אורי רדלר על הסיבות שבשלהן יצר היסטוריה חלופית לישראל בספרו ‘לו – היסטוריה חלופית לישראל’

ושוב נשמעות קריאות להחלפת שיטת הבחירות של ישראל ושיטתה המפלגתית, ובאופן כללי מחשבות מה אפשר היה לעשות כדי שמדינת ישראל תהיה במקום טוב יותר.

לרגל זה נפגש אלי אשד עם הסופר והעורך אורי רדלר לשיחה על ספרו לו – היסטוריה חלופית לישראל (2018 הוצאת סלע מאיר), ספר המתאר היסטוריה חלופית של מדינת ישראל שבה המפלגה הליברלית, שבהיסטוריה שלנו הייתה גורם פוליטי חלש וחסר חשיבות, היא השולטת בישראל מימיה הראשונים, ובה שולטים אנשים שאינם מוכרים לנו במציאות הזאת. בה בשעה, אנשים מוכרים וחשובים במציאות המוכרת כמו שמעון פרס, אהוד ברק ובנימין נתניהו הם אנשים חסרי כל חשיבות בהיסטוריה החלופית.

לפניכם שיחה עם אורי רדלר על המציאות החלופית של מדינת ישראל שאותה יצר, ועל מידת הסבירות שמציאות זו הייתה חיובית יותר עבור כולנו במדינת ישראל:

אלי: ראיתי שהכנסת אותי בספרך כחוקר פולקלור באותו יקום חלופי. כלומר, באופן עקרוני תושבי מדינת ישראל אינם משתנים בין המציאויות השונות.


אורי רדלר. תצלום: אלון אברמוביץ’

אורי: כן. לקחתי אותך כמו שאתה, הוספתי לך חצי אוזן של עוז אלמוג, עוד חצי אצבע מטרזן עד חסמבה של אוריאל אופק – אבל בעיקרון השארתי אותך חוקר הפולקלור הישראלי. בספר אתה מציג את האבחון שההתייחסות ההומוריסטית לשלטון הליברלי הייתה תחילתה של התייחסות אל השלטון הזה כ”לגיטימי”. וזה גם אבחון נכון: כשאתה זר ולא לגיטימי, אתה מתואר כדמות מבעיתה או מפחידה. כשמתחילים לצחוק עליך, התקבלת למשפחה – אולי מקבלים אותך למשפחה עם נבוט על הראש, אבל מקבלים. היו עוד פרטים שנוגעים אליך ו”נפלו בעריכה”.

מרקס צדק במידה מסוימת: ההוויה משפיעה על התודעה, ו”ההוויה” הישראלית, כולל היבטים של תרבות וספרות, משתנה בהתאם. לדוגמה, אם לא הייתה הביורוקרטיה של מפא”י, הרי שאפרים קישון לא היה יוצר את דמותו של סלאח שבתי כמי שנאבק בביורוקרטיה הזו. הסרט היה שונה לגמרי (ואכן, בספר הוא שונה). ואם לא היו עיירות פיתוח, נאמר, סרטי הבורקס היו שונים לגמרי ולא היו עסוקים, כפי שאירע במציאות שלנו, בהצגת מזרחי ממעמד נמוך והמכשולים בדרכו להתחתן עם אשכנזייה ממעמד גבוה. וכנ”ל אתה – היית נותר חוקר הפולקלור הישראלי, אך הפולקלור הזה היה שונה מאוד. אצלי, ברוח החברה הליברלית, האזרחית והרופסת מבחינה צבאית, המיליטריזם והגבורה (והג’ינגואיזם) חשובים הרבה פחות וגיבורי אקדח ושריר תופסים מקום חשוב פחות.

אתה, כחוקר, כמובן לא מודע למציאות החלופית, אך מצביע על מאפייני התרבות הקיימת בעולם של לו: כלומר, אתה מצביע על חשיבות התשוקה הנטיביסטי-רומנטית. כלומר, כניגוד למודרנה ולתיעוש של ישראל של לו יש תגובת נגד של ספרות עממית (ולא עממית) המתרפקת על עבר שבו היו חיבור לטבע ואותנטיות. כך נוצרים בעולם של לו לסיפורים על תקופות תנ”כיות ועל העליות הראשונות. מן העבר השני, המציאות (כלומר, הכסף! העושר! גורדי-השחקים!) יוצרים משאות נפש משלהם ונוצרים גיבורים חדשים וחלומות חדשים: מסעות במכונת זמן, ילדים שנושעו מחיי המעברה הקשים והפכו לאדריכלים עשירים, מסעות בעולם הרחב, וכיוצא בזה (היו קצת כאלה גם בתרבות הישראלית שאינה לו, כמו פופיק בניו יורק או מסעות צ’יפופו בעולם וכמובן אהלן וסהלן במערב הפרוע – אבל זה היה מועט ודליל). אחד הספרים שלך, לפיכך, נושא את השם מרבקה מבת שלמה ועד מכונת הזמן המופלאה (שם גרוע, אני יודע).

(הערה: אורי רדלר כתב עבור יקום תרבות סיפור חדש על המציאות החלופית שלו שבה מתואר יצירתו של מגזין “יקום תרבות” במציאות הזאת.)

חולצת פרסומת ל’לו’ עיצב אורי רדלר

אלי: מאיפה הרעיון להיסטוריה החלופית של לו?

אורי: תמיד הייתה לי חיבה לענייני היסטוריה חלופית, מסע בזמן ודיסטופיות למיניהן. 1984 הוא מחביביי, אם אפשר להגיד דבר כזה על ספר קודר כזה. התחלתי לפני כמה שנים לכתוב סיפור על חברה והאופן שבו היא מתפתחת באופן טבעי – אפילו נסעתי ליוון כדי לשוט לאי מבוסס מסוים, סמוך לחופי האי מילוס, כדי לבחון מקרוב אי שבו רציתי למקם את עלילת הסיפור. קוראים לו ‘אי העיזים’ משום שחיות שם רק עיזים. כתבתי כמה עשרות עמודים, ולא המשכתי. אחר כך עלה בדעתי לכתוב איזו דיסטופיה בעתיד הקרוב. אבל אחרי עוד כמה עשרות עמודים חשבתי לעצמי: מה, אין כבר מספיק דיסטופיות? למה שלא תכתוב משהו יותר חיובי. לא אוטופיה, כי אוטופיה זה מטיפני ומשעמם – אבל חצי-טופיה. משהו כמו-ריאליסטי? ואז התלבש לי הוולה על הרגל והתחלתי לכתוב את לו.

אלי: איך פיתחת את ההיסטוריה החלופית הזאת?

אורי: ההתפתחות באה בכמה שלבים. ראשית, ניסיתי לחשוב על דרכים שונות לתאר את הדברים. כידוע, הדרך המקובלת (ואולי הטובה, והנכונה ביותר) היא לבחור איזו משפחה או קבוצה קרובה, ולתאר את מה שקורה לה לאורך השנים – או לבחור בנקודה כלשהי בהווה ולהציץ בהדרגה לאחור… שזה נחמד מאוד, אבל לא באמת עורר בי תשוקה. כלומר, זה כן עורר בי תשוקה, אבל בכל פעם שהתחלתי לכתוב משהו כזה, גיליתי בסביבות עמוד ארבעים בסיפור שאני בעצם מתעניין יותר במשפחה והרבה פחות ב”רקע” (שהוא בעצם עיקר מה שרציתי לספר) והרקע ה”תקופתי” נראה לי כל הזמן נורא “מודבק” – להכניס קטע שמישהו קורא בספר או שומע מישהו מדבר ואז “בומסה” נופלים ארבעים עמודים בלתי אפשריים של הסברים, פילוסופיה, רקע וקקות כאלה.

טולסטוי עשה את זה במלחמה ושלום ואורוול עשה את זה ב-1984 ואיין ראנד עשתה את זה במרד הנפילים – ואלה בדיוק העמודים שכולם מדלגים עליהם כי זה ביאוס לקרוא אותם. אז לא. חוץ מזה, בא לי נורא לדבר בהמון קולות – ובלו יש עשרות קולות שונים, כל אחד עם המבטא והסגנון הייחודי לו. זה נראה לי כיף. אז הלכתי על זה. אם אתה שואל על התחקיר. לגבי חלק מהתקופות היה לי זיכרון אישי (בוודאי שזכרתי היטב כל מה שקרה משנות השבעים ואילך), אבל בכל פעם שכתבתי על תקופה כזו שוחחתי עם אנשים בני התקופה הרלוונטית ו”הסנפתי” את רוח הזמן מעיתונים וספרים. בעיקר, השתדלתי לגנוב מכל הבא ליד: יומן שאימי כתבה בשנות החמישים, מכתבים של אבי, סיפורים ששמעתי וזכרתי, ניתוח של כתבים מתקופות מסוימות (למשל, לקחתי את כל ההומורסקות הראשונות של קישון ובדקתי את הרקע לכתיבתן, מה שלימד אותי הרבה על פרשיות משנות החמישים המוקדמות).

מתוך הספר ‘לו – היסטוריה חלופית לארץ ישראל’

אלי: האם אתה אכן חושב שתיאורטית מצבה של ישראל היה טוב יותר אם הליברלים היו שולטים בה?

אורי: מנקודת מבט כלכלית, ודאי שכן. אני לא חושב שיש ויכוח ממשי בשאלה אם כלכלה חופשית מניבה תוצאות טובות יותר מבחינת רמת חיים. אם נתייחס למדינת ישראל בחלוקת חייה הכלכליים לשתי תקופות – זו שעד 1985, שהייתה מן משטר בולשביקי-צעצוע – והתקופה שאחרי 1985, שמאופיינת בהרבה יותר חופש כלכלי, אין ספק שרמת החיים (אבסולוטית ויחסית למערב) עלתה במידה ניכרת. במובן זה, די ברור שמצבה של ישראל היה טוב יותר במשטר ליברלי שהיה מעניק חופש כלכלי – ובעקבותיו, רמת חיים גבוהה יותר. בזה אין ממש ספק. אבל זה לא הפן היחידי – אולי אפילו לא העיקרי – של מדיניות ליברלית. מדיניות הפוסעת בעקבות עקרונות הליברליזם הקלאסי מדגישה את חשיבותה של מסגרת חוקית ברורה ושל כללי משחק ברורים שמגבילים את כוחה של המדינה.

הרעיון הבסיסי הוא שהליברליזם מפקפק בכוחן של כוונות טובות כשלעצמן להביא לתוצאות טובות, ובמיוחד הוא חושד בבעלי הון, בבעלי כוח (קרי, פוליטיקאים) ובכל מפגש ביניהם. כפי שכתב אדם סמית’, בכל מקום שבו נפגשים בעלי עסק, ודאי נרקמת קנוניה – וגישת הליברליזם הקלסי היא להגביל את כוחם של בעלי ההון ובעלי הכוח לממש קנוניה כזו. וכך, כפי שקורה בספר שלי, מכוננת חוקה אמיתית (כי ליברליזם קלאסי דוגל בכללי משחק ברורים), עיירות הפיתוח אינן מוקמות (כי משימות “לאומיות” מסוג זה מנוגדות לגישה ליברלית), החרדים ממשיכים להתגייס לצה”ל, כפי שהיה בשנותיה הראשונות של המדינה (ולכן לא נוצרת מדינת העוני החרדית הסגורה והאומללה), הערבים-הישראלים אינם מבודדים מכלל הציבור אלא משתלבים בו, כיבוש יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים (שמתרחשת באופן קצת שונה בספרי) נתפש כעונש ולא כפרס – כי הליברליזם הקלסי מסתייג מכל כיבוש קולוניאלי, וכן הלאה. על צד השלילה, ומאותן סיבות ממש, הליברליזם חלש מאוד בתחום ה”קהילתי” כלומר, ככל שתחומו של הפרט רחב יותר, כך קטן יותר המקום שבו יכולים פרטים אחרים (או הממשלה, או כל גורם אחר) לקבוע את המנהגים המשותפים והטקסים המשותפים.

ליברליזם קלסי, למשל, לא יתקצב חגיגות שבעים למדינה, כי חבל על הכסף של אזרחים – ואם כבר, הדבר ייעשה רק באמצעות שיטה שבה יישמע קולם ויכריע בנושא. במטבע דומה, לא תהיה תוכנית לימודים של משרד החינוך, לא תתוקצב חלקת גדולי האומה, והסכם השילומים עם גרמניה יתבצע רק על בסיס פרטני: תביעות של אנשים כנגד גרמניה או גרמנים – לא כסף שיועבר לממשלת ישראל. האם זה טוב או רע? את זה כל אדם צריך להכריע לעצמו ובעצמו. אי אפשר להתכחש לכך שהליברליזם לא נותן מענה מספק לרצון של אנשים בתחושה קהילתית, והוא גם מאוד אדיש לסוגיות של “לאום”. משטר ליברלי לא יורה לסגור חנויות בשבת (אם כי כל עיר תוכל לקבל על כך החלטה משלה) – ומי שחשוב לו הדבר (או לכפות את הדבר על אחרים) בוודאי לא יאהב זאת. אם מחפשים משהו שיכול לתת לנו לפחות בקירוב את מה שאנשים חושבים על “טוב” ו”לא טוב” המדד הכי קרוב ל”אובייקטיביות” בעניין זה יכול להיות הגירה.

כלומר, אחרי כל הדיבורים על קהילה ועל רמת חיים וחיים של רווחה מול רווחה נפשית וחברתית – או, אם תרצה, הפיצול שבין חומר לרוח וגוף לנפש – אנשים מצביעים ברגליהם. מי שבחר לא לגור בישראל, לדוגמה, הרי הכריע באופן מוחלט וגורף שהוא בוחר לוותר על כל ההיבטים הקהילתיים והיתרונות שלהם, לכאורה, לטובת היבטים אחרים, ובעיקר כאלו שבחומר. מה שאדם בוחר לעשות בחייו – להגר או להישאר – הוא ההצבעה הכנה והישירה ביותר לגבי מה שחשוב לו באמת. לא לחינם אומרים שמדינה מסוימת פשטה את הרגל אידאולוגית ברגע שהקיפה את עצמה בגדר תיל כדי למנוע מאזרחיה להימלט ממנה. פסק הדין בנושא זה די חד משמעי, לדעתי. אפשר לראות שההגירה מישראל (מה שכונה פעם “ירידה”) הייתה בשנות החמישים, השישים והשבעים גבוהה מאוד – לעיתים, ברמות דומות לאלה של ההגירה ממזרח גרמניה או מקובה (כ-0.5 אחוז לשנה בעשרים השנים הראשונות לקיום המדינה; ההגירה מקובה וממזרח גרמניה בשנים הרעות הייתה בסביבות 0.5-0.8 אחוז לשנה). ההגירה הזו החלה להצטמצם משמעותית רק כשהחופש הכלכלי גבר ורמת החיים בישראל התחילה לעלות והמשיכה להצטמצם ככל שרמת החיים עלתה. שיעור ההגירה בעשרים השנים האחרונות הוא 0.04 אחוז – פחות מעשירית. במונחים מספריים מוחלטים, בעשרים השנים האחרונות ההגירה השלילית היא בהיקף של כ-2,000 איש לשנה, לעומת כ-9,200 לשנה בעשרים השנים הראשונות לקיום המדינה.

אבל נעזוב את הנתונים האלה – מספיק להסתכל בנתונים של מקרים מסוימים. לדוגמה, בשנות החמישים ובתחילת שנות השישים עלו יהודים ממרוקו, תוניס ואלג’יריה. שיעור ההגירה מהמדינות האלו הייתה שונה: מתוניסיה עלו כמחצית עד 60 אחוז לישראל. ממרוקו – רוב גדול. מאלג’יריה – מיעוט קטן. ההבדל בין המדינות היה קשור בעיקר לסוגיה אחת: מידת הקלות שבה אפשר היה להשיג דרכון צרפתי. ליהודים האלג’יראים היה קל לקבל דרכון צרפתי, וכ-90 אחוז מהם בחרו לעבור לצרפת. וזה נכון גם לגבי העלייה מרוסיה בשנות השבעים (ש”נשרה” בווינה בשיעורים של 80 אחוז לערך ואלו שהגיעו לכאן זרמו פעמים רבות בעקבות הסדרים שמנעו מהם להגיע למקומות אחרים) ונכון גם לגבי ההגירה מרוסיה בסוף שנות השמונים, ש”נשרה” בשיעורים גבוהים לא פחות, עד שנחסמו דרכי היציאה האחרות (הקהילה היהודית בגרמניה מורכבת היום בעיקר מיהודים אלו מרוסיה – בתקופה שלפני חסימת דרכי היציאה האחרות). אז כן, לא תיאורטית אלא מעשית. בלו אין ניסים ונפלאות ואין עליה שמוקרצת יש מאין. בכלל לא. השוני העיקרי הוא בכך שמשטר ליברלי מאפשר לאנשים יותר הזדמנויות ואיכות חיים משופרת ומי שבא, נשאר כי טוב לו כך.

אלי: ומה המסקנות הפוליטיות שלך למציאות שבה אנו חיים אם יש כאלו?

אורי: בגדול, יש כמה מסקנות. אחת החשובות שבהן היא על הסכנה הטמונה ביהירות. בן גוריון אמר פעם שהוא לא יודע מה היהודים רוצים, אבל הוא יודע מה הם צריכים. לא הייתה בו הצניעות לומר שהוא רק חושב שהוא יודע מה הם צריכים. בהרבה מובנים, הוא טעה בקביעה שלו לגבי מה שצריכים. ליהירות השלטונית היו תוצאות קשות. הם הובילו להקמת עיירות הפיתוח – שבגדול, כמעט בכל המקרים, היו כישלון חרוץ לשנים ארוכות. גם ההחלטה היהירה לנסות לשלוט בקהילות משנה בישראל באמצעות “ראיסים” (ביחס לערבים-הישראלים, ביחס לחרדים, ביחס לעליה מאתיופיה) הניבה פרי ביאושים: הבט באום אל פאחם ובבני ברק, ותראה איך זה עובד לנו. יש חלקים באותה מדיניות שבמובנים רבים הם כבר מאחורינו. לדוגמה, המשטר הכלכלי בישראל בשנותיה הראשונות התבסס על הרעיון הקורפורטיסטי – קרטל של יצרנים וקרטל של עובדים – שיובא הישר מידידנו בניטו מוסוליני. המודל הזה קרס בשנת 1985 ולמעשה לא נותר לו שריד כמעט (למעט קרנות הפנסייה של ההסתדרות, שפשטו את הרגל אחרי שההסתדרות פשטה את עורן, והפכו לחוב פנסיוני שהועמס על המדינה). חלקים אחרים עודם איתנו. ראה למשל ההנחה היהירה הקלאסית שהחלטות הנוגעות לחיי הציבור אין צורך לקבל בהיוועצות בציבור, והן יכולות להתקבל בידי הביורוקרטיה שמנהלת מדיניות מעל ראשי התושבים. המורשת הזו, אפשר לומר, הוטמעה ב”סליל הגנטי” של השלטון והתושבים כאן ועד היום קשה לשנותה. כך, למשל, פרויקט הרכבת הקלה, שהפך לפרויקט רכבת תחתית בהיקף מלא, בהוצאה של עשרות מיליארדי שקלים – בלי שהתקיים אפילו שמץ דיון בנוגע לצורך הממשי בו. וכך לגבי הקו היקר להפליא לירושלים (שנדמה שיעדו המעשי העיקרי הוא לאפשר לפקידי הממשלה שאישרו את הרכבת הזו להגיע בנוחות מביתם מחוץ לירושלים לעבודה בירושלים).

אם יש לקח כאן במישור הפוליטי הרי שהוא לקח הצניעות. קצת פחות מהנדסים ופוליטיקאים שיודעים מה צריך – קצת יותר צניעות. קרל פופר ב”החברה הפתוחה ואויביה” דיבר על כך שמה שדרוש אינו רפורמות “סיטונאיות” אלא רפורמות “קמעונאיות” – דברים צנועים יותר, שנבדקים בקפידה, בדיון ציבורי מתמיד. כמעט בכל מקום, המדינות שמאמצות גישה “קמעונאית” נוטות להצליח יותר. הצבעה במשאל עם נוסח שווייץ הייתה דרך נפלאה שלהם להפוך את ההחלטה השרירותית של הביורוקרטיה לדיון ציבורי פתוח, שבסופו הציבור מחליט באופן מיודע (יותר) מה טוב לו ומה טוב לו פחות. עניין חשוב מאוד אחר הוא התמודדות עם הנטייה לאנטרופיה – החוק השני של התרמודינמיקה וכל זה: הנטייה של מערכות פוליטיות להתרחב, להסתאב, לחמוס סמכויות לא להן, לגדול ולהפוך יעילות פחות. נגד החוק השני של התרמודינמיקה אי אפשר לעשות הרבה ואני לא מתיימר לומר שפתרתי את חידות היקום – אבל יש בלו כמה הצעות מעשיות לאפשרות “לדחוף בכיוון השני”.

לדוגמה, אחד הרעיונות בלו הוא להגביל את תקופת ההעסקה המרבית בשירות הציבורי (למעט מקצת המשרות, שבהן יש יתרון לאורך כהונה) והפיכת היחידות השונות ליחידות-רווח-והפסד עצמאיות. היתרון בזה כפול: ראשית, ביחידת רווח-והפסד עצמאית המשכורת של עובד הציבור נקבעת לפי התנהלות יעילה של היחידה שלו ולפי היעילות שלו בעבודה. נחת בעבודה? המשכורת קטנה. בזבזת נייר? המשכורת התכווצה (וכמובן, עיני העובדים האחרים פקוחות, שלא תעשה זאת, כי גם המשכורת שלהם תיפגע). מנגנון כזה מאפשר שמירה של שירות ציבורי קטן יותר (אף אחד ביחידה לא רוצה עובדים מיותרים שיאכלו לו מהמשכורת), יעיל יותר, צעיר יותר (תקופת העסקה מוגבלת) ומשתלם יותר. רעיון אחר היה להחזיר עודף בתקציב המדינה ישירות לציבור. מה שדבר כזה עושה הוא שהוא הופך את הציבור כולו לגוף שיש לו עניין ישיר בהתנהלות תקציבית יעילה ובפיקוח על ההוצאות. אזרחים הופכים מעורבים במשהו, כי יש להם אינטרס ברור בו. זה כוח נגדי ש”דוחף בכיוון השני” כנגד הנטייה הטבעית של מוסדות ציבוריים להסתאב. רעיון שלישי היה להשתמש ב”יבוא” של חברות זרות בפיתוי של מס חברות נמוך ביותר, כשהן מחויבות לקיים חלק מהפעילות בישראל. האינטרס של החברות הזרות ברור. האינטרס של תושבי ישראל גם ברור – כל חברה זרה כזו מביאה איתה עבודה וגם משלשלת כסף לקופת המדינה – מה שמקטין את החבות שלהם במס. והמדינה: היא צריכה להיות זהירה ולדאוג שיהיה כדאי לחברות הזרות לבוא ולהישאר. אם היא לא תהיה זהירה, הן לא יהיו כאן ואז אין כסף בקופת המדינה וכו’.

עד כאן אורי רדלר. על פניו, המציאות החלופית שאותה הוא מתאר נראית יותר מושכת מזאת שאנו חיים בה ובוודאי בנקודת הזמן הזאת. תפקידם של סופרים ויוצרים הוא תמיד להציג מציאויות חלופיות, שונות במקצת או בהרבה מאלו שאנו מכירים, ובכך להציע חלופות. כפי שהראה “הצופים לבית ישראל ריאיון עם יוסף אורן ביקום תרבות אורי רדלר הוא כיום יוצא דופן בספרות העברית העכשווית בכך שהוא מציג מציאות טובה יותר מזאת שאנו חיים בה. הנטייה הקיימת בספרות העברית העכשווית היא להציג מציאויות חלופיות קודרות יותר, אלא שגם הוא יוצא מנקודת ההנחה שלשם כך היה צורך בנקודת פתיחה שונה בעבר הלא קרוב. האם יימצא מישהו בספרות העברית וגם בפוליטיקה הישראלית שיוכל להציג מציאות טובה יותר בעתיד של המציאות שאנו חיים בה כאן ועכשיו?

ראו גם:

בחירות במציאות החלופית של ‘לו’ – פרק מהספר

לו – אהוד ברק ונתניהו במציאות החלופית

הפוסט הקודםעולם המחול של טליה פז
הפוסט הבאהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 28-27 בספטמבר 2019
אלי אשד
סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ("בבל", 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ("מודן", 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הדיוקן של אורי רדלר
כותב, עורך, ומתרגם. עיתונאי בעברו. למד היסטוריה וספרות אנגלית (אבל לא השלים את הנקודות בשיעורי ספורט, אז זה לא נחשב). חי בתל אביב עם אליס ועפר. כתב שלושה ספרים - ״לו : היסטוריה חלופית לישראל״ (סלע-מאיר, תשע"ה 2018), ״לאהבה, הקלק כאן --- : אהבה והכרויות באינטרנט״ (אריג'נט, תשס"ב 2002), "התמוטטות : על קריסת המערב ומות מדינת-הרווחה״ (שטיינהרט-קציר, תשע"ב 2012).

2 תגובות

  1. תודה על הראיון. האמת שאני לעיתים מערבב בינו לאורי כ”ץ, שמחזיק בלוג בנושאים כלכליים דומים…

    החזון שהוא מציע מעניין, ואכן צודק כשהוא תולה בבן-גוריון את עיקר האשמה – על שלא יצר חוקה, לא הפריד דת ומדינה ולא הכניס את העולים לתוך המרכז (והחזיק ברעיון רומנטי של ‘יישוב הנגב’, שעד היום לא נעשה; היחידים שמיישבים אותו כיום הם הבדואים).

    באותה מידה השארת מחנות הפליטים בגדה המערבית ועזה, אחרי שנכבשו, היתה שגיאה קולוסאלית, כמו גם הזנחת התשתיות בגדה ושימוש בעיקר בכוח העבודה הזול שלה לחזק את ישראל.

    באשר ל-1985 – בחירה מוזרה בתאריך (תקופת שלטון פרס והמערך ברוטציה). ממליץ לעיין בספר ‘הכלכלה של ישראל’ לבדוק באילו שנים היתה שיא הצמיחה כאן (שנות החמישיפ) ומתי היא החלה להיעצר והמעמד הבינוני החל להישחק.

  2. לגבי אורי כ״ץ – אכן אנחנו דומים, למעט העובדה שאני צודק תמיד ואילו הוא צודק רק כשהוא מסכים איתי.

    הבחירה בשנת 1985 אינה אקראית: זוהי השנה שבה הוחלה התוכנית הכלכלית החדשה, ששמטה את בסיס המימון של כל המבנה הישן של חברות במשק, שהסתמכו על סבסוד ממשלתי. משנה זו ובמהלך העשור הבא קרסו כל פריטי המבנה הזה, מקיבוצים ועד כור ומסולל בונה עד קרנות הפנסיה.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן