כאילו לא היתה הזוועה, ומצד שני לשנוא את אירופה של ההווה (בצדק, כאמור, בהקשר עניין הפליטים שהוזכר בתחילה, אבל באופן מופרז), בלא לזכור שלדנובה הושלכו יהודים קשורים האחד לשני אחרי שכמה מהם נורו בראשם.

השואה מתקיימת כאמור רק במסעות הצבא-משטרה-בתי ספר לפולין, וביום השואה. שאר הזמן היא מודחקת, באופן אולי טבעי ומובן, אבל הטראומה שלה מזינה את המדיניות הישראלית ואת תפיסתה את העולם בכלל ואירופה בפרט, שכל ביקורת מצדם חייבת להיות אנטישמית.

ישראל אכן זכאית לבוא חשבון עם היבשת שעל אדמתה נטבחו מיליונים של יהודים, אך אירופה, כממשות וכדימוי, ראויה בהחלט לדיון מעמיק באמנות ובשירה.

ולסיכום, השירים המוצגים כאן אמנם אינם ממצים את הזיקה הישראלית-אירופית המורכבת, בוודאי בעידן פוליטיקת הזהויות הסבוכה של ימינו. אבל הם נוגעים בנושא שבעיני הוא חשוב גם ולא פחות בישראל של העשורים הראשונים של המאה ה-21.

טוביה ריבנר לקסיקון הספרות החדשה
טוביה ריבנר לקסיקון הספרות העברית החדשה

קראו גם :

“יבשת השוקעת בחשיכה”: יובל גלעד על אירופה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × אחד =