סיפור כמו רומנטי על רקע נופי נחל החרמון של מורן קבסו

נחל חרמון בתפארתו צילם עומרי שץ. באדיבות מורן קבסו.

שוב המרדף הזה, מהרהרת תמר בעודה קוראת את סירת הנייר האחרונה שאסף השיט לעברה, מבטיח שלחצי הסהר של חיוכה יהיה תמיד מקום מיוחד בשמיים שלו, מצר על כל דמעה אפשרית שיצר בעיניים שלה. אבל העיניים האלו כבר לא מבריקות. אין טעם. הפעם לא תתחנן שיציל את השמש השוקעת שלהם מגוויעה במצולות. היא עולה אל סדנת הציור בקומה האחרונה של המבנה הזה, שמזכיר לה בית יתומים יותר מאשר בית ספר.
הראל יושב עם הגב אל החלון, סיגריה אפורה למחצה מוטלת בין שפתיו הדקות. תמר פוסעת בין כתמים מופשטים של צבעי מים ומכסים פזורים של פחיות צבע אקריל. ריח של טרפנטין מרחף סביבה כשהיא נשענת אל השולחן שמולו. שיערו הזהוב הקצר בוהק בשלווה, והשדות הירוקים של עיניו פורחים כשהוא מבחין בה. היא יודעת שאף פעם לא תבקש למות למענו, אבל הדבר מקל עליה. אין לו חיוך מסכת הפורים של אסף, הצחוק הדומה לבכי, המבט התמים כמבטו של ילד שאבד בשדה מוקשים.
הם נפגשים כאן כבר מאז נפתחה השנה בכוסות מיץ ענבים ובלי גשם, והוא עדיין לא ניסה להניח עליה את ידיו. נדמה שאצבעותיו מעוניינות רק בליטוף שערות המכחול וחשיפת גופה של מפית בצבעי כחול וטורקיז, שכל בגדי הנייר שלה נוחתים על רצפת הדבק השקופה ומתערבבים, שטופי סגול ואקוומרין. מעליהם, הקצוות הרטובים של תמונה מרובעת מתמזגים בנייר. פיה צהובת שיער יושבת על ענף עץ מגנוליה בנוף תכול חיוור, מעורפל, בין פרחים ורדרדים, עיניה הירוקות מביטות קדימה בעדינות. כמו הראל ממין נקבה היא נמצאת שם, יפה עד כלות.
“עזבתי את אסף”, לוחשת תמר, מנסה להסתיר את העצב המסתנן אל קולה. “בלעדיו אני לא אציף את הכנרת בדמעות”, היא מוסיפה, לרומם את רוחה.
הראל מתבונן עדיין ביצירה שלו. הסיגריה מעלה עשן בריח קל של צמחים רעננים. “את חכמה ומוכשרת מדי בשבילו”, משיב. “כולם עוד יקבלו דיכאון ממנו”.
היא מהנהנת, פוסעת בחדר הנרחב, שכיסאות מסודרים בו ריקים סביב שולחנות אפורים בהירים. אחר כך נעמדת מאחוריו, ברווח שבין הקיר לחלון. רוח אביב חמימה נושבת אל תוך החדר. “בוא נעשה את מה שאמרנו”, רוכנת לעברו, קולה השקט לוחש אל פניו. היא יודעת שכל מגע מלטף של כף ידה בצווארו, יחנוק את גרונו המר של אסף. איך הוא מסוגל, היא נתקפת גאות שוצפת זעם בעודה מרפרפת על פני עורו החלק של הראל, להבטיח לה אהבת נצח ואז לחלק את התמונות שלה לכל חבריו, ידיו זריזות ועליזות כידיו של מוכר בגלידה מונטנה. ופתאום להתחרט ולבקש אותן בחזרה בבוקר שלמחרת. כאילו הוא יכול למחוק לילה שלם של מבטים חורשי מזימות באחד מחיוכיו הנעימים, שגורמים לעפעפיים שלו להתכווץ ולפנים שלה לזהור. החיוך הזה… היא רוצה לסלוח לו, אבל יודעת שהגלידה נמסה, הסוכר איבד את מתיקותו.
“נחכה לערב”, קובע הראל. “כשלא יהיה כאן אף אחד. אני אביא את האופנוע, את תביאי את השק. אמרתי לך שאבא שלי קנה לי את הדגם החדש של הונדה?”
היא מהנהנת, ידה ממשיכה ללטף, ואז נחה על גרונו, בדיוק במרכז. לו רצתה, הייתה יכולה למחוץ את מיתרי הקול שלו. תחושת הכוח מסבה לה גאווה. “סבא שלי שילם על האוניברסיטה כבר מעכשיו. אבל אתה יודע מה, הראל החמוד? אני לא מתכוונת ללמוד אפילו לרגע. מה אפשר ללמוד כשיודעים כבר הכל…” ואז היא מניחה אצבע נועזת בקצה הסיגריה הבוערת שלו, מכבה את הלהבה על עורה החיוור בלי לרעוד אפילו לרגע, ונוטשת את צווארו המתקרר. הראל המשתאה עוקב אחרי דמותה היוצאת מהחדר, שיערה מכסה את חולצתה התכולה בגלים חופשיים של שוקולד חלב מומס, שעוצרים קרוב למותניה.

מאוחר יותר, מר רייכמן מזמן את כולם אל האודיטוריום, שם הוא עומד במשמניו הנלעגים אל מול שורות התלמידים המשועממים, ומכריז בקול רב חשיבות על המבחנים הקרבים, על מהות ההצלחה ועל הצורך בציונים גבוהים למען העתיד. תמר מנידה בראשה, מנסה לא לירות חץ של צחוק לעגני ממקומה שבשורה האחרונה. היא שולחת מבט לעבר הראל, והמבט חוצה את האוויר בדרכו ישר ושמאלה, עד שהראל מסתובב לאחור ומגלגל את עיניו. אם תמשיך להתבונן בו, עוד תהיה כמוהו, היא מהרהרת, כמו חוקרת יערות גשם שמייחלת להתמזג בעצים ובשרכים ובכל טיפות הטל הנוטפות מעליהם. היא מתפתה כמעט להתגנב אליו בתנועות שקופות ולבקש שילמד אותה לא להרגיש כלום.
אבל אז עיניה נסחפות לעבר הפסל הכלוא מאחורי חלון הזכוכית, בארון הגביעים שבפינה הצפון-מערבית של האודיטוריום, לא הרחק מהבמה. אריה הברונזה. גופו החום מבריק, עיניו הכהות מביטות לפנים בשלווה בעוד כפותיו נחות לצדי רגליו ברכות מזויפת, רעמה קורנת מסביב לראשו ככתר מלכות. רק לפני חודש הוא הגיע אל בית הספר כפרס על הישגים יוצאי דופן בכל הנוגע לאחוזי הזכאים לתעודת בגרות, היישר מבניין העירייה שברחוב אבן גבירול. אולי עוד יביאו כלוב מגן החיות התנכ”י במיוחד בשבילו. לא, היא מבינה, מאוכזבת, הרי ישנו הבניין כולו.
היא זוכרת איך אסף אחז בידה, ואמר לה שכמו האריה הזה, גם הוא מתכוון להילחם בשאגות בכל מי שינסה לפגוע בארץ שלהם. הוא, עם נפש הארנבון שלו. אז התחיל לצייר במכחול המלטף של קולו את כל הדרכים שבהן יוכל לתרום למען העתיד, יקבל מדים ונשק, ויגן על הנשים האופות עוגות פטל ווניל, ועל הילדים המפליגים כמעט על עפיפונים, ועיני האדמה שלו היו נעשות לחות, אולי מפני שנזכר באביו, שנעדר במלחמה מאז היה בן גילו, או באמו, שמשוחחת עם תמונות בשחור-לבן. וברגע ההוא תמר רצתה לברוח ממנו. מהמבטים העצובים, מתכניות הגבורה שלו. “אתה רוצה להציל את העולם, אבל מה איתך? תחשוב גם על עצמך”, הייתה מבקשת. “עליי. על הבית שיהיה לנו”. אבל אסף היה מסרב ומסביר שוב את חשיבות הערכים ותעצומות הנפש. למען העתיד, כמו שההורים שלה היו אומרים. והיא הייתה שואלת, “ומה אם כולנו נתפוצץ לחתיכות מחר בבוקר?”

אבל עכשיו כבר ערב. תמר נוטלת את שק הבד הלבן ממחסן הכלים שבחצר הפורחת, וחוצה את החורשה בדרך לבית הספר. כאן, בצפון תל אביב, המדשאות ירקרקות, נעימות למראה, והעצים מלבלבים כאילו האביב נוכח כל השנה. רק עצי החורשות ניצבים בשתיקה ירוקה כהה מעל קרקע יבשה בצבע שוקולד מריר.
הראל מחכה כבר בקצה המרוחק של המגרש, ומתבונן בה בעודה עוברת דרך השער הפתוח. נערים אחדים משחקים כדורסל, צועקים אלה לאלה בעודם רצים ומאבדים את הכדור.
היא מנידה לעבר אולם ההתעמלות בראשה. “עוד מעט תהיה גבוה כמו החלונות האלה”, הבעת פניה הרצינית מסווה את הצחוק המר שבנפשה. ואז היא מעקלת את זוויות שפתיה כלפי מעלה ומשליכה את השק לעברו.
הראל תופס בידית הכחולה ומתיר ליריעת הבד הלבנה להיתלות מכף ידו, כמו הינומה.
“הם חושבים שהם אריות”, אומרת תמר בעודם צועדים לעבר מבנה בית הספר, מחציתו האחת תכולה וחיוורת מאוד כקרחון ענק, ומחציתו האחרת נמשכת כקרון רכבת עתיר חלונות, עד החורשה כמעט.
“בואי, מהצד הזה”, הראל פונה אל רחבת הדשא ומטפס אל עבר החלון שנשבר בסערת הברד של החורף.
תמר מושכת את גופה הדק בעקבותיו ונכנסת דרך התהום הפעורה בזכוכית.
הם מוצאים את עצמם בכיתה י’2 המוצלת, מתחת לתקרה מסוידת היטב, בין שולחנות שכיסאות נחים עליהם במהופך, כמו צוללנים המתכוננים לנפילה האינסופית אל המצולות.
“תחשוב שכל זה היה שלך”, ידה של תמר מרחפת סביב, ארוכה והחלטית. “מה היית עושה?”
הראל נשען אל שולחן במרכז החדר ושולף סיגריה מהחפיסה שבכיס מכנסי הג’ינס שלו. “זה פשוט”, הוא מצית את הלהבה בקצה. אחר כך לוקח שאיפה מהירה ונושף את העשן אל האוויר, חיוך שובב מפציע בשפתיו כמו קשת בענן. “חורבן עד היסוד. זה מה שמגיע לכל בית מקדש, תמר היקרה”.
לרגע, היא מתרחקת לאחור. “לא… דיברנו על זה”.
הוא מושך בכתפיו, מחייך, ומרחיק את הסיגריה באצבעות עדינות. “את רוצה ללכת?”
היא שולחת את כף רגלה הנעולה בסנדל שקוף אל הקרסול שלו, מרפרפת לאט. “ולהפסיד את כל הכיף?”
כשהם יוצאים אל המסדרון, היא רואה את המרצפות הירוקות הכהות שעליהן אסף היה מחליק פעם על רולרבליידס, כשעדיין נהג לבצע פעלולים, מסתובב בין הכניסות והיציאות, מסתחרר לפי מנגינתו המדכאת של הצלצול לתחילת היום, ואחר כך נעצר לפניה, תמיד בלי תיק, מוצא פרח ציפורן ורוד מאחורי הגב. אז היה נותן לה את הפרח בחיוך חגיגי, ילדותי כמעט, ופניו הגדולים והבהירים היו נמל מבטחים לספינות המשתוקקות של עיניה. אחרי פרח אחד כבר עגנה אצלו לנצח.
היא צועדת במסדרון הקריר במרירות, ותולשת את השק מידו של הראל. “בוא, נראה להם מה זה”, פותחת את דלתו הלא נעולה של האודיטוריום. עכשיו, כשאין כאן אף יצור חי, החדר הריק נראה גדול יותר, מרחב פתוח של כיסאות הממתינים להתרחשות כלשהי. “הם אף פעם לא נתקלו בגנבים”, לוחשת, בעודה מתקרבת חרש אל ארון הגביעים.
ללא שהות נוספת, השניים פותחים את דלת הזכוכית, נוטלים את אריה הברונזה שמבטו נותר עז ואמיץ, אולי מבולבל מעט מקרוב, והוא כמעט חורץ את לשונו אל מול העיניים הצופות בו. תמר מחזיקה את הפסל, שרוחבו כאורך זרועה, בזמן שהראל פוער את תהום הבד לרווחה, וידיהם נוגעות אלו באלו עד שהם מסיימים לכלוא את האריה בכלובו החדש. תחושת חיוניות משכרת נופלת עליהם. כמה טוב, הם מהרהרים בדרכם אל כיתה י’2 וחלונה השבור, להיות שותפים לפשע.

הראל מתיישב על האופנוע הכחול והכסוף שמאחורי המדשאה, תמר אוחזת במותניו, והם רוכבים הרחק משם ועולים על הכביש המהיר, רוח נושבת על פניהם, מביאה את ניחוחות המים של נחל הירקון ואת ריח הצמחים הרעננים, בשעה שהם חולפים על פני מכוניות איטיות וחוצים נתיבים. השק הקשור לחלקו האחורי של האופנוע מתנופף כשובל פחיות הנגרר מאחורי רכב של חתן וכלה.
הם עוצרים למלא דלק בתחנות ספורות, אחד מהם נשאר תמיד להשגיח על האריה, האחר מביא כריכי טונה ומלפפון חמוץ. ככל שהכביש נמשך, נופי העיר האפורים דוהים והופכים לשדות עשב ולבריכות מים מתוקים. שיערה של תמר מתנופף, חופשי מכל קסדה, והיא צוחקת בתחושת ניצחון, ידיה מטיילות על פני גבו הארוך של הראל.
הוריו אמנם הגיעו לכאן כשרידי אדם, מהרהרת בעצב קל על ימים שלא חייתה בהם, אבל מראות העצים הנפרשים לצד הדרך משיבים אליה את חדוות הנעורים, והיא קובעת בינה לבין עצמה שהוא נראה כמי שנולד מתוך קצף הגלים, תאומה של ונוס.
הם מעבירים לילה נעים באחד מקיבוצי הצפון, ומקשיבים ליללת התנים המהדהדת ממרחקים, לקינתם החרישית של הצרצרים, לרשרוש הרוח. “זה הצפון האמיתי”, אומר הראל, מגבת לבנה כרוכה סביב מותניו, והוא נשכב על מיטת היחיד הרחבה בזרועות פשוטות, מעוטרות פלומה זהובה.

רק בבוקר, “אייכמן הטיפש” מבחין בחלל הריק שנפער מאחורי הזכוכית ומתקשר למשטרה. אבל תמר והראל עוזבים את הקיבוץ המנומנם אחרי שהם נהנים מהלחמניות והגבינות המקומיות, ונודדים לכיוון נקודת הפתיחה במפה שקנו בתחנת הדלק.
מי הטורקיז הצלולים של ביר בלוע נחים בשלווה מתחת לצמחים ירקרקים, רכי עלים. אפשר לשמוע את האוויר זורם. הם יורדים אל באר המים וצפים על פני המשטח החלק כראי במשך שעה ארוכה, מביטים בשמיים הרחוקים שמעליהם. מדי פעם אחד מהם מניף יד מלאה כקערה ושופך מתוכה טיפות קרירות, שנוחתות שוב במים, מתמזגות בהם. אחר כך יוצאים רועדים וכורכים מגבות סביב גופיהם, מוחים את שיערותיהם הרטובות, מחייכים בשקט.
“זה כמו שחשבת?” שואלת תמר, מיטיבה את כתפיית בגד הים השלם שלה, שצבעו התכול הבהיר משתלב בנוף.
“אפילו יותר טוב”, פוסק הראל, ומביט סביבו, במרחב הפתוח.
תמר נותנת בו מבט ארוך, נרעדת.

היעד הבא בטיול הבריחה מאפשר להם להסתתר, והם בוהים בעצי האקליפטוס המצלים עליהם, ובציפורים הרגועות של בריכת הקצינים בעין עלמין. גם אם יפרשו שוטרים בכל עורקי הנחלים והמעיינות של הצפון, לא ימצאו אותם. רמת הגולן היא שלהם. המים הירוקים משיטים את אריה הברונזה הנינוח, בשעה שהשניים צוללים ועולים מתוך האדוות השקופות, מוקפים עצי תאנה ושיחי פטל.
“אומרים שפטל קדוש”, ממלמלת תמר, ובמשך כל אחר הצהריים הם מקשטים זה את גופה של זו בגרגירים שחורים ואדומים שידיהם קוטפות בהנאה גלויה.
עד שהיא מוצאת את אחד מפרחיו הוורודים הפעורים לרווחה של הפטל, וממהרת לחזור אל הבריכה ולשטוף את גופה במים הצוננים, הנקיים. לא אסף, לא שוב, היא מתחננת בלי קול. אבל פניו המאושרים תוקפים אותה כאבחת חרב. עיניו הצוחקות, הטובות, חמות כמו האדמה שכל החיילים הנעדרים נלחמו כדי להגן עליה. העתיד, היא מגחכת. איזה עתיד יש לנו בכלל? למה לנו להילחם על האדמה הזאת רק כדי להיקבר בה?
אסף מחייך עכשיו אל מישהי אחרת. כמה צער היה בעיניו כשסיפר לה. והיא רצתה רק לברוח ממנו, אבל עכשיו היא רוצה לברוח אליו. לא. אסור לה אפילו לדמיין את כף ידו המרפרפת על פני עורה. היא יוצאת שוב מהבריכה המלבנית, המוטלת שם כאבן ברקת, ופונה לכיוונו של הראל, שמסיע עדיין את אצבעותיו על פני קימורי גופיהם של גרגרי הפטל.
“אתה צריך לנשק אותי”, היא אומרת, קולה, שנשמע בטוח, כבר לא יודע אם היא באמת מתכוונת לכך.
הראל מביט בה בשלווה, ברק ניתז משיערו הזהוב כדבש ונופל על עורה החלבי. הוא מחייך מעט, רגלו האחת מקופלת, בעוד האחרת פרושה לפנים. זרועו חובקת את ברכו.
“בשביל זה הבאת אותנו לכאן, לא?”
אבל הוא קם ומסמן לה ללכת בעקבותיו. העצים כמו משקיפים לעברם, בשעה שהם יוצאים מבועת הבדידות הזו אל הנוף. אריה הברונזה נישא בידיו של הראל, בחזרה אל האופנוע. “אני מקווה שהוא נהנה מהטבילה”, אומר, מבודח.
היא מתיישבת על האופנוע, נוטלת סיגריה מהחפיסה שהשאיר בתא המטען ומציתה אותה, אבל לא מקרבת לפיה, רק מביטה בלהבה. “זה מה שהם רואים לפני שהם מתים”, קובעת בקרירות. “גם אבא שלו. כולם יודעים שהוא מת, אבל הוא עדיין מחכה לו. זה לא עלוב?”
“בשביל מה זה טוב, הנשיקות האלה?” הוא תוהה. “ואז חתונה, משפחה, ילדים”, קולו ערב, יציב כצמיחתם המתמדת של עצי האקליפטוס. “בשביל מה?”

היא שותקת עד שהם מגיעים לעין איוב. מפל המים הלבנים נחבא מתחת לקיר של צמחים מטפסים, כמו עין המוגנת בחסות עפעף. העפעפיים הדקים של הראל לא דומים לפיסטוקים המאושרים שנחו מסביב לעיניו של אסף, בשעה שצילם אותה עירומה ומחייכת, נוצר לעד פיסה מנפשה בתוך מצלמת פולארויד ישנה בצבע טורקיז.
הם נעמדים מתחת לזרם השוצף ומטים את ראשיהם לאחור.
“זה הדבר היחיד ששווה משהו”, פוסק הראל. “רק זה נשאר”.
אבל תמר, שרגליה כבדות בתוך המים כמעט כמו נפשה, יורה את מבטה העייף לעבר הפנים היפים, השלווים האלה, החסינים מפני כל מלחמה. היא מניחה את ידה על כתפו ונושקת לשפתיו. פיו נפתח מעט, והוא עוצם את עיניו, להתגונן מפני הנתזים הפראיים, מפני עיניה. שפתיה נעות פעמים אחדות על פני שפתיו, קודם שפתו העליונה ואחר כך שפתו התחתונה. הן רכות, חלקות כפניו המגולחים. קר לה. פיו זז רק כשהיא מתנתקת ממנו.
“את רואה?” לוחש ומושך בכתפיו, אישוניו הירוקים העמוקים מגלים לה איזו אמת מצערת, אבל היא לא יודעת מהי.
הם מחזירים את האריה אל האופנוע, הברונזה בוהקת אל השמש הנמוגה לאטה.

נחל חרמון, לא הרחק מהגבול עם סוריה, לא קורא להם לטבול במימיו, שלגי ההרים שהפשירו ואינם עוד. עצי הערבה המחודדת נמהלים בעצי המילה הסורית, ואי אפשר להבדיל בין חי למת. רק מפל לבן, דק כזרם חלב, צונח עדיין אל תוך רחבת המים הכחולים-שחורים. צללי בין הערביים נופלים על הצפון. רגליה של תמר כואבות. שפתיו של הראל סגורות, מאוכזבות. “זו יצירת האמנות הגדולה של הטבע”, הוא מנסה להסביר, אבל היא כבר לא מקשיבה, רק הולכת אחריו כמו ילדה שנשכחה שם בטעות.
“את רוצה לחזור?” הוא נעצר על השביל המוגבה, לשמאלם של המים, ופונה להביט בה.
היא שותקת ומנידה בראשה לשלילה, עיניה עגומות. הם ממשיכים לצעוד בלי מילים. היא רוצה לאסף. היא רוצה לערב הזמר בדשא, עם האנשים הזרים והרגועים, ופניו המחייכים של אסף, שהיה אוחז בידה, שר לה, והמילים מחליקות מתוך גרונו ושוטפות את האוויר המתוק, הנקי, וקולו הנעים מחייה את המנגינה שהזכירה לה את ילדותה, כשהיה מהמהם לאט, כמו שהיא שרה עכשיו, “עוד לא תמו כל פלאייך, עוד הזמר לו שט, עוד לבי מכה עם ליל, ולוחש לו בלאט, את לי את האחת, את לי את אם ובת…”
אבל עכשיו הוא ישיר למישהי אחרת, מישהי שהיא לא היא. איך נערות יכולות להתגבר על זה? איך הן לא מתאבדות?
שאון המים השוצפים מלווה אותם, בעודם פוסעים לצד הנחל, שקועים במחשבות. הראל מתפעל מן האיכות המפעימה של הנוף, שאף אדם לא מסוגל ליצור. תמר מייחלת לשכוח.
רגליהם מובילות אותם אל שדה ירוק רחב, מרהיב ביופיו. הם עומדים ומביטים בנוף המשתרע מתחת לשמיים הלבנים במשך שעה ארוכה. נחמה מציפה את נפשה של תמר, והיא נרגעת מעט. היא חושבת שאולי אפשר להמשיך לחיות. אולי הראל צדק, והשלווה נמצאת כאן, בבדידות.
“רוץ, אריה קטן, אתה חופשי! רוץ אל מעיינות הזוהר!” קורא הראל, מחייך. הוא מניף את זרועו ומשליך את האריה אל עבר השדה, והאריה נוחת כטיפת גשם על עלה.
תחושת החוסר המוחלטת מסבה לתמר הקלה. גופה מאבד מעייפותו, וכמו נפטר מהתשישות הנפשית שהכבידה עליו, מכובד הזכרונות והגעגוע, ממשקל התסכול שהרגישה במחיצתו של אסף. היא רוצה לרוץ, לחגוג את נעוריה, לחשוב שיש לה זמן עד אינסוף. “בוא”, היא אומרת להראל. “זה הצפון האמיתי”.
הם מדלגים לעבר השדה הפתוח כגן עדן, בגד הים שלה כבר יבש, כמו גם מכנסי הים הכחולים הכהים שלו, ורק טיפות מים ספורות מבהיקות עדיין על פני גופיהם הצעירים. הם רצים, נהנים מהחופש הנצחי, צחוק זולג מתוך פיותיהם ונסחף בחלל. כבר חצו מטרים רבים ועכשיו הם מטיילים בין פרחים צהובים, מבחינים באיזו גדר דקיקה במרחק, שני חוטי תיל נמתחים לרוחב. שלט מלבני, משולש אדום כפטל מצויר עליו.
“הו”, הוא נעצר פתאום, ומבקש לשלוח את ידו לעברה של תמר. אבל היא לא חוזרת. היא נושמת את ריח האביב המתקתק לתוך הריאות. ואז מסתובבת לאחור, מחייכת, ידה מסיטה קווצת שיער מפניה.
פיצוץ עז מחריד את השדה.
הראל עומד שם במשך שעה ארוכה, מבועת, ומייחל להתגונן מפני הנתזים הפראיים, מפני האמת. דמעות צונחות על פניו בעודו כורע על ברכיו מול חלקת העשב המפוחמת, וגופו רועד. הוא יכול כמעט לשמוע אותה שרה, “את לי את המעט, המעט שנותר”, אבל יודע שזו רק הרוח הנושבת עם רדת הערב.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן