ד״ר אמנון סטופ, עורך מדור ההמלצות והעורך המדעי של יקום תרבות, ממליץ על

פרויקט אתר פנטסיה 2000

חובבי מדע בדיוני ופנטסיה, ובמיוחד מי שהיו בגילאים מסוימים בשנות ה-80, זוכרים היטב את מגזין פנטסיה 2000. יוזמה של כמה משוגעים לדבר שהיו מוכנים להשקיע זמן וכסף (ולהפסיד אותו, אלא מה) כדי להביא את בשורת המדע הבדיוני לישראל דרך מגזין כמו שהיה מקובל בחוץ לארץ. פנטסיה 2000 היה מגזין ברמה גבוהה מאוד, שהביא תרגומים מצוינים לסיפורי מדע בדיוני ופנטסיה מצוינים, וגם חדשות מתחום המד״ב והפנטסיה בכלל – כנסים, אירועים, אנשים, וגם ידיעות מדעיות.

מייסדי ועורכי המגזין דאז, ד״ר אהרון האופטמן, שהמשיך להיות פעיל בתחום והיה גם ממייסדי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה, ואלי טנא, פתחו פרויקט באתר מימון ההמונים הדסטארט, שמטרתו להעלות את כל גליונות פנטסיה 2000 למרשתת.

ביקום תרבות הבאנו מפעם לפעם צילומים של סיפורים מהמגזין, באישור כמובן, אבל כאן מדובר על ממש העלאת כל הפרויקט המדהים לזמנו, ולמעשה גם כיום, בצורה קריאה ונגישה.

לדעתי כל חובב מדע בדיוני ופנטסיה, ואולי אפילו כל חובב ספרות, ראוי שישתתף ויתמוך במאמץ. אני תמכתי.

פרויקט אתר פנטסיה 2000

ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות ממליץ על

הסרט “כאן ועכשיו” של הבימאי רומן שומנוב

תמונת הסרט כאן ועכשיו באדיבות לילה סרטים צילם זיו ברקוביץ
תמונת הסרט כאן ועכשיו באדיבות לילה סרטים צילם זיו ברקוביץ

מתי לאחרונה ראיתם סרט ישראלי מקורי שמדבר על המצוקות החברתיות של הדור השני והשלישי של עולי ברית המועצות לשעבר? זהו סרט חזק שחודר ללב, וחושף את הציבור למה שקורה בישראל השנייה במעוזים הכי קשים של החיים. מצד אחד, קשיים חברתיים ותרבותיים של חברה של מהגרים שמנסים להשתלב בתוך הישראליות הלא פשוטה. ומצד שני קשיים כלכליים של חברה שחיה בישראל השנייה, הנסתרת מן העין, שבה יש גזענות ואפליה כלפי עולים חדשים. זהו סרט שהוא קודם כל מסמך חברתי נוקב כלפי החברה הישראלית וגם כלפי החברה הרוסית. והכול נעשה דרך המוסיקה, שיש לה תפקיד משחרר. צריך להגיד, ראינו כבר סרטים על מוסיקה ומצוקות, הן של אתיופים בארץ והן של שחורים בארצות הברית, אבל החידוש פה הוא של מוסיקה שחורה שמנוגנת על ידי לבנים, שמתחברים למוסיקת שוליים ומנסים להצליח בה, כי גם הם נמצאים בשולי החברה הישראלית.
אז מה מסופר פה? דרמה המסופרת דרך ארבעה חברים, צעירים מהגרים משכונת עוני באשדוד. הם מנסים לשרוד בחיי היומיום שלהם, מקימים להקת ראפ, ומקדישים את כל זמנם לחזרות לקראת האודישן לפסטיבל המוזיקה הבינלאומי, שיערך בקרוב. החבר’ה מאמינים שהניצחון בפסטיבל יאפשר להם להשמיע את קולם, ועל ידי כך, להשפיע על המציאות הקשה סביבם.
חלומם להשתתף בתחרות עומד על סף התרסקות, כאשר אנדריי, הגיבור הראשי, חווה משבר בחייו המשפחתיים, דבר שהופך למכשול בדרכם להשגת המטרה. אביו של אנדריי מאושפז מזה כמה חודשים בבית החולים, ואנדריי נאלץ לטפל לבדו באחותו הקטנה. הוא מנסה בכל כוחו לתמרן בין הטיפול באחותו, עבודתו, החזרות לקראת האודישן, והחוב הענק שנוצר עקב אי תשלום סדיר של המשכנתא מאז שהאב מאושפז בבית החולים.
כשהבנק מאיים לעקל את דירתו, מערכות הרווחה מתערבות בכדי להתריע כי אחותו הקטנה תועבר לחיות במקום אחר. אנדריי מרגיש שנכשל, ומוצא את עצמו חסר אונים מול המציאות אליה נקלע, מה שדוחף אותו בסופו של דבר, לחפש פיתרון בעולם התחתון. מתוך ניסיונם הנואש לעזור לאנדריי, חבריו ללהקה מסכנים לא רק את הסיכוי להגשים את חלומם, אלא אף את חייהם.
הסרט משוחק על ידי שחקנים לא מקצועיים ולא מוכרים שעושים עבודה נהדרת (כמו עג’מי בזמנו). הסרט זוכה פרס אופיר למוזיקה המקורית, וזוכה פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל טרנסבאיקליה, רוסיה. הסרט זכה בפרס ראשון בתחרות הפיץ’ של פסטיבל ירושלים Pitch Point. לכו לראות.

 

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

הסרט סקין skin

תמונת הסרט סקין
תמונת הסרט סקין

זהו סרט קצר אמריקאי משנת 2018, בבימויו של גיא נתיב, שגם כתב את התסריט יחד עם שרון מימון לפי הרעיון המקורי של מימון, ובהפקת רעייתו של נתיב, ג’יימי ריי ניומן. הסרט זכה בפרס האוסקר בקטגוריה של הסרט הקצר הטוב ביותר בטקס פרסי אוסקר ה-91 בפברואר 2019, והפך את גיא נתיב לקולנוען הישראלי השני – 50 שנה אחרי משה מזרחי – שזוכה בפרס הנכסף.

עתה מתעורר עניין מחודש בסרט הקצר: גיא נתיב השלים השנה את הסרט Skin הארוך, והגיע ארצה לרגל הקרנתו בפסטיבל חיפה ה- 35 בחול המועד סוכות, והקרנות מסחריות ברוב בתי הקולנוע החל מ- 24 לאוקטובר 2019.

Skin הקצר הוא 20 דקות טעונות של עלילה מהודקת בה המתח עולה ולא מרפה, עד ליריית הסיום. גילום מופתי של דמויות מדויקות יורה למטרה את האמיתה: שנאת האחר והשימוש בנשק חם יוצאים מכלל שליטה ופוגעים במשפחה פנימה. 

במרכז הסרט משפחה אמריקאית לבנה גזענית, נאו-נאצית: אמא-אבא-ילד כבן 10. יש אנשים כאלה באמריקה, ולא מעט, במיוחד בעידן הנוכחי של Trump. הם שרים שירים כוחניים-גזעניים, יורים בבקבוקים. הילד אהוב ע”י שני ההורים. האב – ג’ונתן טאקר היהודי בתפקיד של נאו-נאצי – מחנך את בנו ברוח הגזענות: עושה לו תספורת קצרה, כמעט בסגנון גלוחי הראש, מלמד אותו להפעיל נשק, גאה מאוד, כשהילד פוגע במטרה, ומכריז עליו כעל הדור הבא.

בזמן הקניות בסופר מתרחש מפגש עם אדם שחור, אשר אשתו ובנו מחכים לו במכונית במגרש החנייה, שתחילתו ביצירת קשר עין ידידותי עם הילד הלבן, והמשכו טרגדיה לשתי המשפחות.

אנשים מסתכלים על החיצוניות, על העור, לא מתעמקים, לא מקשיבים. דווקא הכלב מזהה את האיש ששב הביתה בשינוי צורה, ולא בני משפחתו. הכלב אומנם גדול, מגזע של כלבי תקיפה, אך לא מאיים על אף אחד, האנשים – כן. הם מסכנים את ילדם: בתעלול מזעזע של גרירת ספה עם ילד ישוב עליה ע”י רכב נוסע במהירות בדרך עפר, המכונה couch surfing , ובמרוץ עגלות בסופר. כמה אבסורדית הפקדת נשק חם בידי ילד, שאינו בוגר דיו להפעלת שיקול דעת, בטרם המודעות של גודל האחריות של האחיזה בנשק. יפה בעיניי עיצוב דמותה של אימו של הילד, המגולמת ע”י השחקנית העולה דניאל מקדונלד. היא דרוכה ושומרת על איזון עדין. היא מעוניינת לרצות את בעלה, כדי שהאלימות הטבועה בו לא תופנה כלפיה, אך מנסה למתן את השפעת חינוכו של בעלה, ולהגן על בנה בפני הסכנות: שלא ישתה אלכוהול, שלא יגלוש בספה מחוץ לטנדר.

הסרט חזק ומהודק כמו אגרוף. יש חוכמה בהדגמת פשע השנאה על הנאו-נאצים ה”מתונים יחסית”: יש רגע בו הילד הלבן, הנמצא בתהליך חניכה של שנאת שחורים, יוצר קשר אנושי עם אדם שחור. שערו של הילד קוצץ, אך אינו גלוח ראש. אף ראשו של אביו מגולח חלקית בלבד, והוא שומר על קוקו דליל. האב מקועקע, כולל צלב הקרס, אך ללא קעקועים על הפנים. הבריונים מכים את האדם השחור, אך אינם הורגים אותו, אינם יורים בו. בכך הסרט אומר לאמריקאים ולכל צופיו: יש גזענים קיצוניים יותר, ראו הוזהרתם.

הילד השחור והילד הלבן מחליפים מבטים רבי משמעות. האם הם הדור הבא לשנאה? בתום 20 דקות הסרט השחורים נוקמים את תקיפת חברם – ידם על העליונה, אך זהו רק הסיבוב הראשון של הקרב האלים: העתיד קודר מאי-פעם.

הסרט Skin הקצר זמין לצפייה ישירה ומרובה ברשת.

אני ראיתי אותו בהקרנה ראשונה בארץ על מסך גדול באירוע של  think& drink different בבר הנסיך בתל אביב, בנוכחות היוצר גיא נתיב, אשר לאחר ההקרנה דיבר בפרץ מרץ בעברית ציורית והשחלות של אנגלית עסיסית, על ההרפתקאות האמריקאיות שלו של הפקת Skin הקצר, המרוץ לאוסקר, והפקת הסרט Skin באורך מלא.

 

והנה דעה אחרת.

 

חגית ממליצה גם על

הסרט It: חלק 2

תמונת הסרט זה It חלק 2
תמונת הסרט זה It חלק 2

בשנת 1986 יצא לאור ספרו של סטיבן קינג “זה” (it). בשנת 1990 הוא עובד לסדרת טלוויזיה, ובשנת 2017 יצא החלק הראשון של העיבוד הקולנועי של עלילות הספר המחזיק 1138 עמודים במקור בשפה האנגלית, ו- 991 עמודים בתרגום העברי. בחודש ספטמבר 2019 יצא החלק השני והאחרון של “זה”.

בעיירה הדמיונית דרי מופיעה ישות מפלצתית שמסוגלת ללבוש צורות שונות, אך בעיקר מתגלה כליצן מפחיד עם בלון אדום ועם טורי שיניים מפלצתיות, שנושך את קורבנותיו. חבורת ילדים-מתבגרים, שקוראים לעצמם “מועדון הלוזרים” מתמודדת עם המפלצת, ומגלה שיש קשר בין הופעותיה לבין הפחדים הכמוסים שלהם. בסוף החלק הראשון החבורה מנצחת את הליצן, אך אינה מחסלת אותו, וכולם יודעים שהוא עלול לחזור כעבור 27 שנים.

הדבר קורה בחלק השני, שמוקרן עתה בבתי הקולנוע. הילדים התבגרו – הם בני קרוב ל-40. המפלצת חזרה, והחבורה מתכנסת בדרי. הם שישה עכשיו, כי חברם היהודי התאבד, כשנקרא למלחמה המחודשת במפלצת. המבוגרים עוברים הרפתקאות, וכן נזכרים במלחמתם במפלצת בהיותם ילדים. הדילוגים בזמן הולמים את סגנון הספר, אשר מדלג קדימה-אחורה בתקופת 27 השנים לכל אורכו. האם אפשר להצליח בליהוק של שחקן מבוגר, שיהיה אמין – שיזכיר את הילד מלפני 27 שנה? קשה מאוד. המבוגרים לא דומים לילדים של הסרט הקודם, חסרי חן. הם עייפים מהחיים, שלא עלו יפה במיוחד. בסופו של הסרט, כמו שכתוב בספר, החברים הורגים את המפלצת: עוקרים את לבה ומוחצים אותו בידיהם.

המפלצת הזאת חוסלה ולא תצוץ יותר, אבל הרוע האנושי, אותו היא מסמלת, שריר וקיים. זה מה שטוב ביצירת אמנות – היא בוראת עולם, מושלת בו, ומשליטה בו סדר וצדק.

תגובה אחת

  1. והפעם המלצות רבות ומסקרנות. אין ספק שאיענה להן. תודה לכם, אמנון, ניסים וחגית. תודה ליקום תרבות.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן