מילה שלי - יציאה - צילם יוני גבריאל
תמונה מספר שיריו של יאיר בן-חור ״מילה שלי״ – יציאה – צילם יוני גבריאל

הבטיחו לנו שאם נהיה ילדים טובים, נצא מחר לטייל קצת. יהיה נחמד מאוד לצאת, לשאוף אוויר צח, להתבונן בדשא שמסביב, לעצום עיניים ולדמיין שהמציאות נחבאת אל הכלים. אני מתגעגע לזה כל כך.
בערב הגיע מיכאל והודיע שמינה לא תצא איתנו לטייל מחר, “היא צריכה זמן לחשוב על מה שעשתה”, אמר. ואני חשבתי מה כבר מינה עשתה? בסך הכול ביקשה לשתות, מסכנה, וכשלא נתנו לה צעקה וצרחה. כשדחפו אותה לחדר עצמתי את העיניים. אני לא יכול לראות מכות, דחיפות ו… זריקות. לא, רק המחשבה על זריקות מעוררת בי צמרמורת, “לא!!!”
“איי!” זה כאב. מיכאל הוא אח נחמד, אבל כשמישהו צועק הוא מייד מפליק לו סטירה, ואם זה לא עוזר אז זריקה. אנחנו קוראים לו כאן ‘אחינו’ אפילו שהוא לא באמת אחינו.
כבר חמש־עשרה שנים אני כאן. יוצא, חוזר, שוב יוצא ועוד פעם חוזר. מה אגיד לכם, די בסדר כאן, רק חבל שלפעמים לאחים כאן אין סבלנות. אוי, איך שכחתי… מיכאל הוא לא האח היחיד שלנו כאן, יש עוד כמה. יש לנו גם אחיות ופעמיים בשבוע מגיע האב לבדוק שאנו מתנהגים יפה ולא הפכנו לילדים רעים. האוכל כאן קצת בעייתי, מזכיר אוכל של בית חולים… ואנחנו הרי נמצאים בבית הבראה, לא?
אתמול הגיע בחור חדש למחלקה שלנו, כך קוראים לזה, “מחלקה”. מיכאל ומוחמד אחזו בו והכניסו אותו לחדר. אחרי עשר דקות נרגע. בטח הכניסו לו זרי… לא, לא רוצה לחשוב על זה.
חמש־עשרה שנים אני כאן, אני מכיר את כולם. למדתי כבר שאסור לצעוק ואסור להשתגע, אבל עדיין לפעמים אני יוצא מדעתי ואז בא מיכאל או אחד החברים שלו ואני נרגע. לבחור שהגיע אתמול מצפה דרך ארוכה, רק בעוד שבוע אוכל לדבר איתו, אשאל לשמו ולשלומו. עד אז הוא צריך להתבודד בחדר. 
אני מהשפויים כאן, יש פה כאלה, שלא נדע, שהקשר ביניהם לבין המציאות רופף ביותר אם בכלל קיים. למשל, עליזה שנמצאת כאן שבע שנים – הולכת מצד לצד, אנה ואנה, משחקת בידיה הרועדות וממלמלת לעצמה “אלוהים ישמור, אלוהים ישמור”.

לפעמים היא מתבלבלת ואומרת “אדוניי ישמור”. לעומתה רבקה תמיד יושבת בכיסא שלה, בוהה בחלון בפה פעור וסורגת. יהודה מדבר עם חבר דמיוני, הוא מספר לו סיפורים, מתווכח איתו ואפילו הכניס לו מכות לפני כמה זמן. בחיי. אז באו כולם כאן, לקחו אותו למרפאה וטיפלו בעינו הנפוחה. אה, ויש את סימה ועזרא. הם נמצאים כאן כבר עשרים שנה. לפי מה שסיפרו לי הם בעל ואישה שהסתכסכו ביניהם, וכבר עשרים שנה הם לא מדברים. אוכלים יחד ולא מדברים, מטיילים יחד ולא מדברים. בהתחלה הם גם ישנו יחד אבל אז הפרידו ביניהם, לפי מה שסיפרו לי. מדי פעם בפעם באה הבת שלהם לדרוש בשלומם.
מי? אני? לא, לי אין ילדים, ברוך ה’. לפעמים דודה שלי באה לבקר אבל רוב היום אני לבדי, עם עצמי. באמת הרבה זמן היא לא באה, מעניין איפה היא. קשה להתחבר כאן למישהו. היה לי חבר טוב, באמת אדם יקר, אבל… הוא כבר איננו כאן. יום אחד מצאו אותו תלוי בחדרו. ואני צעקתי באותו יום, כמה צעקתי, קרעתי את הגרון מצעקות! “מיכאל, מרדכי רוצה להתאבד! מרדכי רוצה להתאבד, הוא אמר לי את זה! תצילו אותו!” אבל לא הקשיבו לי, במקום זה דחפו אותי לחדר שהבחור החדש נמצא בו עכשיו ואחרי דקה חשתי שלווה ורוגע… כשהתעוררתי אמרו שמצאו את מרדכי תלוי בחדרו. אבל אני הזהרתי…
ועם כל זה טוב לי כאן. החיים בחוץ מפחידים ואכזריים. עובדה, בכל פעם שיצאתי החוצה חזרתי שוב לחממה המוכּרת והטובה. חוץ מזה, כבר התרגלתי להיות פה, הכול מביאים לך ומתייחסים יפה אם אתה מתנהג יפה גם כן.
פעם שמעתי צרחות בחדר שלידי, צרחות שהעירו אותי מהשינה… אוי, איזה חלום מתוק חלמתי… דרך חור קטנטן בקיר ראיתי את הכול. זה היה מפחיד אבל לא פציתי פה. מה, אני צריך שגם לי יעשו מה שעשו לרבקה? אז נכון, אני בן והיא בת, אבל למה להסתבך? אז שתקתי. גם בליל המחרת הם עשו לה את זה, ושוב בלילה הבא, כך במשך שבוע. לילות שלמים אחר כך לא נרדמתי. הייתי מתחזה לישן, רימיתי את מיכאל עם הכדורים ועשיתי את עצמי ישן. כשהוא היה הולך, הייתי בוכה חרישית. אני זוכר שאפילו כשבא האחראי הראשי ודיבר איתנו, לא סיפרתי לו מה מיכאל ומוחמד עשו לרבקה. פחדתי… השנים כאן לימדו אותי שהכי טוב לשתוק. כשאתה שותק מתייחסים אליך יפה, נותנים לך לאכול, רוחצים אותך, מלבישים אותך… לפעמים מפליקים סטירה אם אתה צועק, אבל בסך הכול אם שותקים, מתייחסים יפה.
הבטיחו לנו שאם נהיה ילדים טובים, נצא מחר לטייל קצת. יהיה נחמד מאוד לצאת, לשאוף אוויר צח, להתבונן בדשא שמסביב, לעצום עיניים ולדמיין שהמציאות נחבאת אל הכלים. אני מתגעגע לזה כל כך.

בית משוגעים.ציור מאת פרנסיסקו גויה. ויקיפדיה

4 תגובות

  1. ריאליזם קשוח על החיים במוסד סגור שהריפוי בו בלתי אפשרי. כתוב מדוייק וצולף ומבטא באומץ את הכאב הנורא. אהבתי!

  2. הסיום של הסיפור, לדעתי, חותר תחת התכנים הטיפוסיים מאוד לכתיבה על בתי “הבראה”, שמקבלים נפח, ואולי גם הוכחות, מכתיבה עתונאית על המקומות הללו, ובמיוחד מחלקות סגורות. [ כך קוראים להן גם cמציאות הנחבאת אל הכלים ].
    הסיום החתרני הזה המצטרף אל “ועם כל זה טוב לי כאן. החיים בחוץ מפחידים ואכזריים. עובדה, בכל פעם שיצאתי החוצה חזרתי שוב לחממה המוכּרת והטובה. ” ואל עוד עדויות רבות אחרות, שלמרות פוקו וספרו “תולדות השגעון בעידן התבונה” או הסרט/המחזה “קן הקוקיה” יש, ששם מוצאים מפלט, חסד ונחמה.
    אני חושב, שחלק גדול מאתנו קרא את “התפסן בשדה השיפון”, כמה מאתנו שמו לב, שהספר נכתב כשנה לאחר האירועים, לאחר טיפול בבית חולים פסיכיאטרי?
    וישנו ענין שמות המטפלים: מיכאל ואחמד, שני שמות גנריים במיוחד. מיכאל מזכיר לי את כל המיכאלים בספרות העברית לסוגותיה, ואחמד הוא הרי שמו הנצחי של כל פלסטיני אם אינו מוחמד, במקרה.
    הסיפור נע בין מספר-עד הרואה/החווה והיודע הלכות המקום כולל זוועותיו מחד גיסא ומספר-גיבור הבוחר מרצונו להשאר במקום שהוא “חממה”. ולא, אינני קורא את חממה אמירה אירונית או כ”היפוך אירוני”, נהפוך הוא, לדעתי, “החממה המוכרת והטובה” חותרת תחת אירועי הזוועה, מאזנת אותם ומציגה תמונה הרבה יותר מורכבת מ”שחור-לבן” סנטימנטלי ו”סוחט דמעות” טיפוסי.
    ואולי אין כל הסיפור אלא בעצם משל על המקום בו אנו חיים, ועל המתקרנפים השונים, אלה שהחליטו נגמר הזמן לצעוק חמס, ולהתמזג לתוך המטריקס בעזרת הכדור הכחול או האדום?

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן