תמונת הסרט ״הג׳וקר״
תמונת הסרט ״הג׳וקר״

המקדימון לסרט “הג׳וקר”

הערה א’: רשימה זאת מכילה ספוילרים רבים. אם לא ראיתם את הסרט אז מותר לכם לקרוא רק את סעיף 1.
הערה ב’: רשימה זאת  נועדה לדו-שיח ופתח לפרשנויות שונות. לא עבורי כי אני יודע מה אני חושב על הסרט. וכשם שיש לטקסט תרבותי איקס קוראים, כך יש לו איקס פרשנויות. כך שאשמח לשמוע את דעתכם על שנכתב כאן.
נתחיל מהסוף – זהו סרט שהוא בכל היבט יצירת מופת, מאסטרפיס.

הן ברמת המשחק והן ברמת התסריט. עוד ילמדו אותו בבתי הספר לקולנוע ובאקדמיה, כי הוא מכיל מגוון עצום של פרשנויות עומק. זהו לא סרט קומיקס רגיל של די.סי., אלא סרט שעומד בפני עצמו כשלעצמו, כאשר הוא מתכתב פה ושם עם הקומיקס. לטעמי הוא יחידה נפרדת משלו. זהו סרט מותחן פסיכולוגי או שיעור בנפש האדם, והוא ראוי לכל אוסקר אפשרי הן ברמת המשחק והן ברמת התסריט. יש כאן תצוגת משחק אדירה של פיניקס ולפעמים היה נדמה שהסרט נכתב עבורו וסביבו. זה סרט שדומה בעוצמות שלו ל”מועדון קרב” או ל”נהג מונית”, אם כי צריך להגיד שברמת המשחק הוא עולה על שניהם. בראד פיט משחק מדהים אבל תמיד כשאני צופה בו זה נדמה לי שזה בראד פיט משחק דמות של מישהו. מין כזה מודע לעצמו ואף פעם לא הולך עם הדמות עד הסוף. כנ”ל לגבי דה-נירו. אז מי שלא ראה שילך לראות ויעצור פה.

כרזה של הסרט “הג’וקר”

אחרי המחמאות בסעיף 1 אפשר להתחיל לדבר ברצינות. אני נאמן לקומיקס ואוהב את גרסאות הקומיקס של דמות הג’וקר, כך שמבחינתי כשאני בא לבחון סרט כזה אני צריך להתייחס לקומיקס או להתעלם מהקומיקס. אם להתייחס לקומיקס אז הסרט לא משתווה ברמת הקרבה לדמות של הג’וקר לסרטים אחרים. הג’וקר של ג’ק ניקולסון הוא הכי “קרוב” למה שמתואר בקומיקס, הג׳וקר כאנטי-תזה של באטמן. אבל אם מתייחסים לסרט כז’אנר אחר, אז הוא בהחלט מקורי. לא ברמת הנרטיב שכן יש כמה נרטיבים שכבר פגשנו בסרטים הקודמים, אלא ברמת העומק. 

אפשר לקרוא את הסרט בכמה נרטיבים.

הנרטיב החברתי: בסרט מתואר מאבק בין שכבות מעמדיות באוכלוסייה המודרנית הקפיטליסטית כאשר גות׳הם היא משל לניו יורק והפערים העצומים בין העשירים לעניים בה. הג’וקר הוא דמות ענייה. הוא עובד בתור ליצן לעת מצוא ולכל דורש, ולמעשה מהווה את הסמל לדור הזה שדפקו אותו. בסרט יש לזה סימוכין רבים אבל המרכזי שביניהם הוא שברוס וויין שרץ לראשות העירייה, מכנה את האזרחים “ליצנים”. בנוסף, אנו רואים את הפערים בין העשירים לעניים בדמות שלושת האנשים שעובדים אצל וויין ונרצחים על ידי הג’וקר, וגם דרך הפנטזיה של הג’וקר להיות קומיקאי מצליח כמו אלו שמופיעים בטלוויזיה. במידה מסוימת יש כאן ביקורת מרקסיסטית על פערי המעמדות, והג’וקר כמבשר המהפכה. אמנם יש כאן הקצנה של המהפכה המרקסיסטית כי זה מוביל לאנרכיה וכאוס אבל זה כבר נבחן בסרטים אחרים של הגו’קר כך שבפן הזה אין חידוש (צריך להגיד שהאנרכיה כבר נבחנה עד דק בדמות שגילם הית’ לדג’ר).

הנרטיב התקשורתי: הסרט מראה ביקורת על התקשורת בשני ממדים. המימד האחד – דרך קו העלילה העוסק בתוכנית האירוח הלילית. זוהי סאטירה על כוחן ההרסני של הטלוויזיה, התהילה, ואור הזרקורים, והדרך שבה הן יכולות לטפח מגלומניה. דבר זה משוחק יפה על ידי הדמות של דה-נירו. הממד השני – הסימולקרה (אם להשתמש במונח של בודריאר). הטשטוש בין המציאות לבדיון. בין הייצוג של המציאות למציאות. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאמא של הג’וקר מכורה לתוכניות טלוויזיה, וזה קו מקביל לבעיות הפסיכולוגיות שלה, ולדברים שהיא ממציאה, כמו שהיה לה רומן עם וויין. הטשטוש הזה מביא אותה לשלוח מכתבים לוויין שיכיר בבנם המשותף.

בנוסף, הג’וקר עצמו שמדמיין עצמו קומיקאי מצליח למרות שהוא לא מצחיק, ומדמיין עצמו בתוך הקהל של תוכנית הטוק-שואו, ואף מגיע לתוכנית ומופיע שם. זוהי נקודה מקורית ומעניינת לעניין הג’וקר שאפשר להרחיב בה. אבל, חייבים לומר את האמת, גם נקודה זו לא מקורית ונדונה כבר בסרטים אחרים.

הנרטיב הפסיכולוגי: הסרט מציע דיוקן פסיכולוגי של אדם מעורער בנפשו, שהעוינות והתסכול שבו הולכים ומצטברים עד שהם מתפוצצים. אדם שהוא סכיזופרן שנע בין שני צירים – האמת והבדיון. אנחנו הולכים את האמת שלו בסרט עד שאנחנו מבינים שהוא מתעתע בנו. הוא מדמיין את עצמו בתוכנית הטוק שואו כבר בהתחלה כאילו הוזמן לספר על החיים שלו (רוברט דה נירו אומר לו שהוא מאחל לעצמו בן כמוהו. כשהוא רוצח אותו יש כאן רמז לרצח אב פרוידיאני). הוא מדמיין את עצמו במערכת יחסים עם שכנתו. הוא מדמיין שהוא מצחיק. אט אט אנחנו מבינים שהוא חולה נפש שהחברה לא רק שלא מטפלת בו היא מוקיעה אותו, מה שמוביל אותו למעשים קיצוניים. זו גם נקודה מקורית של הג’וקר לעומת מה שראינו בסרטים אחרים.

הנרטיב הפוליטי: הסרט מאפשר תגובה פוליטית אנרכיסטית לעליית הפופוליזם שאנו חווים ברחבי העולם בשנים האחרונות, הממחישה כיצד המעמדות הנמוכים מתהפכים על האליטות. מין מראה לעליית טראמפ ועוד מנהיגים דומים בעולם שהממון מתחבר אליהם. זוהי נקודה מקורית אבל לטעמי שטחית מדי.

הנרטיב המוסרי: יש כאן ביקורת על אובדן הסולידריות החברתית, ואובדן ערכים בסיסים של מוסר בין האדם לחברו. הסרט מתחיל בזה שהג’וקר הוא דמות ערכית. הוא מתחבר לכולם אבל אנשים פוגעים בו ומתעללים בו. הן אנשים זרים והן חברים לעבודה שלו. בנוסף, הנרטיב המשפחתי המעורער. הוא מטפל באמו במסירות, אבל אחר כך מבין שהיא אמצה אותו והתעללה בו, ולמעשה שיקרה לו כל חייה. הוא נבגד על ידי כולם. לא סתם הוא אומר שהוא הרגיש תמיד לבד (אגב בקומיקס למיטב זכרוני אבא שלו התעלל בו ולא אימו, וראינו את זה בסרט עם לדג’ר). כל אלו מובילים אותו מאמפתיה לאפתיה כלפי הזולת, ולזה שהוא רוצח את כל אלו שבגדו בו.

נקודה לסיום – הסיום: אפשר לקרוא את הסרט כפשוטו, מה שאנחנו רואים שזה מה שיש. אפשר לראות את הסרט כרצף תודעה, כך שבסוף הכול התחולל בראש שלו בבית המשוגעים, שם גם התחיל הסרט. זכרו שקפצנו משוט שהוא רוקד על המכונית עם קהל ההמונים לתוך החדר הלבן בבית המשוגעים ללא תיווך. עוד רמז עבה לכך כשהוא רוצח את הפסיכולוגית, רגע אחרי שהוא אומר לה שהיא לא תבין מה מצחיק אותו, דבר שמסמן את ההתדרדרות שלו כאשר העירייה סוגרת את השירותים החברתיים, והוא למעשה נפרד מהעובדת הסוציאלית שלו ומהטיפול. באופן לא מפתיע הן דומות. ובאופן לא מפתיע הוא תמיד מתנער מהמפכה שיצר.

ועוד קטנה: די.סי. מפתיעים כשהם לוקחים את עצמם ברצינות ומתרחקים מהקומיקס. במאבק בין מארוול לדי.סי נראה שעדיף להם להתרכז במה שהם מתמחים בו, ופחות לחקות את מארוול ביצירת סרטים אקסטראווגנטיים.

יש עוד הרבה מה להגיד. מחכה לתגובות שלכם.

קראו גם :

הדמות של הג׳וקר בקומיקס 

הסרט הג׳וקר בויקיפדיה 

ההופעה הראשונה של דמות הג’וקר בסיפור באטמן משנות השלושים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × 3 =