לפניכם פרק מספר חדש של אורציון ברתנא “בסיפור עצמו״ (כרמל 2019), ספר פנטסיה ישראלי. החלק השני במה שיהיה אולי טרילוגיה של ספרים, על נער ישראלי שחווה הרפתקאות מוזרות בעולמות מקבילים לאלו של המציאות הישראלית המוכרת, שמציעים חלופות שונות ומגוונות למה שאנו מכירים.

החלק הקודם בטרילוגיה היה “המקום שבו הכול מתחיל״, תל אביב, עמדה, 2011.

ברתנא, מגדולי חוקרי הספרות הישראלית, הוא מבקר חשוב של ספרות זאת וההיסטוריה שלה. הוא עורך את כתב העת “נכון” לפנטזיה, מדע בדיוני, אוטופיה, ודיסטופיה, שבימים אלו יצא לאור הגיליון השלישי שלו.

תקציר הספר על הכריכה:

האם יש מקום שבו נוכל למצוא את כל מה שהלך לנו לאיבוד? האם קיים מקום שבו ממשיכים לחיות גם אלו שחשבנו שכבר אינם בחיים? ובכלל – האם יש דבר כזה, חיי נצח? ובכן, זה תלוי את מי שואלים. אם, למשל, נשאל את יותם לפידות – התשובות שלו תהיינה מעניינות מאוד. והן ככל הנראה גם יעלו בנו חיוך ואולי אף זיק של הבנה והסכמה. יותם הוא נער בן 17, שחי וגדל בתל־אביב. לאחר הרפתקאות ילדותו המוקדמת (המתוארות בספר: ב”המקום שבו הכול מתחיל”), אנו מתלווים אליו לאירועים וגילויים חדשים, מסעירים ויחד עם זאת משעשעים, מפחידים ועמוקים ויחד עם זאת – משמחים ופשוטים להפליא.

אירועים שבהם יותם פוגש דמויות מופלאות, כמו אד”ם הכהן או ישעיהו השלישי, סיטואציות שבהן הוא מגלה חללים נסתרים ברחבי תל־אביב, חווה חוויות יוצאות־דופן, ולא פחות מכך – זוכה להיות עם אהבתו הראשונה, גילת. המסע של יותם כפול ומעורבב: גם מסע פיזי, כאן בעולם הרגיל שלנו, שכולנו פחות או יותר מכירים, וגם מסע מטא־פיזי – בתוך עולם שנמצא קצת הצידה מן המציאות שאנו מכירים – עולם שמתברר לנו שהוא לא פחות מוחשי מן הרגיל, אולי אפילו יותר, ושאפשר להרגיש אותו בגוף ואפילו לנהל עליו שיחות בשפה פשוטה ולא מסובכת.

עכשיו, נניח שיש דבר כזה חיי נצח. ונניח שאמנם כן – שום־דבר לא הולך לאיבוד. האם זה בכלל טוב לנו? האם זה משמח? אם נשאל את יותם לפידות – התשובה שלו ככל הנראה לא תהיה מה שחשבנו. התשובה שלו תהיה לקחת אותנו יחד איתו במסע הגילויים שלו, בדרך המרתקת הזו שפותחת בפנינו מציאות עם מסתורין מתוק ואהבת חיים שובת לב. התשובה של יותם תהיה להתלוות אליו כאן, בסיפור עצמו, ולהגיע יחד איתו אל הסיום הזמני, תחנה במסע, וגם אל מה שיהיה בהמשך, שעוד יבוא.

מתוך ‘בסיפור עצמו’:

פרק שישי: ערב נעים בביתה של משפחת ברזילי בצפת

הטיול הראשון שלהם. עולים על אוטובוס ונוסעים לצפת. כשמגיעים לאזור מושב אמירים, האוטובוס מתחיל לחרוק נואשות. יותם מעווה את הפנים כדי לעזור לו, עושה סימנים ברורים של מאמץ פיזי קשה. גילת יושבת לצדו, התרמיל הגדול שלה מונח למעלה, על המדף, למרות שנוסעים שישבו שם מאחור אמרו בבוקר, כשעלו לאוטובוס, שתרמיל כזה צריך לשים עם כל המזוודות, בתא המטען שבתחתית האוטובוס. יותם אינו יכול להפסיק לפזול לעברו של התרמיל. מה הביאה אתה? איך תישן הלילה? איך תחליף בגדים לפני השינה. הפנים שלה אטומות, היא מסתכלת החוצה, מעבר לחלון, ולא אל יותם שיושב לצדה. פניה לא אומרות מספיק ליותם שמסתכל בהן לעתים קרובות לאורך כל הנסיעה, אולי קרובות מדי, הוא אומר לעצמו, כשהוא מנסה לפענח על מה היא חושבת. “צריך להתאמץ לעזור לאוטובוס הזקן הזה”, הוא אומר לה, והיא נענית למשחק, מפנה פניה אליו ומעווה פנים, ושניהם יחד משמיעים קולות נשיפה משונים, כאילו הם בעצמם האוטובוס. משום שהאוטובוס זוחל בעלייה הזו, מפעם לפעם יותם מספיק לראות עשב בולט בתוך העשבים שבשולי הכביש, וחושב שגם העשב הזה משתתף בעלייה לצפת, באיזו דרך לא ידועה, העשב יחד עם האוטובוס, חלק ממאמץ אחד גדול. לאט הוא מוצא עצמו חושב על העשבים האלה. גם בחצרות ברחוב ריינס, שהן תמיד אפלוליות, וגם מסביב לעצים שברחוב, שגם הם מטילים תמיד צל על עצמם, יש הרבה עשבים וחלק מהם בולטים.

כשהם מגיעים לאזור התחנה המרכזית של צפת, יותם רואה שבשולי הכניסה אל מגרש החנייה של האוטובוסים נשארו לפליטה מספר עשבים, שלא נפגעו מהאוטובוסים ומהמכוניות העוברים שם. הוא מברך אותם בלבו ברכה, מוסר להם הודעה מאותו עשב אחד שראה לפני כחצי שעה בדרך. הלא הם חלק מאותו מאמץ. עומדים להם בשולי הכביש, מסורים לתכנית שלהם. גם אם יידרסו מיד או יבלו מחוסר מים, עדיין הם ממלאים תפקיד שלהם.

הם לוקחים את התרמילים והולכים לאיטם עם בקבוקי קולה במעלה רחוב ירושלים, עוברים על-פני בניין העיריה הקודם, על-פני בית-היולדות שהפך חלק מן המכללה, עד שהם מגיעים לכניסה לצפת העתיקה, ששם יודע יותם, מביקוריו הרבים עם הוריו בצפת, כי יש חדרים להשכרה. בחצר אחת, עליה תלוי השלט “חדרים”, לא עונה איש. בשנייה, הזקנה בחצר הפנימית מסתכלת בהם זמן רב, אבל לבסוף אומרת את המחיר ומראה להם את החדר. זהו אחד משלושה חדרים הממוקמים מסביב לחצר. ביתה בקומה שנייה מעל, והמדרגות אליו חשופות ותחומות במעקה חלוד. יש  לזקנה זו כוח לעלות ולרדת? תמה יותם. החדר חשוך, בנוי מאבנים כבדות הנקראות אבנים ירושלמיות, מסויד, כמו החצר עצמה, במעין לבן-תכלת, או, אולי, תכלת-לבנבנה. באור המועט שחודר מבחוץ קשה לראות אם זו צביעה חדשה או שרידים של פעם. יש בו שירותים פשוטים, ארון עץ חום ישן לבגדים, וילון על החלון, ושתי מיטות, שיותם מתבייש לקרב יחד ולעשותם אחת, כפי שנוהגים הוריו לעשות בבית מעת לעת.

“צהרים. חם נורא. בוא ננוח קצת” אומרת גילת, ונשכבת על המיטה שבחרה לעצמה מן השתיים, בלי לשאול אותו אפילו. כשיותם מתקרב אליה ורוצה לשכב לידה על אותה מיטה, הוא מגלה שהיא באמת מתכוונת לנוח בה, ולא לשום דבר אחר. בהתחלה יותם מנסה. כשהוא לא מצליח להביא את גילת למשהו, הוא חושש שלבסוף ימאס לה והיא תקום ותגיד שהיא רוצה לחזור לתל-אביב, הוא מפסיק לנסות. משרואה יותם שגילת כבר ישנה, הסבה פניה לצד הקיר, הוא קם ויוצא. במרכז החצר הסגורה עומד עץ תאנים. נדמה שהוא עץ זקן אבל הריח שלו חזק וצעיר. החצר מלבנית וסוגרת. השמש עומד לשקוע וצובע הכול בוורוד כתום. כשיותם נכנס לחדר במעין הימלטות, הוא מגלה כי גילת התעוררה והיא יושבת במטה.

הרחוב הראשי של העיר אליפטי. הם עוברים בו פעם אחת ושתיים. זו הליכה טובה, קצת עלייה וקצת ירידה. משפחות מרובות ילדים פוסעות בו, אימהות ועגלות, פעוטות לצדן, ילדה גדולה יותר מחזיקה בידיה אח ואחות קטנים. האב הולך לפנים קצת, מחזיק בידיו ילד, מוצץ בפיו, כיפה על ראשו. אחרי הסיבוב השני לכל אורך הרחוב, יורדים לעיר העתיקה, לקריית הציירים. השעה מאוחרת ומרבית המטיילים חזרו לבתיהם. ירח מלא, והם מתיישבים על מדרגות של אחת הסמטאות, שאינן שונות בכלום ממדרגות הכניסה לבית שלצדם. קשת של רחוב בנויה מעל ראשם, מעליה מעט כוכבים והרבה ירח. מתחתם, ולמטה מהם, המרחב של ואדי נחל עמוד, אחריו מישור מואר, זרוע עצים ושיחים, המוביל אל רכס ההרים, אל הר מירון. הם הביאו אתם אוזניות ודיסק של שירים חסידיים. זהו בדיוק המקום המתאים לו, חושב יותם, כשהוא מפעיל אותו בלי להוסיף מלה.

איזו חמודה היא גילת, עיניים גדולות חומות, אף ישר וקטן. רק הפה קו אופקי קצת יותר מדי, אבל היא יודעת לחייך. אנשים לא הולכים ולא באים. שקט מוזר ברחוב. גם המוסיקה שבוקעת מהאוזניות שקטה. כמו פסים ישרים וגם פסים עגולים על אבני הסמטה. הכביש הוא אבנים ירושלמיות מסותתות, וגם שני הקירות של הסמטה היורדת, בית נוגע בבית, גדר-אבנים של בית אחד נוגעת בגדר-האבנים של שכניו. מעין קיר אחד של בתים רבים מזה ומזה. על המדרגות הם יושבים. רחוב שחלקו מדרגות. קצת למעלה מהם נפגשת סמטתם בסמטה אחרת שמוכרת ליותם. לפני שנים, כשלקחו אותו הוריו לאחד מביקוריהם בצפת, היה בסמטה ההיא.

“אימא, אני הולך קצת לטייל” אמר לאמו והלך בלי חכות לתשובה. בשול הסמטה ההיא הלך, לא בשביל-החמורים שלה. שביל-החמורים קוראים לערוץ הנמוך מפני הסמטה, העובר באמצע מצע האבנים המסותתות שלה. למה שביל-החמורים? כי שם, באמצע הסמטה, הלכו החמורים ומטענם עליהם. שם הטילו את גלליהם ורק שם, כדי שעוברים ושבים לא ידרכו עליהם. ומה עוד עבר בשביל החמורים? מים עברו בו, בערוץ המשוקע באמצע הסמטה, זרמו מים, מי-גשמים ומי-שפכים, גם לכלוך וגם ניקוי הלכלוך. יותר נעים ללכת בשול הסמטה, וכך הלך אז, צמוד לקיר הבתים. ילד טוב, לא מחכה לאימא, אבל נזהר, מסתכל היטב לשני הצדדים. אולי משום כך ראה את זה אז.

ואולי היה מוכרח לראות. הלא היה צמוד לקיר האבנים, עבר צמוד אל שער הברזל של הבית. השער היה קצת פתוח. אולי מישהו יצא להביא מצרכים מן המכולת ושכח לסגרו, אולי השאיר אותו פתוח כי תיכף יחזור, אולי רצה לאוורר את הבית? יותם הציץ פנימה. לבית הזה הייתה מבואה מקורה לבית ומבעדה נראה שהחדר הראשון הוא מרחב שלם. מרחב שלא יכול להיות בו בכלל. אולי לא ראה טוב? אולי היה מוקדם בבוקר והיו עליו קורי הבוקר? טוב, יכול היה להתגנב פנימה, להציץ, לשפר את זווית-הראייה. ובכן, מסתבר שלא יכול, כי לפני שהספיק להחליט אז מה לעשות, השער נסגר. אולי נשבה רוח? בכל אופן, נשמעה טריקה קלה. והטריקה הייתה של מנעול, כי ניסה לדחוף, ככה קצת, ולא הצליח. יותר מזה לא העז. שוב לא יכול היה לראות, לברר לעצמו אם נדמה לו או באמת ראה. בן כמה בדיוק היה אז? כבר בפעם הראשונה כשהציץ היה ברור לו שהוא רואה. נכון, שנים לא רצה לחשוב על כך.  

אז לא העז לנסות שוב. ועכשיו? האם במקרה הוליך לשם את גילת לשבת דווקא באותה סמטה? עכשיו הוא עם גילת. בחור גדול. כבר מתגלח. כבר בא עם חברה. שכרו חדר בעצמם. הנה הם יושבים והסמטה שקטה ומוסיקה חסידית עולה ויורדת מן האוזניות שלהם. היא מנחמת המוסיקה הזו. גם הירח בסדר, אולי הוא אפילו עין טובה. מה יעשו אחר-כך בחדר? מה יעשה הוא אם לא יקרה שם, בחדר, כלום? מה יעשה אם יתחיל לקרות משהו והוא לא יצליח? בינתיים הם כאן, בסמטה, ויש עוד זמן לחשוב מה לעשות.

“בואי נעלה קצת, נלך לסמטה ההיא למעלה. אני מכיר את צפת, ראית שאני מכיר את צפת, ושם כיף לטייל”, הוא אומר וגם מחזיק בידה, מושך אותה אליו. היא נענית וקמה, מנערת את שולי השמלה, אולי חול דבק בה קצת. אולי נמלים, אלה לא ישנות, פעילות ביום וגם בלילה. הרגלים שלה יפות. יותם מנקה גם את מכנסיו, טופח לעצמו על הישבן. למעלה, בסמטה, עוד יותר מואר, אין שם חיפוי אבנים, הסמטה אופקית והירח ממש מעליהם. לאן הם הולכים? אל הבית ההוא.

השער. הנה השער, כבר מרחוק רואים אותו, והשער פתוח קצת. לא, נדמה ליותם כי השער פתוח. זו סתם מחשבת-משאלה שלו, או מחשבת רתיעה. אבל אין על מה לדבר, כי כבר מרחוק רואים כי השער אינו פתוח. אפשר להתקרב, גילת קצת נמוכה ממנו, וזה נוח שהוא מניח את ידו על כתפה והיא אינה מסירה. איכשהו הם הולכים בקצב אחד וזה נוח. הנה הידית במקומה, אפשר למשוך בה, אבל קודם צריך לראות מה זה מחובר אליה.

מחובר אליה פתק לא גדול שהוא מסיר ולוקח כאילו נועד להם, וגילת, לצדו, כתפה תחת ידו, גם היא אינה אומרת כלום, כאילו זה מובן שהם עומדים שם וקוראים באור הירח. אצלו זה טבעי, כי הוא כבר מכיר פתקים. אצלה זה טבעי, כי מי שכותב יומנים גם קורא פתקים בלילות:

שלום יותם,

לא נעלמנו, גם אם חשבת שהלכנו ונעלמנו. כבר אמרתי לך שלא נגמר שום דבר. אף פעם לא נגמר. אבל למה לכתוב? אולי כדי להשאיר פתק גדול ולשכנע אותך להתקרב אל השער הסגור. זהו. אין צורך להרחיב בפתקים. את השיחה עצמה אפשר לקיים פנים אל פנים, ואני כבר מחכה לך. בוא. בואו שניכם.

רפאל

אכן, השער כלל לא סגור. הוא פתוח. ממש כמו אז, כשהציץ. עכשיו הם מציצים ורואים שמישהו עומד במבואה, איכשהו גם היא אינה חשוכה לגמרי. גילת מתקדמת, מוזר שהיא איננה נרתעת, ואפילו לא בתדהמה. בינתיים השער מאחוריהם. יותם לא שם לב אם הוא נסגר או לא. המישהו במבואה מתגלה כרפאל, רפאל שברור לו שהוא מכיר מפעם. מי יודע כמה זמן עמד פה אם בכלל, מאין בא? אבל ברור שאיננו ממהר, עומד בסבלנות, וגם לא ממהר כשהוא ניגש אליהם, פונה אל יותם כאילו לפני מספר דקות דיברו, ולא לפני מספר שנים, כשיותם בחר לעזוב אותו עולם שנעלם אחר-כך.

“חשבת שזהו, שנגמר הקשר?” הוא אומר ומחייך, “הלא אמרתי לך ששום דבר לא נגמר. חשבת שוויתרת על הנצח והנצח וויתר עליך. אז, כשנפגשנו בבית-החולים במחלקת הילדים, כך בחרת. להיות בן תמותה כמו כולם. סתם להמשיך כמה שתמשיך. ובכן, אפשרויות כאלה אינן נעלמות. הנה, עכשיו אתה אדם גדול. ההזדמנות לבחור לא נעלמה, וגם אני ממשיך למלא את השליחות שלי. אנחנו לא מוותרים.”

“אבל, אבל איפה היית? איפה כל הזמן? זה אתה היית כשהצצתי הנה פעם? אז, למקום הזה הצצתי, נכון? וכשנפגשנו בבית-החולים, והצגת את עצמך בפניי, זה היית אתה, נכון?

“ובכלל, למה לא אמרת לי את זה אז? למה לא אמרת לי שעוד ניפגש? למה לא אמרת לי אף-פעם שעוד ניפגש במקום אחר? מה אתה עושה כל הזמן? כל הזמן? מה אתה מסתכל? אתה מסתכל?”

כך יוצאות מספר שאלות לא לגמרי ברורות, לא ברצף הגיוני אחד, מפיו של יותם.

“כל דבר במקומו,” אומר רפאל, “אל תמהר, תיכף אראה לך, ומה אתם עומדים בחוץ, בחוץ זה לא אירוח, הכנסו פנימה.” אומר רפאל בחביבות שלו שיותם מכיר היטב, כאילו  רק לפני שעה נפרדו. בשלווה הוא פותח את הדלת אל החדר. חדר-הכניסה, כנראה. ועל הדלת כתוב מה שלא ראה יותם כתוב על השער: משפחת ברזילי.

וזה לא חדר כניסה. זה לא חדר. זהו אותו מרחב שכבר ראה אז, כשהלך לטייל כאן לבד, לפני מספר שנים. מרחב מרווח ולא תחום. קצת צהבהב ויש בו אור אחיד, נעים למדי גם אם מוזר, בכל מקום שאליו מופנית העין. משהו שיכול לגרום סחרחורת, כי רואים כאן הכול במידה שווה. הם נכנסים ולא ברור על מה הם דורכים, לא ברור איך הם הולכים. במרחב הזה, לא רחוק מהם, אפשר להגיד באמצע, יושבים שני אנשים, גבר ואישה בשנות השישים, לבושים בגדי בית. לא מוטרדים. כישיבה שיושבים בעלי בית בביתם. ברור, הלא זה ערב, גם אם שעה מאוחרת. צריך להגיד שלום למשפחת ברזילי.

“הכירו, משה ותמר ברזילי”, אומר רפאל, “אנחנו מתארחים בביתם. כאן איננו זקוקים לעזרתו של בית-החולים, למרות שלעיר הזו יש בית-חולים בהחלט טוב, לא פחות מאשר בתל-אביב, בנוי היטב ומשרת היטב בני-אדם. שליחות היא שליחות, נכון תמר?”

הזוג לא קם, אבל מהנהן בראשו. הכל בסדר, הם לא מגלים שום סימן של הפתעה, שום סימן של מורת רוח לאורחים בשעה כזו. משה ברזילי נראה קצת יותר שמח מאשר אשתו, תמר. נראה שהוא מחייך חיוך קטן. אבל זה באמת עניין לא-חשוב. כמו כן, בסדר גמור הוא ששלושתם עומדים, כשבעלי-הבית יושבים על כסאותיהם כאילו אין מהומה בביתם, ואין שום דבר שפוגע בשגרתו, שגרה של שעות-ערב ממש מאוחרות.

“ובכן, אני באמת שמח שהגעת הנה מייד כשהגעת לצפת, אם כי עוד מוקדם להיכנס לבית כמו זה של משפחת ברזילי החביבה”, אומר רפאל,

“אתה עוד תמשיך להסתובב בחוץ איזשהו זמן, יש עוד כמה דברים שאתה צריך ללמוד. יש עוד כמה דברים שעליך למלא, אולי אומר – יש כמה דברים שעליך עוד ללמוד לעשות, לעשות”.

“שלום”, אומר משה ברזילי פתאום, נכנס לדברי רפאל שמשתתק מייד, כמו מובן מאליו שהוא, משה, הוא המדבר עכשיו, והוא אומר בלי הקדמות,

“טוב שאתה כאן. מזמן רציתי לספר לך על תולדות המשפחה שלנו.”

איזו משפחה? של מי. כאילו כולם כאן מכרים וותיקים וזו שיחת מכרים נעימה. זה בסדר שהוא רוצה לספר, אנשים מבוגרים אוהבים לעשות זאת, בילוי זמן מועדף עליהם, אבל למה הוא אומר שהוא רוצה לספר לי, שואל עצמו יותם בלבו, הלא לפני רגע אמר רפאל שהגעתי קצת מוקדם מדי. שלא היינו צריכים להגיע כל כך מהר. מובן שאינו אומר זאת בקול רם. הלא לכל דבר יש גבול. בכל אופן, משה ברזילי אינו מחכה לאישור של רפאל, וממשיך באופן טבעי לגמרי,

“ובכן, אנחנו היינו כאן בזמן רעידת האדמה,”

על מה הוא מדבר בכלל? הייתה כאן איזו רעידת אדמה מפורסמת בזמן האחרון? אם הייתה לאחרונה, מה אנחנו עושים כאן עכשיו? והוא אומר “הלא רעידת האדמה האחרונה הייתה כאן מתישהו במאה התשע-עשרה,”

“כן, כן, היו רעידות אדמה רבות גם כאן. אני מספר על זו שנקראת רעידת האדמה הגדולה ונאמר שהתרחשה בראשית שנת אלף שמונה מאות שלושים ושבע. כן, כך מודדים כאן זמן. ובכן, מדובר ברעידת האדמה בשנת אלף שמונה מאות שלושים ושבע. זו שהחריבה את העיר ואת סביבותיה והותירה אלפי הרוגים. ומסביב ערבים ושלטון עות’מאני. ידוע. ידוע.

“אתה לא מתפלא, בחור, שאני אומר לך אנחנו היינו כאן ברעידת האדמה הגדולה? נו טוב, אני יודע שאתה היית שם, בבית החולים, והציעו לך לבחור בחיים נצחיים ולא רצית. אני יודע. הלא היית שם, בבית-החולים. נו, די, אל תתפלא כל כך. ילד שעבר את מה שעברת יודע בדיוק על מה שאני מדבר. מה אתה חושב, שרק אלה שחשבת שמשמשים צוות בית חולים הם אנשי אלמוות? יש עוד כאלה. הנה, עכשיו אתם נפגשים עם זוג, כאן, בבית הזה, הצנוע.”

ומשה מנענע בראשו בצחוק, עכשיו גם הוא מחייך ולא רק תמר ששותקת כל הזמן וממשיכה לחייך, ויותם מוכן להישבע לעצמו שזה גם צחוק וגם לעג. גילת ממשיכה לשתוק. לא נרגשת במיוחד. היא מבינה מה היא שומעת? יותם לא ראה אף פעם נערה בת שבע עשרה כמוה. אבל כמה נערות בנות שבע-עשרה הכיר? אולי את ההיא, שם, בבית הקפה בקינג ג’ורג’ בתל-אביב? אבל את ההיא הכיר בכלל? ובת כמה היא הייתה אז, כשראה אותה? בת כמה צריכה להיות עכשיו? רק פתק ממנה הכיר. והוא עסוק מכדי לחשוב על כך. אסור לו עכשיו לחשוב על כך גם מפני שמשה ממשיך ויותם יודע שעליו להקשיב.

“תאר לעצמך, בחור צעיר, שאתה מחכה למשהו גדול, שאתה יודע שהוא יקרה, אבל אינך יודע איך בדיוק. אתה לובש צורה של אדם מן הישוב”,

וכאן מסיט יותם את מבטו הצידה אל תמר, כבר קודם נדמה היה לו שגם היא מחייכת, עכשיו זה ברור,

“תאר לעצמך אדם מן הישוב, צפתי, מסתובב בשוק, שומע אנשים מדברים על הרעש הגדול שהיה לפני מספר שנים והסתיים בנס. גם הם מחכים לרעש נוסף, אם גם על סמך הפחדים שלהם ולא על סמך הידע שלך. כן, אפשר לקרוא לזה ידע. והם מחכים בפחד רב, כאילו משהו תלוי עליהם למעלה מאוד, כך שאינם רואים אותו בדיוק, אבל הוא גדול כל-כך עד שלמרות המרחק עוצמתו ברורה. הם לא יודעים אם יפול עליהם, אבל הם מדמיינים אותו נופל עליהם ואין לאן לברוח. נופל? לא ברור מאין אבל לוחץ מאוד,״

“וזו האווירה מסביב, בעיר הקודש, אחת מארבע-ארצות, וזה משתלב בתפילה וזה משתלב בשוק, וזה נמצא בחום קיץ ובשלג החורף ובבין-ערביים ובשחרית, בימי חול ובערבי שבתות, וגם כשיוצאת השיירה עם ספר התורה למירון לקברו של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, בערב ל”ג בעומר, ובראשה שמואל עבו עם זקן הכסף הגדול שלו, ועם שומר הראש המופקד לו, חגיגה גדולה, שהחלה רק מספר שנים קודם לרעידות האדמה, עם גאולת קברו של בר יוחאי. אתה הולך אתם ורואה את האיום באוויר גם מעל לשיירה, וכשחוזרת השיירה לצפת בתום חג השבועות, להפקיד את ספר התורה בבית הכנסת הצדיק הלבן עד לערב ל”ג בעומר הבא, אתה שואל את עצמך, האם תצא שוב שיירה כזו בערב ל”ג בעומר הבא? כי לראות בזמן, כמו שאומרים כאן, קשה בבירור.

“כך זה נמשך והולך. ואז, כשקורה מה שאתה מצפה לו כל הזמן, כשקורה הרעש הגדול, הוא קורה בבת-אחת, וכול העולם מסביב נהרס בבת אחת, בהרף עין. זהו הרף-עין ממש, מצמוץ אחד של עין, בו אתה עומד בפני החלטה מיידית…”

“אנחנו עומדים בפני החלטה מיידית,” מתערבת פתאום תמר, “אנחנו עומדים בפני החלטה מיידית, כולנו, בבת אחת. נכון צריך היה צריך להחליט החלטה מיידית, בדברים שקודם קרו, אבל לא החלטה מיידית כל-כך, לא בצורה הדרמתית הזו…”

“כן, את צודקת, סליחה, שוב אני מתערבב בתוך עצמי ומתבלבל”, עונה לה משה, ויותם רואה כי גם פניו של רפאל מרצינות.

“יש משהו שצריך לבדוק כאן”, חושב יותם, “הם מספרים ואני מאמין, אבל משהו כאן צריך עוד להיבדק, משהו צריך עוד להחשב. זה כמו בשיעור, כשהמורה משתדל להסביר ככל שהוא יכול, אבל מצליח רק באופן חלקי, ואני, חוץ משעורי הבית שהוא מטיל עליי, צריך לבדוק יותר ממה שהוא ביקש לבדוק. אני צריך לבדוק לא רק מה שהוא מבקש ממני אלא גם מה שהוא לא מבקש.”

“כן,” ממשיך משה, “כולנו מוכנים כל הזמן וגם מופתעים, זה מה שמיוחד במצב שלנו, גם וגם. לכן, עלינו להחליט בבת אחת. אין מהמוה. החלל הזה והצורה הזו נהרסים באחת. הבית שלנו נהרס. הבית שאנחנו נמצאים בו עכשיו, הסמטה, הרובע, העיר כולה, סביבותיה של העיר נעשים עיי-חרבות באחת. עיי-חרבות באחת. שפה יפה למשהו לא יפה.”

“אתה מבין?” הוא ממשיך לאחר הפסקה קצרה ופונה אל יותם,

“בכל פעם שאתה עומד בפני מצב, שבו אדם בן-תמותה חולף ואיננו, אתה, בן אלמוות, זז הצידה, נקרא לזה כך, זז הצידה, מסב פנים, מסב צורה. לך יש אפשרות ללכת למקום אחר, ואם אתה עושה כך, המקום  חולף ואתה נשאר. אבל ברעש הזה, הרעש שאני מספר עליו, נקבעו תולדות המשפחה שאני מספר אותן לך עכשיו. בבת אחת, כשהכול נהרס בבת אחת, הרחוב, המרחב, אפשר לכתוב על זה שיר”, כך הוא אומר, ויותם לא כל-כך מכיר כתיבת שירים,

“אבל אז לא היה מקום לשירים,” ממשיך משה מייד, “המקום חרב. ואז, כנראה, באותו הרף החלטנו החלטה. כי בבת אחת הופך הבית למרחב הזה שאנחנו נמצאים בו כאן. בבת-אחת, הבית שהיינו בו נעשה המרחב הזה, בבת-אחת הוא נעשה משהו אחר. ואנחנו, שנינו, תמר ואני, וגם בני אלמוות אחרים שנמצאים בסביבה הזו של צפת, בבת-אחת כולנו נמצאים בו. הבן, יותם, היינו כבר במרחב הזה, שוב ושוב ושוב חלפנו בו, כל החלטת המשך קיום עברנו בו, אבל רק עברנו, היינו חולפים בו במעבר מצורה אחת שלנו לצורה אחרת, ממקום אחד למקום אחר. והנה, בפעם הזו אנחנו נשארים, המרחב הקבוע.”

“המרחב הקבוע, אבל לא התמידי. צריך לדייק, משה, כי גם כך אנחנו עלולים לבלבל את הבחור”, מתערב פתאום רפאל וממשיך,

“כי אחר-כך, מששבה העיר ונבנית, המרחב הזה הקבוע משתלב מצויין במה שנבנה בה. אתה פותח את הדלת של בית ברזילי בסמטה החביבה הזו, ויכול להיכנס הנה למקום הנפלא שאיננו חדל. אבל מצד שני”, הוא אומר, “זהו עוד בית אבנים קטן ונעים, אחד מתוך רבים, בסמטה אחת מתוך רבות ברובע העתיק של צפת.”

ותוך שהוא מדבר, הבית משתנה, והם, חמשתם בחדר שקירותיו עבים, שולחן עץ כבד-ממדים במרכזו, שמונה כסאות סביבו, על שנים יושבים משה ותמר, והם, גילת והוא וגם רפאל לצידם, מוזמנים בחביבות להצטרף ולשבת גם הם.

“ראית”, אומר רפאל, “מי שיכול כמוך, יכול גם לראות את שני הדברים רואה את שניהם. כך וגם כך. מי שלא יכול, רואה רק את הבית הזה, כאן, בצפת, משלם ארנונה על ביתו או שוכר חדר בביתו של אחר, נופש ונהנה מהנוף ומהאקלים. טוב, זה קורה קצת פחות לאחרונה, העיר קצת ירדה ממעמדה כעיר קיט קיצית. קצת חבל,” מחייך רפאל גם הוא, “אבל לעניין שאולי מטריד אותך יותר. עכשיו אתה מבין מדוע לא היה שם, בתל אביב שלך, בית החולים, כשבאת לבדוק מה קרה. וודאי שהוא היה, אבל אתה בחרת שלא יהיה. יצאת מבית החולים ובחרת אחרת. כשבחרת אחרת, בית החולים לא היה בשבילך. בשבילך לא היה. בבחירה שלך לא היה. אבל בוודאי שבבחירה אחרת המשיך להיות. והבחירה האחרת הייתה גם היא בך. אז קיבלת את הפתק שלנו שאמר לך זאת, ועכשיו הנה, ראית את הבחירה האחרת בעצמך.”

“וגילת?” לא יכול יותם להתאפק ולוחש, “מה עושה כאן גילת?” הוא אוהב אותה מאוד. הוא פוחד שמה שיוצא מפיו יקלקל. אבל אינו יכול אחרת.

“גילת?” חוזר משה על הדברים בטון שאלה למדני, “גילת? ובכן, גילת, או שראתה גם היא, והיא אתנו כאן וגם כאן, או שלא ראתה ולא שמעה אלא כאן אחד והיא אתנו רק בכאן הזה. יושבת אתנו כאן בערב בבית משפחת ברזילי ונהנית מאירוח חביב ומפתיע של משפחה צפתית קטנה ונעימה. כולם מחייכים סביבה וגם היא מחייכת”

“כמה חיוכים מחוייכים כאן בערב החביב הזה”, ממלמל יותם, כמעט בוכה, והמחשבה שצריך לשמור בתוכו מתפרצת מפיו, “כמה הרבה חיוכים”,

“ומה אתה חושב”, שואלת לפתע תמר, “גילת רואה ושומעת את מה שאתה ראית ושמעת או לא? מה אתה אומר? אני חושבת בחורה חמודה כזו מוכרחה לראות ולשמוע”.

הנה, גם תמר פורצת בצחוק, וגם גילת מצטרפת אליה. אין ספק, זה ערב מאוד משעשע בסמטה הצפתית, שכבר הפך מזמן להיות השעות הקטנות של הלילה.

“כן”, אומר רפאל, כאילו הם איזו קבוצה שכל פעם ראש אחד שבה או פה אחד שבה יכול להמשיך בדברים שאמר קודם פה אחר,

“גילת גם היא רואה וגם היא שומעת. אתה חושב שבמקרה נפגשת אתה? אינך זוכר שכבר ראית אותה מן הצד, שם באותו בית-קפה שברחוב קינג ג’ורג’ באחד מטיוליך הליליים ברחובות תל-אביב? אתה זוכר את הפתק שהשאירה לך, בו כתבה שעוד תפגשו. בוא, אצטט לך כמה שורות מתוכו,” ממשיך רפאל וצוחק:

ליותם ערב טוב,

שמתי לב שראית אותי. אבל אתה צריך לדעת כי גם אני ראיתי אותך. אתה נער חמוד, אבל מרוכז בעצמך, קצת יותר מדי, ולא שמת לב שראיתי אותך וזיהיתי אותך ועקבתי אחריך…

“הו, זה פתק קצת ארוך. אתה בוודאי זוכר. אז לא תכעס אם אדלג מייד לסיום”:

אם אתה קורא פתק זה זאת הוכחה לכך שאנו שנינו עוד ניפגש. בינתיים המשך בהתאם למטרה שקבעת לעצמך. צפוי לך עוד לילה מעניין. ואנחנו? אנחנו שנינו עוד ניפגש. אנחנו צריכים להיפגש. זה יקרה.

שלך

חברה אלמונית

“אתה רואה כמה אני מכיר את הפתק שקיבלת ממעריצה אלמונית,” אומר רפאל, “אם אינני טועה,  לא השארת לו שריד. מייד לאחר שקראת בו לעסת אותו ובלעת, שלא תישער שום עדות מביכה. אתה רואה, הוא ממש עומד מול עיני ואני קורא בו על-פה בבקיאות ובאהדה.” טוב שהוא מוסיף את האהדה, אחרת יותם יכול היה להישבע שיש כאן אפילו סיבה להעלב. איך זה פתק אישי כל-כך ידוע לו כל-כך.

הוא בהחלט נבוך. “מה כולם רואים הכול?” הוא שואל את עצמו, והמחשבה נוראה וזו כבר לא מבוכה עד שהוא לא עוצר בעצמו וצועק בלחישה,

“מה? אני לא לבד גם כשאני חושב שאני לבד, ורוצה להיות לבד ושמח להיות לבד? כל הזמן מישהו מהחבורה מסתכל?”

זו כבר לחישה צועקת שנייה שלו תוך מספר דקות. אולי משום כך נדמה לו שהם אינם שמים לב, כי הנה הם ממשיכים לדבר כאילו דבר לא קרה. אבל לא, רפאל שם לב כי הוא פונה מייד ואומר ליותם,

“לא, זה לא להסתכל, יותם. אף אחד לא מסתכל בך כל הזמן. אתה חושב שכדי לדעת משהו צריך לראות אותו בעיניים. אבל אנחנו רואים גם אחרת. ובראייה האחרת אין רוע. אין כאן שום רוע, וגם אין זו סקרנות לא יפה. אנחנו פשוט יודעים, זה קשה להסביר, אבל כשאנחנו יודעים לא מתפרצים אליך, אלא יודעים לעצמנו עם עצמנו. הדעת יותר עשירה מאשר אתה חושב עכשיו. לא לוקחים דעת ומשתמשים בה. באים אליה ונכנסים אליה, ואתה עוד תדע זאת. אבל שמע, מספיק עם דיבורים ללילה אחד. הנה אתה יוצא מכאן ועם גילת. יש עוד משימות למלא, דברים לעשות, ותעשו זאת יחד, שניכם.”

אם היה יכול להיות אתה עכשיו לבד. וכלל לא כאן, לא בעיר הזאת. שם, כמו שהכיר אותה ברחוב הלילי. כבר היה יודע לאן ללכת, לטמון בה את ראשו ולנסות להעלם בה, להעלם אתה יחד. כל כך נעים, שאינו מרגיש צורך לבדוק את המחשבה. ממילא אין לו זמן להמשיך ולהתענג בהרהורים האלה, כי רפאל ממשיך מיד,

“אל תענה לי. אל תגיד דבר. אתה שמח שתעשו את זה יחד. אני בטוח. וזאת בחירה שלך, וזו תמשיך להיות בחירה שלך. לגמרי. ואתה תחליט אם לצרף גם את גילת. ומה שתחליט, תחליט אתה, תחליטו ביניכם, דבר לא יתערב בכך.”

יותם לא עונה, הוא לא יכול לענות. הרגשות עולים ועומדים בגרונו, חונקים. כמה פשוט, כאילו מובן מאליו, רפאל מדבר על דברים שהם קשים כל כך. הדברים הבלתי ניתנים לעשיה נאמרים על ידו כאילו זה היומיום שלו. יותם מוכרח לעשות משהו ולא כאן.

“בוא אתי”, הוא אומר לרפאל ומושך בשרוולו, “בוא נצא החוצה”. השרוול של רפאל חלק, יותם מרגיש זאת גם בצווארו כי רפאל מייד שם את ידו על כתפו של יותם, וככה הם יוצאים אל הלילה הצפתי.

כשהיו בבית כבו חלק מפנסי הסמטה, השמים כהים והכוכבים בהירים מאוד. אורות העיר נחלשו. כבר מאוחר בלילה, ואנשים הלכו לישון וכיבו את האורות שלהם. מרחוק, מעבר לנחל עמוד, אורות כפר שמאי ואורות מירון חלשים. משהו ענני, גבוה מאוד פרוש בכיפת הרקיע. קו ערפילי שפוך ומסתבר כי אינו ענן. אומרים שרואים את שביל החלב עצמו בשמי הלילה, וזה מה שנראה כאן בצפת. חלב בשמיים בעיצומו של הלילה. יותם אינו מוכן לזוז מכאן לשום מקום אחר. הם עומדים בשולי הסמטה, ליד שיח בר שצמח מעצמו בין האבנים, יותר מתוך הקיר מאשר מתוך קרקע הסמטה. באפלה השיח הוא גוש לא ברור. יותם תופס קבוצה של עלעלים וממולל אותם בידו. כמו נייר זכוכית הם בין אצבעותיו, מחוספסים וקשיחים. הוא חושב לעצמו שאותו אובך לבנבן שעומד גבוה בשמיים אינו מובן לו כלל, אבל גם השיח ששורט את אצבעותיו עכשיו אינו מובן לו באותה מדה. הם שייכים לאותה חידה עצמה. ומה לא שייך לה? והוא. הוא, עד כמה שיתאמץ, לא יצליח לראות ממנה יותר משראה עכשיו.

“רפאל. אני מאמין לך. כבר הוכחת לי שאני יכול להאמין. אל תגיד לי עכשיו, מה שאמרת לי כשנפגשנו אז, אל תגיד שגם האחרים בסדר, אל תגיד שאתם כולכם דבר אחד. וככה וככה. הבן אותי, רפאל, אפילו אם אני אומר שטויות, אפילו אני טועה טעות מרה. מותר לי. מותר לי. מותר, מותר. אני רק בן שבע עשרה. כבר חשבתי שזהו שאני ממשיך בחיים שלי ככה, ועכשיו אני רואה שלא. בחרתי לא בדרך שלכם, בחרתי בחיים חולפים, כדי בינתיים לחיות חיים שאני יכול, לא לעמות במשימות ענק שאינני יכול לעמוד בהן. רפאל, אני רק בן שבע עשרה. תראה, מה אתם מפילים עלי.”

רפאל ממש מחבק אותו. שקט הוא יושב ליד יותם על ספסל חשוך בסמטה החשובה. הפנס מעל כבה.

“אתה חושב שאני לא בן אנוש? אתה חושב שהפער בינינו כל-כך גדול? הוא לא גדול גם אם היית בן-חלוף שלא יכול היה לבחור אחרת. אבל אתה יודע שאנחנו מאוד דומים. אני בחרתי באין-חלוף ואתה, בינתיים, בחרת בחלוף, אבל שנינו שייכים לאותו סוג של אנשים שיכולים לבחור. והאמן לי, זה עצוב. זו משימה גדולה. אני מרגיש את מה שאתה מרגיש. גם אני חולם חלומות. גם אני עולה לפעמים ונופל לפעמים. אבל זו הרפתקה גדולה, והנה אתה נקרא להיכנס אליה שוב. וזה כדאי, אפילו כהרפתקה, זה כדאי. והעיקר, זה טוב. זו הרפתקה טובה. אני יודע. יודע. כולנו פוחדים. אי-אפשר אחרת, ולא צריך להתבייש בזה. נכון, ככל הרפתקה יש בה מסתורין, קשה לדעת איך תעמוד בה, איך תסתיים. אבל היא חשובה, והעיקר, היא הרפתקה נותנת, לא רק לוקחת. תראה.”

השער של הבית חרק כשיצאה ממנו גילת. איזה שער שקט. חורק בשקט כאילו מתאפק כך להסתיר את כל הנפלאות שמאחוריו. שערות ארוכות, חלקות, לראשה. שקטה היא הולכת, ללא תנועות מיותרות, ואין כל רוח, בחוץ האוויר עומד שקט.

“קצת נמאס, אז יצאתי לי לטייל. לא אפריע.”

“אינך מפריעה. כמו תמיד תמיד, את עוזרת”, אומר רפאל.

כשהם חוזרים אל תוך המבואה, הבית הוא שוב חלל גדול, מואר, פתוח. איש לא נמצא בו בחלל זה, לא תמר ולא משה. כנראה יצאו לענייניהם. רפאל עומד וממתין בסבלנות, אותן דקות בהן הם עומדים שלושתם בשקט. אחר-כך הם נפרדים ממנו.

“לילה טוב” הם אומרים לו, שניהם, והם יוצאים.

לחדר הם מגיעים לפנות בוקר. איזו מבוכה, כשהיא מבקשת רבע שעה להיות לבד באמבטיה. היא מסמיקה והוא מסמיק באור הנמוך. כשהיא סוגרת אחריה את דלת האמבטיה, הוא מתפשט מהר, דוחף את שתי המטות להצמיד אותן זו אל זו ונכנס. על הגב הוא שוכב, הדופק הולם באוזניו. את התחתונים אינו מסיר, וגם מתכסה בסדין שעל המטה, שלא יראו, למרות שחם בלילה הקייצי הזה. חם ולח גם לפנות בוקר.

היא נכנסת בשקט. גם היא, כנראה, מתביישת, כי היא בתחתוניה ובחזייה. הוא אינו מעז להסתכל מישרים, ואולי רק נדמה לו כי אינה ערומה לגמרי. היא מכבה את האור באמבטיה, מכבה את כל האורות, לא אומרת דבר על שתי המטות שהפכו אחת ושוכבת. גם אז רק חושך מתון בחדר, לא חושך גמור. משהו לבנבן מבחוץ חודר ומאיר וגופה לידו מאוד נוכח.

לצדו היא פונה אליה בשקט, חצי גוף, מחבקת ועוצרת. גם הוא אינו נע יותר. ככה הם שוכבים, חבוקים אחד בשני בשקט בשקט. הם גם לא מדברים. הם זה לצד זה נוגעים חלק מאוד. ככה, ללא תנועה, נדמה ליותם כי זו ההרפתקה. זו חייבת להיות ההרפתקה הטובה. והוא מתמיד ושוכב ואינו עושה שום תנועה ואינו נרדם עד אין-סוף.

ואינו נרדם עד אור הבוקר ממש.

קראו גם

מרכז חדש לספרות הפנטזיה בעברית :אלי אשד מראיין את אורציון ברתנא

אורציון ברתנא בלקסיקון הספרות העברית החדשה

עומרי הרצוג על הספר הראשון בטרילוגיה

אורציון ברתנא, צילם: מוטי קיקיון, נלקח מויקיפדיה

הפוסט הקודםזכרון על זכרונות: סקירה על הספר “חוטא וצדיק” של בוריס פינקלשטיין (הוצאת כתב, 2019) מאת ד”ר דימיטריו דרוזובסקי
הפוסט הבאאיזה אמן גדול אובד לעולם! -שירו של נירון מאת אלי יונה
אורציון ברתנא
יליד תל-אביב, 1949, משורר, פרוזאיקון, מסאי וחוקר ספרות. לימד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, בחוג לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, בחוג לאמנויות ולימודים הומניים בטכניון בחיפה, בחוג לספרות במכללת לוינסקי, בחוג לספרות מכללת סמינר הקיבוצים. היה ראש המחלקה למורשת ישראל במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, דיקן הסטודנטים באוניברסיטת אריאל, פרופסור במחלקה, הקים את המרכז ללימודי מורשת ישראל לתואר השני, ואת ההחוג לספרות עברית באוניברסיטה. במקביל שימש עורך 'מאזנים', כתב-העת לספרות של אגודת הסופרים העברים, ערך כתבי-עת פרטיים, ביניהם 'ראש' ו'קיץחורף'. כיום הוא עורך את 'מורשת ישראל', כתב-עת מחקרי ליודאיקה, המופיע מטעם אוניברסיטת אריאל. בחודש הקרוב יראה אור הכרך החמישה-עשר של כתב-העת. היה יושב ראש אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל, נשיא הסניף הישראלי של פא"ן.יושב ראש המועצה לספריות ציבוריות במשרד התרבות, וחבר המועצה להשכלה גבוהה בירושלים. פרסם אחד-עשר קבצי שירה, שני קבצים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, ארבעה ספרי ביקורת ושישה ספרי מחקר. זכה בפרסים רבים, במלגות ובמענקים ספרותיים, ביניהם: פרס ברנר, פרס ראש הממשלה, פרס חולון, מענק קרן וולף, פרס ברנשטיין, מענק קרן רבינוביץ' לספרות ועוד. יצירותיו ומחקריו תורגמו ופורסמו בכשלושים שפות. לאחרונה הופיע בכותאיסי ספר שלו מתורגם לגרוזינית. בקיץ זה הופיעו בקייב שירים שלו מתורגמים לאוקראינית במסגרת אנתולוגיה של שירה ישראלית באוקראינית ושירים בכתבי-עת אמריקאים.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן