ן

המאמר פורסם בגיליון 408, אוגוסט ספטמבר 2019 של “עיתון 77”.

ספר הביכורים של עומר ולדמן “חינוך גופני” (הקיבוץ המאוחד, 2019, 72 עמ’) הוא ספר שירה מסקרן ורב ניגודים, בשל ובוסרי כאחד. בשל במידה המעוררת השתאות, אך גם קצת בוסרי, כצפוי ממשורר בן עשרים וחמש, המגשש את דרכו בנבכי הפואטיקה. נראה שולדמן מבקש לבור לעצמו שפה שירית ייחודית, מתוך שפע ההשפעות של השירה לדורותיה. בניגוד למשוררים צעירים רבים אחרים, הוא קרא שירה ובקיא בצפונותיה. רוחב ידיעתו במסורות השירה ובשפה העברית לדורותיה – ניכרים. שירתו מסקרנת לא רק בשל תכניה האישיים, אלא בעיקר בשל כישרונו הפואטי הנדיר, דימוייו הנועזים והלא שגרתיים, ושפתו הרבודה והמורכבת, המפתיעה בעושרה. כל אלה מאפילים על בוסריות שירתו, הנובעת מכניעה תכופה מדי לפיתויי ההברקה המילולית או המיצלולית, המכבידה במידות שונות על התרוממותו הפואטית של השיר.

עומר ולדמן מלקסיקון הספרות העברית החדשה

בפתחם של שירים אחדים יש מוטו, לעיתים אפילו שניים, המוסיפים בד”כ מימד של עומק, ולעיתים משמשים גם כמטרונום – הקוצב את פעימת השיר, בתחילתו או אפילו לכול אורך מהלכו. הם לוקטו ממקורות מגוונים וקוטביים, מפיוטים נידחים בני כאלף שנה, ועד לפזמונים של נעמי שמר או שייקה פייקוב. כזה הוא למשל שיר הפותח במוטו קצרצר מ”אבן ספיר”, “הוא אמר לה: אני דיה/ אני צרה ואני עריה//” ומתפתח לשיר שבשל יופיו אביא את הבית הראשון במלואו: “אני שאפה שוברת שיניים. אני מים מרים ממלה./ אני שקר שקוף שכשל כמו צל ישבן של אשה אומללה,/ אני פרח פרוץ באמבטיה, אני פחד פנוי על אנקול,/ אני אֶבֶל אחר של אורגזמה ואני הערווה שבקול//”. ובהמשך “הוא אמר לי ששמו עומר ולדמן, הוא בתול כמו דמעה בכרית/” שמו של המשורר מופיע פעמיים, בגוף שלישי, ומעיד על תוכנו האישי, הכן, של שיר זה.

שפה מרובדת ודימויים לא צפויים ולא שגורים, כמודגם למעלה, משובצים כמעט בכל שיריו (ולעיתים רחוקות אולי אפילו בדחיסות מוגזמת, גם אם לא ממש מעיקה), ובזה עיקר כוחו של הספר. במהלך הקריאה ניסיתי למצוא ביטויים שיריים שגורים. כל שעלה בידי למצוא היה משפט יחיד: “(ויש בחדרי הלב מקום לאביב הנצחי….)”, גם הוא בסוגריים ובקונטקסט שיש בו נסיבות מקלות לניסוח השגור, הלא אופייני לשירתו. זה הוא כמובן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. כי בד”כ עומר נותן דרור כמעט מוחלט לאסוציאציות ודימויים. אף שלעיתים הרסן מוסר עד כדי כך שכל הסוסים בורחים מהאורווה, והקורא נשאר הרחק מאחור, תוהה על מה ולמה.

דוגמה טובה לשפה המרובדת הוא השיר “יוסף במסתרים במושב הגילוי” המוקדש “ליוסי מץ שהוא גבר שבגברים”, שיר ארוך המשתרע על פני שלושה עמודים צפופים, ארוכי שורות, הכתוב בסגנון חופשי, פרוע, מתפרע, המושפע גם ממסורות כתיבה מוקדמות מאוד, חלקן בנות מאות שנים: “…מי ישפילך ומי ירוממך/ מי ינעימך ומי יהקימך/ מגביה סולם יעקב ומתיר סולם גנבים/ כי הדין את ההר יקוב והזין יברא נקבים//”. מי כותב כיום יְהָקִימֶךָ? כתיבה כזו יפה בעיני כי היא מרחיבה ומעשירה את המנעד הלשוני, גם אם מחספסת  אותו קמעה. זו אינה דוגמה יחידה. יש בספר שירים או ביטויים שיריים רבים המושפעים ממקורות קדומים. שיר נוסף כזה “למי חכלילוּת עיניים” פותח גם הוא במוטו מפיוט קדום של רבי אפרים ב”ר יעקב מבונא, הכולל בתוכו את כותרת השיר. כי מי קורא כיום פייטנים מהמאה השתים-עשרה (אלא אם כן הוא נדרש לכך כחלק ממחקר אקדמי?).

אך מנעד שפתו השירית של הספר הוא רחב ומרשים, וכולל גם שפה עדכנית, עדינה, רגישה, ולירית כמו: “קו העורף מעיד על משבר, אני יוצא למרפסת// קשה לראות אותך ככה באור. אין מספיק מעקה לרוח”. או “…חמים/ כמו הנוזלים ששוב השארת עלי: הרטט והריר, הרטיבות של הירדן המתלחש בגיא”.

מחרוזת של שלושה שירים – “יסמין שבאה במקום תהילה” – המוקדשת לחדוה הרכבי, ממחישה את כוחו הפואטי המורכב והבשל, אך גם בה ניכרים חולשות שירתו, שמתפתה בקלות ותדיר מדי לאותן הברקות, שהסתמיות שבהן מכבידה על השיר. כמו למשל “ועל השולחן/ ייבש הרוגעלך, ורוגע לה ממני/ בקרוב”. הפיתוי להיכנע להברקות ומשחקי לשון הוא רב. המרחק בין הברקה לשונית שיש לה הצדקה פואטית לבין הברקה שאין לה הצדקה כזו הוא דק לעיתים כחוט השערה. אף שיש מקרים בהם ההברקה, כביכול, נראית מיותרת או אפילו חלולה וסרת טעם לחלוטין. כזו היא למשל השורה האחרונה בבית הראשון של “אהבת אותי כמו קצינת נפגעים”: “אהבת אותי כמו קצינת נפגעים/ הקוראת בקול שחום ונאזק:/ ‘תהיה הגיוני וחזק’, וגם:/ ‘לבנו על בנכם החיוני תנחום'”. חיוני? תנחום? על מה ולמה?

חולשה נוספת דומה, אך לא זהה לקודמת, היא השימוש התכוף בוואריאציות מילוליות ומיצלוליות. לעיתים שימוש כזה, כמו במוסיקה, יכול להעניק מימד של עומק ומורכבות ברוכה לשיר, אך לעיתים הוא מהווה סרח עודף. שימוש כזה מופיע בשירים רבים, במידות שונות של מיותרות וסתמיות. אך אני נוטל את נפשי בכפי ואצביע דווקא (למרות שאין זה מקרה קיצון) על שורות השיר הראשונות בשיר הפותח את הספר – “הערב קרוב תמיד לחדרי” – שנבחנו בוודאי בקפידה: “הערב קרוב תמיד לחדרי. הוא חל בחדרי/ בתוך החדר. הערב בחדרי בחרדה/ בחדרי, בחום הרע, הצרוד, של קולך/”. השיר פותח במשפט שירי פשוט ונפלא: “הערב קרוב תמיד לחדרי” ומפסגה זו ניתן רק לרדת. והירידה הזו אכן מתרחשת בהדרגה, באמצעות הוואריאציות (המזכירות במעט את אלו של יאיר הורוביץ), עד שהשיר ממשיך יפה ב”חום הרע וכו'”. כמקרה ביניים, זה כבר יותר עניין של טעם פואטי, שבו החרדה אולי במקומה, מי אני שאכריע, אך מה טעם ב”חל בחדרי/ בתוך החדר”?

מרבית שירי הספר משתרעים על עמוד אחד או יותר, ואני, שחשבתי כבר לאחר קריאת שישית לערך מהספר להיכן נעלם השיר הקצר, החד, הממוקד, שאמירתו בהירה ונוגעת, מצאתי בשיר המוקדש לחדווה הרכבי (הרווי ברפטיטיביות, כמעט כמו בשיריה שלה עצמה) את השורות: “אני צריך בית/ אחד במילים פשוטות, בית רגיש ומכיל,”. מה שמעיד שולדמן מודע להיבט החסר הזה בשירתו, ויפה שכך.

אני נוטה להתמקד יותר באמצעים הפואטיים ופחות בתכני השיר, אך לא ניתן להתעלם מהם בספר זה, המכיל שירים ליריים אישיים רבים, המסקרים את עלילות נעוריו ובחרותו של הכותב. אך די מהר מתבהר שלא קל לפצח את הדמויות והעלילות, שכן הן אינן מפורשות. להיפך הן חמקניות וחידתיות מדי. לטעמי, גם אם נופך של חידתיות עושה רק טוב לשיר – שיר אינו אמור להיות כתב חידה. לכן יש ברבים מהם כדי להרחיק את הקורא המצוי מהחוויה הכול כך מוכרת ואהובה של “התחברות לשיר” (גם אם אניני טעם ודקי הבחנה יסתייגו במידה כזו או אחרת מחשיבותה של חוויה זו). נראה שכמו בתמונותיו של יגאל תומרקין, שבהן הדמויות מוסוות ע”י כתמים מסוגננים שהותזו או/ו ע”י משיכות עיפרון ביד טובה, חופשית ומרחפת – כך גם כאן. כאשר המשורר, כמו הצייר, עושה זאת ביד אמן.

בשירים מוזכרים שמות של חברותיו, חבריו, ועמיתיו (לעיתים בהקדשות, לעיתים בגוף השירים). נראה שלחבריו או ליודעי חן, העלילות מוחוורות הרבה יותר. לעיתים נדמה ששירים רבים מכוונים בעיקר אליהם – וזה אחד מחסרונות הספר בהיבט התוכני.

כאמור כמעט ואין ביטוי, דימוי, או משפט שירי, בנאלי. זה הישג של ממש, בעיקר בספר ביכורים. יחד עם זאת אין זו שירה צרופה ומזוקקת, ויש בה סיגים לא מעטים. אין זה מפתיע. כי כל פרי, מבטיח ועסיסי ככל שיהיה, וכך נראה ששירתו של עומר תהיה בבשלותה, אינו יכול לפסוח לחלוטין על שלב הבוסריות, בגישושיו אחר השקפה פואטית מוצקה.

אם עומר יתמיד בכתיבת שירה, וישביח ויעדן אותה, הוא יחשב אולי באחד מהעשורים הבאים, ע”י קובעי הטעם, אם יהיו אז כאלה גם אחרי עידן “חכמת ההמונים”, כ”משורר הגדול הבא”.

עומר ולדמן תמונת פרופיל


צפו בעומר ולדמן נושא הרצאה 

קראו גם

עומר ולדמן בלקסיקון הספרות העברית החדשה

עומר ולדמן באתר של נילי דגן

יותם ראובני על עומר ולדמן

עומר ולדמן מקריא שירה
הפוסט הקודםהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 8-9 נובמבר 2019
הפוסט הבאאירופה במבט מאוחר בשירה הישראלית
דוד אדלר
דוד אדלר הוא יליד ירושלים, 1945. מהנדס רפואי, ד"ר במדעי הרפואה מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, שהתמחה בנושאי תפקוד הלב ולו עשרות פרסומים בתחום, עליהם זכה בפרסים ומלגות. כמו כן, חיבר מאמרים בתחומי החברה, הספרות והמדע הפופולרי. שימש, כעשור, כמנהל אגף וחבר פורום ההנהלה של המרכז הרפואי הדסה. ספר שיריו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" (אבן חושן, 2012) זכה בפרס רמת גן לשירת ביכורים לשנת 2013. זכה גם בתחרות "שירה חדשה" מטעם "צומת ספרים" (2010). לאחרונה יצא ספר שיריו השני "פעם אולי אכתוב על זה" ("אבן חושן", 2017) בעריכת דוד וינפלד. שיריו ומאמריו התפרסמו בשנים האחרונות ב"שירת המדע", "כרמל", "שבו", "מטעם", "כתובת", "הליקון", "גג", "עיתון 77", "מאזניים", "אפיריון", וכתבי עת רבים נוספים; וכן במוספים "תרבות וספרות", "ספרים," ו-"גלריה", של "הארץ", ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב", ב"ישראל היום", וכן באתרים רבים כגון: "מקום לשירה", nrg, ,y-net, ה"אייל הקורא", "יקום תרבות", "ליריקה" ועוד. שיריו נכנסו גם לתכנית הלימודים של משרד החינוך. ראו גם בויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/דוד_אדלר ועל ספריו : http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=156&ArticleID=520 http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=476&ArticleID=805

4 תגובות

  1. תודה אלי על הפרסום. שם הרשימה ב”עיתון 77″ הוא: השירה הצעירה – מי יְהָקִימֶךָ? . “יְהָקִימֶךָ” -מופיע באחד משירי הספר. מי כותב כיום יְהָקִימֶךָ?

  2. גם אני קראתי את הרשימה בעיון… נעים להכיר משורר צעיר, מוכשר ומעמיק. ציטוטים יפים. תודה לכם, עומר ודוד ויקום תרבות. בהצלחה למשורר בהמשך הדרך.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן