משפט משתפת פעולה צרפתית עם הנאצים
משפט משתפת פעולה צרפתית עם הנאצים Henri Cartier-Bresson in Dessau

ז’וליין שחרר קלות את החבל. הוא הביט בלהב שהחליק במהירות גוברת וללא רחש בין מסילות העץ האדומות. הוא בקושי שמע את חבטת המתכת המבהיקה שפילחה בעוצמה את הסלק האומלל. הוא שמע את קול נפילת חצי הסלק לסלסלה שמתחת לסד העגול. הוא לא הספיק להירתע לאחור בזמן. טיפות דם סִלְקיות נִתזו והכתימו את סרבל העבודה שלו. כמה מהן אף נחתו על פניו. הוא ניגב את לחייו בגב ידו ורשם לעצמו לעמוד מאחור בפעם הבאה. הוא משך את החבל והרים את הלהב הכבד בחזרה אל מרומי המסילות. הוא הביט בקרני השמש שנשתברו מהלהב והרהר אם לא כדאי לצבוע אותו בשחור.
ז’וליין, נגר הכפר, היה גבר מוצק נמוך קומה אך לא במידה שתצדיק את הכינוי גמד שהודבק לו בצעירותו. הוא היה שרירי ומהיר חימה ואחרי הפעם השניה שבה שלח מתקלס לחפש את שיניו האבודות כבר לא העז איש לכנותו כך אפילו לא מאחורי גבו. עיניו הכחולות-אפורות חסו בצל גבות מסורבלות. שיערו היה שחור מקורזל ופה ושם לבלבו אניצי שיער לבנים מצדעיו שהעידו כי זה מכבר נכנס לעשור החמישי של חייו. ידיו היו חזקות וכפותיהן מיובלות ומסוקסות. ריח תמידי של דבק עצמות נדף ממנו אבל הוא כבר לא הבחין בו.
הוא כרך את קצה החבל מסביב לידית בתחתית המתקן ונסוג לאחור ובחן את אומנותו. כן, צריך מבט קצת מרוחק כדי לקלוט את שלימות היצירה. זו היתה הפעם הראשונה שבה בנה גיליוטינה והייתה לו סיבה טובה להיות גאה. הוא בנה סד שאת קוטרו ניתן לכוונן לכל גודל ראש, יהא זה תינוק בן יומו או ענק מארץ הנפילים. זו היתה המצאה חדשנית שהבטיחה חיתוך מהיר ונקי והיא היתה שלו. רק שלו. במיוחד אהב את השילוב והניגוד שבצבעי האדום-שחור. אדום למסילות, ושחור לסד.
הוא ליטף את המסילות המשויפות והמהוקצעות למשעי. חלקות כמעט כמו שלה – הוא חייך בעצב. הוא נזכר בוויכוח הסוער במועצת הכפר. המון יצרים היו שם. להט פטריוטי התערבב בשיקולים כלכליים. הפטריוטים מבין הכפריים טענו שהגיליוטינה מסמלת את ההדר הצרפתי. המתנגדים טענו שגרדום תליה זול יותר ומלכלך פחות. הפטריוטים טענו שתפוקת הגיליוטינה רבה יותר ולכן העלות הממוצעת לעריפה נמוכה לאין ערוך מתלייה. תומכי הגרדום והחבל טענו שזה אולי נכון להוצאות להורג המוניות אבל ההשקעה הראשונית כבדה יותר. הפטריוטים הבטיחו תעסוקה שוטפת אם כי לא יכלו להתחייב לכמויות רובספייר. בסוף הם פנו לז’וליין והוא, מתוך אתגר מקצועי גרידא ולא חלילה מתאוות בצע, המליץ על הגיליוטינה. הוא אפילו לא ביקש תוספת על הצבעים.
ז’וליין לקח מטלית לחה וניגב את כתמי הסלק מהלהב. הוא הרים את שני חצאי הסלק שטיפות קטנות עוד נטפו מהן. הוא התענג על החתך החלק המושלם ואז השליך אותם לפח. הוא ניגב את כפות ידיו בסרבלו והביט בשעון הכנסייה. השעה הייתה כבר מאוחרת והוא שם פעמיו אל אולם בית הספר שבו התכנסו התושבים.
האולם היה דחוס ומלא וריח כבד של זיעת אנשים ריחף באוויר. הוא ניסה לפלס לעצמו מקום בעזרת מרפקיו החזקים אבל הצפיפות הייתה רבה מדי. בכל זאת הוא הצליח להבחין בנעשה פנימה. הוא הכיר את כולם. זו לא היתה חכמה גדולה וגם לא זכרון יוצא דופן שנשתבח בו. זה היה כפר חקלאי קטן שבו כולם הכירו את כולם. כך לפחות הם חשבו לפני שטור חיילים גרמנים מלווה בטנקים, שבצריחם מכונות יריה, כבש את הכפר. בזכות משטר הפחד שהטיל הגסטפו אפשר לומר שהם למדו להכיר טוב יותר אחד את השני. הכיבוש הסיר את צעיפי הבושה מהנלוזים שבהם.
אבל מי היה מאמין שמישל תהיה אחת ממשתפי הפעולה עם הקלגסים האלו? הוא ראה אותה עומדת שם שפופת ראש, ידיה מאוגרפות בדום מתוח לצידי גופה. ושיערה… שיערה השחור הגולש, סימלה הכמעט מסחרי, קוצץ במספריים גסות. הוא הרגיש את ליבו הולם במהירות בלתי סדירה. זיעה קרה הציפה אותו. הוא רעד כולו. הוא לא ידע אם זה מפחד או מזעם. למה הם לא אמרו לו שזו מישל? הוא היה חייב להתקרב ולראות ולשמוע טוב יותר. הוא הצליח להתמקם מאחורי שולחן עץ שלידו ישב חוקר פשעי הנאצים שהגיע במיוחד מפריז. הוא היה איש בשנות השלושים שלו, לבוש בקפידה מהודרת. עכשיו הוא ישב מסורק כדבעי, משקפיים יוקרתיות על חוטמו ועט פרקר משובח בכף ידו. הוא כבר פגש בו אתמול כשרק הגיע לכפר וירד בתחנת הרכבת הקטנה. רק במקרה ז’וליין היה שם והוא שמח אפילו ללוות אותו לאכסנייה הקטנה בה התאחסן. הוא אפילו עזר לו לשאת את מזוודתו החומה הכבדה לקומה הראשונה במעלה המדרגות הלוליניות הצרות.
ומי היה מאמין שבריג’יט תהיה המקטרגת הראשית? בריג’יט! זו שהנאצים מינו להיות הקאפו של הכפר, זו שהתעמרה בכולם, היא זו שאוחזת בכתפה של מישל שלו. הוא כבר לא ידע מה לחשוב. הוא ניסה ללכוד את מבטה של מישל שעדיין היתה לבושה, כמו בריג’יט, במדים החומים שהנאצים נתנו להן.
בריג’יט עמדה זקופה, על פניה אותו חיוך מרושע של שביעות רצון. היא דיברה ודיברה ודיברה. משפטים קצרים. תוקפניים. מאשימים. אחד לאחד היא מנתה את פשעי מישל. שוב ושוב היא חזרה וכינתה אותה” זונה מלוכלכת”. המילים הקשות צרמו באוזניו. הוא שכח שפעם גם הוא עצמו כינה אותה כך. היה זה ביום בו ראה אותה יוצאת ממשרד ראש הכפר, שהפך להיות מפקדת הגסטפו, לבושה באותם מדים כהים. הוא זכר היטב את ההפתעה והבושה ויותר מכול את האכזבה. הוא כעס כל כך עד שאפילו לא שם לב לעיניה הכבויות ולמבטה השפוף. בהתחלה היא עוד היססה כאשר העבירה פקודות גסטפו לכפריים אך מיום ליום השתנו פניה. החמלה והעידון נעלמו. הליכתה המהוססת התחלפה בהליכה זקופה ושחצנית, וכאשר עברה בשוק השתתקו כולם ולא הוציאו מילה, גם כשהייתה בוחרת לעצמה את מיטב התוצרת וממלמלת שתשלם מחר. אבל מחר מעולם לא הגיע.
אבל על כל אלה היה ז’וליין מוכן לסלוח. בכיס מכנסיו שמר פתק מקומט כתוב בדיו שהתחיל לדהות. היא הגניבה אותו לכיסו בפעם שבאה לנגריה לצוות עליו לבנות שולחן חדש למפקד הנאצי. הוא הכניס ידו לכיס ואחז בפתק. הוא הרגיש את המילים בוערות בכף ידו. כשקרא את הפתק לראשונה רצה לרוץ אחריה ולצעוק שלא איכפת לו מכלום. שחייו אינם שווים מאום בלעדיה. שהוא מת רק מהמחשבה שהיא והקצין ההוא הם …. הוא אפילו לא היה מסוגל להעלות את המילה הזו במחשבתו. כל כך כואבת היתה המחשבה.
בריג’יט סיימה את קיטרוגה במילים: “כבוד החוקר, אנו היום במצב שבו עלינו לבער את הרע מתוכנו. יש לך את הסמכות המלאה לשפוט את הזונה הבוגדת ולשלוח אותה למקום הראוי לה ביותר.”
דממה השתררה באולם. עיני כולם נעו לעבר החוקר. הוא הניח את העט מידו, יישר את גוו, הישיר מבט לעבר מישל ושאל אם ברצונה לומר משהו. מישל הרימה את ראשה וסקרה אחד לאחד את הנוכחים. היא הביטה בז’אן קלוד שעמד בסמוך אליה, ידו נעוצה בחגורת מעילו והבארט שלו שמוט לשמאל. ז’אן קלוד מיהר להשפיל את מבטו. כמוהו הגיבו גם כל האחרים. בסתר ליבו ידע כל אחד מהם שרק במקרה אין הוא עומד במקומה. אף אחד לא הוציא מילה.
ז’וליין היה זה ששבר את השקט. הוא דילג מעל השולחן ונעמד ליד מישל. הוא הוציא את הפתק מכיסו, יישר אותו ועמד לקרוא בקול. מישל הושיטה ידה ועצרה בעדו. ז’וליין ניער את ידה. הוא לקח נשימה עמוקה והקריא בקול רועד מבכי: “אהובי, זה הכול משחק. הם יודעים על אהבתנו. אם לא אציית הם יוציאו אותך להורג”.
לרעש אין גבול – תמיד ניתן להגביר. אבל דממה אי אפשר.
בשקט התהומי שנוצר נשמע רק קולה של מישל. רך ושלו ורגוע: “ז’וליין יקירי, זה היה אז. זה היה נכון כשכתבתי לך. אבל,” קולה השתנק, “זה כבר לא. בהתחלה זה היה מאולץ. חשבתי שאני מצילה אותך. אותנו. אבל זה השתנה. התאהבתי בקארל. אני יודעת שזה היה אסור. אני יודעת שהוא היה האויב. אני ידעתי הכול – אבל לא הלב שלי. ועכשיו אחרי שקארל מת שוב אין לי חפץ בחיים. סליחה ז’וליין”.
את הצעקות והקללות שהחרישו את אולם בית המשפט המאולתר כבר לא שמע ז’וליין. הוא יצא בריצה לעבר כיכר הכפר שם עמדה מכוסה בברזנט יצירת חייו. הוא הסיר את הכיסוי. ליטף את המסילות המהוקצעות. הוא שחרר את החבל פעם ועוד פעם ועוד פעם. הוא שמע את השריקה החדה, החבטה בסד ואז שפך בנזין על הגיליוטינה והצית אותה.

צילום של משתפת פעולה צרפתית עם הנאצים ששערה נגזז לאחר המלחמה..ויקיפדיה 

3 תגובות

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן