המשורר אלי אליהו זוכה פרס ברנר לשנת 2019. לקוח מהויקיפדיה 

 

 

ברכות למשורר אלי אליהו לרגל זכייתו בפרס ברנר לשירה לשנת 2019 על ספרו “איגרת אל הילדים” (עם עובד, 2018). הספר יצא לאור בראשית 2018, כ-7 שנים לאחר ספרו השני של המשורר “עיר ובהלות” (ספרו הראשון הוא “אני ולא מלאך״, הוצאת הליקון, תשס”ח 2008), והבשיל לאיטו מתוך האחריות לנאמר, והשקידה על הביטוי האומנותי.

 

 

עטיפת ספר השירה הראשון של אלי אליהו בהוצאת “הליקון”. 

בקיץ 2016, כש”איגרת אל הילדים” הייתה כמעט מוכנה, הייתה לי הזכות לארח את אלי אליהו באירוע “על סף ספר” בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר, בו המשורר קרא את שירי הספר ודיבר על תהליך היצירה. מאז אני מהרהרת בשירי “איגרת אל הילדים”, ועתה בשלה השעה להעלות את מחשבותיי על הכתב.

יופיו של השיר הראשון, “צומת דרכים”, מתגלה בפניי מקריאה לקריאה. הפסיחות מזרימות את השיר, המשפטים מתגלגלים משורה לשורה. החריזה – פנימית, מובזקת ביד מתבלת: “כָּל מָה שֶׁהָיִיתִי מֻכְרָח / מָצָאתִי מֻשְׁלָךְ”; “מַעֲשֶׂה מַלְאָכִים, שֶׁעָמַדְתִּי / בְּצֹמֶת דְּרָכִים.” המלאכים והפלא – הם ביטוים של ראיית הטוב, האופיינית גם לילדים ומתכתבת עם “בְּהִשְׁתָּאוּת שֶׁל מִי / שֶׁרוֹאֶה דָּבָר בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה” מהשיר “הפעוטות”. ועוד פן לאופטימיות : מעצור כתיבה הופך לשיר, וזה מוביל לספר שלם, כמו מעשה אלכימאי מיוחל, ההופך מתכת זולה לזהב. המילה “אלכימאי” – היא “מלאכים” בסיכול אותיות. מעשה אלכימאי נמצא בשיר, ברבדים העמוקים שלו, והנה מתגלה.

השיר צומת דרכים של אלי אליהו

ובמחשבה מושרית: כל שירה טובה כתובה בדיו סתרים, והיא נחשפת בקריאה מעמיקה. זה הדיו, שמשמש למעשה יצירה. בהקשר הזה שמעתי מפיו של עמוס עוז ז”ל, שהיו על שולחנו שני עטים: אחד שימש לכתיבת מאמרי עמדה לעיתונות, והשני היה שמור לספרות.

מה אומרת לי החזרה המדויקת על “כָּל הַחֹרֶף לֹא כָּתַבְתִּי שִׁירָה, וְלֹא זָכַרְתִּי וְלוּ חֲלוֹם אֶחָד שֶׁחָלַמְתִּי”, שסוגרת את השיר מעגלית? הדגשת מרכזיותה של השירה עם יצירת ההקבלה בינה לבין חלימה, וצנעה כלפי הסיפור האוטוביוגרפי, שבאה לידי ביטוי גם במשפט “אֶפְשָׁר גַּם לֹא לְהַרְהֵר בָּזֶה יוֹתֵר מִדַּי”.

בנימוקי הפרס נאמר בין היתר: “המשורר אלי אליהו מציע בספרו מבט ייחודי על העולם”. לדידי, זהו המבט הדואג והמכבד על עולם הילדים – מהפעוטות, אשר “בַּלֵּילוֹת יָנוּחוּ בַּעֲרִיסוֹת” (עמ’ 23), עד לתלמידי בית ספר, אליהם, השונים כל-כך זה מזה, וכולם יקרים ללב, המשורר כותב את האיגרת:

השיר איגרת אל הילדים של אלי אליהו

הקבלה של הילדים, ראייתם כהווייתם – זהו היחס הנכון כלפיהם, כי הרי הילדים הם החולייה הבאה בשרשרת הדורות, אליהם נעביר את המקל במרוץ השליחים, אותו קיבלנו מהורינו, כפי שכתוב בפתיחת השיר “על פני מים רבים”: “אַתֶּם, הַיּוֹרְשִׁים מֵאִתָּנוּ אֶת הָאָרֶץ” (עמ’ 22). אבל המבוגרים, ככלל, מגבילים את חופש הבחירה של הילדים, ומטביעים את חותמם: “וְנַחְרֹת בְּנַפְשְׁכֶם אֶת שִׂמְחָתֵנוּ וְאֶת צַעֲרֵנוּ” (עמ’ 22). המשורר משמיע את זעקתו המוכפלת: “וּמִי יַצִּיל אֶת הַיְּלָדִים / מִפָּנֵינוּ, מִפָּנֵינוּ מִי / יַצִּיל אֶת הַיְּלָדִים” (עמ’ 34), ומדגים: “עוֹד מְעַט גַּם עַל גַּבֵּךְ יוּטַל יַלְקוּט הַכְּזָבִים / הַכְּבֵדִים (אִישׁ לֹא חָס עַל כִּתְפֵי הַיְּלָדִים)” בשיר “בשערי בית הספר”. בראשית תקופת בית הספר – מוקדם כל כך – מסתיימת הילדות התמימה, כי “בַּהַפְסָקוֹת תְּגַּלִי שֶׁהַחַיִּים הֵם נֻסְחָה עִם הַרְבֶּה נֶעֱלָמִים” בסיומו של אותו השיר.

אומנם המבוגרים “מַסְתִירִים מִפְנֵיהֶם אֶת הָאֱמֶת / אֵינֶנּוּ מְדַבְּרִים עַל הַמִּין, הַדָּם, הַפְּחָדִים.” (עמ’ 18), אך המיניות מתפתחת מוקדם, כבר בגיל בית ספר יסודי. על כך השיר היפהפה “דג זהב”, המצייר תמונה בשורתו הראשונה: “הִיא צָפָה עַל בִּטְנָהּ חֲמִשָּׁה אוֹ שִׁשָּׁה נְעָרִים חָגִים סְבִיבָהּ כַּעֲדַת דָּגִים… טִיּוּל כִּתָּה. סִיּוּם בֵּית הַסֵּפֶר הַיְּסוֹדִי”. יש כל כך הרבה בשיר הזה. נשימתו ארוכה, במלוא רוחב השורות, דבר נובע מדבר. הנערים “יְכוֹלִים לִשְׁלֹחַ יָד מִתַּחַת לִפְנֵי הַמַּיִם וְלָגַעַת בָּהּ. לְמַשֵּׁשׁ אֶת חָזָהּ, אֶת בִּטְנָהּ, אֶת יְרֵכֶיהָ. הֵם צוֹחֲקִים בְּקוֹל רָם.” היא דג זהב – גם כפלא, שהעניק הים, וגם מנומשת, אולי ג’ינג’ית.

השיר דג זהב של אלי אליהו עמוד ראשון
השיר דג זהב של אלי אליהו עמוד שני

ההורים רחוקים – גם גיאוגרפית, וגם מהותית – לא מודעים למיניות ילדיהם. המיניות היא כהבטחה של עונג, כי “הַחַיִּים רְחָבִים עַד מְאוֹד, כְּחֻלִּים וַעֲמֻקִּים”, אך לא של כולם. לקראת סוף, במהלך סיפור המעשה המרתק מתגנבת נימה ספקנית, ביקורתית: “הַאִם הִיא מְחַיֶּכֶת אוֹ בּוֹכָה? הַמַּיִם יְכוֹלִים לְְהוֹלִיךְ שׁוֹלָל. הָרוּחַ לְשַׁטּוֹת. הַגַּלִּים הֵם לִטּוּפִים וַחֲבָטוֹת.” ויש מי שיוצא מהמשחק: “אַחַד הַנְּעָרִים נִתְקָף פִּתְאוֹם סְחַרְחֹרֶת וְנִתָּק מִן הַחֲבוּרָה”. השאלה הרטורית “הַאִם זֶה אֲנִי?” מְשַׂוָּה אופי אישי כאוב לשיר העלילתי, דבר שנרמז גם קודם, במשפט היפה “צְעִירִים עַד כְּאֵב”.

כך גם בין השירים אל הילדים ישנם אלה הפונים לילדתו של המשורר:

השיר המראה הכפולה של אלי אליהו

יפה בעיניי ראיַת בני משפחה כבבואה עצמית במראה. מטפורת המראה מושתתת על דמיון גנטי ועל האגוצנטריות המובנית של האדם, אשר מדיחה אותו להתמקד בעצמו. המראה בשיר כפולה: לַעֲבַר לידתו ולעתיד מותו.

כמו שבשיר “מראה כפולה” המשורר נמצא בין ילדתו לאימו, כך גם ישנה מראה בַּכְּפולה בעמודים 50 – 51, המשקפת קשרים גורליים בין המשורר לבין אביו בהיותו ילד בשיר “תמונה” מצד אחד, לבין ילדתו הפעוטה בשיר “סימני חיים” מצדה השני של הכפולה.

השירים תמונה וסימני חיים של אלי אליהו

לדאגתו של המחבר לשלום אביו הילד פן אנוכי-הישרדותי, המעיד על אהבת חיים כנה. חייו אלה הביאו ילדה לעולם – בתו הפעוטה. עתה המשורר תלוי בשלומה של בתו: סימני חייה הם סימני החיים שלו, והוא אף מביע נכונות להקרבה: “וְהָיִיתִי עוֹצֵר אֶת נְשִׁימָתִי / כְּדי שׁאוּכַל לִשְמֹעַ אֶת נְשִׁימָתֵךְ”. השיר מבטא בדרכו הייחודית את הרעיון של הישארות הנפש דרך הולדה.

ישנו עוד שיר “מראות” עם השורות היפות “גם אחרים הם מראות לעצמה. היא יודעת שעליה/ לבקש בהם את השתקפותה היפה ביותר”. כל המראות האלה מתכתבות עם המראה של המוטו, שלקוח מאיגרת פאולוס הראשונה אל הקורינתים מתוך הברית החדשה. גם שמו של הספר ונמעני השירים משתקפים במוטו.

האיגרת אל הקורינתים בביקורת על ספרו של אלי אליהו

הספר כולל גם שירים חברתיים, בהם נשמע קולן של אוכלוסיות חלשות, ומובעת עמדתו הביקורתית של המשורר, כגון זעקתו “עַד מָתַי יִסְעַד הָאָדָם אֶת נַפְשׁוֹ / בִּבְשַׂר הַחַלַּשִׁים מִמֶּנּוּ” בסיום השיר “גבעת עמל”.

אלי אליהו קורא את הברית החדשה, שהכניסה אותו לאווירת היצירה, וכן שירת עולם, אותה הוא מתרגם להעצמת ההבנה, וכן מגיש את תרגומיו לאחרים – כאן בפרק האחרון של הספר.

בשיר “המעבר” אלי כותב “הָיוּ הַרְבֵּה סְפָרִים, וּדְבָרִים / שְׁבִירִים, כְּמוֹ שִׁירִים שֶׁל אֲחֵרִים”. יפה המצלול : שְׁבִירִים– שִׁירִים – אֲחֵרִים. ניכר שאלי מקשיב לשפה, למוזיקה שלה.

יפות וטעונות שתי השורות הבאות בשיר הזה: “הָיוּ דְּבָרִים כְּבֵדִים – שֶׁאָדָם / אֶחָד לֹא יָכוֹל לָשֵׂאת לְבָדוֹ.” השיר מדבר על מעבר דירה, אחרי שהמשורר עזב “בַּיִת וְאִשָּׁה”, כפי שכתוב ב “צומת דרכים”. המשורר אומנם הסתדר, אך עמדתו ביקורתית כאן – לאמור, לא טוב היות האדם לבדו.
מבחר התרגומים תואם את טעמו של המשורר-המתרגם. על כן, טבעי שהשירים המתורגמים מהדהדים את נושאי כתיבתו המקורית של אלי אליהו בספר הזה: ילדים, שירה, וחברה, כמו בשיר היפה:

השיר לבחור קוראת של טד קוסר בספרו של אלי אליהו
ו

במעשה התרגום יש מידה רבה של הערכה ליוצר, התעמקות ביצירתו, והנגשה לקוראים. כך גם ברשימה הפרשנית הזאת.

הערת המערכת :

שירי “איגרת אל הילדים” הולחנו באופן יוצא דופן, בפרוייקט משותף של אלי אליהו עם דודו טסה. האלבום יצא לאור ב-26 בפברואר 2018 בחברת התקליטים “הליקון”. האלבום יצא בגרסת ויניל בלבד, דבר חריג בנוף הוצאות מוזיקה בתרבות הפופולרית הישראלית. את יציאת האלבום ליוו איורים מאת שריאל קסלסי, בעקבותיהם נוצר קליפ האנימציה “צומת דרכים”.

צפו בקליפ זה כאן.

ניתן כעת להשיגו גם במארז מיוחד עם הספר (שנמכר גם בנפרד), וגם לרכוש עותקים ממנו כמדיה דיגיטלית.

כך אפשר כעת לא רק לקרוא את השירים אלא גם להאזין להם בתקליט. 

 

קראו עוד על אלי אליהו ועל פרס ברנר 

אלי אליהו בויקיפדיה 

אלי אליהו משוחח עם קובי מידן על “אגרת  אל הילדים”

האזינו לשירים מ”איגרת אל הילדים של אלי אליהו ודודו טסה 

קראו עוד על פרס ברנר ופרסים ספרותיים אחרים :

ההודעה על פרס ברנר 2019 

כתר לוהט באש -נאומי סופרים בעת קבלת פרס ברנר 

חגית בת-אליעזר מסקרת את חלוקת  פרס ברנר ב-2013 

פרופסור נורית גוברין על פרסים ספרותיים בעבר ובהווה 

תקליט הויניל “איגרת אל הילדים” שירי אלי אלהיו עם לחנים של דודו טסה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן