עוד אחד מסיפוריו ההומוריסטיים הקלאסיים של סטיפן ליקוק בתרגום אבי גולדברג

תוצאת תמונה עבור סטיפן ליקוק
בול קנדי עם תמונתו של סטיפן ליקוק

כשאני נכנס לסניף בנק אני נעשה עצבני. הפקידים גורמים לי לעצבנות, האשנבים הקטנים שבדלפקי הכספרים מגבירים את עצבנותי, מראה הכסף מעצבן אותי, הכול מעצבן אותי. מרגע שאני נכנס בדלת הכניסה לבנק ומנסה להסדיר את ענייני הכספיים שם, אני הופך לאידיוט חסר תקנה. אני יודע זאת בטרם אני נכנס לבנק, אבל משכורתי החודשית הועלתה לחמישים ושישה דולר, וחשתי שמקומו הבטוח של הכסף הוא בבנק.

אז פסעתי פנימה, משרך את רגליי בהיסוס, מתבונן בביישנות סביבי, אל הפקידים.

היה לי מושג מה עליי לעשות כדי לפתוח חשבון בבנק – על הלקוח להיוועץ קודם כול במנהל.

ניגשתי לדלפק שמעליו הופיע כיתוב מנהל חשבונות. מנהל חשבונות הלקוחות היה ברנש גבוה, מסויג. די היה במראהו כדי לעשותני עצבני.

קולי היה עמוק וחלול כשאמרתי: “אוכל לראות את המנהל?” והוספתי ביובש ״לבדי”.

לא ברור לי מדוע הוספתי “לבדי”.

“בוודאי,” השיב הכספר והלך לקרוא למנהל. המנהל היה איש בעל הבעה רצינית, שקטה.

לפתתי בתוך כיסי את חמישים ושישה הדולר מגולגלים ומהודקים בכף ידי הקפוצה.

“אתה המנהל?” שאלתי, אלוהים יודע שלא הטלתי בכך ספק.

“כן,” הוא השיב.

“נוכל לשבת? לבד?” לא רציתי לומר שוב “לבד” אלא שללא התוספת העניין נראה פשטני.

המנהל התבונן בי, נראה שהוא נדרך. מן הסתם הבין מדבריי שסוד נורא עומד להתגלות בפניו.

“בוא אחריי,” הוא אמר והוביל אותי אל לשכתו. הוא נעץ את המפתח ונעל את הדלת.

“אנו מוגנים עתה מכל הפרעה,” אמר, “שב בבקשה.”

התיישבנו שנינו והבטנו האחד ברעהו. לא יכולתי להוציא הגה.

“אתה מפינקרטון*, אני מניח״, אמר לבסוף.

*הערת המתרגם: פינקרטון הייתה סוכנות החקירות הגדולה באמריקה, ובין היתר עסקה בהגנה ושמירה על בנקים

הוא הסיק מהתנהגותי המסתורית שאני בלש. שיערתי מה עלה בדעתו, וזה הפך את המצב לגרוע יותר.

“לא, לא מפינקרטון,” אמרתי, אבל דברי נשמעו כאילו אמרתי ״אני מסוכנות בילוש המתחרה בפינקרטון״.

“להודות על האמת,” אמרתי, כאילו התפתיתי לומר דבר שקר, “אני אינני בלש כלל וכלל. באתי בכדי לפתוח חשבון. בדעתי להחזיק את כל כספי אצלכם בבנק.”

המנהל נראה כמי שרווח לו מייד אבל שמר עדיין על הבעתו הרצינית. עתה הוא הניח מן הסתם שאני בנו של הברון רוטשילד או גולד הצעיר.**


*(הערת המתרגם: גולד היה אחד מאילי ההון באמריקה של המאה התשע עשרה, שהתעשר בעסקי מסילות הברזל )

“חשבון נכבד, אני מניח,” הוא אמר.

“נכבד למדי,” לחשתי, “אני מציע להפקיד חמישים ושישה דולר עכשיו ומדי חודש חמישים דולר באופן קבוע.”

המנהל התרומם ממושבו, פתח את הדלת, וקרא בקול רם מדי למנהל חשבונות הלקוחות. “מר מונטגומרי, הג’נטלמן הזה יפתח חשבון בנק. הוא יפקיד חמישים ושישה דולר, בוקר טוב.״

התרוממתי ממקומי. דלת כספת ברזל הייתה פתוחה לצד הלשכה.

“בוקר טוב,” השבתי ופסעתי אל תוך הכספת.

“צא החוצה,” הורה לי המנהל בקרירות, והראה לי את דרכי לצד השני של הלשכה.

ניגשתי אל הדלפק של הכספר ודחפתי את הכסף הצרור ככדור בתנועה מהירה ופתאומית כאילו ביצעתי להטוט. פניי היו חיוורים כפניו של מת. “הנה,” אמרתי לו, “הפקד אותו.”

נימת הדברים הייתה כאילו אמרתי לו “בוא נעשה את הפעולה הכואבת הזו כל עוד אנו במצב רוח לעשות אותה”.

הוא נטל את הכסף, והעבירו לפקיד אחר. הלה הורה לי לכתוב את הסכום המופקד על פיסת נייר ולחתום את שמי בספר הקופה. כבר לא ידעתי מה אני עושה. ראשי היה סחרחר עליי והבנק היה סב הולך וקרב לנגד עיניי.

“הסך הופקד?” שאלתי, חלול ורוטט היה קולי.

“אכן כן,” השיב הכספר.

“אני רוצה למשוך המחאה.”

הרעיון היה למשוך שישה דולרים לצרכיי היומיומים. מחיה. מישהו החליק לעברי פנקס המחאות דרך אשנב קטן. פקיד אחר לימד אותי כיצד לרשום את ההמחאה.

צוות הבנק סביבי היה תחת הרושם שאני מיליונר בעל לקות כלשהי. שרבטתי דבר מה על ההמחאה, והפקדתי אותה בידיו של פקיד.

הוא התבונן בהמחאה ושאל מופתע. “מה? אתה מושך את כל הסכום?”

רק אז הבנתי כי שרבטתי את הסכום של חמישים ושישה דולר על גבי ההמחאה במקום שישה דולר. בשלב זה הרגשתי שכבר מאוחר מדי להסביר באופן הגיוני את הטעות. חשתי שיהיה זה בלתי אפשרי לתרץ את טעותי.

כל צוות הבנק שבת ממעשיו והתבונן בי. בחוסר אחריות ובכאב החלטתי: “כן, את כל הסכום.”

“אתה מושך את כל כספך מהבנק?”

“כן, עד הסנט האחרון.”

“לא תפקיד שוב בעתיד בבנק?” שאל הפקיד נדהם.

“לעולם לא.”

מחשבה טיפשית חלפה במוחי שהם עלולים לחשוב שמישהו העליב אותי בעת שמשכתי את ההמחאה וכי שיניתי את דעתי עקב כך. עשיתי מאמץ עלוב והעליתי ארשת פנים כעוסה כדי להיראות בעיניהם כאיש חסר פחד ונוח לכעוס.

הפקיד עסק בהכנת הכסף לתשלום. “איך תרצה אותו?” שאל.

“את מה?” השבתי.

“איך תרצה לקבל אותו?” שאל שוב הפקיד.

“הא,” ירדתי לסוף דעתו, והשבתי במהירות מבלי לחשוב לרגע, “בשטרות של חמישים.”

הוא נתן לי שטר של חמישים דולר.

“ואת ששת הדולר הנוספים?” שאל ביובש.

“בשישייה,” השבתי לו.

הוא נתן לי את ששת הדולרים ואני נחפזתי אל מחוץ לבנק. משנטרקה דלת הכניסה מאחורי שמעתי את שאגת הצחוק מהדהדת עד תקרת הבנק. מאז אינני נכנס לבנק יותר. אני שומר את כספי במזומן בכיס מכנסי. את חסכונותיי אני אוגר במטבעות כסף ומאכסן בגרב.

_________________

קובץ הסיפורים הראשון של סטיפן ליקוק בשפה העברית.

עוד סיפורים של סטיפן ליקוק ב”יקום תרבות “:

האחוזה הכפרית של בוגם -סיפור רוחות ישן וטוב

הכחול והאפור

*הבלש הגדול חוזר

2 תגובות

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן