אילנה גורודיסקי על הסיפורת הישראלית:
חלק שני מתוך שניים

אילנה גורודיסקי, לשעבר עולה חדשה, מספרת על התמודדותה עם הסיפורת הישראלית, השונה כל כך מכל מה שהכירה במולדתה.

קראו גם את החלק הראשון של המאמר העוסק בתחנות הספרותיות התרבותיות הראשונות שלה בישראל :הקנאים הצעירים” מאת יעקב חורגין ו”אל עצמי” מאת גלילה רון -פדר

כריכת הספר "המאהב" מאת א.ב. יהושע
כריכת הספר ‘המאהב’ מאת א.ב. יהושע תצלום: הויקיפדיה

בדידות אישית על רקע אירועים משפחתיים וחברתיים / “המאהב” לא.ב. יהושע

את ספר הפולחן הזה, בעל רבדים, משמעויות, ומסרים רבים, שפורסם לראשונה ב-1977, ושהיה לימים קריאת חובה בלימודי ספרות בבתי ספר תיכוניים, נטלתי בידי ב-1995, בהיותי תלמידה בכיתה י”א בתיכון “רנה קסין” בירושלים. הרומן היה קריא למדי עבורי, והתחברתי אליו בקלות. מאחר שלא מצאתי מיניות מיוחדת ב”חבר ראשון” לגלילה רון-פדר, יכולתי סוף סוף להתענג מתיאורי המיניות העשירים שב”המאהב”, כאשר הפגישה הזו עם תיאורי המיניות בספרות ארעה אצלי בזמן ובסביבה הנכונים.
כידוע, אחת הדמויות הראשיות של “המאהב” היא דאפי, בתם המתבגרת של שני הגיבורים הראשיים, אדם ואסיה [2]. דאפי נמשכת לנער הערבי נעים, שעובד במוסך של אביה. זהו החלק ברומן שסקרן אותי הכי הרבה, וכנראה לא רק אותי. מסתבר, ש”המאהב” תורגם לרוסית ויצא לאור במוסקבה ב-1991 בהוצאת “הספרות האמנותית”.

כך הציג את הפרסום הזה נח זבולוני בעיתון “דבר” ב-17.10.1991:
“בפרסום לקראת הופעת “המאהב” נאמר בעיתונות רוסית: יהושוע, סופר מאוד פופולארי בארצו, מתאר באופן נועז ומבריק את המציאות במדינת ישראל. במרכז הרומן עומדים העלם הערבי נעים והנערה היהודית דאפי, שאהבתם מנוגדת למסורת הערבית”.
מיותר לציין, שבמקרה ספציפי זה מדובר בפרסום, שנועד לשווק את הספר ותו לא. קהל הקוראים בחבר העמים דאז (בריה”מ כבר התפרקה) היה יגע מאוד מהספרות הקלאסית והסוציאל-ריאליסטית שנכפתה עליו במשך יותר משבעים שנה, והיה צמא לתכנים מובנים ויומיומיים יותר. סיפור “אהבתם” של נעים ודאפי נפל, כנראה, על קרקע פורייה. הרי ידוע, שבריה”מ ייצרה שיתופי פעולה רבים עם מדינות ערב. כמו כן, בזמנו היה נהוג שצעירים ממדינות קומוניסטיות רחוקות וגם ממדינות ערב (ערבים ישראלים ביניהם) יגיעו לבריה”מ לצורך רכישת השכלה. לכן, הנישואים המעורבים בין נשים רוסיות לבין אותם הצעירים היה דבר שבשגרה.
למזלי, לא הייתי מודעת לתרגומו של הרומן לרוסית בתקופה שקראתיו, לכן נחשפתי לפרשנותו האמיתית ולסמליותו עבורנו, הישראלים. אך עלי להודות, שבזמן שבכיתתי עסקו במשולש בין אדם, אסיה, וגבריאל, אני עסקתי במשיכתם הטהורה של שני בני הנוער הבולטים בספר, ויותר מזה – בתהליך ההתפכחות וההתוודעות ההדדית שלהם זה כלפי זו. כשההורמונים משתוללים, מן הראוי, שהעיסוק המירבי, אובססיבי אפילו, יהיה בנושאים שקרובים ללב במצב הזה.
לא די בכך! בעוד שקיימת תקבולת מסוימת בין דמותו של ציון כהן מ”אל עצמי” וביני, הרי שדמותה של דאפי גרמה לי להזדהות איתה מבחינות רבות יותר. התקופה שברומן היא השנים 1973-74, מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים. החברה הישראלית מדוכדכת ומפולגת. הוריה של דאפי, בעלי טראומות דוריות ומשפחתיות עמוקות, עסוקים בעצמם. דאפי, התלושה מהוריה, מהבית ספר ומחבריה, היא דוגמה מובהקת לילדה עזובה שלכאורה גדלה בבית טוב. מספיק להיזכר במספר קווי דמותה העיקריים על מנת לבסס את הטענה הזאת. דאפי ערה בלילות ומנמנמת בשעות היום. אמה (אסיה), שעובדת כמורה בבית ספרה, שומרת על ריחוק וניכור מבתה מצד אחד, ועל פיקוח קפדני עליה במסגרת הבית ספרית מצד אחר. דאפי שונאת את המקצוע מתמטיקה, אף שהיא מגיעה להישגים נאים מתוך הרצון להרשים מורה, שהיווה לה מעין דמות אב, ושלצערה נהרג במלחמה. היא מצטרפת אל אביה לעבודתו הלילית בגרירת רכבים, רק בשביל להרגיש מועילה ותורמת. היא משוטטת הרבה ברחבי העיר חיפה, בעודה מסתתרת מפני אנשים שמכירים אותה. קשריה עם שתי חברותיה לכיתה, אסנת וטלי, רופפים למדי. בל נשכח, שטלי הפכה בהמשך למאהבת הסודית של אביה, אך זה לא הנושא לענייננו כרגע.
התקופה שבה אני חרשתי את “המאהב”, כאמור במסגרת בית ספרית, הייתה השנים 1995-96. “עידן השלום” בכל הודו והדרו לצד פיגועי תופת, בעיקר בירושלים, ורצח ראש הממשלה יצחק רבין. החברה הישראלית מבולבלת ומפולגת אפילו עוד יותר מאשר בתקופת המאורעות שברומן. משפחתי עדיין נלחמה אז על הישרדותה הכלכלית במדינה אליה באנו, ובשל כך היינו עדיין מנותקים במובן מסוים מהמציאות הישראלית. שני הוריי עבדו קשה מאוד עד שעות מאוחרות, בעוד שסבי ז”ל, שלקה במחלה סופנית, שכב בבית, ומי שטיפלה בו הייתה סבתי. אמא שלי, שעבדה כמורה בבריה”מ, הקפידה מאוד על הישגיי הלימודיים, אך תפיסת החינוך שלה הייתה עדיין תפיסה סובייטית – דבר שיצר בינינו חיכוכים רבים.

לכאורה, גדלתי בבית טוב, אך למעשה הייתי שייכת לעצמי. סבלתי מהפרעות שינה. מצבי החברתי בבית הספר לא היה מזהיר במיוחד. לכך התווסף גם סיפור אישי רומנטי לא קל בכלל, שאף אחד מבני משפחתי לא ידע עליו כלום, כמובן. בדומה לדאפי, שנאתי מתמטיקה, ועברתי את בחינת הבגרות לשלוש יחידות רק בזכות מורה פרטי, איש חביב ובעל חוש הומור, שהוריי סידרו לי. גם שוטטתי הרבה ברחבי ירושלים, ובזכות השיטוטים האלה למדתי להכירה.
ברור לגמרי, שהיה בי הרבה יותר משותף עם דאפי מאשר עם ציון כהן. ברם, קיים כאן משהו נוסף. בעיני, דאפי מייצגת טיפוס אופייני של נערה ישראלית ששאפתי להיות, וזה הודות לצד המהותי, הפראי, הצברי, שבה. הרי למרות כל בעיותיה האישיות, דאפי מרגישה חפשיה ומשוחררת בכל מעשיה. היא חצופה, לא דופקת חשבון, יצרית מאוד, ויחד עם זאת רגישה וטובת לב. לצערי הרב, לא נתקלתי באותה התקופה בעולות חדשות מבריה”מ שהיו דוגלות בהתנהגות כזאת. רובן היו מאופקות, מתנשאות, מסתגרות בתוך הגטאות החברתיים והתרבותיים של קבוצות השווים שלהן, צנועות מדי, או, כנגד, מגונדרות מדי. מהסיבה הזאת, אני, שתמיד שמרתי על זהות פראית וסוררת, העדפתי להתרחק מהן, על מנת להתקרב למכריי הישראלים. דמותה של דאפי הייתה אחת הדמויות הנשיות הראשונות בסיפורת הישראלית אשר סימנה לי את הדרך.
מעבר לכל הפירושים והמשמעויות, “המאהב” בעיני הוא רומן, על איך אי אפשר לחיות. למעשה, לכל מאמציהן של הנפשות הפועלות בו אין כל עתיד, הן במובן היחסים המשפחתיים, הן במובן קשריהן החברתיים, והן בקשרים המיניים שהן יוצרות אחת עם השנייה. קשריהן המיניים – הם בעיקר – קשרים בלתי-אפשריים. האופטימיות הזהירה שברומן שזורה, לדעתי, בעובדה, שלמרות שאלה לא חיים, בסופו של דבר כל הדמויות המשיכו עם חייהן הלאה. כך המשכנו גם אני ומשפחתי בשגרת חיינו.

כריכת “הנה אני מתחילה” מאת יהודית קציר. תצלום: ויקיפדיה

ריסוק האשליות הקיומיות והתחברות לא צפויה לעיר חיפה / “הנה אני מתחילה” ליהודית קציר

זהו המקרה הראשון והיחיד במאמרי של חפיפה בין מועד פרסומו של הספר לבין קריאתו – ב-2003.
עבר כמעט עשור מאז שקראתי את “המאהב”, שכאמור היה קריאת חובה בלימודי ספרות בתיכון. לעומתו, את “הנה אני מתחילה” איש לא דחף אותי לקרוא. בפעם הראשונה שמעתי עליו בפרסומת ברדיו, והרגשתי צביטה בלב. תוך זמן קצר רכשתי את הרומן בחנות ספרים ובלעתיו בשקיקה. לא עוד ספריות ולא עוד תכנים לימודיים, כי אם החלטות יזומות שלי בנוגע לרכישת ספרים וקריאתם.
על פניה דמותה של ריבי שנהר מ”הנה אני מתחילה” מתכתבת עם דמותה של דאפי, ולכן היא מתכתבת גם איתי. גם רומן זה מציג תלמידת תיכון ממשפחה מפורקת, בת לאם שעסוקה בעצמה, אך יחד עם זאת קפדנית ודאגנית, נערה מרכיבת משקפיים (כמוני), תולעת ספרים (כמוני), מנסה את כוחה בכתיבה (כמוני) תחת הכינוי קיטי, הנמענת הבדויה של יומנה של אנה פראנק (גם לי היה אז שם ספרותי בדוי מפני החשש שלי להתגלות כיוצרת). לפי כל היגיון, הייתי אמורה להזדהות עם ריבי בצורה מלאה, כמו שהזדהיתי עם דאפי. ברם, התחברתי הרבה יותר לדמותה של מיכאלה, מורתה ואהובתה של ריבי.
אז הייתי מתקדמת יותר בשנים, ונמצאתי במקום אחר לגמרי בחיי האישיים והמקצועיים. מבחינות רבות, נמצאתי בין ריבי למיכאלה. אם בתחילת הרומן ריבי בת 13-14, ומיכאלה בת 26, הרי שאני הייתי בת 24. כך שיכולתי להזדהות גם עם התיכוניסטית ריבי, וגם עם מורתה מיכאלה. אלא שההזדהות שלי עם ריבי, זו הזדהות בדיעבד, וההזדהות הזאת כבר מובנת. ואילו עם מיכאלה זו הייתה הזדהות חדשה ובהווה.
על מנת לעמוד על הזדהותי עם מיכאלה, חשוב להבין, מי היא מיכאלה. לשם כך נפנה לכמה ציטוטים מהרומן:

“כבר כשהיינו ילדים הייתה לה נפש סוערת כזאת ורומנטית, היא ציירה, ניגנה, רקדה, כתבה שירים, היו לה חלומות גדולים”…

”הילדה ההיא אף פעם לא באמת התבגרה, רק עטתה על עצמה מין גלימה שאולה של בגרות, וגעגועיה אל עצמה הכריחו אותה לבקש שוב ושוב אחר בנות-דמותה, להתכרבל איתן בלי לדעת מי האם ומי הבת”…

״הנה אני מתחילה״, הוצ’ הספרייה החדשה, עמ’ 298-299.

הטרגדיה של מיכאלה נעוצה בכך, שעוד כילדה היא הפנימה, שחלומותיה הנועזים ותוכניותיה הגדולות לחיים אינם ברי מימוש, גם אם היא האמינה בהם בכל ליבה. והסיבה להפנמה זו היא, שהיא השקיעה את כל האנרגיה המתפרצת שלה ואת כל הפוטנציאל היצירתי שבה בלרצות את אמה המאוד שתלטנית, שטוותה לה דרך חיים מסוימת שמיכאלה לא יכלה לסרב לה (שוב, אנו פוגשים את דמותה של אם כישות מכריעה בחיי הבת):

“אהובה הראשונה שלי הייתה אמא שלי. אהבה נכזבת לגמרי”.

״הנה אני מתחילה״, עמ’ 218

למעשה, בעקבות לחציה של אמה, מיכאלה בחרה בבינוניות כערבון לביטחון בחיים – בעיסוק שהיה מקובל על אמה, בבן זוג שאמה הכירה את משפחתו ואותו עצמו מאז שהיה ילד, ביציאה ממערכות יחסים עם גברים שלא היו מקובלים על אמה. בסופו של דבר, קיבלנו אישה צעירה, שהדחקת מהותה האמיתית, גם אם בצורה חלקית, באה אצלה לידי ביטוי במרדנות בדברים ובתחומים אחרים, שיכולים להראות מוזרים, ובעיקר בפרשת האהבה שלה עם ריבי. חשוב לציין, שמיכאלה הייתה במובן מסוים גם חסרת החלטיות. לכן, כל המרידות שלה לא קיבלו תאוצה רבה. נהפוך הוא: היא תמיד “התמרדה” בסתר, חיה חיים סודיים.

גם לי היו חלומות גדולים. גדולים הרבה יותר ממני. אבל, כדרכו של עולם, היו גם “כמה ניואנסים”. בין האילוצים שגרמו גם לי לבחור בבינוניות כערבון לביטחון בחיים – “מעגל קסמים” ותקרות, אפילו לא תקרות זכוכית, מבחינת תעסוקה, יחסי זוגיות מתסכלים עם גברים שהתאימו לי “על הנייר”, אך לא בפועל, ועוד דברים רבים. כתוצאה מכל אלה, פיתחתי סודיות כלפי זולתי וחייתי חיים נסתרים, כמו מיכאלה. נמצאתי בשלב של קריסת אשליות לטובת המציאות. בזמן שרוב בני גילי נסעו ברחבי העולם וגבשו תוכניות לעתיד, אני כבר ידעתי פחות או יותר מה עתידי הקרוב צופה לי, או, לפחות, מה נדרש ממני לעתידי הטוב מבחינתם של הוריי. הכוונה לעבודה משרדית מתגמלת ולהקמת משפחה… ארבע שנים אחרי קריאת “הנה אני מתחילה”, בגיל 28, הייתי גרושה ללא ילדים וללא עבודה קבועה. רק לקראת גיל 30 הצלחתי להחזיר לי את “צעירותי”, ועשיתי דברים, שמיכאלה הייתה מתגאה בהם.
יש שמעניקים לרומן “הנה אני מתחילה” משמעות להטב”ית בשל סיפור אהבת נשים שמתואר בו. בעיני, אהבת הנשים שברומן הינו הדבר הכי פחות חשוב ביצירה. לדעתי, זהו סיפור חניכה, סיפור על גיבוש זהות, על הכתיבה, על היצירתיות, על החיים עצמם. בעצם, מיכאלה העבירה לריבי את חלקה הטוב ביותר מתוך הזדהות איתה כעם עצמה בנעוריה. המחשבה שעוברת בי כעת היא: “הלוואי וגם לי הייתה בנעוריי דמות מעוררת השראה, שהייתי נצמדת אליה ומקבלת ממנה כלים למימוש ייעודי האמיתי כבר אז!”.
בנוסף להיבט האישי, מהי תרומתה הגדולה של “הנה אני מתחילה” לישראליזציה שלי? יצירה זו מגלמת בתוכה אלמנט מאוד חשוב, והוא – העיר חיפה. יש ברומן זה את תיאורה של חיפה לא כדקורציה, כמו ב”המאהב”, שבו העלילה מתרחשת בחיפה גם כן, אלא כגיבור ממשי, חי, ונושם. מעטים מאוד הם מקרים, בהם המחבר כותב על מקום גאוגרפי כלשהו עם תשוקה כזו, שהוא הופך לממשי גם עבור מי שאינם מכירים את המקום. ואני, עד שקראתי את “הנה אני מתחילה”, לא הכרתי את חיפה בכלל! לאחר הקריאה, התאהבתי בעיר הזאת עוד לפני שחרשתי אותה ברגליים, מה שעשיתי כעבור כמה שנים.
ב-2009 הגעתי לחיפה מספר פעמים במסגרת עבודתי. לאחר שהייתי מתפנה ממחויבותי, במקום לנסוע הביתה לירושלים, הייתי עולה למרכז הכרמל, ועורכת בו מסעות היכרות עם כל המקומות המוזכרים ברומן, בעקבות מסע השורשים של ריבי: עם שדרות הצבי, בהם התגוררה מיכאלה, עם ואדי עמיק – מקום פגישותיהן של מיכאלה וריבי, עם רחוב ניצנים, שם ריבי ישבה וקראה את מחברותיה, עם האודיטוריום – מרכז חייה התרבותיים של ריבי וחברתה רחלי, עם דרך הים פינת רחוב התמר, שם עמד ביתה של רחלי, עם חוף הכרמל, בו הגיבורות בילו בים… לכאורה, מקומות רגילים לגמרי, חסרי כל משמעות סמלית. אך נזכור, שכל המקומות בעולם מקבלים את משמעותם ואת סמליותם רק כשהם נעשים בעלי מטען רגשי עבורנו.
אפשר להגיד, שבזכות “הנה אני מתחילה” לא רק למדתי את הגאוגרפיה של חיפה, אלא גם התחברתי לעיר הזאת חיבור עמוק ואמיתי. החיבור לחיפה זוהי, אולי, החוויה הישראלית העיקרית שלי מכל היצירה הזו. מדובר בחיבור אל מקום עכשווי, ולא היסטורי, לעיר ישראלית טיפוסית. לא פחות מכך הייתי מחוברת לירושלים, בה עדיין התגוררתי. אגב ירושלים: גם בה ישנם מקומות ורחובות בעלי משמעות אישית עבורי, מקומות ל”עליה לרגל” שלי כשאני מבקרת בה היום.

סוגיית החברות הנשית לאורך תקופה ממושכת / “אותה האהבה, כמעט” למירי רוזובסקי

עטיפת “אותה האהבה כמעט” מאת מירי רוזובסקי. תצלום: אתר הוצאת כינרת 

את רשימת חמשת היצירות בסיפורת הישראלית שתרמו לגיבוש זהותי החדשה סוגרת היצירה הזו, שפורסמה ב-2004 ואילו אני קראתיה כשנתיים לאחר מכן, ב-2006. יצירה זו, לדעתי, הנה הכי ישראלית-חברתית-פוליטית מבין כולן. פריסת דמויותיה – כפריסת רוב הפלגים בישראל. במרכז העלילה ניצבות שלוש חברות טובות – בלי ה”צפונית”, שלומקיצ הירושלמית, ונעמה הקיבוצניקית. מערכות היחסים המורכבות בין שלושתן, ובינן לבין בני זוגן, על רקע המצב הפוליטי בישראל משנות השבעים ועד שנות התשעים, אינם נגמרים בטוב ורצופים במשברים רבים. ואף על פי כן, הקשר בין שלושתן נמשך תמיד.
מצד אחד, הרומן חשף אותי לישראליות היומיומית יותר מכל קודמיו. מצד שני לא היה לי למי להתחבר בו. אף אחת מהדמויות לא הזכירה אותי אפילו לא במעט. ועם זאת, יש בו נושא שמאפיל בעיני על כל תכניו האחרים, נושא אישי מאוד עבורי, הרי הוא – החברות הנשית לאורך זמן.
באופן כללי, חברות אמיתית היא נכס נדיר. כתופעה וכרגש, חברות יכולה להיות חזקה יותר מרוב קשרינו האחרים, אפילו עם בני הזוג. לצורך העניין, האחווה הנשית, ועוד לאורך שנים רבות, מרובי טלטלות, בהתחשב שנשים הופכות בשלב מסוים לאימהות, ובמיוחד אם החברות הן טיפוסים כל כך שונים, כמו ב”אותה אהבה, כמעט”, היא דבר לא מובן מאליו בכלל. היא גורל. וגורל הוא מסוג הדברים, אותם מתחילים להבין רק עם הגיל והניסיון. חלק ניכר מההבנה הזו כרוך גם בסביבה, בה החברות נקשרת.
תפיסת החברות שהייתה נהוגה בברה”מ היא חברות טוטאלית. החברה שממנה הגרתי לישראל היא חברה, שהפכה את ערך החברות והקולקטיביזם, כמו גם את ערך התרבות, לערכה העליון. או שאת/ה חבר/ה, או שאינך חבר/ה, ואם את/ה כבר חבר/ה, אז חבר/ה “עד כלות”. המושג “מרחב פרטי” לא היה קיים. הכול הוקרב לטובת הקולקטיב ושליחותו המשותפת. לעומת זאת, התפיסה הישראלית של חברות הנה גמישה הרבה יותר, אך יחד עם זאת מורכבת יותר. היא מהווה בעיני מעין תפיסת ביניים בין התפיסה המערבית היבשה והמנוכרת לבין המזרח-תיכונית החמה. לכן, עם הגעתי ארצה, נתקלתי לראשונה בדגם מבלבל למדי של יחסים, שמצד אחד מושתתים על פתיחות ונתינה, ומצד שני על ריחוק מסוים. הבלבול הזה גרם לי בשנים הראשונות לאכזבות מרות מיחסים חברתיים שיצרתי. רק לאחר תקופה ממושכת בסביבה הישראלית הבנתי את טבעו של כיתוב על כריכת הספר:
“חברות, שנפסקת פעמים רבות לאורך השנים, אך אף פעם לא נגמרת”.
ולכן, זהו רומן שמהווה את תמציתה של כל הישראליזציה שלי נכון לתקופת שנות האלפיים. רומן, שמספר על חברות נשית על רקע של ישראליות. שיצר בי הזדהות כללית יותר, רחבה יותר, מקיפה יותר. בתור מי שגדלה וצברה את כל ניסיונה החברתי בישראל, חוויתי את הזדהותי עם סיפור חברותן של בלי, שלומקיצ, ונעמה רק הודות להבנת הסביבה והתרבות המקומיים שפיתחתי אצלי עם השנים. מן הסתם, יש בהזדהות זו גם המון נוסטלגיה לימינו הטובים יותר.

מילות סיום

בתום הרצאתי, שבעקבותיה חיברתי את המאמר הזה, פנה אלי אחד המאזינים בקהל ואמר: “מים הם חומר, שנוצר מחיבור בין מולקולת חמצן ומולקולת מימן. את – מים, כבר שנים רבות. למה את מנסה להיות שוב מולקולה?”.
אינני מנסה להיות שוב מולקולה, אבל אני זוכרת תמיד מאין באתי. כל חמשת היצירות שבחרתי להציג כאן משקפות כל אחת ואחת תחנה חשובה בחיי, שהודות לה הפכתי למה שאני עכשיו. את משמעותן של התחנות האלו מבינים רק עם הזמן. ההחלטה לחשוף את צדדי ה”רכים” בתהליך הפיכתי לישראלית בזכות הסיפורת המקומית המקורית לא דרשה ממני אומץ מיוחד. הרי הפכתי את האישי שלי, כמו גם את הניסיון הכוללני של העליה הגדולה מבריה”מ של שנות ה-90 למקור השראתי במחקרי הספרותי. כמו כן, אנשים מתחברים בקלות רבה יותר לסיפורים אישיים. בשורה התחתונה, בעזרת כל הסופרים הישראלים שברשימה, למעשה, אני פגשתי את עצמי בתקופות שונות.

הערות

[1] אילנה גורודיסקי. ספרות של מהגרים וגולה – קריאה ביצירת יוצאי ברה”מ לשעבר בישראל בשנות התשעים והאלפיים. A.M. תיזה.
[2] לפי טירן עזרא, מארגנת המיזם “הכל בספר”, במציאות דאפי (דפנה), מכרתו הקרובה של יהושוע, היא אימם של אדם ואסיה. נהרגה בפיגוע באוניברסיטה העברית ב-2002.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן