ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על

הספר “המידות הקטנות” של נטליה גינצבורג בהוצאת “תשע נשמות” (מאיטלקית: יונתן פיין)

כריכת המידות הקטנות
כריכת המידות הקטנות

טוב, זהו פשוט ספר שהוא תאווה לעיניים הקוראות. מאסטרפיס. בלי שום גוזמא. אתה קורא וכל מילה וכל שורה מתענג על היכולת לתאר ולכתוב בדיוק במקף שבין הגבוה לנמוך, בין כתיבה שהיא מסאית לכתיבת פרוזה, עד שעולות לך דמעות בעיניים כי אתה מבין מה זה גאונות. ומקנא. דאמט, איך קיללתי את גינזבורג על היכולת הזו. פשוט לא פייר. הספר הזה הזכיר לי עוד סופרת שאני אוהב לשנוא כשאני קורא אותה כי היא גאונה כל כך – וירג’יניה וולף. הדימיון בכישרון הוא אדיר, במיוחד במסות הקצרות והיכולת להפנט אותך. כל מסה עונג שמימי. כל מסה נושא אחר אבל כל כך יפה.

הספר הזה, המורכב ממסות שהן פואטיות, הוא כל כך יפה וכל כך מרגש. איזה בת זונה מוכשרת היא הייתה.
למי שלא מכיר, קצת על הסופרת: נטליה גינצבורג נולדה בפלרמו בשנת 1916 וגדלה בטורינו בשם נטליה לוי, בת לג’וזפה לוי, מדען יהודי-איטלקי, רופא, מומחה לאנטומיה, ופרופסור לביולוגיה, ולאם קתולית. גינצבורג חונכה כאתאיסטית (לימים אמרה “עכשיו אני מרגישה יהודייה וקתולית גם יחד”). כתבה עשרות מסות, מחזות, סיפורים, ורומנים, בהם “כל אתמולינו” (1952), “קולות הערב” (1961), “מיקלה שלי” (1973), ו”לקסיקון משפחתי” (1963). כתביה של גינצבורג תורגמו למרבית השפות, ומתפרסמים במהדורות מחודשות המאששות את מעמדה כאחת הסופרות הנערצות והייחודיות במאה העשרים. נוסף על הכתיבה, עסקה גינצבורג בתרגום מיצירותיהם של מרסל פרוסט, גוסטב פלובר, מרגריט דיראס, וגי דה מופסאן. כל חייה היתה פעילה פוליטית, וכיהנה כחברת פרלמנט בין 1983 ל-1987. היא נפטרה ברומא בשנת 1991.
גינזבורג בספר “המידות הקטנות” מזמינה אותנו לאינטימיות נינוחה. היא דנה במגוון של נושאים, מחינוך ילדים למקצוע הכתיבה, ומכפרים בדרום איטליה לפונדקי דרכים מחוץ ללונדון. גינצבורג מציגה דעות מקוריות, שמקדימות את זמנן ומאירות מחדש את זמננו. ואולם גינצבורג, גם בכתיבתה הביוגרפית והמסאית, תמיד מספרת סיפור. הסיפורים נבנים מחוויות וחפצים יום-יומיים – נעליים בלויות, קציצות בקר, ילדוּת, שתיקה – כל דבר נמלא משמעות חדשה. השיחה מתלהטת בן-רגע; המארחת אינה נרתעת מחשיפה של מלוא פגיעותה – ואגב כך חשיפה של מלוא פגיעוּתנו – כשהיא מאירה את הגיחוך והתבוסה, אבל גם את העוז והיופי, הכרוכים בקשרינו האנושיים.
למשל, המסה הראשונה והשנייה גורמות לך עצב על אהבה אבודה, וגם נוסטלגיה על ילדות אבודה. על מה שאיבדנו ומה שלא יחזור. המסה השלישית על דיוקן של חבר (מוקדש למשורר והסופר צ’זארה פאבזה, מהטובים שבסופרי איטליה במאה העשרים ומי שנחשב לחברה הטוב). המסה הרביעית על אנגליה היא כל כולה שבח והודיה, וגם טרוניה, על לונדון ואנגליה, ואי אפשר שלא להזדהות איתה וגם להתווכח איתה על מה שהיא כותבת, בתור אחד שמת על אנגליה. המסה הוא ואני זה פשוט מאסטרפיס של יחסים בין גבר לאישה. סיפור אהבה מנצח של אנשים שונים, כתוב בכל כך הרבה אהבה וחמלה, בלי שום מליצות, או מילת רגש, רק תיאור של אופי על ההבדלים והדברים הדומים ביניהם וזה מדהים. בחלק השני גינצבורג נותרת “נאמנה לעצמה מאי-פעם”, וכותבת על תהליך הכתיבה במסה “המקצוע שלי”. מסה אדירה שממליץ לכל אישה שכותבת לקרוא, במיוחד אם יש לה משפחה וילדים. היא כותבת על ייסורי הכתיבה ונותנת עצות רבות כגון: ״כשכותבים סיפור,” היא מדריכה אותנו, “צריך לזרוק פנימה את כל הטוב והיפה שיש לנו להציע, שראינו ושחווינו, שאספנו במרוצת החיים”. במסה החותמת את הספר “המידות הקטנות” היא מגנה את מידות המוסר הקטנות, וקוראת לנו לחנך ולהתחנך על פי ערכים נעלים, ולחיות חיים הירואיים. ממש מניפסט חינוכי. אני ממליץ להקריא את זה להורים ומחנכים.  

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

הסרט ״דיוקן של נערה עולה באש״

כרזת דיוקן של נערה עולה באש
כרזת דיוקן של נערה עולה באש

זהו סרטה של סלין סיאמה – במאית ותסריטאית צרפתית מוערכת, שזכתה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2019. זירת ההתרחשות היא אי צרפתי בשנת 1770, בו מתגוררות נשים בלבד. מריאן – המגולמת ע”י השחקנית האלמונית נעמי מרלן – ציירת צעירה ויפה, מגיעה בסירה אל האי על מנת לצייר את דיוקנה של אלואיז – המגולמת ע”י אדל האנל, שחקנית צרפתיה ידועה, זוכת 2 פרסי סזאר – בת המעמד הגבוה, לקראת חתונתה עם גבר איטלקי. אלואיז חשה רתיעה מהחתונה, שנכפית עליה, והיא לא שיתפה פעולה עם צייר שנשכר לפני מריאן, ועל כן לא הניב דיוקן. מריאן מציגה את עצמה בפני אלואיז כבת לווייתה לטיולים בטבע, ומציירת את האצילה בסתר. עם הזמן מתפתחת מערכת יחסית רומנטית בין שתי הנשים, ואלואיז מדגמנת בפני מריאן, שמצליחה לצייר דיוקן מהימן וראוי.

נהניתי בזמן הצפייה בסרט, ובמהלך ההרהורים שלאחריה גיליתי את ההקשרים הפנימיים והכלל תרבותיים של הסרט, התורמים לאיכותו.

האי הצרפתי על טהרת הנשים מתכתב עם האי לסבוס היווני, אשר שמו הניב את הכינוי לאהבת נשים. נשות האי מסתדרות בחיי היום יום ללא נוכחות גברים בזכות האחווה והערבות ההדדית ביניהן. היחסים בין 3 הנשים הצעירות המתגוררות בבית – האצילה, הציירת, והמשרתת – למרות ההבדלים במעמדן, שוויוניים, ומאוד משמעותיים לשלומן. סופיה המשרתת נמצאת בהיריון לא רצוי, ושלוש הנשים עושות מאמצים לגרום להפלה ללא התערבות כירורגית. כשהדבר לא מצליח, הבחורה פונה לעזרתה של תושבת האי, המנוסה בניתוחים האלה. סצנת ההפלה מעוצבת בעדינות ומרככת את הטראומה. סופיה שוכבת על המיטה בביתה של המנתחת, כשלידה נמצא ילדון-קופידון חמוד, מלטף אותה, מוסר לה את ברכתו, ואכן ההפלה מצליחה.

שלוש בנות הבית חכמות, מתעניינות בציור, במוזיקה, בספרות. במטבח לאור נרות הן קוראות יחד בקול רם את המיתוס של אורפיאוס ואורידיקה, איתו הסרט מתכתב מבחינות רבות. הנשים דנות במיתוס, מעלות את שאלת המניע של אורפיאוס להביט לאחור, על אף האיסור, ומציעות פרשנות משלהן: אורידיקה ציוותה עליו להפנות מבט אליה. האישה יוזמת, חורצת את גורלה, לא נתונה להשפעה הבלעדית של הגבר. הדיון מפגין גישה מעמיקה לטקסט ספרותי: לא הכל כתוב בו. הקורא מוזמן להשלים את הדיאלוגים. כמו בעקדת יצחק: “וילכו שניהם יחדיו”. על מה דיברו כל הדרך?

לאש תפקיד מרכזי בסרט: היא נמצאת בשם הסרט, יותר ממאה שנה לפני כיבוש החשמל, היא משמשת לתאורה ולחימום, היא מכלה את הגרסה הראשונה, הלא מוצלחת של הדיוקן. כשאש מדורה מציתה את שולי שמלתה של אלואיז, מריאן מביטה מוקסמת במוזה שלה, באסתטיקה המסוכנת של המעמד, המציתה את הרגשות. אפשר שהאש הארצית הזאת מתכתבת עם אש הגיהינום של המיתוס של אורפיאוס.

שתי הנאהבות נפרדות, כמו אורפיאוס ואורידיקה. בסצנת הפרדה הציירת, שסיימה את משימתה, רצה במדרגות ואלואיז אחריה. על סף דלת היציאה מהבית אלואיז קוראת לה להביט לאחור. בשונה מאהבתו ומבטו של אורפיאוס, הממיתים, אהבתה של מריאן מנחמת את אלואיז, ועוזרת לה להשלים עם נישואיה, לנהל חיי משפחה, להביא ילדה לעולם. זיכרון האהבה הוא זה שממשיך להתקיים וממתיק את קשיי חייהן של שתי הנשים

יחסי הגומלין בין האמן למוזה היא עוד נקודת השקה בין המיתוס לעלילת הסרט: אורידיקה היא המוזה של אורפיאוס המשורר, ואלואיז היא המוזה של מריאן הציירת.

סיום הסרט מזמן יחד את האומנויות שכיכבו בו. מריאן נתקלת בדיוקן של אלואיז, המצוירת עם ילדה, כנראה בתה, אוחזת בספר הפתוח במקצת בעמוד 28, בו מריאן ציירה את עצמה, כשהנשים היו יחד, כמזכרת האהבה.

כמו שבתחילת היכרותן מריאן הציירת הגניבה מבטים לעבר אלואיז בלא ידיעתה, כך גם בסצנת הסיום היא צופה באלואיז מתרגשת ובוכה מביצוע קונצרטי של יצירה מוזיקלית, אותה ניגנה מריאן בבית שבאי.

על שאלתה של אלואיז, מתי נגמר ציור הדיוקן, עונה האומנית: “כשאני אחליט, עכשיו.” אז הנה כאן אני מחליטה לסיים את המלצתי על הסרט.

חגית ממליצה גם על

 המפגשים של Think&Drink Different – מהו היקום?

תמונת מפגש ״מהו היקום?״
תמונת מפגש ״מהו היקום?״

ביום רביעי 6.11.2019 במסגרת המפגשים של Think&Drink Different בבר גיורא בתל אביב שוחחו הפיזיקאי פרופסור עילם גרוס והפילוסוף ד”ר ג’רמי פוגל בנושא “מהו היקום?”.

פרופסור גרוס הוא פיסיקאי של חלקיקים ממכון ויצמן, חבר בצוות שגילה את בוזון היגס, המכונה גם ״החלקיק האלוהי״, במאיץ CERN בשוויץ.

ד״ר ג’רמי פוגל הוא פילוסוף ומרצה בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב.

כשהשניים ישובים על הבמה על רקע מסך לבן, ללא עזרת מצגת, הם ריתקו את תשומת לב הקהל בדבריהם המתלהבים, במנעד קולם, בנוכחותם התיאטרלית המשכנעת.

ג’רמי פוגל התחיל מתאלס – הפילוסוף היווני מהמאה השישית לפני הספירה, הידוע בטענתו שהכול מים. אם זאת התשובה אז השאלה הייתה “מהו הכל?”. תאלס חיפש בסיס לכל הדברים, את היסוד הראשוני המשותף לכל, וזאת בהתבסס על התבונה האנושית מבלי לערב גורם אלוהי. תאלס עשה מעבר ממיתולוגיה ללוגיה – חשיבה הגיונית, על בסיס התבונה האנושית, ובכך היה אבי הפילוסופיה המערבית.

ג’רמי פוגל מעריץ את תאלס, מושפע מחוכמת אמרתו “הכל מים”, ולספר שיריו הראשון, שיצא לאור בשנת 2019, בהוצאת ״הבה לאור״, בעריכתו של עודד כרמלי, הוא קרא “תל אביב היא מים ועוד מחשבות חופימיות”.

עילם גרוס מתפעל מדמוקריטוס, שפיתח את תורת האטומים במאה החמישית לפני הספירה: כל החומרים ביקום מורכבים מאותן אבני בניין יסודיות, שלא ניתנות לחלוקה, להן קרא “אטומים”. האטומים מאז עברו מספר סבבים של חלוקה, ועכשיו היחידה היסודית הקטנה ביותר היא מיתר, שגודלו התיאורטי 10 במינוס 33 מטר, שלא נראה בשום מיקרוסקופ, אבל מסביר את המבנה של כל החלקיקים האלמנטריים. המיתרים או ישרים או מעגליים, והם נמצאים בתנודה, אשר התדר שלה מגדיר את החלקיק, מה שמאפשר לסכם שכל היקום הוא מוזיקה.

בהמשך עילם סיפר על החוויות של גילוי החלקיק האלוהי במאיץ העצום, שבו מתנגשים פרוטונים מהירים וכך נגרמים מעברי מסה-אנרגיה לפי תורתו הגאונית של אלברט איינשטיין, ועל הטקס המרגש של ההכרזה על החלקיק האלוהי בנוכחות פטר היגס עצמו ב-4.7.2012. הגילוי השלים את המודל הסטנדרטי, אך אנחנו עדיין יודעים רק מעט על היקום. יש הסכמה בין פיזיקאים בדבר קיומו של החומר האפל – הבלתי נראה, שאין לו אינטראקציות עם קרינה אלקטרומגנטית כלומר אור, אך יש לו התנהגות כובדית, אבל החומר הזה טרם נמצא. ישנה גם שאלת האנטי-חומר, שנוצר יחד עם החומר, אך היכן הוא, לאן נעלם? מה שדוחף את הגלקסיות, מרחיק אותן זו מזו ומרחיב את היקום, המכונה אנרגיה אפלה – מהי בדיוק? אופק הלא-נודע גדל עם הצטברות הידע הפיזיקלי, אך הבלתי אפשרי של היום הוא האפשרי של המחר – אמר עילם גרוס באופטימיות גדולה.

החלל של “בר גיורא” היה מלא. אנשים הקשיבו, דמיינו לעצמם יריעות מרחב-זמן מעוקמות, חורים שחורים, גלי גרביטציה, הרבה מים, והפנו שאלות לשני האישים. המופע חבק אלפי שנים של החשיבה האנושית, הדינמיקה בין ג’רמי ועילם הייתה חברית, המידע הפילוסופי-פיזיקלי נמסר באופן נגיש.

ההזדמנות הקרובה ליהנות מהמופע “מהו היקום” היא ביום ראשון 29.12.2019, ואולי עד אז יהיו גילויים חדשים.

הפוסט הקודםאנטו – קסם תיאטרלי – להקת אבשלום פולק
הפוסט הבאעולה לרגל לשמים – בהיחטפות, בהתחטפות הזאת
Avatar
מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
Avatar
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל": "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
Avatar
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, לפני כ-15 שנה גיליתי מחדש את הקומיקס, ומזה כמה שנים אני מתענין במנגה ובאנימה. זכיתי בתואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת החוג לגאופיסיקה ומדעים פלנטריים באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.

תגובה אחת

  1. לחגית בת אליעזר: כל פעם אני מתפעל מיכולתה של חגית לכסות נושאים כה שונים אחד מהאחר.
    חגית עושה זאת בכישרון ומעבירה לנו את המידע והאווירה של האירועים בצורה מופלאה.
    ולגבי הנושאים:
    “נערה עולה באש”? נותן לי רמז לסנה שבוער ואינו אוכל? ואולי לעוף “הפניקס” המיתולוגי…
    איני יודע מה הרקע של יוצרת הסרט, אך ידוע לי שהיא אישה – ואני מנחש, מדוע האדיקות הזאת לאהבת נשים ולהשמדת התינוק של המשרתת. האם זאת הפמיניסטיות בקיצוניותה?
    האם יש כאן כוונה להשתמש בסטיראוטיפ של האישה העדינה האוהבת והדואגת, מול הגבר האלים?
    יש נשים שמתנגדות נפשית למלא את יעודן לפי הטבע – להתעבר, ללדת ולהיות עבד של ילדם לכל חייהן.
    אולי זאת הכוונה בסרט? אף שלבסוף הן כנראה נכנעות לצוו הגורל.
    לגבי סיפורי היקום:
    אלפי שנים בני אדם מסתכלים בשמיים ומנסים לגלות “מה יש שם?” אלוהים או חלקיקים שונים ומשונים..
    מאז שאנשי ארצות השפלה המציאו את עדשות האופטיקה לפני מאות שנים ועד אנשי המאה העשרים שהמציאו את האלקטרוניקה וספינות החלל – אנו האזרחים הפשוטים מקבלים סיפורים מסמרי שיער על ה”גילויים העצומים” בחלל, על הרכבו, תנועותיו אוצרותיו והסכנות האיומות שלו לאנושות.
    אני מניח ששני המדענים החביבים לבטח מאוד מעניינים ואפילו מבדרים את הקהל לעזרת מידע רב, אותו הקהל אינו מבין…
    יש לי רק תקווה אחת, שאותם אלפי מדענים שעוסקים בחלל – לא ילכו בעקבות הפיזיקאים מלפני כ-90 שנה.. שבמקום להביא רווחה לבני האדם בעולם – ימציאו איזה נשק איום ונורא אשר יהפוך את כדור הארץ לפלנטה הדומה בתכונותיה לירח הסובב אותה.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן