הקטור יו מונרו הוא “סאקי” מהויקיפדיה 

 

הקטור יו מונרו (Hector Hugh Munro;‏ 18 בדצמבר 1870 – 13 בנובמבר 1916), המוכר יותר  כיום  וגם בימי חייו בשם העט שלו “סאקי” (Saki), היה סופר ומחזאי בריטי שנולד בבורמה.

אביו היה מפכ”ל המשטרה הבורמזית כאשר המדינה עוד היוותה חלק מהאימפריה הבריטית, ולאחר מות אימו, נשלח מונרו בן השנתיים לאנגליה. מונרו התגייס ב-1893 למשטרה ההודית האימפריאלית והוצב בבורמה, כמו אביו לפניו, אולם לאחר שנתיים חלה במלריה, ונאלץ להתפטר ולשוב לבריטניה. בבריטניה החל לעבוד כעיתונאי, ובין השאר כתב עבור הדיילי אקספרס והמורנינג פוסט, עבורו פעל כמה שנים ככתב חוץ בערים אחדות באירופה.

מונרו נהרג במלחמת העולם הראשונה, בצרפת, מירי צלף גרמני.

סיפוריו השנונים, ולעיתים אף מקבריים, של סאקי תיארו באופן סאטירי את התקופה האדוארדית ותרבותה. 

כיום “סאקי” ידוע בעיקר בשל סיפוריו הקצרים, ששני קבצים מהם תורגמו לעברית :

  •  בחיוך קל, סיפורים קצרים, תרגמה חמדה אלון, הוצאת כרמי, תל אביב, 1957.
  • החלון הפתוח, סיפורים קצרים, תרגם שחר סימנטוב, הוצאת זיקית, ירושלים, 2014.

 

והנה דוגמה מצויינת של סיפור קצר ושנון של “סאקי” בתרגום אבי גולדברג.

 

“העכבר” 

 

תאודוריק וולר גדל מינקותו על פי אמות מידה ההולמות יותר בן גיל העמידה. חרדתה של אימו האוהבת נבעה מאפשרות חשיפתו למה שכינתה קשיי החיים ומציאות היום יום הנוקשה. כשהסתלקה לבית עולמה נותר תאודוריק בודד, בעולם שהיה מציאותי כתמיד, ובמידה רבה יותר מששיער לעצמו – מחוספס וגס, יותר מאשר היה אמור להיות.
לאדם בעל מזג כשלו וכפי שטופח מילדותו, אפילו נסיעה ברכבת הייתה אי נעימות הכרוכה בטרדות פעוטות וצרימות, וכשהתרווח על מושב בקרון המחלקה השנייה בבוקר ספטמבר הוא היה מודע להפרת שלוות רוחו וחוסר נינוחותו בכלל.
הוא שהה בבית הכומר הכפרי, שדייריו בהחלט לא היו גסים ולא מלוגמי הטיפה המרה, אך נוהלי הבית שלהם היו כה מרושלים, שהביאו לחוסר סדר שתוצאותיו הזמינו בהכרח אסון.
הסוס והכרכרה שאמורים היו להיות מוכנים עבורו על מנת שיוליכו אותו אל תחנת הרכבת לא טופלו כדבעי, וכשהתקרב המועד להיפרד, נעלם סוכן משק הבית שהיה אמור להתייצב עם הכרכרה , היה כלא היה. בעת חירום זו ולמרות סלידתו הדוממת אך העמוקה, מצא תאודוריק את עצמו עם בתו של הכומר עוסקים ברתימת הסוס לכרכרה, בתוך מבנה מוזנח ונוטה לנפול, וכה אפלולי עד שהצריך מישוש. המבנה שהתקרא אורווה, ולפחות על פי הריח שנדף ממנו היה אורווה, למעט באותם חלקים בהם נדף ריח של עכברים.
למעשה הוא לא ממש פחד מעכברים, תאודוריק פשוט סיווג אותם כאחד מפגעי החיים, וראה אותם כאחת מהטעויות של ההשגחה העליונה. טעות שניתנת הייתה לתיקון כבר לפני זמן רב לו חלחלה ההכרה המוסרית שלא מן הנמנע שיצורים הללו אינם מהזן שאי אפשר בלתו, והייתה מוציאה אותם מהמחזור.
מיד כשגלשה הרכבת אל מחוץ לרציף התחנה, בשל עצביו הרופפים, האשים את עצמו ודמיין תאודוריק שהוא פולט צחנה קלוש של אורווה, ויתכן שלחליפת הטוויד המוקפדת והמוברשת למשעי, דבק קנה קש עבש אחד או שניים. למזלו הנוסע הנוסף היחידי בתא הייתה גברת בת גילו במשוער, שהעדיפה להעביר את עתותיה בשינה מאשר בבדיקת המתרחש סביבה. הרכבת לא הייתה אמורה לעצור עצירות ביניים עד הגיעה לתחנה הסופית בתוך כשעה. הקרון היה מהסוג המיושן שלא היה בו פרוזדור מעבר בין התאים, ולכן לא היו צפויים להצטרף נוסעים נוספים שעלולים היו להטריד את מנוחתו, ולהפר את מחצית הפרטיות שלו בקרון.
למרות כל זאת, אך התחילה הרכבת להאיץ למהירות הקבועה שלה, הוא חש בדחייה אך בְּחִיּוּת רבה כי הוא לא היה לבדו עם הגברת שנמנמה בתא. הוא אפילו לא היה לבדו בתוך בגדיו שלו עצמו. תחושה של זחילה איטית וחמימה חלפה לאורך גופו. אורח לא קרוי, בעל נוכחות לחלוטין דוחה, בלתי נראית, אך פולחת, של עכבר תועה, שכנראה מיהר אל מקום מחסה בתוך בגדיו בבוקר, כשהיה טרוד במאמצי רתימת הסוס אל הכרכרה באורווה.
מאמציו הערמומיים, טלטול גופו, וצביטות מכוונות בפראות, לא הניבו כל הקלה, ולא שינו את מקום משכנו של המטריד שהתנחל בבגדיו, אשר מן הסתם דגל רק במגורי יוקרה. כך נאלץ הדייר החוקי של הבגדים להשעין את גוו אחורנית על מסעד המושב, בכדי לתת שהות למוחו לפתח דרכים חלופיות לסיום הדיירות המשותפת בתוך בגדיו.
לא היה עולה על דעתו של תאודוריק להמשיך ולארח את העכבר על גופו למשך השעה שנותרה לנסיעה, במצב הנורא בו העכבר הנווד התמקם בתוך בגדיו כאילו היו אלה משכנות רואטון*.(הערת המתרגם :בתי רואטון היו רשת אכסניות שנבנתה בלונדון, על ידי הפילנתרופ הוויקטוריאני לורד רואטון כדי לספק מקום מגורים הגון לגברים עובדים במקום האכסניות המעופשות באותה תקופה.)

בדמיונו כבר הכפיל ושילש את מספר הפולשים הזרים לבגדיו. מאידך רק פעולה משמעותית של לא פחות מהתערטלות, ולו חלקית, תקל על ייסוריו, ולהתפשט בנוכחות הגברת שבתא, אפילו כאשר המטרה לכך כה הגיונית, היה מעשה שעצם המחשבה עליו גרמה לו לרגשות אשם נתעבים ולהסמקת תנוכי אוזניו.
מעולם לא יכול היה להביא את עצמו לחשיפה, אפילו מזערית כמו הסרת גרביו, בנוכחות בנות המין היפה. אולם הגברת שבתא נראתה ישנה שינה עמוקה וממושכת. העכבר מצד שני, נראה כמנסה לגמוא מרחקים על גופו בתוך כמה דקות של פעילות מאומצת. אם יש אמת כלשהי בתאוריית ההגירה, הרי העכבר הנ”ל היה מן הסתם בגלגולו הקודם חבר במועדון מטפסי הרים אלפיני. לעיתים מרוב תשוקה לטפס הוא נכשל והחליק במורד מחצית האינץ’ ואז, בבהלה, או סביר יותר מתוך התלהבות, הוא נשך. תאודוריק דורבן למשימה הנועזת בחייו. הסומק שהתפשט על לחייו היה בגוון סלק, ובעודו נועץ מבט רווי כאב בנוסעת הישנה, משך במהירות הבזק וללא רעש את תרמיל הנסיעות שלו דמוי המרבד, וחיבר את קצותיו אל ווי התליה בשני צדי התא, כך שהמסך שתלה חילק את התא לשניים. בחדר ההלבשה הצר המאולתר שנוצר, התפשט בפראות ובחיפזון באופן חלקי, ובכך נחשף העכבר ויצא לחלוטין מתוך כריכת אריג הטוויד והכותנה בה התמקם בנוחות. משאיבד העכבר את משכנו הנעים הוא זינק בפראות אל רצפת הקרון, והתרמיל דמוי המרבד שנתלה, החליק מהמתלים שבשני צדי התא, וקרס בעוצמה שהחסירה פעימה מליבו של תאודוריק, ובו ברגע התעוררה הנוסעת ופקחה את עיניה.
בתנועה מהירה כמעט כמהירותו של העכבר, משך תאודוריק על התרמיל וכיסה בו את מערומיו עד גובה סנטרו, תוך שרגליו ניגפות מאבדות אחיזתם ברצפה והוא נפל לפינה המרוחקת של התא. הדם דהר בעורקיו ובוורידי צווארו ומצחו, בעודו ממתין בהבעה מטופשת לחבל הצלה כלשהו. הגברת לעומת זאת הרגישה בנוח, בוהה במבט שקט בשותפה לתא המכורבל בפינה. עד כמה ראתה, שאל את עצמו תאודוריק, ומה בשם שמיים חשבה על תנוחתו המשונה?
“מן הסתם התקררתי” הוא ניסה בייאוש.
“בכנות אני מצטערת” השיבה, ״בדיוק עלה בדעתי לשאול אותך אם תיאות לפתוח את החלון”.
“אני משער שמדובר במלריה” הוא הוסיף, כששיניו נוקשות קמעה, במידה רבה מתוך פחד אך באותה מידה מתוך תשוקה לתמוך בהסבר שנתן לה.
״יש לי מעט ברנדי בתיק המסע שלי, אם תואיל בטובך ותוריד אותו מטה עבורי מהמדף” אמרה שותפתו לתא.
“לא, בעד כל הון שבעולם, לא אלגום ברנדי” הוא טען לעומתה בשכנוע.
“אני מניחה שנדבקת במחלה באיי הדרום ?”
תאודוריק, שהיכרותו עם האזור המשווני הייתה מוגבלת לשידה שאכסנה כלי תה, מתנת חג המולד מדוד בציילון, חש שאפילו תירוץ המלריה הולך וחומק מאצבעותיו. האם יהיה זה אפשרי תמה בינו לבינו לגלות לה את מצב העניינים לאמיתו טיפין טיפין ?
“את פוחדת מעכברים ?” הוא גישש בעוד הסומק על פניו מתגבר.
“לא, אלא אם כן הם מגיעים בכמויות. מדוע אתה שואל?”
“היה לי אחד שהזדחל אל תוך בגדי ממש עכשיו” השיב תאודוריק בקול שנשמע לחלוטין זר ומוזר “זה היה מצב מביך”.
״מן הסתם היה זה כך אם אתה לובש את בגדיך צמוד לגופך” היא ציינה “אלא שלעכברים יש דעות משונות בדבר אזורי נוחות”.
“היה עלי להפטר ממנו בעת שישנת” המשיך, ואז במהירות הוסיף “בשל סיבה זו, כלומר הצורך להפטר ממנו הביא אותי למצב דברים זה”.
“בוודאי שההצטננות שלך אינה קשורה לכך שנפטרת מעכבר אחד” הצהירה בקלות דעת, שלאזניו של תאודוריק לא נעמה כלל וכלל.
בבירור, חשב, שמץ ממצבו המביך נגלה בפניה, והיא נהנתה מהבלבול בו היה נתון. כל הדם שבגופו התרכז באחת בסומק שבפניו ובכאב ההשפלה, שהיה גרוע מאה מונים מלהקת עכברים המטפסים ויורדים בתוך נשמתו.
בכל רגע שחלף התקרבה הרכבת במהירות אל תחנתה הסופית, אל הרציפים התוססים עמוסי קהל, שתריסרי זוגות עיניים משחרות תנעצנה בו במקום זוג עיניים אחד קפוא המביט בו עתה בתא הרכבת מהמושב שבקצה שמנגד. החשש החל לבסס את עצמו ואימה השתלטה עליו במקום ההשפלה.
נותר רק סיכוי אחד נואש, קלוש, שהנוסעת תשקע שוב בשינה מבורכת. היה עליו להחליט בדקות הקרובות אם לסמוך על אותו סיכוי קלוש.
ככל שחלפו הדקות הלכה ונגוזה האפשרות הזו. המבט החטוף שהיה תאודוריק מגניב לעברה מפעם לפעם אישש שהיא ערה לחלוטין ואפילו אינה ממצמצת.
“אני מניחה שאנו מתקרבים לתחנה עכשיו” אמרה באבחנה מושכלת.
תאודוריק כבר השלים עם הסיכויים הפוחתים ששכנתו לתא תירדם. לנוכח הבתים המכוערים שנבטו מבעד לחלון הרכבת שחלפה על פניהם לקראת תום הנסיעה, חש שהאימה מתגנבת לתוכו והמילים של הגברת פועלות עליו, וכחיה ניצודה הפורצת בייאוש מהמלכודת ורצה בטירוף אל עבר מקלט זמני, הוא הטיל את תרמיל המרבד שכיסה אותו, ובלהט נאבק בבגדיו בניסיון ללבוש אותם.
הוא היה ער לבתי הפרברים המשעממים שרצו כנגד חלון הרכבת, לתחושת המחנק ולהלמות הדופק בגרונו, ולשקט הקפוא שנשב מפינת התא אליה לא העז להביט. ואז שב וצנח על מושבו, לבוש וקודח, הרכבת האטה מהלכה עד לכדי זחילה והאישה פצתה פיה:
“האם תואיל בטובך” שאלה “לקרוא לסבל שיוביל אותי למונית ? אני מצטערת להטריד אותך כשאתה חש כה רע אבל להיות עיוור גורם לאדם להיות חסר אונים בתחנת הרכבת״.

*

קראו עוד סיפור של “סאקי ” ב”יקום תרבות “

“אומלט ביזנטי “

“סאקי ” מהויקיפדיה

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן