סיפור מתוך קובץ הסיפורים ‘המלך בצהוב’ מאת רוברט צ’מברס בתרגום יהונתן דיין

עטיפת ‘המלך בצהוב’. באדיבות הוצאת פרדס

המלך בצהוב בתרגום יהונתן דיין. תל אביב: הוצאת פרדס, 2019

תקציר:
קובץ הסיפורים ‘המלך בצהוב’ (1895) נחשב לקלאסיקה של הספרות הגותית המודרנית, לאבן דרך בסוגת הסיפור המוזר, למנסחה הראשון של תת־הסוגה המכונה אימה קוסמית, ואף לחריג במיוחד במכלול יצירותיו של מחברו, רוברט ו. צ’יימברס (1865–1933), שפרט לו כתב בעיקר ספרי רומנטיקה והרפתקאות; אולם בזכותו הוא נחשב לממשיכו הנאמן של אדגר אלן פו ולמבשרם של סופרי פנטזיה ואימה ה. פ. לאבקראפט וניל גיימן. הקובץ המקורי מונה עשרה סיפורים, שאמנם לכולם נגיעה כזו או אחרת בעל טבעי, או לכל הפחות במסתורי, אך רק ארבעת הראשונים מתאגדים סביב דמותו החמקמקה והמסקרנת של “המלך בצהוב”, ישות קוסמית רודנית, המנסה לחדור אל הממד הזה דרך מחזה עלום הקרוי על שמו.
כמה מהסיפורים תיארו את ארה”ב של העתיד הקרוב כמדינה רודנית שהיהודים גורשו ממנה ו”המלך בצהוב ” משתלט כל כל פינה טובה שבה. “המלך בצהוב ” מתברר, מנסה לחדור למימד שלנו ולהשתלט עליו דרך מחזה שכל מי שקורא בו משתגע ומחדיר את הישות הזאת עוד ועוד לתודעה הציבורית וכך מרחיב את יכולות השתלטותה על המימד הזה.

ארבעת הסיפורים על “המלך בצהוב ” מובאים בקובץ הנוכחי. והמשותף להם הוא אותו ספר אסור, חסר מחבר, המופיע ונעלם, ולעולם לא נגלה בשלמותו, בשם “המלך בצהוב”; מחזה שכל הקורא בו מאבד את שפיותו ואימה לא מוסברת מחלחלת אל חייו. ” כולם חתומים ב”סימן הצהוב”, המוחה את הגבול המפריד בין שפיות להזיה פרועה, בין מציאות לחלום ביעותים.



עטיפת “המלך בצהוב “ בחנות הספרים אמזון ”

בחצר הדרקון

הו, אתם אשר לבם בוער על הבוערים

באש גיהינום, ששלהבותיכם מציתות אורים,

שכהרגלכם בוכים: “רחם עליהם אלוהים!”

מדוע יהיו המה הלמדים ואתם המורים?

בכנסיית סן ברנבי תמה תפילת הערבית; הכמרים ירדו מהדוכן, ילדי המקהלה הקטנים גלשו לאורך מבואת המזבח, התקבצו והתיישבו על ספסליהם. שוויצרי במדים מעוטרים צעד במעבר הדרומי ומדי ארבע פסיעות נקש במטהו על רצפת האבן; מאחוריו בא המטיף הרהוט, האיש הטוב, מונסניור ק’.

כיסאי ניצב סמוך למבואת המזבח, וכעת פניתי לעבר צדה המערבי של הכנסייה. יתר האנשים שישבו בין המזבח לדוכן פנו גם הם. קולות גרירה ורשרוש נשמעו בשעה ששבה העדה והתיישבה; המטיף עלה במדרגות דוכן הדרשות, והעוגב חדל מנגן.

נגינת העוגב בסן ברנבי תמיד סקרנה אותי. מלומדת ומדעית הייתה, מעל ומעבר להבנתי הדלה, אך הביעה תבונה חיה, גם אם קרה. נוסף על כך, היא הכילה את איכות הטעם הצרפתי: הטעם הטוב שלט בכול, מאופק, מהוגן ומרוסן.

ואילו היום, החל מהתו הראשון, חשתי בשינוי לרעה, שינוי זדוני. במהלך תפילת הערבית היה זה בעיקר העוגב שניצב במבואת המזבח אשר ליווה את שירת המקהלה היפה, אך מפעם לפעם, מתוך גחמה, כך נראה, מן היציע המערבי, שם ניצב העוגב הגדול, הכתה יד כבדה בכנסייה ופגמה בשלוותם הענוגה של הקולות הזכים. היה זה דבר מה שחרג מפזיזות או זיוף, ולא הסגיר כל חוסר מיומנות. מאחר שהדבר חזר ונשנה פעמים אחדות, החלתי לנסות ולהיזכר מה נכתב בספרי הארכיטקטורה שלי על אודות המנהג שהתקיים בזמנים עברו – לקדש את בימת המקהלה מיד עם סיום בנייתה, אלא שאולם התווך, שלעתים הסתיימה בנייתו רק כעבור חצי מאה, פעמים רבות לא זכה לברכה כלל וכלל: הרהוריי ריחפו ותהיתי אם כך היה גם בסן ברנבי, ושמא התגנב פנימה דבר מה שעל פי רוב מקומו לא יכירנו בכנסייה נוצרית והשתלט על היציע המערבי. קראתי על דברים כאלה, אבל לא בספרי ארכיטקטורה.

אך אז נזכרתי שסן ברנבי נבנתה רק לפני כמאה שנים, וגיחכתי לחיבור השגוי שעשיתי בין אמונות תפלות מימי הביניים ובין המבנה הקטן והנאה בסגנון הרוקוקו של המאה השמונה עשרה. 

והנה תמה תפילת הערבית, וכנהוג אמורים היו להישמע צלילים רגועים אחדים, כאלה היאים ללוות את הרהורינו בשעה שאנו ממתינים לדרשה. אך עם הסתלקותה של המקהלה פרץ במקומם הניגון צורם מקצהָ הנמוך של הכנסייה, כאילו כעת אין דבר שיוכל לרסן אותו.

אני נמנה על ילדי אותו דור מבוגר ופשוט שלא אוהבים לחפש באמנות עומק פסיכולוגי; ומעודי לא ביקשתי ממוזיקה יותר מאשר מלודיה והרמוניה, אבל חשתי שבתוך מבוך הצלילים שבקע מכלי הנגינה היה משהו רדוף. מעלה מטה דלקו הדוושות בעקבותיו, והקלידים רעשו באישור. ברנש אומלל! יהיה מי שיהיה, לא נראתה תקווה רבה להיחלץ!

עצבנותי הטרודה הפכה לכעס. מי עושה זאת? איך הוא מעז לנגן ככה באמצע טקס קדוש? הצצתי באנשים שהקיפו אותי: איש מהם לא נראה מוטרד, אף לא במקצת. מצחיהן השלווים של הנזירות הכורעות המשיכו לרכון כלפי המזבח ודבר לא נגרע משרעפיהן האדוקים שהסתופפו תחת צלה החיוור של עטרת שמלתן הלבנה. הגברת האופנתית שלצדי התבוננה בציפייה במונסניור ק’. מכל שהסגירו פניה ניתן היה לחשוב שהעוגב מנגן את אווה מריה.

אך כעת, סוף-סוף, התווה המטיף את סימן הצלב וציווה דממה. פניתי אליו בשמחה. עד כה לא הצלחתי למצוא את המנוחה שביקשתי כשנכנסתי בשערי סן ברנבי באותו אחר הצהריים.

הייתי תשוש בעקבות שלושה לילות של ייסורים גופניים ומועקות נפשיות; אלה האחרונות היו הכואבות יותר, וכך, בגוף סחוט ובנפש מאובנת ועם זאת מרוגזת ניגשתי לחפש מרפא בכנסייה האהובה עליי. כי קראתי את המלך בצהוב.

“תזרח השמש, יאספון; ואל מעונותם, ירבצון,” מונסניור ק’ פתח בדרשה בקולו השלו ונשא את עיניו השקטות אל פני עדתו. עיניי פנו, לא אדע מדוע, אל קצה הנמוך של הכנסייה. הבחנתי בנגן יוצא מעבר לצינורות העוגב, חוצה את האולם בדרכו החוצה, ונעלם בדלת קטנה שהובילה לגרם מדרגות כלשהו שיורד הישר אל הרחוב. הוא היה אדם צנום, ופניו היו לבנות כשם שמעילו היה שחור. “ברוך שפטרנו!” חשבתי, “ממך ומהמוזיקה המרושעת שלך! אני מקווה שהעוזר שלך יתנדב לנגן את קטע הסיום.”

בתחושת הקלה – בתחושת הקלה עמוקה ושלווה, שבתי ופניתי אל הפנים הנעימות שעל דוכן הדרשות וכריתי אוזניי להקשיב. הנה, סוף-סוף, המרגוע שביקשה נפשי.

“ילדיי,” אמר המטיף, “מכל האמיתות, ישנה אמת אחת שנפש האדם מתקשה ללמוד, והיא שאין לה ממה לפחד. לעולם לא נצליח לפקוח את עיני הנפש ולגרום לה לראות שדבר לא יכול להזיק לה.”

“דוקטרינה משונה!” חשבתי, “למטיף קתולי. הבה נראה איך הוא יישב אותה עם מעשי האבות.”

“אין דבר שבאמת יכול להזיק לנפש,” המשיך, בקולו הצלול והרגוע ביותר, “בגלל…”

אך לא שמעתי את המשך דבריו; עיניי סרו מפניו, לא אדע מאיזו סיבה, ותרו אחר קצה הנמוך של הכנסייה. אותו איש שב ויצא מעבר לעוגב, וחצה את האולם בדיוק באותה דרך. אבל לא היה לו די זמן לחזור, וגם אם אכן חזר, מוכרח הייתי להבחין בו. חשתי קור עמום אופף אותי, ולבי שקע; אף על פי כן, כניסותיו ויציאותיו אינן מענייני. הבטתי בו: לא יכולתי להתיק את עיניי מדמותו השחורה ומפניו הלבנות. ברגע שהתייצב בדיוק מנגד לי פנה ושלח על פני הכנסייה, הישר אל תוך עיניי, מבט מלא שנאה, נועז ורצחני; מעולם לא ראיתי מבט דומה לזה; ומי ייתן ולעולם לא אחזה בו שוב! ואז הוא נעלם שוב מאחורי הדלת שדרכה ראיתי אותו יוצא לפני פחות משישים שניות.

ישבתי וניסיתי לאסוף את מחשבותיי הפזורות. תחושותיי הראשונות היו כשל ילד קטן שנפגע עמוקות, הלוכד את האוויר בגרונו טרם יפרוץ בבכי.

לשמש לפתע מטרתה של שנאה כזאת הכאיב לי באופן נורא; והאיש הזה היה זר גמור. מדוע ישנא אותי ככה? אותי, שמעולם לא ראה קודם לכן? כל יתר התחושות התנקזו לכאב חד זה: אפילו הפחד נכנע ליגון, ובאותו רגע לא היה בי כל ספק; אך ברגע שבא אחריו החלתי לבחון את הדברים בהיגיון, ולעזרי באה ההבנה שהוצאתי דברים מהקשרם.

כפי שאמרתי, סן ברנבי היא כנסייה מודרנית. היא קטנה ומוארת היטב; ניתן להקיף כמעט את כולה במבט אחד. יציע העוגב זוכה לאור לבן חזק משורת חלונות גבוהים במעבר, שאינם עשויים זכוכית צבעונית.

מכיוון שדוכן הדרשות ניצב במרכז הכנסייה, יוצא שכאשר פניתי לעברו, כל דבר שנע בקצה המערבי לכד את מבטי. לכן אין פלא שראיתי את הנגן בזמן שחלף: פשוט לא חישבתי נכון את פרק הזמן שעבר בין הפעם הראשונה לשנייה. בפעם השנייה הוא נכנס מהדלת שבקצה השני. ובכל האמור במבט שכה נרעשתי בגללו – לא היה ולא נברא, ואני סתם שוטה עצבני.

הבטתי סביב. אכן היה זה מקום נאה לשמש משכן לזוועות! פניו הנבונות, חדות התווים של מונסניור ק’, מנהגו המאופק ומחוותיו השקטות, מלאות החן, האם לא אכזבו מעט את רעיון התעלומה המבעיתה? העפתי מבט מעל לראשו וכמעט פרצתי בצחוק. אותה גברת רחפנית שתומכת באחת מפינותיה של חופת הדוכן, שנראתה כמו מפת שולחן דמשקאית עטורת גדילים המתבדרת ברוח חזקה, ברגע שתנסה איזו מפלצת להידחף לבימת העוגב, היא תכוון לעברה את חצוצרת הזהב שלה, תנשוף ותעיף אותה לכל הרוחות! צחקתי ביני לביני על ההזיה הזאת, שנראתה לי באותו רגע מאוד משעשעת, ישבתי והתבדחתי על חשבוני ועל חשבון כל דבר אחר, מההרפייה הזקנה בחוץ, על מדרגות הכנסייה, שהכריחה אותי לשלם עשרה סנט תמורת המושב לפני שהרשתה לי להיכנס (היא עצמה דמתה למפלצת יותר מנגן העוגב החיוור שלי); ומגברת זקנה וקודרת זאת, עד ל… כן, אבוי! מונסניור ק’ בכבודו ובעצמו. כי כל אדיקותי אבדה. מעולם לא עשיתי דבר שכזה, אך כעת קמה בי התשוקה ללעוג.

ובאשר לדרשה, לא יכולתי לשמוע ממנה מילה, שכן באוזניי צלצלו

“די בשולי שמלתו של פאולוס השליח.

נשא באוזנינו שש דרשות תענית,

חסודות יותר מכל שאי פעם הפיח.”

אשר קצבו קצב למחשבות מופלאות ומגונות להחריד.

לא היה טעם להמשיך ולשבת שם. הייתי מוכרח לצאת החוצה ולנער מעליי את מצב הרוח רווי השנאה הזה. ידעתי שזהו מעשה גס רוח, ואף על פי כן קמתי ויצאתי מהכנסייה.

שמש אביבית זרחה על שדרת סן אונורה, ואני רצתי מטה במדרגות הכנסייה. באחת הפינות ניצבה מריצה מלאה נרקיסים צהובים, סיגליות חיוורות מהריביירה, סיגליות רוסיות כהות ויקינטונים רומאיים לבנים, אפופים בענן של מימוזה זהובה. הרחוב המה מחפשי הנאות של יום ראשון. נופפתי במקלי וצחקתי יחד עם כולם. מישהו עקף אותי וחלף על פניי. הוא לא הפך את פניו, אך בצדודיתו הלבנה נגלה אותו זדון רצחני ששכן בעיניו. צפיתי בו עד שנעלם משדה ראייתי. גבו הגמיש שידר איום זהה; נדמה היה שכל צעד שמרחיק אותו ממני, נושא אותו בשליחות כלשהי הקשורה באובדני.

נגררתי הלאה, רגליי כמעט סירבו לזוז. החלה מפציעה בי תחושת מחויבות למשהו שנשכח מזמן. החלתי לחוש כאילו אני ראוי לדבר שאיים בו: זה החל מזמן – לפני הרבה מאוד זמן. זה היה רדום כל השנים: אבל זה עדיין שם, ועוד מעט זה יקום ויתייצב מולי. אבל אני אנסה להימלט; כשלתי כמיטב יכולתי אל שדרת דה ריבולי, חציתי את כיכר הקונקורד והגעתי אל המזח. הבטתי בעיניים חולות בשמש, זוהרת על קצף המזרקה הלבן, ניגרת על גביהם הקודרים של אלי נהרות עשויים ברונזה, ומעבר לשער מקושת רחוק, על מבנה שהקים ערפל שעינו כעין האחלמה, בין אינספור גזעים אפורים וענפים עירומים שצבעם ירוק עמום. ואז ראיתי אותו שוב, יורד באחד משביליו הערמוניים של גן קורס לה ריין.

ניתקתי מגדת הנהר, עשיתי את דרכי כעיוור אל שאנז אליזה ופניתי לעבר הקשת. השמש השוקעת שילחה את קרניה אל כר הדשא הירוק של הכיכר: שם, בשפע האור, הוא ישב על ספסל, וסביבו ילדים ואמהות צעירות. הוא לא היה אלא הולך בטל של יום ראשון, כמו כולם, כמוני עצמי. אמרתי את המילים האלה כמעט בקול, וכל אותה העת בהיתי בשנאה הזדונית שבפניו. אולם הוא לא הביט בי. חמקתי וגררתי את רגליי הכבדות כעופרת במעלה השדרה. ידעתי שכל פגישה שלי בו מקרבת אותו יותר אל השגת מטרתו, שתחתום את גורלי. ואף על פי כן ניסיתי להציל את עצמי.

קרני השמש האחרונות גלשו מבעד לקשת הגדולה. חלפתי מתחתיה ופגשתי בו, פנים אל פנים. השארתי אותו הרחק מאחור בשאנז אליזה, והנה הופיע מולי, בתוך זרם האנשים השבים מיער בולון. הוא חלף כה קרוב אליי עד שהתחכך בי. גופו הגרום היה קשה כברזל תחת בגדיו השחורים הרפויים. הוא לא גילה שום סימני חיפזון, או עייפות, ולא שום רגש אנושי אחר. כל ישותו הביעה דבר אחד ויחיד: את הרצון והכוח להרע לי.

מיוסר, צפיתי בו יורד בשדרה הרחבה וההומה, שהבריקה כולה מגלגלי כרכרות, עיטורי סוסים וקסדות חיילי משמר הרפובליקה.

תוך זמן קצר נעלם מעיניי, ואני פניתי וברחתי. אל תוך היער, מחוצה לו והלאה, הרחק – איני יודע לאן הגעתי, אך כעבור זמן רב, כך היה נדמה לי, הלילה ירד, ומצאתי עצמי יושב לשולחן בחזיתו של בית קפה קטן. תעיתי חזרה אל היער. חלפו שעות מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה. תשישות הגוף וייסורי הנפש לא הותירו בי כוח לחשוב או להרגיש. הייתי עייף, כל כך עייף! השתוקקתי להתחבא במאורתי. החלטתי ללכת הביתה. אבל ביתי היה רחוק מאוד.

אני גר בחצר הדרקון, מעבר צר המוביל משדרת דה רן לשדרת הדרקון.

זאת מבואה סתומה, אותה יכולים לחצות אך ורק הולכי רגל. בכניסה משדרת דה רן ניצבת מרפסת גבוהה, הנתמכת בדרקון ברזל. בפנים החצר, משני עבריה, מתרוממים בתים ישנים וגבוהים וסוגרים על גבולותיה הנושקים לשני הרחובות המקבילים. שערים עצומים נפתחים לרווחה במשך היום, צמודים לפרוזדור הקשתי, ובחצות חותמים את החצר, והמבקש להיכנס נדרש לצלצל בפעמוני הדלתות הקטנות שלמרגלותיהם. במדרכה השקועה נאגרות שלוליות עכורות. גרמי מדרגות תלולים צונחים אל דלתות הנפתחות אל החצר. את הקומות התחתונות מאכלסות חנויות של סוחרי יד שנייה וחרשי מתכת. לאורך כל שעות היום מצטלצלים במקום נקישות הפטישים ומוטות הברזל הנחבטים.

אולם אפורה ככל שתהיה החצר בחלקה התחתון, כך שוכנים עליצות, נחמה ועבודה קשה והגונה בחלקה העליון.

בגובה חמש קומות נמצאות סדנאות הארכיטקטים והציירים, ומקומות המסתור של סטודנטים בגיל העמידה, כמוני עצמי, המעוניינים לחיות בגפם. כשבאתי לגור כאן לראשונה הייתי צעיר, ולא הייתי בודד.

נאלצתי לצעוד לא מעט עד שפגשתי בכרכרה, אך בסופו של דבר, כשכבר כמעט הגעתי שוב אל שער הניצחון, עברה אחת ועליתי עליה.

הנסיעה מהשער אל שדרת דה רן אורכת חצי שעה ואף יותר, במיוחד כשאת הכרכרה מושך סוס עגלונים תשוש שהיה נתון לרחמיהם של הוללי יום ראשון.

טרם אחלוף מתחת לכנפי הדרקון היה די והותר זמן לפגוש ולשוב ולפגוש באויבי, אך לא ראיתיו ולו פעם אחת, והמקלט הלך וקרב.

מול השער הרחב שיחקה חבורה קטנה של ילדים. השוער שלנו ואשתו עברו ביניהם עם הפודל השחור שלהם והשגיחו; זוגות אחדים רקדו ולס על המדרכה. השבתי על ברכותיהם ומיהרתי להיכנס.

כל דיירי החצר יצאו אל הרחוב. המקום היה שומם למדי והואר בפנסים אחדים שנתלו גבוהים, ולהבת הגז שבתוכם דלקה עמומות.

דירתי שכנה בראש אחד הבתים שבמרכז החצר, וכדי להגיע אליה יש לטפס בגרם מדרגות שצונח כמעט עד לרחוב, ורק מסדרון קצר חוצץ ביניהם. הנחתי את רגלי על מפתן הדלת הפתוחה, גרם המדרגות הרעוע, המוכר והטוב התרומם מולי וסלל את דרכי אל המנוחה והנחלה. הבטתי מעבר לכתפי הימנית וראיתי אותו, במרחק עשרה צעדים מאחוריי. ודאי נכנס אל החצר יחד אתי.

הוא התקדם, לא לאט ולא מהר, אלא הישר אליי. וכעת הביט בי. מבטינו שבו ונפגשו לראשונה מאז הצטלבו בכנסייה, וידעתי שבאה השעה.

נסוגותי לאחור, במורד החצר, ופניי אליו. התכוונתי להימלט אל הכניסה לשדרת הדרקון. עיניו אמרו לי שלעולם לא יעלה בידי להימלט.

נדמה היה לי שאנחנו מהלכים כך מזה דורות רבים, אני נסוג מפניו, הוא מתקדם לעברי, במורד החצר בדממה מוחלטת; אך הנה סוף-סוף חשתי בצל המעבר המקומר, ובצעד הבא נכנסתי לתוכו. כאן התכוונתי להסתובב ולרוץ בכל כוחי אל הרחוב. אך הצל לא היה צלו של קימור השער אלא של קבר. הדלתות הגדולות של שדרת הדרקון היו סגורות. חשתי בכך בשל העלטה שאפפה אותי, ובו ברגע קראתי זאת גם בפניו. איך זהרו פניו באפלה, קרבות ובאות במהירות! הכוכים העמוקים, דלתות הענק הסגורות, מנעולי הברזל הקרים שלהן, כל אלה עמדו לצדו. הדבר שבו איים עליי קם והיה: הוא הצטבר וניתך עליי מהצללים משוללי הקרקעית; הנקודה שמתוכה יפרוץ ויכה נפערה בעיניו הארורות. חסר אונים, הדבקתי את גבי אל הדלתות המוברחות, והתייצבתי מולו.

כיסאות נגררו על רצפת האבן ורשרושים נשמעו כשהעדה קמה על רגליה. יכולתי לשמוע את מטהו של השוויצרי נוקש במעבר הדרומי ומוביל את מונסניור ק’ אל ארון כלי הקודש.

הנזירות שכרעו על ברכיהן התעוררו משרעפיהן האדוקים, נשאו תפילת הודיה והלכו לדרכן. הגברת האופנתית, שכנתי, התרוממה גם היא באיפוק חינני. בזמן שיצאה לכסנה אליי מבט סולד.

מת למחצה, כך לפחות היה לי נדמה, ועם זאת ער ביותר לכל זוטה, ישבתי בקרב הקהל המתנועע בעצלתיים, ולבסוף קמתי גם אני וצעדתי אל הדלת.

ישנתי במשך הדרשה כולה. האומנם ישנתי במשך הדרשה? נשאתי את מבטי וראיתי אותו חוצה את היציע לעבר מושבו. רק את צדודיתו ראיתי; זרועו הדקה והכפופה שבשרוול השחור נראתה כאחד מאותם כלים שטניים, חסרי שם, המוטלים באין שימוש בחדרי העינויים הנטושים של טירות מימי הביניים.

אבל חמקתי ממנו, אם כי מבטו אמר לי שלא אצליח. האומנם חמקתי ממנו? הדבר שהעניק לו את הכוח לשלוט בי חזר מן האבדון, שם קיוויתי שיישאר. הנה כי כן, זיהיתי אותו כעת. מוות ומשכנן הנורא של נשמות אבודות, המקום שאליו שלחתי אותו בחולשתי לפני זמן כה רב – שינו את דמותו לכל עין מלבד עיני שלי. זיהיתי אותו כמעט מהרגע הראשון; מעולם לא היה לי ספק באשר לדבר שנשלח לעשות; וכעת ידעתי שבשעה שגופי נח בשלום בכנסייה הקטנה והשלווה, רדף הוא אחר נשמתי בחצר הדרקון.

הזדחלתי לעבר הדלת. קול העוגב פרץ מעל לראשי ברעש גדול. אור סנוורים הציף את הכנסייה והעלים את המזבח מעיניי. האנשים התפוגגו, הקשתות וקימורי הגג נעלמו. נשאתי את עיניי הצורבות אל הזוהר משולל הקרקעית, ראיתי את הכוכבים השחורים תלויים בשחקים, והרוחות הלחות הנושבות מאגם האלי ציננו את פניי.

והנה, במרחקים, מעבר למרחבים על מרחבים של גלי עננים גועשים, ראיתי את הירח טובל ומתיז רסיסים; ומעבר לו, מאחורי הירח, נישאו מגדליה של קרקוסה.

מוות ומשכנן הנורא של נשמות אבודות, המקום שאליו שלחתי אותו בחולשתי לפני זמן כה רב, שינו את דמותו לכל עין מלבד עיני שלי. והנה שמעתי את קולו, מתרומם, מתמלא, רועם מתוך האור הלוהב, וכאשר נפלתי גבר הזוהר, הלך וגבר, וניגר עליי בגלי להבות. אז שקעתי אל המעמקים ושמעתי את המלך בצהוב לוחש לנשמתי: “דבר מפחיד הוא, ליפול בידי האל החי!”

איור לאלבום מוזיקאלי ביוטאב על פי “המלך בצהוב

עוד על “המלך בצהוב”

הספר “המלך בצהוב ” בויקיפדיה

האזינו למוזיקה על פי “המלך בצהוב”

הסברים על “המלך בצהוב”

“מה זה המלך בצהוב” -שיחה עם מומחה

האזינו להקראה של “בחצרו של הדרקון “

צפו ב”הסימן הצהוב ” עיבוד לסרט של סיפור מהספר “המלך בצהוב”.

עטיםה מקורית של ‘המלך בצהוב’. תצלום: ויקיפדיה


תגובה אחת

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן