מאיר ברג הוא בעל כרם, וסופר הכותב בעיקר בשפה הרוסית, אם כי בנו יונתן הוא אחד המשוררים הצעירים הידועים כיום בשפה העברית.

מאיר תרם ל”יקום תרבות” סיפור מצויין העוסק ביחסים בין אדם ושועל.

האם הסיפור מבוסס על חוויה אמיתית? מי יודע. אבל הוא מרשים בכל אופן.

המערכת

השועל

גשם ירד זה היום השלישי ברציפות, ירד על גגות הבתים, על הגבעות, על הוואדיות הצרים, השקה את הכרם, נקש בחלונות הבתים והמכוניות.

היחסים עם הגשם היו מורכבים, כמו עם כל אחד שאתה תלוי בו, אוהב אותו, לא יכול לחיות בלעדיו. כמו עם כל אחד שעושה את מה שנחוץ לך, אבל בדרך משלו, והוא ללא ספק חזק ממך.

כמעט כמו עם אישה, אבל הגשם היה “הוא” באופן ברור, ממין זכר, חזק, קשוח, צודק, וישר.

הגשם נתן חיים לאדמה, בלי מים שום דבר לא צומח, אבל הוא גם ניסה אותו בימים כאלה.

ההשכמה תמיד הייתה בארבע. בחמש הוא כבר עבד, אבל יום קודם לכן התרטב וקפא, ובמשך הלילה הקצר לא הספיק להתחמם.

כמה טוב היה אילו היה יכול עוד להוסיף ולנמנם, אבל כבר הגיע סוף פברואר, והוא איחר עם הזמירה.

עוזרים לא היו לו, הוא תמיד עבד לבד ואהב את זה, רק לבציר שכר את הנערים מהמשפחות השכנות.

החימום הופעל בבית בשש, כדי שכאשר יקומו אשתו וילדיו ממיטותיהם יהיו החדרים חמים, בייחוד בימים קרים וגשומים.

כעת היה קריר בבית.

ביתו עמד על גבעה, צמוד אליה בשני מפלסים, הצמחייה התרוממה מסביב, ונראה היה שהבית עצמו צמח מהגבעה. קירות הבית היו עבים, הגג אטום. מעולם לא היה קר בו בחורף וחם בקיץ, אבל הוא כל כך קפא עד שהדליק לזמן מה את ההסקה כדי להתחמם. בגדיו לא התייבשו במשך הלילה. הוא פתח את הארון והוציא מכנסי ג’ינס, חולצה, וסוודר נקיים. מעיל העבודה הישן התרטב כולו, אבל לא היה לו מעיל אחר, ולא נותר אלא ללבוש אותו כמו שהוא.

אבל אם על הקור בגוף ניתן היה להשתלט, לא תצליח לעבוד הרבה כשכפות ידיך רטובות וקרות. הזמורות הישנות, היבשות, הגמישות והחזקות, נצמדו כמעט כולן לתיל הברזל, החליקו מהידיים הקפואות, שרטו עד זוב דם את גב היד, המזמרה חמקה מאחיזתו.

הוא ניסה כפפות מסוגים שונים, אבל כולן היו נרטבות ונקרעות מהר. היה זוג אחד נוסף מבד סינתטי, עם שכבות פלסטיק גמיש משני צידי כף היד ושכבת הגנה נוספת מצידן החיצוני, והוא בנה עליו.

הוא התחמם תחת המים הזורמים במקלחת וצחצח שיניים. התלבט אם לאכול והחליט שלא, אף על פי שהיה תמיד רעב בבקרים. מוטב לעבוד שעתיים, לחזור כשילכו כל בני הבית, ולאכול במטבח החמים. הוא הכין לעצמו תרמוס עם קפה כדי להעביר את הזמן ברכב ולא להירדם, אם הגשם יתחזק.

בחוץ, בחושך, הגשם מילא את הכל והרוח הקרה חדרה תחת מעילו.

כשהגיע לכרם השמיים במזרח קצת התבהרו, והגשם נחלש מעט.

הכפפות החדשות לא הכזיבו, לא לשווא הוא בנה עליהן. הכפפות לא נרטבו, המזמרה ישבה בידו כאילו צמחה ממנה, והיד בכפפה הורידה בקלות מהחוט את הזמורות שנחתכו.

הוא עבד מהר וחשב רק על מה שראו עיניו: כאן לחתוך לשתי עיניים, השריג הזה יצא כלפי המטע וצריך להוריד אותו כולו, כאן – לעין אחת, כדי שיצא שריג חדש מהעין הרדומה.

פעמים רבות הוא שמע מהאנשים דברי קינאה: כמה טוב לו – הוא מבלה זמן באוויר ויכול לחשוב על הדברים החשובים בשקט תוך עיסוק כל כך פשוט.

הוא לא רצה להסביר להם שהכול שונה. אם הם סבורים כך, שיובשם להם, אין דבר, הם אינם יודעים את הערך האמתי של החיים. כעבור שעה הגשם שוב התחזק, אבל השמיים במזרח התבהרו עוד יותר, והוא החליט לקחת הפסקה ולשתות קפה.

הוא היה אמור להרצות בצהריים, ורצה להתכונן להרצאה, כך שאסור היה לבזבז זמן.

ברכב הוא הפעיל את המנוע והחימום. החלונות מיד התמלאו אדים, והוא הפעיל הפשרה ומגבים, מזג קפה וגלגל סיגריה.

קודם הוא עישן סיגריות חזקות וזולות מתוצרת מקומית, אבל לפני כחצי שנה החליט לעשן פחות ועכשיו קנה לעצמו טבק ונייר – כך בלתי אפשרי להדליק סיגריה תוך כדי עבודה או ברכב נוסע. כל זה – לעצור, להסיח את הדעת, לגלגל סיגריה, שימחו אותו.

לוותר על העישון הוא לא רצה, ושאיפת העשן, כאשר ראשו התמלא לרגע בערפל קל שהפריד בינו לבין כולם, הייתה יקרה לו.

הוא צחק קצת לעצמו ודקלם את מילותיו של המשורר ”הקוף לקח ביד את האבן ונהיה בן-אדם, בן האדם לקח את הסיגריה ביד ונהיה משורר”.

הוא לגם קפה, משך עשן, העיף מבט על שורות הגפנים משמאל, ובפעם הראשונה ראה את השועל.

השועל ישב ללא תזוזה, כפי שיכולים לשבת רק בעלי חיים ולעתים נדירות בני אדם. במעיל הפרווה שלו, הצהוב-אפור, כמעט והתמזג עם האדמה, האבנים והגשם.

השועל ישב והביט בו, ראשו מופנה קצת הצידה, השועל בחן אותו.

השועל היה גדול, הוא לא ראה שועל בכזה גודל קודם, לכן חשב שהשועל הוא זכר.

מסביב שכנו בעלי חיים רבים: צבאים, איילות, שועלים, תנים, דורבנים. בקיץ הוא ראה לא מעט נחשים. לא רחוק, מעבר לגבעה, התמקמו שפני סלע. פעם אחת הוא ראה טורף קטן, אבל לא זיהה אותו.

השועל ישב רגוע לגמרי תחת הגשם השוטף. היה ברור שהוא בעל הבית.

הם הביטו אחד בשני מספר דקות, הסיגריה צרבה את אצבעו, הוא הסיט את מבטו כדי לכבות אותה במאפרה, וכאשר החזיר את מבטו, השועל כבר נעלם.

הגשם התחזק והוא החליט לנסוע הביתה ולאכול, ועד הערב שכח את השועל.

בפעם הבאה פגש את השועל כעבור חודש.

היה בוקר אביבי נפלא, בריזה הגיעה מהים התיכון וזרמה לכיוון ואדי קלט.

באותו יום הוא הרכיב את הגפנים. כמה עשרות שתילים בחלקה האחרונה שהוא נטע לא נקלטו – הרוכב התייבש, אבל הכנה השתרשה היטב. הוא המשיך לגדל את הכנות כדי שהשורשים יתחזקו, ותכנן להרכיב אותם מחדש, הרוכבים המתינו במקרר.

מלאכת ההרכבה הייתה חביבה עליו, עבודה עדינה. הריח של הכופר להגנת הרוכב מהתייבשות היה כמו תבלין מיוחד – פשוט ורענן. מכשיר לחידוד רוכבים לא היה לו, לא הזדמן לו לעשות כל כך הרבה הרכבות, אבל הייתה לו סכין ישנה של אביו שהוא הצליח להבריח לארץ.

את הסכין הזאת להרכבות יצרו לאביו בעלי מקצוע במפעל שהוא ניהל. הסכין הייתה מפלדה מיוחדת והידית שלה הייתה משן לוויתן. הוא רצה להאמין שאביו, אף שנפטר לפני שנים רבות, מביט עליו מלמעלה וצוהל בלבו.

הוא לקח ביד את המזמרה הגדולה וחתך עמוק את הגפן הראשונה, הדליק את הגזייה, העמיד עליה את הצנצנת עם הכופר, קיצר את הרוכב לשתי עיניים, לקח בידו את הסכין האהובה, החזיק, הביט מסביבו, והתחיל.

הוא לא מהיר, עבד בשמחה, ותוך שעתיים, החזיר את הכלים לקופסה, התמתח ותר אחר הסביבה.

היום היה בהיר והרי מואב הרחוקים נראו כמו ענן כחול-אפור. הוא החליט לעשן סיגריה, להאריך את התענוג. הכרם היה ממוקם על טרסות שירדו על מדרון תלול הפונה דרומה. בפינה המערבית, הגבוהה בכרם, צמח עץ בר, דומה לתפוח. לפני כמה שנים היה חלש וכמעט התייבש. מתחת לעץ שכבה אבן גדולה ושטוחה. היה נוח לשבת עליה, וממנה נפתח המבט על המדרון כולו.

הוא התחיל לגזום את העץ, והעץ התעורר, מתכסה בעלווה ירוקה. מדי פעם הוא נח, שתה קפה ועישן תחת העץ, הביט על הכרם ועל הגבעות מסביב, דווקא כאן חשב לעתים קרובות יותר על אביו, וחלם כמה היה טוב אם אביו יכול היה לראות אותו מלמעלה. איך הוא נח בגן העדן הזה ורק חווה חסרה. נחשים דווקא היה בשפע, לא פעם הוא גירש אותם מהאבן הקסומה.

הוא הרים את קופסת הכלים והלך לאבן. שורות הגפנים הישרות עמדו עדיין ללא עלווה, והאדמה הכתומה מתחת לגפנים הייתה דומה לשטיח יקר רקום עם אבנים בהירות.

הגשמים פסקו לא ממזמן, האדמה עוד לא התייבשה וריח של אביב עלה ממנה.

היחסים עם האדמה היו שונים מאלה עם הגשם. האדמה נתנה יבול, אבל גם לקחה לא מעט, והיה צריך לטפל בה, והיא הייתה ממין נקבה, אך לא הייתה לה כוונה משלה, כמו שיש תמיד לנשים. בדומה לגשם היא עשתה הכול בדרך משלה, באופו ישר וצודק – כמה שתיתן לה כך תקבל ממנה.

העץ, כמו הגפנים, עוד לא לבש עלווה. רק פלומה ירוקה כיסתה את הענפים, אחרי גשמי החורף כול הגבעות לבשו ירוק והכול היה נקי, בהיר, וסמיך.

הוא התיישב על האבן, הוציא נייר וטבק, גלגל סיגריה, והרגיש שמישהו מביט עליו. הוא הרים את הראש – השועל ישב מולו והבעת חיבה על פרצופו. כמו בפעם הקודמת השועל בחן אותו, הוא לא זז כדי לא להבהיל את השועל, אבל הוא אפילו לא חשב לפחד. שניהם ישבו והביטו אחד על השני ללא כל תזוזה ובשקט מוחלט. אור השמש האביבי, רך ונעים, זרם מהגב האדמדם של השועל אל בטנו הצהבהבה, ומשם הלאה אל הזנב וממנו לאדמה. היה נדמה כאילו השועל עצמו מאיר קצת.

אחרי דקה השועל התחיל לסובב את ראשו מצד לצד בתנועות אטיות ועדינות.

הוא הדליק את הסיגריה. השועל ישב ובחן אותו.

טוב שאני יושב מול הרוח והעשן לא מפריע לשועל, הוא חשב. כמו בפעם הקודמת, כאשר הסיט לרגע את מבטו כדי לבדוק רגע מה השעה, השועל נעלם.

הקיץ הגיע והוא פגש את השועל לעתים קרובות.

השועל תמיד הופיע באופן פתאומי וישב כאילו קבע פגישה מראש.

תמיד, בזמן שהם הביטו אחד על השני, משהו הקל על נשימתו והוא נזכר באביו.

כל אותו הזמן שהוא הביט על השועל החבר האדמדם שלו ישב בשקט גמור, רק כשניתק קשר העין – נעלם.

כאשר טרקטור זוחל על המדרון התלול מכוסה האבנים צריך לשמור על גז קבוע, אסור לבלום. המרסס מרעיש וכל הזמן צריך לסובב את הראש לאחור, לבדוק את הדיזות. בלתי אפשרי למצוא שום דבר על הקרקע, מתחת לגפנים. גם בזמנים כאלה ראה את השועל.

הוא נעצר, הניח את המרסס, דומם את המנוע, שקט אחז אותו ושניהם הביטו אחד על השני.

אם מישהו אחר היה אתו בכרם – השועל לא הופיע. הוא לא סיפר על השועל. בעצם, לא היה לו גם למי לספר.

גם בסתיו המשיך השועל לבוא. משהו השתנה בהתנהגותו. השועל כבר לא ישב לגמרי בשקט, לפעמים קם, עשה כמה פסיעות והתיישב שוב. הוא הביא אוכל לשועל, ולמרות שבעלי חיים רבים ביקרו בכרם הוא היה בטוח שרק השועל אוכל את הצידה.

אחרי הבציר אין הרבה עבודה בכרם, אבל הוא בא, הביא אוכל לשועל, וראה אותו מדי פעם.

עם בוא החורף החלו לבנות את הגדר.

דיברו על כך כבר מספר שנים. לא הייתה גדר מסביב לישוב, רק שרידי גדר תיל חלודה נשארו בכמה מקומות, הוא בעצמו סילק את השרידים הללו, בזמן שנטע את הכרם.

קבעו אספת חברים ודנו ארוכות. היו כאלו שרצו להעביר את הגדר כך שהכרם ישאר בחוץ, ממילא הכרם לא היה שייך להם.

 הגדר הוקמה, הכרם נשאר בפנים, והם חשבו שהכרם שייך עתה גם להם.

אחרי שהגדר הוקמה השועל הפסיק לבוא, ייתכן שהוא לא אהב את הגדר, לא כול אחד רוצה לחיות מעבר לגדר.

שועל .מהויקיפדיה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן