ג’סיקה מאיר ,אסטרונאוטית .מהויקיפדיה

מבייקונור לתחנת החלל הבין-לאומית

לפניכם רשימה אישית מאוד של בן משפחה על אחד האירועים החשובים של השנה, הטיסה לתחנת החלל של אסטרונאוטית יהודייה אמריקנית בעלת אב ישראלי דוקטור לביולוגיה ימית ואסטרונאוטית מנמל חלל קזחי סובייטי לשעבר לתחנת החלל הבינלאומית ב-25 לספטמבר 2019 למסע של חצי שנה בחלל.

יש לקוות שאירועים אלו יהיו מרובים יותר בעתיד.

המערכת

על ג’סיקה מאיר, טייסת החלל ה”ישראלית”, כבר דובר בעיתונות הישראלית רבות וגם השיגור ב-25 לספטמבר 2019 כבר דווח. אם כך הרשו נא לי לסטות מהמקובל ולספר על הקשר האישי שלי עמה ועל הסיור המרשים שערכנו, אנו בני משפחתה, באתר העצום בגודלו, הקוסמודרום שבבייקונור בקזחסטאן.

את ג’סיקה פגשתי לראשונה לפני שלושים וחמש שנה בהיותה בת שבע, וכבר אז הייתה ילדה מיוחדת.

אביה, דודי יוסף מאיר, יליד עיראק שעלה לארץ בגיל שש, הוא אח צעיר של אמי. הדוד יוסף היה מאוד נוכח בילדותי ובתקופת ההתלבטויות שלי בגיל ההתבגרות היה מקדיש לי זמן לשיחות נפש. הוא למד רפואה בג’נבה וחזר לישראל בתחילת שנות החמישים ועמו הווספה הראשונה בתל-אביב שהביא אתו. קשה לתאר את האושר שהעניקה הווספה הזאת לי, הזאטוט, בימים הרחוקים ההם. לאחר מכן הדוד התמחה בניתוחיי לב בסן-פרנסיסקו ושוב חזר לישראל. בגיל יחסית מאוחר, יצר היהודי הנודד תקף אותו שוב, הוא קם ועזב לשבדיה בה הוצעה לו משרה הולמת. שם הכיר את אשתו אוּלָה-בריט ושם נולדו שתי בנותיהם הראשונות. אפשר היה להאמין שבשבדיה השפויה (יחסית) היה עשוי להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. לא. הם המשיכו למדינת מיין בארה”ב ושם סוף סוף נטעו שורש. במיין נולדו שלושת ילדיהם הנוספים ובהם ג’סיקה, בת הזקונים. ג’סיקה איננה רק הצעירה במשפחתה המיידית, אלא גם הצעירה במספר הרב (33) של בני הדודים מדרגה ראשונה במשפחה העיראקית השורשית שלנו.

בבית הדוד, הילדים אותגרו להצטיינות. בביקור בביתו, לאחר שלא ראיתי את הדוד כמעט עשרים שנה, מאוד בלטה התחרותיות בין חמשת האחים, במוזיקה, בספורט, במדעים ובאהבה לאוכל טוב. כבר באותו ביקור ראיתי את היחס שהאחיות הבוגרות מעניקות לאחותן הקטנה. כבר אז היא התבלטה ביכולתה להבחין בהזדמנויות שנקרות על דרכה. כששמעה שבתי הקטנה היא בדיוק בת גילה, מיד ביקשה להתכתב עמה; אחיותיה הגישו לה דף נייר; ההתכתבות החלה (מה שנקרא בעבר, רעים לעט) ולמעשה ממשיכה עד היום כחברים בפייסבוק.

סיפרו לי שהאב יוסף טען בקשיחות שילדה שמכריזה (כן כבר אז) שהיא תטוס לחלל, לא יכולה להפגין פחד מפרוקיי הרגליים שמטפסים על קירות חדרה. ואת התוצאה של החינוך החיובי הזה אנו רואים היום. המשפחה אולי חייכה להכרזתה, אבל היא התמידה בחלום ובמקביל המשיכה בפעילויות שלרובנו נראות כקיצוניות.

לאחר קבלת התואר הראשון בביולוגיה ימית מאוניברסיטת בראון (רוד איילנד) היא למדה לתואר שני באוניברסיטת החלל הבינלאומית ISU (סטרסבורג, צרפת), שם השתתפה בטיסות שבהן המטוס עולה ויורד בעקומה פרבולית כך שבכל ירידה המשתתפים חשים אפס כבידה למשך כחצי דקה.

כחלק מתוכנית הדוקטורט שלה במכון סקריפס לאוקיינוגרפיה (סן-דייגו), ג’סיקה הצטרפה לקבוצת מחקר באנטארקטיקה שמתחקה אחר אורח חייהם של פינגוויניי הקיסר ושל יונקים ימיים. הפיזיולוגיה של הפינגווינים האלה מאפשרת להם לצלול לעומק ולזמן ממושך. הפינגווין קודח חור בקרח וצולל, החוקרים קודחים גם הם וג’סיקה צוללת אחרי הפינגווינים, כן בקרח ובכפור של אנטארקטיקה.

לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת בריטיש קולומביה (ונקובר, קנדה), ג’סיקה חקרה את אורח חייהם של אווזיי בר. בניגוד לעומק הצלילה של הפינגווינים, מבנה הריאות של האווזים האלה מאפשר להם לטפס במעופם לגובה רב בנדידתם מעל הרי ההימלאיה.

ג’סיקה מאיר בחליפת אסטרונאוטית .צילום נאס”א

בעבר ג’סיקה הגישה את מועמדותה להתקבל כאסטרונאוטית בנאס”א, כשלא התקבלה היא המשיכה לשפר את סיכוייה והוסיפה רישיון טיסה לארגז הכלים שלה. בשנת 2013, בהיותה פרופסור בתחילת דרכה בהרווארד, היא לבסוף התקבלה לקורס האסטרונאוטים של נאס”א והסבה למשפחתנו גאווה רבה.

ההודעה על תאריך שיגורה לחלל הגיעה לפני כמעט שנה. ג’סיקה תשהה בתחנת החלל ששה חודשים, ובראיון השאלות-תשובות הראשון שלה מהחלל בערוץ הטלוויזיה של נאס”א, לשאלת אחותה רבקה, היא ענתה שהיא כבר מרגישה בבית. על פי התכנית, היא אמורה לבצע מספר הליכות חלל, או בעגה המקצועית EVA (Extravehicular Activity), כלומר פעילות חוץ רכבית.

משפחתה הקרובה ומספר עמיתים קרובים קיבלו הזמנה לשיגור עם ליווי צמוד של שתי אסטרונאוטיות שמונו ע”י נאס”א. קבוצה נוספת של חברות קרובות של ג’סיקה התארגנה במהרה ביוזמתה של אחת החברות, גרמניה שזה עיסוקה. רובן חברות אמריקאיות וגם כמה אוסטרלים, כמעט כולם בעסקי החלל. אל קבוצה זו הצטרפנו אנו, שלושה בני דודים של ג’סיקה מישראל ואנגליה. משפחה וחברים, כולנו עם עניין משותף – ג’סיקה, וכך נוצר חיבור מידי, לא היה צורך בגיבוש. ולא סתם קבוצה, אלא קבוצה שכל אחד בה בעל הישגים. לא אלאה אתכם במעשיהם של כל אחד ואחת, אבל נציין את נוכחותה של טניה סטריטר שקבעה שיאי עולם בתחילת שנות ה-2000 בצלילה חופשית במספר קטגוריות שונות, והגיעה לעומק של 160 מטר, תחת לחץ של 17 אטמוספירות ללא בקבוקי חמצן. את שיאיה גם הגברים לא הצליחו לעקוף מיד. טניה באה עם בתה בת ה-11 שהייתה הרוח המרעננת וילדת הקמע של קבוצתנו.

נפגשנו במוסקבה לטיסת לילה, נחתנו בבוקר בבירת קזחסטאן נור-סולטן. ועוד טיסה לקיזילורדה, ומשם במיניבוס כמעט שלוש שעות לבייקונור בכביש ארוך וישר שחוצה ערבה שטוחה וחדגונית, מעין ישימון, לא מדבר חלילה, יש בה צמחיה שמתאימה למאכל גמלים. חשבתי, כל כך הרבה שטח פתוח ואיפה החקלאות; למדתי יותר מאוחר שזו אדמה מאוד מלוחה שאיננה נוחה לעיבוד. כנראה זו גם אחת הסיבות שהשולחן הקזאחי כולל בעיקר מנות בשר. יום אחד אפילו הוגש לשולחננו במלון קינוח עם מילוי בשר. אולי לא בדיוק קינוח, אבל לבטח זו הייתה המנה האחרונה.

אם כך נסיעתנו ארכה קרוב לעשרים שעות לעומת הקבוצה באירוח נאס”א שטסה ישירות ממוסקבה לבייקונור בטיסה של נאס”א. לא ששדה התעופה של בייקונור מסווג, פשוט אף חברת תעופה מסחרית לא מוכנה להפעיל קו בלתי כלכלי לשם, קו שיתעורר לחיים פעמיים שלוש בשנה כשיש שיגור אסטרונאוטים לתחנת החלל. אבל גם פה תלאותינו עדיין לא נגמרו. מסתבר שהמלון, לשם נוחיות הגישה לאתרי השיגור שלשמם באנו, ממוקם בקוסמודרום. מרחק של כמעט שעה נסיעה בכביש אמנם סלול אך כולו מהמורות.

הקוסמודרום הוא אזור גדול מאוד בצורת אליפסה בת 90 על 85 ק”מ, ועל פני כול האזור ניתן לראות באופק קני שיגור לטילים. אנחנו, הישראלים, השתאינו – המרחב העצום הזה מהווה כ-30% משטחה של מדינת ישראל. בזמנו, האתר נבנה בידי ברית המועצות וכיום סוכנות החלל הרוסית, רוסקוסמוס, חוכרת אותו ממשלת קזחסטאן. כל טיסות החלל של קוסמונאוטים רוסיים משוגרות מהקוסמודרום. נכון להיום, מאז שתוכנית שיגוריי המעבורות האמריקאיות הגיעה לקיצה, כל האסטרונאוטים והקוסמונאוטים משוגרים מהקוסמודרום.

למחרת בבוקר, השכמה מוקדמת לתפוס מקום ליד הגדר לצפות בגלילת הטיל מההנגאר. בשבע בדיוק נפתחו דלתות ההנגאר וטיל הסויוז הופיע בכל הדרו עם קטר רכבת מלפניו ועוד קטר אחריו מתקדמים בקצב הליכה איטי לכיוון אתר השיגור, מרחק של כשני קילומטר.

הובלת טיל הסויוז לקראת השיגור לתחנת החלל
הובלת טיל הסויוז לקראת השיגור לתחנת החלל

בקהל העומד שם היו צוותי טלוויזיה שבהם מספר צוותים של תחנות ערביות. לא מפתיע, הזאע אל-מנסורי, האסטרונאוט הראשון מהאמירויות כבר הואדר והועלה לרמה של מותג תרבות ערבי. דיברתי עם אחד המראיינים, יוסוף שמו, והזדהיתי כישראלי; הוא הזדהה כפלסטיני, יליד דובאי, אביו יליד עזה וסבו יליד ירושלים. כשהבין שאני בן דוד של ג’סיקה מיד הציע לראיין אותי. לא בדיוק רציתי, אבל למרבה האירוניה שתובהר בהמשך, הוא חיפש מישהו שמבין בטילים, ואילו אני לא, כך שהיה לי מוצא מכובד מהמלכודת.

במיניבוס רדפנו אחרי הטיל למחצית הדרך, שם פגשנו את משפחתה של ג’סיקה, אמה, אחיה ושלושת אחיותיה. כולם בהיי, הם ואנחנו.

בשלב השלישי והאחרון של הרדיפה אחרי הטיל, נהיגה מזורזת עם קפיצות של אפס כבידה, כמה הולם את המעמד, אל כן השיגור. התהליך הבא הוא תהליך הזדקרות הטיל (verticalization), הטיל מורם לאט למצב אנכי כשארבעת המנועים המאיצים של השלב הראשון יורדים תוך כדי כך אל בור הבעירה הראשונית. שוב התרגשות רבה, כולנו עומדים במרחק של כמעט נגיעה מהטיל, ועוד התרגשות כששוב נתקלנו במשפחה. גם ברחבה זו קהל רב ודוחק; נתקלים באנשים מעניינים וכולם מוכנים לדבר עם כולם ללא מעמדות והתנשאות, למשל וויליאם מוֹזֶר שגריר ארה”ב בקזחסטאן, או ג’ף וויליאמס, אסטרונאוט ותיק ששהה בתחנת החלל מספר פעמים ונושא בתואר של מי שביצע את הליכת החלל הארוכה ביותר. אולה, אמה השבדית של ג’סיקה בסך הכל שנתיים מבוגרת ממני, אוהבת להתגאות באוזני כולם – אני הדודה שלו, ואת זה שחה גם לוויליאמס. שאלתי את וויליאמס כמה זמן לקח לו לעמוד על רגליו לאחר שובו לכדור הארץ. כמעט מיד, ענה, אבל להגיע ליציבה נורמלית לקח מספר ימים, כמעט שבועיים, מפני שלמרות שבחלל הם חייבים להתאמן אימוני כוח וכושר אישיים מידי יום ביומו, השרירים שבאים לידי שימוש בחלל הם בדרך כלל רק השרירים הגדולים בידיים וברגליים ואילו שרירי הייצוב הקטנים נותרים ללא פעילות ממשית. בנקודה זו צדה אותנו אנסטסיה, מראיינת של רשת ‘רוסיה היום’ שמישהו לחש באוזנה שאנו בני משפחה של ג’סיקה. רואיינו. רק יותר מאוחר הבנתי ש’רוסיה היום’ היא בעצם מחלקת השפה הרוסית של רשת ‘אל ג’זירה’. נו. ובינתיים הטיל כבר אנכי, ארבעת זרועות הייצוב לוחצות על ארבעת המאיצים של השלב הראשון של הטיל ומגדל הגישה והתחזוקה מוצמד אל הטיל משני צדדים.

הקהל החל להתפזר והדוחק התאייד. הנותרים מצטלמים, כל אחד בתנוחה החביבה שלו. הגדיל לעשות בין זוגה השרירי של החברה הגרמניה, היזמת של קבוצתנו, כשביצע עמידת ידיים מושלמת והטיל ברקע. כשהבעתי את הערכתי באוזניה, פלטה כלאחר יד – הא הוא תמיד עושה את זה.

יש הרבה כני שיגור בקוסמודרום לסוגי טילי החלל השונים. כל אחד במרחק של כמעט חצי שעה נסיעה מהשני בדרך משובשת. יש את טיל הפרוטון הענק שמשתמשים בו לשגר משאות כבדים לתחנת החלל. יש גם את טיל הזניט.

כשראיתי את הזרוע ההידראולית העבה שמרימה את הזניט למצב אנכי, התעוררה סקרנותי ההנדסית ושאלתי מהו הלחץ ההידראולי הנחוץ. שני המהנדסים הקזאחים העומדים מולנו התייעצו והתייעצו, אולי דקה אולי שתיים, ולבסוף באה התשובה – אנחנו ממחלקת הבקרה, המהנדס שיודע יצא לארוחת צהרים…

ביקרנו בהאנגר שבו מרכיבים את טיל הזניט. ההאנגר היה ריק ואני מניח שלא היו מראים לנו טיל בשלב ההרכבה. המהנדס ששוחח איתנו אמר שמלאכת ההרכבה אורכת בדרך כלל כשבועיים. כשצריך אפשר לבצע את זה הרבה יותר מהר, אפילו ב-8 שעות אם זה דחוף. אחד בקבוצתנו שאל אם במקרים דחופים כאלה בעבר ההרכבה בוצעה במשמרת של 24 שעות מסביב לשעון…

מעניין מכל היה הכן הנוסף לשיגור טילי הסויוז, כיוון שיכולנו לגשת ולראות מקרוב את הפרטים, את מגדל הגישה ותחזוקה, ואת זרועות הייצוב. מספר דקות לפני השיגור, המגדלים, שבהם ציוד רב וכן מעליות ומשטחי העבודה, מורדים הצידה אט אט. בשיגור עצמו, ניתן לראות את ארבעת זרועות הייצוב מושלכות הצידה כשהטיל מתחיל להתרומם.

יום השיגור עצמו היה כמובן המרגש ביותר. בבוקר נסענו למלון קוסמונאוט בבייקונור לראות את האסטרונאוטים יוצאים לאוטובוס לקוסמודרום. קהל ודוחק. הפעם, המלווה הרוסיה שבאה איתנו ממוסקבה הפעילה את הקשרים והקסם האישי שלה; בקריאת “אחרי” חתכנו בשורה ישרה אחריה דרך הקהל הצפוף. אנשי הביטחון הכניסו אותנו מיד לקרבת מסלול המעבר המוביל מדלת המלון אל האוטובוסים. היה עלינו להמתין זמן רב עד יציאתם. בהיותנו בשורה שלישית או רביעית מהמסלול, חששנו שג’סיקה לא תראה אותנו. הושבנו את הקמע שלנו טילי בת ה-11 על כתפי אחד החברים והיא צווחה בקולי קולות “ג’סיקה ג’סיקה”, הטריק עבד, ג’סיקה פנתה אחורה מאושרת. בגינת המלון יש שביל שלאורכו כל אסטרונאוט, שזה לו השיגור הראשון מהקוסמודרום, נוטע עץ. הלכנו להתבונן בעץ שנטעה ג’סיקה. אחד מבני הדודים פנה לחפש את העץ של אילן רמון ז”ל; הלו ידידי, רמון המריא מפלורידה, לא מקזחסטאן.

ד״ר ג׳סיקה מאייר ליד העץ שלה בבאייקונור
ד״ר ג׳סיקה מאיר ליד העץ שלה בבאייקונור

בשלב זה כבר התחלנו לזהות פנים של אנשים בקהל. פתחנו בשיחה עם זוג כבני שבעים. שאלנו מה משך אותם לפה. הזוג, אמריקאים איטלקים, מעריצים של ג’סיקה שעוקבים אחריה כבר זמן רב. מספר ימים לאחר מכן הם שלחו דוא”ל שבו כתבו “אתם יכולים לומר לה שאנו רואים בה מודל לחיקוי מדהים לנשים בכל מקום”. הם לא היו היחידים, תיירים רבים שאת פניהם לא הכרנו התגודדו סביב העץ של ג’סיקה. פגשנו גם בחור ישראלי, ליאור, חובב חלל שזה עתה סיים את לימודיו, שילם ממיטב כספו לחברה רוסית לא מוכרת לו בחשש רב מבלי לדעת אם יקבל תמורה, שהרי עלות הטיול הזה היא עצומה עבור אדם צעיר בתחילת דרכו.

כמו בימים הקודמים, מיהרנו למיניבוס לקוסמודרום להמתין לאסטרונאוטים בצאתם מחדר ההלבשה בחליפות חלל לעמדת הדיווח ומשם לאוטובוס שייקח אותם לכן השיגור. אנחנו התמקמנו בעמדת מפתח ליד השרשרת שמפרידה בין הקהל לשביל המסומן לאסטרונאוטים. מעברו השני של שביל האסטרונאוטים יעמדו כל המוזמנים. משפחות האסטרונאוטים כבר בתוך הבניין, ומבעד מחיצת זכוכית הם נפרדים מג’סיקה וחבריה לצוות, הזאע אל-מנסורי ואולג סקריפוצ’קה. בחוץ לאט לאט מגיעים כל המי ומי, נציגים של האמירויות, רבים מהם עם כאפיות מהודרות לראשיהם; הם נכנסים פנימה לבניין. אנו ממתינים בסבלנות זמן רב. לבסוף המכובדים התחילו לצאת ולהסתדר בשורה לאורך השביל. משפחתה המיידית של ג’סיקה טובעת משני צדיה בים של רוסים וערבים. בתחילת השביל מסומנים שלושה ריבועים, האסטרונאוטים יוצאים וכל אחד עומד בריבוע שלו, ג’סיקה בשמאלי. משם הם צועדים בסך, כל אחד נושא את מתקן מערכת האוורור הכחולה האישית שלו ביד שמאל. עשרים מטר יותר רחוק, בסוף השביל, יש עוד שלשה ריבועים שם הם מתייצבים שוב להגיש את הדו”ח לנציגי רשות החלל, כמה שניות בסך הכל ואז עולים לאוטובוס. וכמו במשחק כדורגל פרוע, הקהל מתפרץ לרחבה ולשביל ורבים נדחקים להצטלם בעומדם בריבועים.

מיהרנו למיניבוס, הזדרזנו להקדים לרחבה ממנה הקהל יכול לצפות בשיגור. כמעט שלוש שעות לפני הזמן, רצינו להיות ראשונים ליד הגדר על מנת להצליח לראות את הלהבה הראשונית של שיגור הטיל. שלוש שעות, למזלנו אלו היו אחר-צהרים וערב נעימים. עמדתי ליד בחור רוסי שבת זוגו ביקשה בנימוס שאשמור לה רווח קטן של עשרים ס”מ. זוג זה עמדו שם עם ציוד צילום משוכלל. לשאלתי, לא הם אינם מקצוענים, סתם זוג שלוקח חופשות קצרות משגרת עבודתם במוסקבה ונוסע לכל מיני מקומות משונים בעולם בהם קורים אירועים בלתי שגרתיים. במקרה זה, מיד לאחר יום עבודה הם התגלגלו באותן טיסות ליליות מייגעות, והתייצבו מיד ברחבה לתפוס מקום טוב. נפגשתי בהם בטיסתנו חזרה למוסקבה. הם חזרו לנמל התעופה של קיזילורדה עוד באותו לילה ולנו על ספסלים בנמל.

השיגור התחיל בדיוק בשעה הנקובה, 18:57 בערב על פי שעון בייקנור. כמה דקות לפני כן, ראינו את מגדלי התחזוקה מורדים לצדדים. הלהבות שפרצו נראו כאילו הטיל והמתקנים שמסביבו עולים באש, ואחרי מספר שניות ספורות הטיל נראה נוסק מבין הלהבות. הנסיקה מהירה, נהמת הטיל מחרישת אוזניים, ותוך פחות מדקה כדור האש עבר את העננים ופיזר אותם מספיק כך שניתן היה להמשיך לראותו בעין בלתי מזוינת. האווירה מחשמלת, השאגה שפרצה מפיותיהם של מאות העומדים ברחבה כמעט גברה על נהמת הטיל. בערך שלוש דקות לאחר מכן, הלהבה שפורצת מהטיל כבר נקודה זעירה מעלינו, אפשר היה לראות את שובל העשן של השלב הראשון שנפלט בנפילתו חזרה ארצה.

שיגור טיל הסויוז מבאייקונור לתחנת החלל
שיגור טיל הסויוז מבייקונור לתחנת החלל

את נפילתו של השלב השני כבר אי אפשר היה לראות. הזדרזנו לאוהל הגדול בקצה הרחבה לראות במסכים הגדולים את חללית הסויוז יוצאת מכוח הכבידה של כדור הארץ ונכנסת למסלולה האורביטלי המעגלי הראשון בגובה של 250 ק”מ מעלינו. כל זה לקח פחות מתשע דקות. כשזה קרה הקהל שאג שוב עם מחיאות כפיים סוערות.

הנה קישור לסרטון השיגור.

פליטת גז קטנה מסיטה את החללית למסלול אליפטי ולאחר סיבוב אחד מסביב לכדור הארץ, פליטה נוספת מרימה אותה למסלול מעגלי יותר גבוה. כשהגיעה לגובה של 400 ק”מ מעל פני כדור הארץ החל המרדף אחרי תחנת החלל. הסיבובים והמרדף עורכים כשש שעות. המרדף מתחיל במהירות יחסית לתחנת החלל של מטרים רבים לשנייה ומסתיים במהירות עגינה איטית של כעשרה סנטימטרים לשנייה. אבל נא לא לשכוח, מהירות הטיסה של תחנת החלל סביב כדור הארץ היא עצומה, בערך 28 אלף קמ”ש או 8 קילומטר לשנייה, יותר מפי 30 ממהירות מטוס הג’מבו. כשיש ראות טובה וניתן לראות את תחנת החלל, היא עוברת מצד אחד של האופק לצד השני תוך ארבע דקות בלבד.

את העגינה ראינו אחר חצות באתר הטלוויזיה של נאס”א. החללית נראתה בתחילה כנקודה רחוקה במצלמת התחנה כשברקע רואים את אחד הלוחות הסולאריים של התחנה. לבסוף החללית מתקרבת כבזחילת צב, ופתאום טק, עוצרת, הגיעה. שעתיים יותר מאוחר בשעות הקטנות של הלילה ראינו את המדף נפתח, שלושת האסטרונאוטים החלו לצוף דרך המעבר מן החללית.

החללית מתקרבת לתחנת החלל
החללית מתקרבת לתחנת החלל

מספר נשים במשפחתנו התוודו שפרצו בבכי כשראו במסכים את ג’סיקה מגיחה מהחללית אל תוך תחנת החלל הבינלאומית וחיוך של אושר שפוך על פניה.

מסיבת עיתונאים בחלל בתחנת החלל הבינלאומית עם ד״ר ג׳סיקה מאייר
מסיבת עיתונאים בחלל בתחנת החלל הבינלאומית עם ד״ר ג׳סיקה מאיר

מאיר
ספטמבר 2019

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן