46 שנים מלאו למלחמת יום הכיפורים ,נדמה שהכל כבר נאמר ונחקר על אותה מלחמה שהראתה עד כמה אי אפשר לסמוך גם על המודיעין הלכאורה היעיל ביותר.

אבל עדיין יש הרבה מה לאמר גם על נושא הכשלים במודיעין במלחמת יום הכיפורים.והנה לפניכם סקירתו המפורטת של מומחה המודיעין אלי דקל בנושא.

המאמר הופיע בספר “”ניצחון בסבירות נמוכה :אמיתות על מלחמת יום הכיפורים “בעריכת ד”ר מיכאל ברונשטיין , הוצאת שרידות ואפי מלצר בע”ם, מחקר והוצאה לאור, 2017.

המערכת

עטיפת הספר “ניצחון בסבירות נמוכה ” סטימצקי

הקדמת המחבר

סא”ל (בדימוס) אלי דקל – חוקר מערכות תשתית בארצות ערב

מלחמת יום הכיפורים שרטה את נשמת העם היושב בציון, ופצעיה טרם הגלידו. עד עתה נכתבו על אודות מלחמה כאובה זו למעלה מ־500 ספרים וסביר להניח שהקולמוסים לא יִיבשו וספרים נוספים יצאו לאור בעתיד. לפני למעלה משנה יצא לאור הספר “ניצחון בסבירות נמוכה – אמיתות על מלחמת יום הכיפורים”. הספר נערך בידי ד”ר מיכאל ברונשטיין ובכתיבתו השתתפו 18 כותבים, הן משורות האקדמיה, והן לוחמים ומפקדים בצה”ל. למען הגילוי הנאות – גם אני נמנה על הכותבים.

המחברים מנסים לבחון מחדש “אמיתות” שונות שהתקבעו בציבוריות הישראלית. והנה מאמר מהספר שמטרתו לעורר את הדיון הציבורי, ולעודד את הציבור שלא יסתפק בדוגמיות ויקרא את הספר כולו. בגיליון 52 בביטאון “שריון” היוצא לאור על ידי עמותת יד לשריון, נכתבה ביקורת על הספר ובין היתר נכתב בה: …” זהו ספר “למיטיבי לכת” בהיסטוריה של מלחמת יום הכיפורים, ואלה מבין הקוראים שיש להם תמונה כוללת כלשהי על המלחמה יצאו נשכרים מספר זה”. הספר ניתן לרכישה בחנויות הספרים וכן ניתן להשיגו אצל החתום מטה.

מבוא

מלחמת יום הכיפורים יצרה רעידת אדמה באגף המודיעין של צה”ל, וזאת בעקבות מסקנות ועדת אגרנט שתלתה את עיקר האשמה במודיעין, והחיל שהשתבח (לדעתי בצדק) בנצחון הגורף במלחמת ששת הימים, מצא עצמו לפתע מוקע בכיכר העיר. בעקבות המלצות הוועדה הוחלט להזיז כמה בכירים בחיל המודיעין ממקומם (רובם נשאר בצבא ואף קודם בדרגות לאחר מכן). לכאורה היה זה צעד ראשוני, כדי להשביע את רצון העם, ולאחריו היה אמור להתרחש בדק בית כדי לחזק את הבית ולתקן את הסדקים, אבל זה לא קרה. במקום ראש אמ”ן האלוף אלי זעירא שהוזז מתפקידו (הוצע לו להישאר בצבא בתפקיד מכובד אך הוא החליט לפרוש מצה”ל) מונה לתפקיד האלוף שלמה גזית. ראש אמ”ן החדש קטע בפקודה את תהליך הפקת הלקחים  (בטיעון “די לחטט בפצעים”) והסדקים שהתגלו בחיל המודיעין במלחמת יום הכיפורים כוסו בטפטים צבעוניים שעיקרם הקמת מחלקת בקרה ואיפכא מסתברא. הייתה זו מחלקה עם מספר זעום של קצינים שהוציאה ניירות, מגוחכים לטעמי, שכאילו הצביעו על “חשיבה מחוץ לקופסא”. כמו כן הגדילו גם את התקנים של הגופים שכשלו בהערכת המצב. התוצאה לגופים הנכים שלפני מלחמת יום הכיפורים נוסף מעטה שומן, שלטעמי לא שיפר את ביצועיהם.

הפסקה שלהלן העוסקת בכשל של אמ”ן/חמ”ן במתן מודיעין לגייסות בעת ניהול המלחמה, לקוחה מתוך מאמר רחב יריעה המנתח את כשלי חיל המודיעין לפני ובמהלך מלחמת יום הכיפורים. כשלים שרובם לא נדונו באמ”ן – אולי בגלל הוראתו הגורפת של ראש אמ”ן שלמה גזית לחדול מההתעסקות בלקחי אותה מלחמה ולצעוד קדימה.

לצערי עקב חוסר בטיפול בכשלי אמ”ן במלחמת יום הכיפורים הם חזרו שוב על עצמם במלחמת שלום הגליל. מכיוון שמלחמה זו הייתה יזומה על ידינו והייתה מכוונת בעיקר מול ארגון מחבלים קטן יחסית, צה”ל  יצא בה מנצח. כך שהחמצנו הזדמנות נוספת לתקן את הטעון תיקון.  

כשלים בעבודת המודיעין בניהול הקרב (פסקה מתוך מאמר ” מודיעין – אנטומיה של כישלונות” מאת אליהו דקל-דליצקי עמ’86-82)

אני טוען שאי-מתן ההתרעה היה רק אחד משרשרת הכשלים של אמ”ן במלחמה. למודיעין היו כשלים נוספים, לא פחות חמורים, אך אלה לא נִדונו בשיח הציבורי, ובצה”ל לא עסקו בתיקונם.

על הכישלונות האלה נמנים, בין היתר: כישלון בהבנת מערך הגישור המצרי והאפשריות לשבשו; תמונת מצב היערכות הכוחות המצריים שצלחו את התעלה בימים הראשונים למלחמה, הייתה כללית מדי, ולא ידעה להצביע על מקום עתודות השריון המצריות ועל אופן הפעלתן; אמ”ן לא ידע לפני המלחמה ובמהלכה כי הטנקים בדיוויזיות החי”ר הם מסוג T-54 החדש וטעה לחשוב כי הן מצוידות עדיין בטנק T-34 החלש ללא השוואה. עקב טעות זו צה”ל נחפז לעיתים לתקוף, כי לא שיער נכוחה את עוצמתו של הכוח המצרי, שעמד מולו.

במאמר אמנה שניים מכלל כשלי אמ”ן במלחמה.

  • הבנה שגויה של דרכי הפעולה האפשריות של האויב (לא יפורט בתקציר זה)
  • כשלים בעבודת המודיעין בניהול הקרב – יפורט להלן

 

הכישלון הידוע של המודיעין במלחמת יום הכיפורים הוא אי-מתן התרעה לצה”ל על מועד פתיחת המלחמה. הכישלון הזה נדון עד לזרא: נכתבו ספרים רבים והופרחו תיאוריות כאלה ואחרות לגורמים לכך שלמרות עושר ההתרעות ואיכותן, טחו עיני אמ”ן מראות שישנה מלחמה בפתח. רבים מהכותבים על לקחי המלחמה, ובעיקר חוקרים ש”צמחו” במחלקת המחקר באמ”ן, דיברו על כך שאמ”ן אומנם, לא “סיפק את הסחורה” של מתן התרעה על המלחמה, אך מעבר לכך הכול היה בסדר. אולם היו גם כשלים נוספים, פחות מוכרים, שלא נדונו בשיח הציבורי שלאחר המלחמה, ובצה”ל לא עסקו בתיקונם. במאמר זה אעסוק במקצת מכשלים אלה ובניתוחם.

כשלים בעבודת המודיעין בניהול הקרב

 

אחרי שניתחתי את כשלי אמ”ן בקביעת דפ”א האויב, אמנה מקצת מכשלי אמ”ן במתן מודיעין לגייסות משפרצה המלחמה. אמ”ן לדורותיו, עד לשנת 1990 לפחות, הקדיש את רוב משאביו לשאלות מלחמה ושלום, אך לא ניצל את הפוטנציאל של המקורות האיסופיים שעמדו לרשותו, כדי לחקור ולהבין את מערכות התשתית בארצות ערב, כגון: יעדי תורפה אסטרטגיים, מערכת הפיקוד והשליטה, מערך ההתבצרות והדוקטרינה שעומדת מאחוריו.

מחקר מערכות התשתית, לוּ התבצע כהלכתו, יכול היה לסייע רבות הן להשגת התרעה, והן לצורך השבחת בנק המטרות הצה”לי כהכנה למלחמה הבאה אם תבוא. דעתן של צמרת אמ”ן ושל מחלקות המודיעין בפיקודים המרחביים, לא הייתה נתונה להקצאת די משאבים לעיבוד המודיעין, שכבר נאגר בארכיוניה, ולהפצתו לצרכנים הפוטנציאלים (חיל האוויר, חיל הים, עוצבות השדה[1]. הכשלים רבים מלהימנות, אסתפק בשלוש דוגמאות:

א. טילי הקרקע-קרקע סקאד במצרים


משגר סקאד וכלי רכב נלווים ויקיפדיה

בראשית 1973 נודע לאמ”ן כי בג’בל אחמר שבדרום קהיר, הוקם מחנה אוהלים גדול ובו ציוד המאפיין יחידת טילי קרקע-קרקע סקאד-B. הציוד כלל מספר קטן של רכבי שיגור וטילים (תרגול?), וכן מעט ציוד עזר נלווה כגון רכבי מנוף וכיו”ב. במקביל הגיעו ידיעה/ידיעות ממקורות נוספים שמתוכן עלה כי ברית המועצות סיפקה למצרים ציוד תקני לחטיבת טילי קרקע-קרקע סקאד. באמ”ן הסיקו שהמחנה בג’בל אחמר הוא בסיס הקבע של חטיבת טילי הקרקע-קרקע המוקמת בצבא מצרים. מתוך פרסומים שונים היה ידוע כי חטיבת טילי סקאד-B בצבא הסובייטי כוללת לפחות 9 משגרים וציוד עזר רב[2]. אמ”ן לא ידע לומר, האם מצרים קיבלה משגרים נוספים על אלה שבמחנה והיכן הם מאוחסנים, כמו כן, למיטב זיכרוני, לא ידע אמ”ן כמה טילים התחייבה ברית המועצות לספק למצרים וכמה מהם סופקו בפועל והיכן הם מאוחסנים.

תא”ל אריה שלֵו ז”ל, בתפקידו כראש מחלקת המחקר באמ”ן, לא קיים דיון באשר למשמעות האסטרטגית הנובעת מהימצאות נשק זה בידי מצרים. הוא מצר על כך מאוד, כי על פי השקפתו היה עליו להבין אז כי טילים אלו מאפשרים לתקוף את העורף בישראל, ובכך התקיים למעשה התנאי של סאדאת שמצרים לא תצא למלחמה מבלי שיהיה בידה אמצעים לתקוף את העורף הישראלי. תנאי זה היה אבן הראשה בקונספציה של אמ”ן שגרמה לכישלונו באי מתן התרעה למלחמת יום הכיפורים[3].

אמ”ן לא רק שלא עסק במשמעויות האסטרטגיות של טילי הסקאד אלא גם לא דן בהשלכותיו המבצעיות על צה”ל ועל העורף הישראלי. אמ”ן לא סיפק למערכת האג”מית נתונים/הערכות לשאלות כגון: כמות הטילים ומקום אחסונם, המיקום האפשרי של עמדות השיגור והמאפיינים שלהם – על-מנת שגורמי המודיעין המופקדים על בנק המטרות יוכלו לאתרם בבוא העת. למיטב ידיעתי, דיון בשאלות אלה לא התקיים, אף לא שנים לאחר מכן.

כשנפתחה המלחמה והייתה הרגשה של משבר רציני ברמת הגולן, החליט המטה הכללי על תקיפות מטרות אסטרטגיות בעומק סוריה. ההצלחה הייתה רבה[4], ובדיון מטכ”ל שהתקיים לאחר מכן, הוצע לתקוף גם בעומק מצרים. במדור מצרים בענף 1 הוכנה ערכת יעדים שהוצגה בפני שר הביטחון, משה דיין[5]. זמן קצר לאחר מכן הגיע לממשלה איום מסאדאת: “עומק תחת עומק”, כלומר היזהרו מלתקוף את עורף מצרים, משום שיש לאל ידי להחזיר לכם מנה אחת אפיים[6]. ממשלת ישראל לקחה את האיום ברצינות ולא תקפה ולו גם מטרה אחת בעומק מצרים[7]. לא ידוע לי על דיון כלשהו באמ”ן שבחן את האיום של סאדאת, את משמעותו על העורף הישראלי והאם ניתן לפגוע בשיגור הטילים אם יחליט סאדאת בכל זאת לתקוף את העורף בישראל.

אני סבור כי בעת מלחמת יום הכיפורים כמות הטילים שבידי מצרים הייתה זעומה וכי סאדאת איים על ישראל באקדח ריק[8]. לדעתי, סאדאת שינה את החלטתו האסטרטגית להתנות את יציאתו למלחמה בקבלת נשק שיאפשר לפגוע בעורף הישראלי והחליט לצאת למלחמה “עם מה שיש” ובכל מחיר – גם במחיר אפשרי של היפגעות בעורף המצרי[9]. גם אם אני טועה ולסאדאת אכן היו טילים שסיכנו את העורף בישראל, המחדל המתמשך של אמ”ן בחוסר הניסיון לאתרם, להעריך את כמותם ואת הנזק האפשרי מהם למדינת ישראל, היה לרועץ למדינת ישראל בזמן המלחמה, לפניה ואף שנים לאחריה. ישראל לא השכילה להבין כי כבר בראשית שנות השבעים, נפלה ההחלטה ברוב ארצות ערב להצטייד בטילי קרקע-קרקע ארוכי טווח המאיימים על העורף בישראל[10].

ב. איתור מרכזי הפיקוד והשליטה בצבא מצרים

ערב פתיחת מלחמת יום הכיפורים הייתה בידינו תמונה סבירה של מערכת הפיקוד והשליטה בשגרה על כוחות היבשה בצבא המצרי, לעיתים עד לרמת מוצב פיקוד בחטיבות הערוכות במרחב תעלת סואץ. למידע זה היה ערך רב לו תקפנו את צבא מצרים במתקפת פתע, עת הוא היה ערוך בהיערכות השגרה שלו, או במתאר של חידוש מלחמת ההתשה. הבעיה התחילה כשהיוזמה לפתיחת מלחמה כוללת הייתה בידי צבא מצרים. במצב זה דילגו המפקדות שלו למוצבי פיקוד חלופיים שהוכנו לכך מבעוד מועד. מוצבי פיקוד אלה היו שוממים כל ימות השנה, דבר שהיקשה מאוד על איתורם.

לפני מלחמת יום הכיפורים לא איתר אמ”ן את כל מוצבי הפיקוד החילופיים ולא ידע כי הדוקטרינה המצרית גורסת שהדילוג למוצבי הפיקוד החלופיים נעשה מראש. הוא שיער שהדבר ייעשה רק לאחר שמוצב הפיקוד העיקרי בשגרה נפגע. יוצא אפוא, שגם אם איתרנו לפני המלחמה מוצבי פיקוד – לא תמיד ידענו את ייעודם המדויק ואת מועד איושם. בפתיחת המלחמה לא ידענו היכן מצויים מוצבי הפיקוד הבאים (רשימה חלקית):

  • מוצב הפיקוד העליון המצרי (“מרכז 10”) ממנו ניהל המטכ”ל המצרי את המלחמה ובו שהה לעיתים סאדאת[11].
  • מוצב השליטה של חיל האוויר[12].
  • מוצב הפיקוד העיקרי של ארמיה 2[13].
  • מוצב הפיקוד הקדמי של ארמיה 3[14].

לכותב שורות אלו אין כל יומרה להכיר את כל המערך האיסופי שעמד לרשות אמ”ן לפני מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה, אך גם המערך המוכר לי יכול היה, לוּ היה נשאל על כך, לתת תשובות למרבית פערי המידע דלעיל[15]. מכיוון שסביר להניח כי לרשות אמ”ן עמדו מקורות נוספים, נראה לי, כי הבעיה העיקרית הייתה נעוצה לא בהיעדר מקורות מידע פוטנציאליים, אלא בסדר העדיפויות של אמ”ן בבואו לגבש צי”ח איסופי[16].

ג. היעדר פענוח שיטתי של ביצורי החי”ר המצרי בכל מהלך המלחמה

בכל מהלך מלחמת יום הכיפורים התרכזה יחידת הפענוח המטכ”לית ומפענחי מחלקת המודיעין של פיקוד הדרום בפענוח רכב קרבי משוריין (רק”ם) של צבא מצרים. נושא פענוח ההתבצרות המצרית הוזנח כליל והיה לרועץ לצה”ל במתקפותיו ב-8 באוקטובר וביתר שאת במהלך הקרבות בליל 16-15 ו-17-16 באוקטובר. בקרבות האלה הוטל על חטיבת השריון 14 ועל חטיבת הצנחנים 35 לפרוץ את המערך המבוצר של דיביזיית חי”ר 16 המצרית, בלי שהכוחות התוקפים קיבלו מודיעין על המתחמים, אותם היו אמורים לתקוף[17].

כותבים רבים כתבו על כשל מהותי זה של המודיעין ומתוכם אצטט את דברי אלוף (מיל’), אל”ם ב-1973 אמנון רשף[18]. במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על חטיבת השריון 14, אשר בליל הצליחה הבקיעה ונפגעה ישירות מהיעדר המודיעין על המערך המצרי בצומת “טרטור-לקסיקון”[19]. להלן הציטוט, שכותרתו “רשלנות פושעת של המודיעין”:

אל”מ אמנון רשף ב-1973. פייסבוק

תיארתי קודם לכן את היעדר המודיעין באשר להיערכות האויב בצומת ‘טרטור-לקסיקון’. (ההדגשה שלי –א”ד). …”מן הראוי לציין בהקשר זה שתי נקודות: א. המפענחים של אגף המודיעין קיבלו הוראה להתרכז בפענוח טנקים ולא בפענוח מערכי חי”ר; ב. חיל האוויר צילם מדי יום את היערכות האויב.”…בכנס המפקדים שקיים פיקוד הדרום לאחר המלחמה ציין סא”ל גדליה דוד, קצין מודיעין פיקוד הדרום בתקופה שקדמה למלחמה ובמהלכה, כי: “מצב הביצורים כפי שהיה אז בשטח, אנחנו לא ידענו אותו אז, אלא אנו יודעים אותו עכשיו כתוצאה מפענוח שטח חוזר. … ב-7 בחודש רואים ביצורים … באזור של דיביזיה 16 יש לנו את הביצורים מדרום לאזור החווה הסינית ועד לאזור הזה. … אמרתי, זה מפענוח שנעשה עכשיו ואז לא נעשה. אז הביצורים האלה כאן היו בתעלות ובעמדות הטנקים”[20].

אין מילים לתאר את הרשלנות הפושעת של גורמי המודיעין שהיו מופקדים על הנושא והיו אמורים לפענח את צילומי האוויר בזמן אמת ולהעביר מודיעין עדכני ומדויק לכוחות הלוחמים. האויב התמקם ונערך באזור ציר ‘טרטור’ שמדרום ל’חווה הסינית’ כבר כשבוע לפני הקרבות של חטיבה 14!” (עד כאן ציטוטים מהספר “לא נחדל”).


    עטיפת ספרו של אמנון רשף “לא נחדל! :   חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים : סיפורם של קרבות השריון האכזריים ביותר בהיסטוריה /    אור יהודה :   דביר,   תשע”ג 2013 פ

יצוין כי ספרו של רשף מתבלט לטובה בכך שעשה שימוש נרחב בפענוח שיטתי של ביצורים והביא דוגמאות רבות של צילומי אוויר מפוענחים של אזור הלחימה. בנושא הזה קדם לו ד”ר עמיקם צור במאמרו “קרבות מסדרון הצליחה במלחמת יום הכיפורים”[21]. למיטב ידיעתי, אלה הם שני חוקרים ראשונים (ואולי אף יחידים) אשר הבינו את הפוטנציאל הטמון בפענוח שיטתי של אמל”ח ושל ביצורים ככלי להבנת המתרחש בזירת הלחימה. מן הראוי שגם יתר כותבי העיתים יבססו את מחקריהם על הבסיס האמין של צילומי האוויר, ולא יסתפקו רק בארכיוני מסמכים, בהקלטות ובתחקור אנשים שנטלו חלק באירועים[22].

כיום אין חולק על כך שמחלקת המודיעין של פיקוד הדרום, המופקדת על מתן מודיעין עדכני לגייסות הפועלים בגזרת הפיקוד, כשלה בכך שבכל ימי הלחימה לא סיפקה לגייסות שבגזרתה פענוח שיטתי של ההתבצרות המצרית בסיני. גם יחידת הפענוח המטכ”לית לא קיבלה הוראה לסייע לפיקוד במילוי משימה זו. הסיבה העיקרית למחדל המתמשך הזה טמונה, לדעתי, באי-הבנה של העומדים בצמרת הפיקוד של מערך אמ”ן/חמ”ן בחשיבות נושא השטח והפוטנציאל הטמון בו להבנת היערכות האויב ומהלכיו. ברצוני להדגיש כי אין מדובר בכשל של מפקד פלוני זה או אחר, כי-אם בכשל מערכתי והזנחה של שנים ארוכות, בהם נושא השטח נדחק. מבין תסמיני חולי זה אציין:

  • גיבוש הערכת המצב באמ”ן לפני המלחמה ובמהלכה נעשה ב”מטבחון מצומצם” ללא שיתופו של ראש הענף מופקד על נושא השטח.  
  • בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים צומצם בקורס מפענחי צילומי האוויר נושא פענוח השטח[23], כך שהדור החדש כמעט ולא למד את הנושא.
  • למעט קורס בודד לקציני שטח שהתקיים בשנת 1968, לא הכשיר צה”ל קצינים שלמדו את הצד התיאורטי של הנושא[24] ותפקיד קציני השטח הלך והצטמצם לעיסוק טכני בהכנת עזרים והבאתם לדפוס.

כתוצאה מהזנחת נושא השטח, “פיספס” המודיעין את העובדה שצבא מצרים, לאחר מלחמת ששת הימים, זנח את שיטת ההגנה הקווית ועבר להתבצר בשיטה ההיקפית[25] וכבר בשנת 1970 בנה מוצבים בשיטה זו. בשנת 1978, בקורס קציני מטה בבית הספר לפיקוד ומטה של צה”ל (פו”ם), לימדו אותנו כי שיטת ההתבצרות הקווית היא השיטה בה צבא מצרים מתבצר … למי שלא קלטו – צה”ל מלמד את דור המפקדים החדש תורה שעברה מן העולם לפני שמונה שנים ואינו מודע כלל לתורת ההגנה החדשה של צבא מצרים, שלפיה הוא הקים את מערכי ההגנה החדשים בסיני שלאחר מלחמת יום הכיפורים.

כאמור, כשל אי-פענוח ביצורי החי”ר לא התחיל במלחמת יום הכיפורים, ולצערי גם לא פסק לאחריה[26]. כדי להבין את שורשיו של החולי המתמשך הזה, יש ללמוד את ההיסטוריה של מחלקת המחקר בכלל ואת יחסה למחקר מודיעין השטח בפרט. ספרי “מודיעין תלוש מהקרקע”[27]  מנסה להתמודד עם השאלות האלה.

סיכום

 

במאמר זה פרסתי את דעתי על תחומי האחריות של אמ”ן ועל מערך מודיעין השדה בצד התפקודי שלהם ב”מכונת המלחמה” הכללית. הצגתי את ההבדל בין שני חלקי ה”מודיעין”, את הקשרים, את קווי התפר ואת האינטראקציה ביניהם, תוך שימת דגש על עבודת המודיעין ועל כשליו להנגיש לצה”ל מודיעין איכותי, כדי להקל עליו להכריע את אויביו.

לאמ”ן, כמשרתם של שני אדונים, יש משימות גדולות, חשובות, וקשות מעבר למתן התרעה והערכה של סבירות המלחמה. אני מודע לכך שבעיני הציבור הרחב, הקובע בסופו של דבר במדינה דמוקרטית, תפקידו של אמ”ן מתמצה כביכול, בשני הנושאים האלה. לאמ”ן, בתוקף תפקידו כקמ”ן של ממשלת ישראל היו גם כשלים בהבנת המהלכים המדיניים של ארצות ערב והמעצמות המעורבות בסכסוך, ובראשם כשל מהותי בהבנת מקומה של ברית המועצות. כשלים אלה לא פורטו במאמר זה.

אחזור ואדגיש את כשלי אמ”ן בתוקף תפקידו כקמ”ן של הצבא. עבודת המודיעין הצבאי ברמת המטכ”ל מושתתת על שלושה יסודות:

  • דפ”א: ניתוח נכון של הנחיות הדרג המדיני של האויב (הרקע הפוליטי של המנהיג ואילוציו המדיניים), דרכי הפעולה האפשריות של האויב למימוש הנחיות הדרג המדיני, והיכולת לבצען בהיבטי סד”כ ואמל”ח. מידע זה הוא המפתח לבניין הכוח של צה”ל ולהכנת תכניותיו המבצעיות.
  • התרעה: ממתי האויב מוכן לבצע את תכניותיו, ובמידת האפשר אף לחזות מתי הוא מתכנן לבצע את תכניותיו. הציפייה מגוף מודיעיני כי ייתן אתרעה למועד פתיחת מלחמה היא בגדר משאלת לב ששירותי המודיעין בצבאות העולם כשלו בה לכל אורך ההיסטוריה[28]. הדרך הבטוחה היחידה לדעת מתי תפרוץ מלחמה היא ליזום אותה.
  • ·          מודיעין בעת מלחמה: איתור מהלכי האויב, קרוב ככל האפשר להתרחשותן והצבעה על נקודות תורפה לשיבוש מהלכיו. משך זמן הדרוש למודיעין לאתר את מהלכי האויב ולדווח על כך לכוחותינו הוא מרכיב מרכזי בעבודת המודיעין במלחמה.

אמ”ן כשל בשלושת המרכיבים האלה והכיר רק בכישלונו בנושא ההתרעה.

מרביתם של הדשים במחדל מתן ההתרעה לצה”ל תולים את הכישלון בשיכרון הכוח של ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. מי שסובר כך, אומר למעשה כי כיום, שנים רבות מאז שצה”ל לא הכה את אויביו מכה ניצחת, סכנה זו חלפה מן העולם. לטעמי, שכרון הכוח הוא רק אחד מגורמי הכישלון; ולכן הסכנה לא חלפה מן העולם. אי-מתן ההתרעה מאיים כיום פחות על מדינת ישראל, מכיוון שהדרג המדיני וראשי הצבא למדו להטיל ספק בקביעותיו הנחרצות של אמ”ן, ומכיוון שאמ”ן למד להתנסח בפחות יהירות ויהסס כיום לקבוע את קביעותיו בנחרצות גורפת. בעקבות כישלונו, נקט אמ”ן בצעדים שונים שיצמצמו בעתיד את האפשרות שישגה באי-מתן התרעה במועד. הצעדים הללו הם בכיוון הנכון, אך אינם מספיקים ואינם מטפלים בבעיות היסוד של מערך המודיעין. חלק מהצעדים שננקטו בעקבות הכישלון במלחמת יום הכיפורים התמוססו במשך השנים, וחבל. על אף האמור לעיל, אני מסכים לקביעה שאמ”ן לאחר יום כיפור הוא טוב יותר.

מרבית הכשלים הנוספים שמניתי ושלא מניתי במאמר זה חזרו על עצמם גם במלחמות שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אני סבור שמזעור הכשלים מחייב שידוד מערכות הן באמ”ן והן בהכשרת מפקדים בצה”ל בכל הקשור ביחסי קמ”ן-מפקד. לדעתי, יש צורך בשינוי מבני באמ”ן שעיקרו בניה מחדש של הזירות בחטיבת המחקר לזירה צבאית, מדינית, תשתית. השינוי הארגוני עשוי לקדם את המחקר הצבאי באמ”ן ולגרום לאיזון טוב יותר בין חובת אמ”ן לגבש הערכת המצב הלאומית לבין לחובתו לשמש כקמ”ן הרמטכ”ל המכין את צה”ל למלחמה ומספק לכוחות הלוחמים מטרות איכות בעת שזו פורצת.

הייתי רוצה להאמין שכל מה שכתבתי לעיל הוא נחלת העבר, וכיום המצב טוב יותר. אך רבותַי לימדוני להיות ספקן.

הערות

[1] – באוקטובר 1997 יצאה ע”י מחצ”ב סקירה מקיפה הנושאת את השם “שימוש ואי שימוש במודיעין“. הסקירה, שנכתבה על־ידי ד”ר עמוס קובץ, מביאה , בין יתר רשימת הגורמים, אשר מנעו שימוש במודיעין. לדוגמה: המוצרים הינם מסורבלים ולא מתאימים למשתמש. כך, לקראת מלחמת שלום הגליל הוכן מידע מפורט, אך הוא נארז בתיקים גדולים ומסורבלים שאותם אי-אפשר היה להכניס לטנקים ולנגמ”שים. מרבית החומר בילה את חייו הקרביים על רצפת הרק”מ, מכוסה בציוד ונשכח מהעין ומהלב.

[2] – חטיבת סקאד מונה לפחות 250 כלי רכב מסוגים שונים. הדבר פורסם בגליון 216 של בטאון מערכות שיצא לאור ביולי 1971 (מאמר של סא”ל פרויקה עמ’ 13).

[3] – אריה שלו, כישלון והצלחה בהתרעה. תל אביב: מערכות, 2006.

[4] – קצין בכיר מאוד בצה”ל טען, בדיון סגור, כי תקיפות אלה עצרו למעשה את   התקיפה הסורית ברמת הגולן.

[5] – ענף 1 היה הענף לחקר השטח במחלקת מחקר. בין עיסוקיו של ענף זה הוא היה מופקד על הכנת “בנק היעדים” המטכ”לי.

[6] – המחבר זוכר כי איום שכזה הגיע לידיו בעת שירותו באמ”ן מחקר, אך אין בידיו מסמך המאשש את זכרונו. בשנת 2009 קיים המחבר פגישה עם סא”ל שמעון גולן ממחלקת היסטוריה בצה”ל שנדרש לנושא, גולן טען כי האיום של סאדאת ניתן בנאום שנשא בפני מועצת העם המצרי ב-16 באוקטובר. גולן לא המציא למחבר מסמכים לאשש את דבריו.

[7] – למעט שדות תעופה שנתקפו בכל מהלך המלחמה.

[8] – הנושא נידון בהרחבה בספרי “מודיעין תלוש מהקרקע“.

[9] – סאדאת היה יכול לסמוך על הלחץ האמריקאי, הישיר או העקיף. (הערתו של   מיכאל ברונשטיין).

[10] – מצרים הקדימה את כל ארצות ערב וכבר בראשית שנות השישים פעלה להגשמת תכנית לפיתוח ולייצור מאות טילי קרקע-קרקע.

[11] – לפני המלחמה איתרנו את הבונקר, ועקב גודלו שיערנו כי ישמש פונקציה חשובה. עוד שיערנו כי קיימת אפשרות שהאתר ישמש את המטכ”ל המצרי למקרה שמוצב הפיקוד בשגרה (“מרכז 200” בבנין המטכ”ל) – ייפגע.

[12] – אותר במהלך המלחמה.

[13] – אותר רק זמן ניכר לאחר הפסקת האש.

[14] – לפני המלחמה איתרנו את המוצב, אך לא שייכנו אותו בביטחה לארמיה 3. במהלך המלחמה קבענו את שיוכו, המלצנו לתוקפו, המוצב נפגע ומפקד הארמיה ומטהו נפוצו לכל עבר. חלק מקציני המטה נפלו בידינו בשבי.

[15] – אל”ם (מיל’) מאיר מאיר שקיים מספר פגישות לתחקור סוכן הצמרת, אשרף מרואן, אמר לי בראיון שקיימתי אתו שלא שאל או תדרך את המקור לתת מענה לפערי האיסוף שמניתי לעיל. (הראיון המוקלט בארכיון המחבר).

[16] – צי”ח: “ציון ידיעה חשובה. ציון זה משפיע על סדר עדיפויות בהפעלת מערך האיסוף.

[17] – ראה מאמר “ימי צליחה” בספר זה.

[18] – אמנון רשף, לא נחדל. אור יהודה: כנרת, זמורה, ביתן, 2013, עמ’ 314 ו-315.

[19] – ענף מחקר השטח באמ”ן הכין אמנם (מבלי שהתבקש) פסיפס עם ביצורים מפוענחים של הגזרה, פסיפס זה הגיע למחלקת המודיעין בחפ”ק הפיקודי אך לא הגיע לחטיבה 14. המודיעין הפיקודי שמתפקידו להכין עזרי מודיעין לגייסות לא יזם הכנת פסיפסים מסוג זה ללוחמים. פרשיה זו מובאת בספרי מודיעין תלוש מהקרקע ומצוטטת בספרו של אמנון רשף.

[20] – אמנון רשף מבסס את הציטוט על סטנוגרמה מכנס המפקדים של פיקוד הדרום מיום 3.3.74 (עמ’ 3, שם).

[21] – המאמר מופיע בספרו של ד”ר אורי מילשטיין: דרך רבין ומורשתו. רמת גן: הוצאת שרידות, 2010, עמודים 833918-.

[22] – בזיל לידל-הארט כבר ציין ונימק את הבעייתיות של כל המקורות האלה  (הערתו של מיכאל ברונשטין).

[23] – אליהו דקל-דליצקי, מודיעין תלוש מהקרקע. אלקנה: אלי דקל ספרים, 2010 פרק “ניוון ההדרכה בנושא הפענוח ומודיעין השטח” עמ’ 232.

[24] – שם, עמ’ 261.

[25] – שם, עמ’ 56.

[26] – דקל, שם. במלחמת שלום הגליל התבצרו הסורים לאורך ציר דמשק- ביירות. מרכז הפענוח המשולב למטכ”ל ולפיקוד צפון לא עסק בנושא. בענף השטח במטכ”ל “ייצרו” פסיפסי תצ”א עם פענוח הביצורים אך אלה נתקעו ברובם בדרך ליחידות הלוחמות.

[27] – דקל-דליצקי, אליהו. מודיעין תלוש מהקרקע, אלקנה: אלי דקל ספרים 2010.

[28] – אלוף אלי זעירא בספרו מיתוס מול מציאות, מונה רשימה ארוכה של הפתעות של אומות העולם בחיזוי פתיחת מלחמה. על רשימתו אפשר להוסיף גם את המצרים במלחמת ששת הימים, את הסורים במלחמת שלום הגליל ועוד ועוד.

קראו עוד על מלחמת יום הכיפורים :

קשר או כשל ?: תיאוריות קונספירציה על מלחמת יום הכיפורים

4 תגובות

  1. תודה על המאמר

    היה כדאי להזכיר מהו הטווח של הסקאד ועד כמה הוא יכול לעבור מתוך מצריים למרכז הארץ; אגב הסורים שיגרו כמה סקאדים לעבר הגליל, שלא פגעו במטרה כלשהי, כי הטיל לא היה מדוייק.

    באשר לצילומי האויר – יש מאמר מפורט יפה עליהם, שמדגים את הכשל בפיענוחם ואת התוצאה שהיתה בקרב החווה הסינית.

    אבל עוד עניין הוא התורת לחימה של צה”ל, שלא התקיימה באשר לתקיפת מערך מבוצר, כי לא כללה סיוע ארטילרי נאות.
    לא יודע אם יש טבלה שמראה כמה מהחי”ר והשריון שלנו נפגעו ממה, אבל מעריך ש-50% נפגעו מארטילריה מצרית – מה שמראה על כוחה במלחמה, והיעדר תורת לחימה יעילה לשיתוקה.

  2. כמובן שהיו הרבה כשלים במלחמת יום הכיפורים, אבל ההתרשמות שלי האישית ממה שקראתי וראיתי (הרי כל יום כיפור מוקרנים בטלויזיה עוד ועוד סרטים וסדרות על המלחמה) היא שהכשלון היה הרבה יותר עמוק מאשר במודיעין. כל התפיסה האסטרטגית והטקטית של צה״ל היתה שגויה, במידה כזאת שהיא ממש מזמינה תאוריות קונספירציה – שישראל ״רצתה״ להיות מוכית או שהאמריקאים רצו שישראל תובס בהתחלה. קודם כל עצם ההשענות על המודיעין שיתן כביכול התראה היא טעות, כפי שהכותב מציין למעלה במשפט – מעולם המודיעין לא הצליח לתת התראה. אף פעם בכל ההיסטוריה. אבל גם אם כן, מה עוזרת ההתראה אם הצבא לא מוכן? אם בשריון לא יודעים על היכולת של טילי הסאגר ושולחים טנקים בודדים מתוך ההנחה היהירה שהמצרים יברחו כשיראו טנק שלנו, ואם תוך כדי המלחמה צריך לאלתר פתרון ולשים פחי דלק על הטנקים – האם זו אשמתו של המודיעין (שדווקא כן דיווח על הסאגרים)? ואם מדברים על יהירות, מישהו ברצינות חשב ש-300 אנשים במעוזים על שפת התעלה יעצרו את כל צבא מצרים? אפילו אם לא ידעו על התכניות המצריות, אפילו אם חשבו שהמעוזים יוכלו ״לשטוף״ את התעלה באש, מה כבר כוח האש של 300 אנשים? אז המצרים היו מאבדים, נגיד, 3000 חיילים. האם לא ברור שהם היו חוצים, ואפילו בלי עכוב משמעותי? אנחנו מדברים על צבא של 300 אלף איש! בדעבד המצרים העבירו 80 אלף חיילים, למעשה בלי שום התנגדות, תוך שעות בודדות. או אם דדו אמר לפני המלחמה, כפי ששמעתי רק לפני כמה ימים בסדרה בטלויזיה, שאם יש 100 טנקים שלנו ברמת הגולן אז אלוהים ירחם על הסורים, אז המודיעין אשם? לפני המלחמה היו 40 טנקים בקו ראשון ואולי 40 בקו שני, ובמרחק 20 ק״מ מהגבול, מרחק נסיעה של חצי שעה לטנק, היו 600 טנקים סורים. בישראל ברצינות חשבו ש-40 טנקים שלנו יעצרו 600 טנקים סורים. לא יאומן. ואפילו אם סמכו על חיל האוויר שיעזור, לא צריך להיות מומחה צבאי כדי להבין שזה סיכון אדיר. אין ברצוני להגן על אנשי המודיעין של אז. הם בהחלט חטאו ביוהרה, ובחוסר הבנה. במיוחד זעירא שחשב שהוא יודע מה סאדאת יחליט ומה המצרים יעשו כאילו הוא אלוהים. גם היום אני מצטמרר כשאני שומע השתחצנויות בסגנון שאנחנו יודעים על איזה צד אסד קם בבוקר. המודיעין, והקברניטים, צריכים להפנים את המגבלות. לעולם לא נדע מה האויב מתכנן, ומתי איזה דיקטטור יחליט להתקיף – שם הרי אין הליכים, לא צריך לקבל אישור הקבינט או הכנסת. הוא מחליט, וזהו, יוצאים למלחמה. אבל הפוקוס המוחלט על המודיעין מפספס את העובדה שכל צה״ל היה לא מוכן. שכל צה״ל סבל מיוהרה קטלנית (בכלל לא הזכרתי את חיל האוויר, שכבר ידע שיש לו בעיה עם הטילים, ולא עשה כלום). ושהנחות הבסיס ברמה הכי גבוהה, כלומר המטכ״ל, היו מופרכות על פניהן. כמעט אפשר לפטור את הדרג המדיני מאחריות – אחרי הכל הרמטכל אמר ש-100 טנקים שלנו ינצחו את כל הצבא הסורי, אז מה רוצים מגולדה. היו 80 טנקים ברמת הגולן, אז כנראה זה מספיק.

  3. אציין שראיתי לאחרונה סרט תיעודי על גולדה מאיר בסינמטק. סרט חזק ומרשים.ויצאתי עימו בשאלות גדולות : ברור היה ממנו שגולדה לא שגתה בחוסר המוכנות למלחמה ביום הכיפורים שהרי התבססה על עצות יועציה מאמ”ן אם כי לה עצמה הייתה “תחושת בטן” שמשהו לא טוב הולך לקרות כמה ימים קודם לכן .
    האם בשביל זה היה עליה ללכת כנגד יועציה מהצבא ומאמ”ן ולהכריז על כוננות כללית ?
    נחשוב על זה כך: גולדה מאיר אינה מומחית צבאית .עליה להסתמך על עצות יועציה ובראשם דיין ואלעזר שהם מומחים והם אומרים לה שאין סיבה לחשוש . ספק עד כמה היא מכירה את זעירא שאין לה לדעתי קשר ישיר איתו.
    היא כראש ממשלה מרגישה שיש משהו “לא בסדר ” תיאורטית היא יכולה להכריז על גיוס כללי נכון כנגד רצון יועציה הבכירים מעשית היא אינה יכולה לעשות זאת .משום שאם יתברר ש”תחושת הבטן ” שלה הייתה שגויה מעמדה יהרס בעיני יועציה שעד כה יתגלו כצודקים וניצחו במלחמת ששת הימים .שילעגו לה מאחורי גבה.
    מה היא אישה פשוטה מבינה בענייני צבא?
    אז אין לדעתי להאשים את גולדה על שהצבא הופתע.
    השגיאה שלה הייתה זמן רב לפני כן כשסירבה לגישושי ההסכמים מצד מצרים ובכך הפכה את המלחמה לבלתי נמנעת.
    אמנם יש טענה שהמצרים היו נלחמים בכל מקרה,מן הסתם אבל היה צורך לשבת עימם על שולחן הדיונים בכל זאת.
    בכל אופן בטיפולה במלחמה עצמה … נראה שלגולדה לא היו שגיאות רבות היא הצליחה בכך הרבה יותר מכל אותם גנרלים קשוחים שלצידה.אבל היום לא זוכרים לה את זה.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן