שלט הכניסה למרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבנאל.צילום יוסי זלינר מ”ישראל היום ”

צריך לשכוח את הזוועה באותה מהירות בה דלית גוהרת אל האסלה, מרוקנת לתוכה את כל תכולת קיבתה, הקרש מרובב בכוכבים שחורים, שאריות בדלי סיגריות בוערות, מפלט יחיד בלילות כשאסור לעשן במחלקה.
צריך למהר ולשכוח באותה מהירות בה ליאורה הג’ינג’ית עלתה אל הגג וקפצה אל מותה בחופשה הראשונה שלה מכאן.
וצריך להתמיד בשכחה ולהחזיק בחופש כציפור סתורת כנף הנחפזת להמריא מדלת הכלוב הפתוחה, שלא על מנת לשוב.

בחדר משמאל לתחנת האחיות שוכבת אליס במיטה. כבר חודש שהיא כאן, ועדיין לא קמה. לפעמים היא מצליחה לגרור את עצמה למקלחת. פעמיים ביום היא משתינה ברעש גדול בשירותים הצמודים, ואז חוזרת להתכסות בשמיכה. היא רזה מאד, שיניה התותבות מונחות בקופסא קטנה במגירה העליונה של השידה, ושיערה הדק מאפיר. רק כשיתחיל הדיכאון להתפוגג, היא תתגלה כאישה מטופחת, אלגנטית, נמרצת וחמימה. במיטה הסמוכה שוכבת נורית. היא אשפזה את עצמה כי נבהלה משטף המחשבות העכור שהורה לה איך לסיים את חייה ומיד. נורית מתבודדת. צעקות החולים מפריעות לה. היא שקועה בקריאת הספרים שהביאו לה מהבית, רכונה עליהם, אוזניות הווקמן תחובות באוזניה, זגוגיות משקפיה זהובות המסגרת נוצצות בחמדה.
בימי חמישי בקבוצת הקהילה, נאספת כל המחלקה בלובי, עם המנהלת דוקטור סיפריס ושאר חברי הצוות המטפל. צריך להעלות בעיות כואבות: במרפסת לכלוך והזנחה, חולים משליכים בדלי סיגריות לארץ ומעבר לגדר אל שיחי הבוגנוויליות, מישהו עוקר צמחים מן העציצים, איש לא שוטף את הכוס ששתה ממנה. דוקטור סיפריס מציעה שתתארגן תורנות. רימה קמה על רגליה בכבדות. בעברית עילגת היא מצביעה על רגליה ומתחילה לצעוק ולייבב ברוסית. אפשר להבין שכואב לה. היא חוזרת שוב ושוב על המילה “לניאדו”. החולים מגחכים. דוקטור סיפריס אומרת לה שעכשיו מדברים על ענייני המחלקה ושתדבר איתה ביחידות בעוד זמן קצר אבל רימה לא חדלה לצעוק. דוקטור סיפריס לוחשת לדוקטור דאהן הפסיכולוג שככה זה יימשך רבע שעה. בסופו של דבר רימה נרגעת ומתיישבת על מקומה באנחה קורעת לב. לקראת סוף המפגש רוב החולים זזים במקומם בקוצר רוח, חלקם מנסים לקום. למי יש סבלנות לשבת במקום אחד חצי שעה תמימה?
תומר מהריפוי בעיסוק אומרת שהיום כולם יעשו קולאז’. אסתריקה שואלת מה זה. תומר מסבירה אבל אסתריקה כבר במקום אחר. על השולחן הארוך מונחים בריסטולים, ולצידם דבק ומספריים. במרכז השולחן ערימת ז’ורנלים שבתוכם צילומים צבעוניים. מוטי גוזר בריכוז ופתאום פורץ בבכי ומבקש לצאת. תומר משדלת אותו להישאר ומביאה לו פיסת נייר מהגליל בפינת המכחולים. הוא מוחט את אפו ברעש ושוקע בגזירה קפדנית של צילום מכונית ספורט אדומה. לצידה הוא כותב בטוש שחור: “הגלגלים של כולם נעים. רק אני לא זז”. כשכולם מסבירים את העבודות שלהם, הוא מספר שהוא כבר ארבעה חודשים כאן, והתרופות לא עוזרת לו בכלל. זה רק נעשה גרוע מיום ליום.
תומר מודיעה שמחלקים תה. כולם ממהרים. בלובי מתחילה הסתערות לא נעימה. ארבעים חולים מתגודדים סביב שלושת קנקני המים הרותחים. זהבה אומרת שכלי הפלסטיק האדום בתוכו מונחת הסוכרזית מגעיל . “למה אני צריכה לדוג את זה? למה אי אפשר פשוט לשים את זה בקופסא?” היא שואלת בעצבנות, קולה ממלא את החלל, מתנשא מעל הזמזום הטורדני של השאר.
כן, היא יודעת לעמוד על שלה. איש לא ייקח ממנה את זכויותיה. מספיק רמסו אותה כל החיים.

על הדשא המטופח מחוץ למחלקה רובצים החולים הכרוניים בפיז’מות החומות שלהם, חסרי שיניים ובית, עיניהם חלולות, כפות ידיהם פרושות תמיד לבקש סיגריה או שקל.
דבורה אחותה של נורית, שבאה לבקר אותה, אומרת שרחמנות, ושהיא תיתן כשיסתיים הביקור. היא קיבלה אישור מיוחד לבקר את אחותה שלא בשעות הרגילות. נורית לא לקחה איתה דבר כשהגיעה לכאן והיא ארזה עבורה תיק ובו כל מה שצריך.
עכשיו מפשפשים בו בתחנת האחיות, בודקים מה מותר לנורית להחזיק ברשותה עד שתצא מההסתכלות.
“אפשר לחשוב שנסעת לניו יורק לחודש. יש כאן חצי בית”, היא אומרת בנזיפה קלה. נורית לא משיבה לה. היא יושבת בקצה המיטה, ראשה שמוט, לרגליה הקבקבים האדומים שדבורה הביאה לה. את הנעליים לקחו לה בגלל השרוכים, כמו את מטען הטלפון הסלולארי. “מה הם חושבים לעצמם”, היא תוהה, “שאתאבד עם חוט?”

במרפסת, ששמיים חיוורים מציצים עליה מעל, ושמש סמוקה קורצת בשמחת פתאום שאינה שייכת לכאן, פזורים חמישה שולחנות פלסטיק עגולים, וכסאות גינה שבבקרי-האביב האלה רטובים מטל. החולים מסבים אליהם, מעשנים בשרשרת ומתלהטים בשיחות נפש על מחלות ותרופות, מספרים על הבית, שולפים תמונות וזיכרונות.
כולם יודעים הכול על כולם. זהבה חיה עם ערבי שנים רבות אבל אחרי שהכה אותה ברחה לו, ועכשיו מחפשים לה פיתרון. אהובה עברה כריתת שד, ביתה נשרף, והבת שלה אלימה ולוקחת כסף מגברים. “אני בכלל מקרה סוציאלי ולא צריכה להיות כאן”, היא מנסה לשכנע את נורית ואולי גם את עצמה. אביעד חזר בתשובה ומנסה להחזיר את כל המחלקה לדרך הנכונה. מוטי נושא עימו תמיד את הגיטרה שלו, קולו רועד כשהוא שר. אליהו בזקנו ההדור עטוף בטלית, מתפלל בשתיקה.
את יחיאל אי אפשר להבין. הוא דומה לפושקין, ומדבר משפטים חסרי פשר. אביעד אומר שהוא גאון ובאמת הוא יכול לחשב חישובים מתמטיים מסובכים, ולומר מה יהיה התאריך העברי היום בעוד מאתיים שנה. בינתיים הוא מפריע לכולם, נדחף ומרעים בקולו מבוקר עד לילה, ומעיר את המחלקה כולה מדי בוקר עוד לפני שהשמש זורחת.

בכל בוקר בשמונה קוראת ברמקול סיגלית האחות הראשית למטופלים להיכנס לחדר האוכל. רגע לפני שהדלת נפתחת משתרך תור של אנשים ונשים רעבים. התרופות גורמות לרעב וגם המועקה והשעמום. בחדר האוכל, על לבניה וביצה קשה, תוך שהם גורסים בשקיקה את הלחם הלבן הרך, ההמולה אינה שוככת לדקה.
יחיאל דורש דייסה מיד, ושיביאו לו לשולחן. תמיד חסר לו סוכר. כשהוא קם לעולם אינו מפנה את כליו. חיה פורצת בבכי. היא נזכרת באוכל שהייתה מבשלת ולאן הביאו אותה החיים. עכשיו כל מה שמצפה לה בחוץ הוא מוסד סיעודי. אפילו להתרחץ לבד היא לא מסוגלת. בצהריים חוזרת אותה תמונה. לפעמים נקטעת ההמולה בפרץ צחוק. יום אחד שומע חדר האוכל כולו את לילי מספרת: “עוד בהיותי רווקה…” ואיתן מתקן בלחש: “עוד בהיותי קרצייה…” נחנקים מצחוק מעל קעריות המרק, עוברת הבדיחה מפה לאוזן, וזהבה שנכנסת לחדר שואלת: “מה מצחיק?” ואחר כך מפטירה בלעג: “נו, למה אתם מצפים?” בינה ללילי רובץ משהו קשה ורע. לילי האשימה אותה שניסתה להרוג לה את העוברים, היא נתנה לה לאכול חריף שהביאו לה מהבית. לילי בטוחה שש לה עשרה עוברים בבטן בלי עין הרע, למרות שהיא רק נפוחה מתרופות.
אחרי ימים אחדים, כשאליס מרגישה חזקה מספיק, היא יושבת ליד השולחן בחדר האוכל לצד נורית. נורית מספרת לה שהפסיכולוגית אמרה לה שיש דווקא רמה גבוהה עכשיו במחלקה. “תאמיני לי שאני מחפשת”, היא צוחקת, “מחפשת ולא מוצאת”. ושתיהן מגחכות.

ריפוי בעיסוק, פסיכודרמה, טיפול בתנועה, התעמלות, ריקוד, ביבליותרפיה, בכל אלה מנסים למלא את השעות הזוחלות לאיטן, ויש גם מטפל או מטפלת קבועים לכל חולה.
על הכול מנצחת בקפדנות דוקטור סיפריס, שדבר לא נסתר מעיניה. נורית מפחדת ממנה. “אולי לא תאשר לי לצאת הביתה ביום שישי”, היא חוששת. דלית מפחדת שתישאר כאן כל החיים.
אבל בסוף יוצאים כולם ומתחיל מחזור חדש.
בעוד חודשים או שנים ייפגשו כאן רובם שוב. מחלקה ד’ תמיד תהיה מסוידת בלבן, ביתני בית החולים יבהיקו בצבעי פסטל בהירים, הברושים ועצי האלון שוב יוריקו, ומעל תשקיף שמש מלנכולית, חורכת את הנשמה ללא רחם.

 

 

סמל המרכז הרפואי לבריאות הנפש אברבאנל” מהויקיפדיה
הפוסט הקודםסיפורה של שכונת נווה שלום בתל אביב
הפוסט הבאהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 20–21 בספטמבר 2019
Avatar
רחל אשד, משוררת וציירת, תושבת מנחמיה. עד כה התפרסמו שישה ספרים שכתבה, בהוצאות "הקיבוץ המאוחד", "כרמל" ו"סטימצקי". ספרה השישי "געגוע לזמן שיגעון" יצא ב-2019 בהוצאת ״עיתון77״. על ספרה השני "הבטחות קטנות" זכתה בפרס אקו"ם ליצירות שהוגשו בעילום שם, הספר תורגם לאנגלית וראה אור בארה"ב. על ספרה השלישי זכתה בפרס ברנשטיין לשירה עברית מקורית. זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת תשע"ז. שיריה התפרסמו בכתבי-עת בארץ ובארה"ב, בעיתונות היומית, וכמו-כן באנתולוגיה "השירים הכי יפים בעברית - מאה שנות שירה ישראלית" בהוצאת "ידיעות ספרים", בעריכת מנחם בן ודורון קורן. כותבת גם סיפורים קצרים, מהם שהתפרסמו ביקום תרבות.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן