מאמר זה מתבסס בחלקו הראשון על מאמר בבלוג של ד״ר בורוכוב

פרופסור דן אריאלי, בספרו “לא רציונלי ולא במקרה”, מסביר באריכות את החשיבות של אמון ואמינות בקהילת העסקים כתנאי הכרחי לשגשוג כלכלי, וכי יושר ואמירת אמת הם תנאי לקיומו של אמון ואמינות.

עטיפת ספרו

עטיפת ספרו של דן אריאלי “לא רציונאלי ולא במקרה” במהדורה העברית. 


כמה משפטים מן הספר (מעמודים 178-179 בקיצורים): “מדוע היושר חשוב כל כך? מפני שאחת הסיבות לכך שארצות הברית מחזיקה בעמדה של כוח כלכלי בעולם היא היותה אחת האומות ההגונות בעולם בסטנדרטים של הפיקוח התאגידי, או לפחות נחשבה ככזו. בשנת 2002 דורגה ארצות הברית במקום העשרים בין מדינות העולם מבחינת יושרה (לפי אותו סקר דנמרק, פינלנד וניו זילנד דורגו ראשונות). גל שערוריות בעולם העסקי בשנים האחרונות גרם לעמודי העסקים בעיתונים האמריקניים להיראות כמו עמודי הפשיעה והמשטרה. במילים אחרות, האמריקנים יורדים כעת במדרון התלול, לא עולים בו, ועלול להיות לכך מחיר אדיר בטווח הרחוק.”
“אם מעניין אתכם לראות הוכחה על דרך השלילה הסתכלו על החסרונות של חברה שאין בה אמון. יש כמה מדינות מסוג זה. בסין המילה של אדם במחוז אחד כמעט אף פעם לא תופסת במחוז אחר. אמריקה הלטינית מלאה במונופולים משפחתיים שמחלקים הלוואות לקרובי משפחה (ואינם מפסיקים את האשראי כשבעל החוב אינו עומד בהתחייבויותיו). איראן היא דוגמה נוספת למדינה כזו. תלמיד איראני סיפר לי שבעסקים שם חסר בסיס של אמון. לכן אף אחד לא משלם מראש, אף אחד לא מציע אשראי, אף אחד לא מוכן לקחת סיכונים. אנשים מוכרחים לשכור עובדים מבני המשפחה, כי רק בתוך המשפחה קיימת רמה כלשהי של אמון. האם הייתם רוצים לחיות בעולם כזה?”
בזמן שאריאלי כתב את הספר (2007) הוא לא היה יכול לחזות את ההידרדרות של האמון בקהילת העסקים בארה”ב. לאחר משבר אגרות החוב “המגובות” במשכנתאות, התברר שהם בעצם הונו את לקוחותיהם כאשר הציעו להם, או המליצו להם, להשקיע באגרות החוב האלה, ובדואלים פנימיים שנחשפו תיארו את אותן אג״ח כ״זבל״.
אמנם היו כבר דוגמאות להפרת אמון מצד חברות כאלו, למשל כמו בפרשת פשיטת הרגל של חברת Enron, שעירערה את האמון של המשקיעים בדו״חות הכספיים של חברות שמניותיהן ואגרות החוב שלהן נסחרות בבורסה.

המצב בישראל איננו יותר טוב, הן בתחום הכלכלי והן בתחום הפוליטי. אחרי “התספורות” הגדולות בחברות כמו דלק נדל”ן, אפריקה ישראל להשקעות, אלביט הדמיה, ועוד, התערער האמון בדו״חות של החברות ובדירוגים שנותנות להן חברות הדירוג, שאמורים לתאר את המצב הפיננסי ואת יכולת הפירעון של החברות.
חברות מסחריות רבות מתנהלות עם לקוחותיהן בתחום האפור שבין פרסום לגיטימי ובין הונאה. חברות תקשורת נהגו להעלות את המחירים שהן גובות מלקוחותיהן מפעם לפעם, כשהן מסתמכות על כמה אותיות קטנות בתנאי ההתקשרות של הלקוחות. חברות רבות שמשווקות מוצרי צריכה אף הן מתנהלות על הגבול שבין פרסום לגיטימי ובין הונאה. איך צריך להתייחס לחברת עץ הזית שמשווקת שמן בשם “זיתולה” כאשר על הבקבוקים כתוב: “שילוב של זית וקנולה”, ובפועל הוא מכיל רק 10% שמן זית (שושנה חן, ידיעות אחרונות 30.8.2019), או לחברת “טרה” שמשווקת מעדן “חלב עם שוקולד” שמכיל 2.8% שוקולד (כ-8 גרם מתוך 170 גרם).

בישראל חוסר האמון בתחום הפוליטי הרבה יותר חמור, כאשר ראש הממשלה מר בנימין  נתניהו נוהג להפיץ באופן קבוע בדותות ושקרים. למשל כאשר פירסם ביום הבחירות הראשונות של 2019, באפריל, שהערבים נוהרים באוטובוסים להצביע, והמציאות היתה הפוכה : שיעור ההצבעה של הערבים היה נמוך בכ- 10% משיעור ההצבעה של כלל האוכלוסיה, ולא היו שום הסעות מאורגנות של ״עמותות השמאל״.
המכון הישראלי לדמוקרטיה פירסם סקר שמעיד עד כמה העמיק חוסר האמון של הציבור בממשלה. הסקר בוצע מספר שבועות לפני הבחירות בספטמבר 2019, ונערך על ידי צוות בראשות קרנית פלוג שהיתה עד לאחרונה נגידת בנק ישראל. 45% מהציבור נתנו למדיניות הכלכלית של ממשלת נתניהו היוצאת ציון נמוך, בגלל סדרי עדיפויות גרועים וחוסר האכפתיות של ההנהגה למצוקות של האזרחים. 26% מהציבור נתנו ציון נכשל, ורק 24.5% נתנו ציון טוב. רוב הציבור בדעה שנדרשת הגדלה של תקציבי הבריאות, החינוך, הרווחה, והתחבורה. 93% מהציבור בדעה שצריך להגדיל את חלקו של תקציב הבריאות על חשבון סעיפים אחרים בתקציב המדינה. 82% חושבים שצריך להגדיל את תקציב החינוך. 71% מצדדים בהגדלת תקציב התחבורה.
אבל, לכאורה פרדוקסלית, רק 37% מוכנים לשלם יותר מיסים בכדי לממן את הגדלת תקציבי השירותים החברתיים שהם תומכים בה. 75% מאלה שאינם מוכנים לשלם יותר מיסים, אמרו כי הסיבה לכך היא שהם פשוט אינם מאמינים שההכנסות הנוספות שיגיעו לקופת המדינה יופנו לתוספת לשירותים האזרחיים שבהגדלתם הם תומכים. יתרה מזאת, הם אינם מאמינים בכלל להצהרות או להבטחות הכלכליות של הממשלה.
הממשלה בראשותו של בנימין נתניהו הרוויחה את חוסר האמון הזה ביושר. אם כאשר ראש הממשלה מבקר בצפון ומבטיח תקציב של 20 מיליארד שקל לחיזוק ועידוד הצפון, והתושבים במושבים זרעית ושתולה (שני מושבים על גדר הגבול במקום שבו נחטפו ונרצחו אהוד גולדווסר ואלדד רגב, אירוע שבעקבותיו פרצה מלחמת לבנון 2) והתושבים במושבים דובב ואביבים ובקיבוץ מלכיה (הנמצאים על גבול לבנון מול הכפר השיעי מארון א-ראס) עדיין מחכים, מדוע שמישהו יאמין להבטחות של ראש הממשלה?
להלן ציטוט מתוך כתבה שהתפרסמה באתר וואלה ב- 15.12.2016 :
“במהלך השנה האחרונה שמעו תושבי הצפון אין ספור הבטחות מראש הממשלה בנימין נתניהו ומשריו להכליל בתקציב המדינה הקרוב את התוכנית הלאומית לחיזוק הגליל ולתקצב אותה ב- 18 מיליארד שקל. אולם כמו בעבר גם בחודשים האחרונים המציאות טפחה על פניהם כשהתבשרו כי התוכנית אינה נכללת בתקציב שיאושר עד סוף השנה”.
ההתנהלות של הממשלה בשנים האחרונות היתה של פרסומים שתכליתם ליצור רושם כאילו דברים נעשים, כשבפועל לא נעשה כלום. למשל: הממשלה החליטה בשנת 2014 להקים בית חולים ציבורי חדש בנגב. ההחלטה התקבלה אחרי שורת פרסומים על מצב הרפואה בנגב, ואחרי שהתארגנה מחאה קבוצתית של תושבים בדרום שדרשה שהממשלה תפעל לשיפור מצב הרפואה. באותה החלטה כלולה החלטה שעד ספטמבר 2016 יפורסם מכרז להקמת בית החולים. מאז ספטמבר 2016 חלפו כבר שלוש שנים והמכרז עדיין לא פורסם.
עוד דוגמה: הממשלה החליטה ב- 2008 להעביר את “קריית המודיעין” ממרכז הארץ לנגב. ב- 2015 מבקר המדינה כתב כי לא רק שההעברה לא התבצעה, היא אפילו לא נראית באופק. נכון ל- 2019 צה”ל עדיין מתנגד להעברה, מכיוון שלא נסללה מסילת ברזל ולא הוקם קו רכבת פעיל ממרכז הארץ לאתר שבו אמורה לקום “קריית המודיעין”.

מתקבל הרושם שראש הממשלה אימץ גישה ש”החלטות” הן כלי ליחסי ציבור או לזריית חול בעיניים, ולא לביצוע ממש.
מה שבאמת מפתיע הוא שבכל זאת רבע מהאזרחים חושבים לפי הסקר שהמדיניות הכלכלית של הממשלה טובה.

ד״ר סטופ מוסיף :

לאבדן האמון בחברה משמעויות חורגות בהרבה מכלכלה בלבד. אם נשווה בין המדינות שהוזכרו על ידי ד״ר בורוכוב, או בכלל מדינות עולם שלישי, ובין המדינות הידועות בסולידריות החברתית הגבוהה שלהן, מדינות סקנדינביה, אפשר לראות כיצד האמון משפיע על כל האספקטים שבחברה (הגרף למטה, מויקיפדיה).

ההשפעה מתחילה ברמה הבסיסית ביותר, הבטחון האישי. במדינות עולם שלישי האלימות נפוצה ביותר לעומת מדינות מערביות, ובפרט הסקנדינביות. באיזה מדינות זרים ונשים יכולים להכנס לכל מקום בעיר בלי לחשוש, ובאיזה מדינות עלולים להשדד לא רק בעיר אלא גם בדרכים? יוצאת הדופן במערב היא כידוע ארה״ב שבה הבטחון האישי גרוע, ובפרט הבטחון בכך שאפשר להפקיד את ילדיך בידי אנשים אחרים – בעיה שגם בישראל עכשיו הופיעה עם הגילויים האחרונים על התעללויות בגני ילדים – אבל בארה״ב היא קטסטרופה לאומית עם מקרי הירי ההמוני בבתי ספר. כמובן שיש לכך גם השלכות שליליות על הנכונות לשלוח ילדים לבית הספר ועל רמת ההשכלה הכללית.

גם ברמה הכלכלית הבסיסית ביותר, לא המקרו-כלכלה שד״ר בורוכוב כותב עליה, אלא הפעולה הפשוטה של קניה בחנות, לאמון יש חשיבות. אם אנשים מרגישים שמרמים אותם בכל מקום, וכשנכנסים לחנות צריך לבדוק בשבע עיניים – זה משפיע. כמובן על הנכונות לקנות, אבל גם על היחסים הבינאישיים, ושוב על רמת האלימות בין האזרחים.

ולבסוף, לכל אלו יש גם השלכות בריאותיות. לא במקרה בארה״ב תוחלת החיים היא הנמוכה מבין המדינות המפותחות, ובאזורים מסוימים בארה״ב היא בכלל כמו במדינות עולם שלישי, ובסקנדינביות תוחלת החיים הארוכה ביותר. מחקרים הראו שוב ושוב שעצם ההרגשה של תמיכה חברתית, שאנשים אחרים דואגים לך, שאתה חלק ממשהו גדול יותר מעצמך, החברה כולה, ושאם יקרה לך משהו, יהיה מי שידאג לך – בפני עצמם מיטיבים עם הבריאות ואף מאריכים את תוחלת החיים. יש המסבירים כך את תוחלת החיים הגבוהה אצל חרדים בישראל, על אף שהם עניים ובתחתית הסולם הסוציו-כלכלי, ולפיכך היו אמורים להיות עם בריאות גרועה. ויש גם טענה כי הקשרים החברתיים החזקים אצל נשים, מאריכים בפני עצמם את תוחלת החיים שלהן (מלבד כמובן ההבדלים הפיזיולוגיים).

אסיים בהערה אישית. בעיני בלתי נסבל ש״מנהיג״ עוסק בפירוד בין קבוצות, בהסתה של קבוצות זו בזו, ובפירוק החברה. לדעתי זה ההפך ממה שמנהיג אמור לעשות. פירוד כזה והסתה כזו רק מחלישים, את החברה כולה, וכל קבוצה בנפרד. זה אולי נשמע ״ניו-אייג׳י״ אבל שנאה פשוטו כמשמעו גרועה לבריאות האישית והחברתית, והסובלנות ההדדית ותחושת השייכות החברתית, טובות לבריאות.

רמות אמון גבוהות יותר במדינות שיוויוניות יותר - ויקיפדיה
רמות אמון גבוהות יותר במדינות שיוויוניות יותר – ויקיפדיה

עטיפת ספרו של דן אריאלי באנגלית .אמזון

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן