משה גרנות על ‘ספר ההדים – שירים’ מאת אשר רייך

ספר ההדים – שירים מאת אשר רייך ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, 2018, 96 עמ’.

בספר שלפנינו שמונים שירים, ורק בשבעה מהם לא מופיעה בכותרותיהם המילה “הד” בנטיותיה השונות. כפי שמעיד שמו של הספר – אין ב”אני” של המשורר, ואין ביקום כולו מקום פנוי מההדים: בנשמה, במוח, בתודעה, בזיכרון על אלה שאינם, בשפה, בקול, בעור, ב”אני האחר”, בקירות הבתים, בכל פינה בעיר, בגופה של האהובה, בעובר, ב”גן ההדן”, באור, בעונות השנה. ומה גורם לקורא להשתכנע במרכזיותו של ההד בחיי האדם, בטבע, בעולם? לדעתי, השכנוע נובע מהווירטואוזיות הפרוזודית שהספר הזה משופע בו, ואשר אשתדל להתחקות אחר מכמניה:

האמצעי הפרוסודי הקלאסי שניתן להביע באמצעותו הד – הוא החרוז – חזרה על אותם הצלילים בסופי השורות יוצרת תבנית של הד, וכך אמנם מתחיל הספר במבוא קצרצר, שיר מחורז כולו, והמיוחד בו, שבכל בית יש לחרוזים צליל אחיד, וכל בית עוקב מוסיף שורה:

שיר לעת מבוא

כשנפשי במחבוא

יוצאת כה לשיר

מתרוננת עיר

והדיה בקיר

מתנפצים חוצצים

ביני ובין עצים

ואבנים משמיעים

קולם והדיהם באים

אליי ללטף רוחי

ואז יוצא מתוכי

קול והדהוד בכי.

נפשי מלאה דוכי,

אז שיר אשיר לבני.

חרוזים ימצא הקורא גם בעמ’ 8, 23, 33, 50 ועוד.

נמצא ברבים מהשירים שימוש מעורר התפעלות בסינסתזיה (מזיגה של חושים שונים לאחדות אחת): “השמש שוקעת / בצוויחה אילמת” (עמ’ 11); ” וחייך אור לבנבן, כמבויש” (עמ’ 22); “פרות חולמות על קול העשב” (עמ’ 28); “רק ההד עוד מאיר את דרכי” (עמ’ 37); קול המנורה מאיר את השולחן” (עמ’ 55); “קולך המעובר” (עמ’ 68); “הצבעים הבוהקים של המילים” (עמ’ 76); “גחלי הדים” (עמ’ 78); אני ציירתי את הדי / על קיר שהפך לקול” (עמ’ 89).

אמצע פרוסודי מעניין אחר הוא הארמז המשתנה, כלומר, הבאת חלק מביטוי ידוע ומוכר (בדרך כלל מהמקורות) תוך קטיעתו ושינוי חלק ממנו: “קום לך לך אל תוך עצמך” (עמ’ 9); “אביה הקול יכול” (עמ’ 15); “ירכיים סוערות לברכה” (עמ’ 17); “גן הדן” (עמ’ 18); “אדון עולם אשר הלך” (עמ’ 62); “בדלי מי שבחים” (עמ’ 70).

הדימוי הוא אמצעי עתיק יומין שנועד לעצב ציור מילולי, אך בספר שלפנינו הייתה לדימוי עדנה:”ובתיו (של הרחוב) פורחים / על גבי” (עמ’ 16);  “אדי ערפל באו וטיפסו / על הזוגיות כזבובים”, ובהמשך: “פתוח כלפי חוץ, חושף בפנינו / את כרסו המלאה, עמד המקרר / וחייך אור לבנבן, כמבויש” (עמ’ 22); “אוזני העץ קלטו את תנועת נפילתו” (עמ’ 32); “הסתיו הנאה הוא שמלה פרחונית / שהדיה עלים נושרים” (עמ’ 40); “גרדום הקולב” (עמ’ 42); “בהימליה של המוח / אני גר כמו פליט” (עמ’ 45); “הדים מעוברים” (עמ’ 78).

אמצעים אחרים ההולמים את המוטיב המרכזי – ההד – הוא המצלול: “אני מתבוצץ  בעצי הביצה שצמחה / בבוץ עדן. באמצע ביוצה מצאתי ציפור” (עמ’ 20); “סידן סודי של עצמות… חולצה שחילצה אותי מצרות” (עמ’ 42); “…כי לא – // היה לה פה, הפלא ופלא” (עמ’ 50; כאן מופיעה גם פסיחה מבית לבית; ראו גם עמ’ 38, 50).

וכמו כן, גם האנאפורה יכולה לשמש מצלול של הד: “הדי נחל הירקון, / הדי הפארק  והחלונות, / הדי הים והדי היבשה” (עמ’ 85; ובעצם לאורך כל השיר “הדים תל-אביביים”).

שיר מכמיר לב על סבתא ונכד הוא הד נוסף:

אלישבע קוראת לנועם בן השבע

סיפור ערש.

הוא מבקש עוד סיפור ועוד –

אוהב לשמוע את הד המילים.

פעם נפלט מפיו: “הד לשמוע

והד לעשות!” ובעודו מאזין

בקשב רב לקולות הסיפור,

משך לפתע את הירח כשמיכה מעל ראשו ונרדם.

(עמ’ 57)

בחיפוש אחרי הד קדומים מימי הביניים, המשורר “מבקר” אצל פון אשנבך, בן המאה ה-13, מחבר פרסיפל, הוא חוצה “יער דורות מלא הדי פרא”, ואז עולה “הד נשים” באפו, ומכאן אנו עדים לקטע שירי ארוטי:

…באתי לצוד

אותך, ססיליה, בכמיהה באתי להשכינך

במוזיאון מיטתי. לתייק אותך בארכיון מיני.

… בגללך הייתה מיטתי למוזיאון.

ססיליה נחשקת, אני מריח את גופך המהביל

וממתין להדי קולו.

(שני הדהודים בלב היער, עמ’ 73)

בשיר המבוא מציין המשורר: “נפשי מלאה דוכי, / אז שיר אשיר לבני.”, ובעקבות רמז זה לשכול על בן שאיננו – נכתב השיר מטלטל וקורע הלב – הדים משנת הבן:

מן הרקיע יצאו הדים דחופים

להביא לי בשורה משנתו המתוקה.

שוב ושוב קראתי בשמו ואין עונה,

ואיני פוסק מלקרוא לו וליבי ניחר

ומיטתו הייתה לגומחה בקיר.

אני קורא לו בעדנת הד ובהמיה רכה:

 קום בני, קום לך מתנומה מדומה ושוב

אל חיים במהרה. הלא חייך מחכים

עדיין אך ורק לך.                                           

(עמ’ 80)

קובץ השירים מסתיים בשיר הנודד של וולפגנג פון גתה בתרגומו של אשר רייך, שגם בו מופיע מוטיב ההד.

הקובץ היפה והמעניין הזה זכה גם למלבוש צורני הולם – על העטיפה מופיע דיוקנו של אשר רייך כשפיו פעור לרווחה לזעקה שאיננה נשמעת, אבל לדיוקן הזה יש עוד ארבעה “הדים” – יצירתו המעניינת של יוני זהר.

קראו גם:

אשר רייך בוויקיפדיה

אשר רייך בלקסיקון הספרות העברית

הפוסט הקודםליד קו הקץ – סקירה על הספר ‘לרגל הנסיבות’
הפוסט הבאזכור את היום השמיני לקדשו – שיר מאת אלעד ארנון
Avatar
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן