,


סקירה וביקורת של אלי אשד על ספרו של פרופסור עמנואל אטקס ‘הציונות המשיחית של הגאון מווילנה: המצאתה של מסורת

הציונות המשיחית של הגאון מווילנה: המצאתה של מסורת, הוצאת כרמל 2019. 272 עמודים.

עטיפת ספרו של עמנואל אטקס. תצלום: הוצאת כרמל

הפרופסור עמנואל אטקס עוסק בספרו החדש בכמה טקסטים ספציפיים מאוד המיוחסים לתלמיד של הגאון מווילנה וכפי שהוא מראה הם זיופים מאוחרים שלדעתו נכתבו כולם בידי אדם אחד, שלמה זלמן ריבלין, חזן ירושלמי ידוע.

ספר החזון העתידני “קול התור”, המיוחס להילל ריבלין אביה של משפחת ריבלין המפורסמת בארץ ישראל שאליה משתייך נשיא המדינה, מתיימר להביא בפירוט מעין תחזית עתידנית על הישוב היהודי בארץ כפי שלכאורה נתן אותה הגאון מוילנה לתלמידו הילל ריבלין, שכתב את הספר על פי מה ששמע מהגאון.

קול התור הוא אחד הספרים המסתוריים ביותר שהופיעו אי פעם בספרות המיסטית היהודית, אולי המסתורי ביותר מאז ספר הזוהר. ודומה שהתעלומה סביבו רק גוברת והולכת.

למעשה, כפי שמראה הפרופסור אטקס, אחד החוקרים החשובים ביותר כיום של הגאון מווילנה ותקופתו, מחבר הספר הידוע יחיד בדורו – הגאון מווילנה -מציאות ודימוי. המדובר לכאורה לפחות בסוג של זיוף המעמיד את כל התוכניות והתחזיות על אחרית הימים בספר על כרעי תרנגולת.

ספרו של עמנואל אטקס יחיד בדורו: הגאון מווילנה – דמות ודימוי. תצלום: אתר סימניה

מבחינות מסוימות כל מה שנוצר סביב קול התור מזכיר מאוד את מה שאירע לפני מאות שנים עם ספר הזוהר.

במאה ה-13 נוצר ספר הזוהר, שיוחס לרב מהמאה השנייה שמעון בר יוחאי ותיאר מציאות בדויה בארץ ישראל של ימי התנאים והפך לאחד הספרים הקדושים ביותר של היהדות לאחר התנ”ך והתלמוד.

במאה העשרים קבע החוקר גרשום שלום שזה היה פרי יצירתו של המקובל מהמאה ה-13 משה ד’י לאון. אולם כיום ההנחה המקובלת במחקר היא שמאחורי ספר הזוהר עמדה קבוצה שלמה של מקובלים וכך יש לראות בו יצירה קולקטיבית ולא אישית.

וכעת מתברר שפרשה דומה התרחשה גם במאה העשרים.

הספר המשיחי קול התור, שכפי שמראה אטקס בספרו הנ”ל הוא אחד הספרים המשפיעים כיום על הציונות הדתית החרד”לית ורבניה, מיוחס כאמור להילל ריבלין שנטען שהיה תלמיד של הגאון מווילנה. בספר זה יש נבואות שונות על העידן המשיחי הצפוי שיובא בידי המשיח בן יוסף שמיוחסות לגאון.

קול התור הוא טקסט קבלי מיסטי מקיף המפרט את תורת הגאולה ותוכנית העתיד של הגר”א כפי שאין בשום מקום אחר. הוא כתוב כמסרים שניתנו לתלמיד של הגר”א (ששמו אינו מצויין בספר) בידי הגר”א ושמפרטים לכאורה את תוכנית העתיד שלו ונרשמו בידי אותו התלמיד, לזיכרון הדורות.

קול התור קובע כי הגאולה תתחיל בדרך טבעית כמו בימי כורש וראשיתה בזמן שכולו צרות מאחר שכל דבר טוב מתחיל בצער ומצוקה.

תפקיד מרכזי בגאולה יהיה למשיח בן יוסף שלו על פי קול התור יש כמה תפקידים:1. מלחמה באוייבי ישראל 2. קיבוץ הגלויות בארץ ישראל. 3. חידוש התורה וגילוי רזיה הכמוסים ביותר. 4. בניין ירושלים.

קול התור קובע כי נשמת משיח בן יוסף מופיעה בכל דור ודור וכך גם נשמת משיח בן דוד.

אחד המסרים העיקריים של הספר הוא כי הגר”א ראה את עצמו כמשיח בן יוסף, שתפקידו לדאוג לבניין הארץ, לשם כך מתוך ידיעתו את כל סודות הגאולה והעתיד לבוא יצר תוכנית עתיד מפורטת שתביא לכך, ולצורך כך שלח את תלמידיו לחיות ולבנות את ארץ ישראל. מוטיב מרכזי נוסף, שלשיטת ‘קול התור’ מופיע כבר בכתבי חז”ל ובספרות הזוהר, הוא כי גאולת ובנין הארץ, תפקידו של משיח בן יוסף, ייעשו בידי אנשים שאינם מקפידים במיוחד או בכלל על שמירת תורה ומצוות, או בלשונו “מסטרא דשמאלא”. ועל כל אדם לעשות כמיטב יכולתו לקרב את הגאולה ולא לחכות לשם כך לנס מהשמיים. ואפשר בהחלט להחיש את הגאולה אם יפעלו בצורה הנכונה.

להחשת הגאולה תסייע באופן מכריע גם פעילותו של ארגון חשאי, “אנשי האמנה”, חבורה של צדיקים נבחרים מומחים שאין כמוהם בסודות הקבלה וחיזוי העתיד, שהם שיביאו לבסוף בצורה סודית שאינה מפורטת בספר את הגאולה.

הנושא שבו עוסק קול התור בפירוט יותר מכל הוא בנושא משיח בן יוסף, נושא משני לגמרי לפני ימי הגר”א בתורות הגאולה. הגר”א קבע שיש כמה סוגים של משיח בן יוסף, ולאמיתו של דבר הוא יכול להימצא בכל בית בישראל, שכן כל אדם הפועל לתוכנית הגאולה יש בנשמתו ניצוץ מנשמת משיח בן יוסף (הדבר מזכיר את ההשקפה הציונית הקלאסית לפיה המשיח הוא קולקטיבי כלל עם ישראל). ועל פי הספר קול התור תלמידי הגר”א ראו בו את המשיח בן יוסף עצמו.

פיתוח מקורי של הספר הוא שהתגלמויות של משיח בן יוסף ושל משיח בן דוד נמצאות בכל דור ודור ותורמות את תרומתן לקירוב הגאולה.

קול התור נשאר כפריט איזוטרי במיוחד, ידוע רק בחוגים מצומצמים ביותר בירושלים, עד שהשתנה המצב באופן דרמטי לאחר 1967.

קול התור זכה לפרסום חדש לאחר מלחמת ששת הימים שדומה היה שהיא מגשימה חלק מרעיונותיו, והוצא לאור במקביל פעמיים בספר בשם “התקופה הגדולה” שדן באפשרויות המשיחיות השונות שנוצרו בעקבות מלחמת ששת הימים, ובו נטען שהגר”א חזה מראש את כל האירועים המשיחיים שבהם אנו נמצאים כעת. הספר יצא שוב ב-1969 ובמהדורה נפרדת מיוחדת. 

מאז יצא שוב במהדורה מתוקנת ומורחבת שכללה חומר שלא היה במהדורות קודמות, והתגלה מחדש רק לאחריהן בידי נכדו של רש”ז החוקר יוסף ריבלין, שמבחינות רבות אפשר לראות בו כממשיך מפעלו של הסב בשימור מסורות המשפחה. ספר זה אף תורגם לאנגלית.

לאורך השנים הספר האזוטרי המסתורי הולך וצובר השפעה גדולה והולכת בחוגי הימין הלאומי והדתי, עד שבשנים האחרונות הפך לאחד מספריהם המרכזיים והמוזכרים והמצוטטים ביותר.

לספר זה יש חשיבות עצומה כיום במחנה החרד”לי, הוא תורגם לאנגלית, וניתן למצוא אותו בשלמותו ברשת. יש במחנה זה שזיהו את המשיח בן יוסף שבספר קול התור עם דמות ידועה בפוליטיקה הישראלית.

בקרב החוקרים האקדמאיים בתחום היה לאורך עשרות שונים ויכוח קשה בשאלה האם זהו ספר אותנטי שמבוסס על רעיונות דעות ונבואות שמגיעות עד לגאון מווילנה במאה ה-18, או שזהו זיוף קרוב אלינו בזמן מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, שבוצע בידי בן משפחת ריבלין הידועה (משפחתו של נשיא המדינה).

יש לציין שישנה הסכמה כללית במחקר שקול התור הוא כנראה פרי יצירתם של אנשי משפחת ריבלין, אחת המשפחות הותיקות והגדולות ביותר של ירושלים ושל העם היהודי בכלל, המתגאים בקשרים ההדוקים שיש בין מאות ואלפי החברים במשפחה, ונפגשים מדי פעם בכנסים המוניים.

אולם עד לאחרונה לא היה זה ברור מי הם הריבלינים הספציפיים, אחד או יותר, שהיו אחראים ליצירת הספר. והיו על כך דעות שונות.

בני משפחת ריבלין הם קרובי משפחתו של הגר”א ומתייחסים לאבותיו משה רבקש. מייסד המשפחה בנימין ריבלין היה שאר בשרו ותלמידו של הגר”א.

המקורות המשפחתיים של משפחת ריבלין טוענים בתוקף שבנו הילל עלה לארץ ב-1809 והיה ממנהיגי עליית תלמידי הגר”א והקהילה הירושלמית. אותם מקורות מייחסים את קול התור להילל ריבלין שלטענתם היה תלמיד בכיר של הגר”א.

אולם מחקרים חדשים של ד”ר אריה מורגנשטרן הראו שהעלייה של אותו הילל ריבלין התקיימה רק שנים מאוחר יותר בסביבות שנת 1835, וכי הילל ריבלין בהחלט לא היה מנהיג של הקהילה. תקופת ההנהגה של המשפחה בקהילה הגיעה רק שנים מאוחר יותר.

גם אין זה ברור בכלל אם הילל ריבלין אכן היה תלמיד של הגר”א כמו שהיה אביו, אם כי ללא ספק היה מ”באי ביתו” שאינו דבר קל כלל וכך יכול היה לשמוע את הגר”א מדבר.

בספרו החדש מראה החוקר עמנואל אטקס כי כל הטענות על הספר קול התור, שנטען שנכתב בידי התלמיד של הגר”א, אינן נכונות והוא בעצם זיוף מאוחר מאוד.

הזיוף הוא לדעתו בידי אדם אחד ויחיד, החזן שלמה זלמן ריבלין שיצר לחלוטין על דעת עצמו ובכוחות עצמו בלבד, היסטוריה בדויה שלמה של הישוב הליטאי בארץ ישראל, שמטרתה הייתה להראות שהוא תוצר של חזון משיחי של הגאון מווילנה ונועד להגשים את החזון הזה.

החזן שלמה זלמן ריבלין. האם הוא היוצר של קול התור?
לקוח מאתר המולטי יקום של אלי אשד

בספרו נותן אטקס היסטוריה מפורטת של תולדות קול התור כפי שהן ידועות כיום.

איך בדיוק הגיע כתב היד של הספר קול התור לידי אותו שלמה זלמן ריבלין? לדבריו הוא הגיע לידיו מידי דודו הרב והמקובל הידוע יצחק צבי ריבלין שנתן לו את כתב היד.

לבעייתיות של הספר קול התור מוסיפה העובדה שכתב היד המקורי של ספר זה נעלם, ובידינו כיום יש רק את הגירסה המודפסת שלו. כתוצאה מכך אי אפשר לברר בוודאות אם אכן נכתב הספר בידי הילל ריבלין משקלוב בראשית או אמצע המאה ה-19 ועד כמה דברי הספר אכן הסתמכו על הגר”א עצמו.

לדעת יוסף ריבלין, נכדו של רש”ז שערך את המהדורה המקיפה ביותר של הספר, ייתכן שכתב היד נלקח אולי בידי המו”ל שלו אלעזר הורוביץ לארה”ב שם השתמש בו לקידומו האישי כחוקר ידוע של המדרשים. אולם זאת רק אפשרות אחת מני רבות ואולי יום יבוא וכתב היד יצוץ מחדש.

המחסור בכתב היד תהיה סיבתו אשר תהיה הביא להתחזקות החשדות כנגד הספר. אולי כתב היד היה כתוב בכתב ידו של שלמה זלמן ריבלין ותו לא?

ידוע ששלמה זלמן ריבלין (או בראשי התיבות רש”ז) היה מקריא את פרקי הספר לסירוגין לתלמידו אלעזר הורביץ שרשמם במחברות ובפנקס גדול והביאם לדפוס.

קול התור החל להתפרסם לראשונה חוברות חוברות ב-1946 בידי רש”ז במהדורה מוגבלת של כמאה-מאתיים עותקים בלבד למקורבים ובני משפחה בלבד. כתוצאה מחוסר באמצעים כספיים ההדפסה הזאת נעצרה לאחר שפורסמו כמה מפרקי הספר בלבד. הוא התייחס אליו שוב ושוב בספרים שכתב כמו חזון ציון ומוסד היסוד והמגיד דורש ציון (קובץ דרשות של רבי משה מגיד אבי סבו) כמשהו שהיה מוכר וידוע בחוגי המבינים בירושלים אם כי אין זה ברור כלל אם אכן כך היה.

אטקס מספר שהורביץ, היום חוקר תלמוד ידוע, מסרב לענות על השאלה הפשוטה האם ריבלין השתמש בכתבי יד לא שלו כדי להעלות את החומרים שלו. בספר הוא תוקף חוקרים חשובים ובראשם ד”ר אריה מורגנשטרן שאותם הוא מאשים כי נפלו בפח של ההיסטוריה הבדויה הזאת.

עת הזמיר מאת חיים באר. תצלום: הוצאת עם עובד

יש לציין שהפרופסור אטקס אינו מחדש הרבה. כבר חיים באר כתב על קול התור בספרו הידוע עת הזמיר (עם עובד, 1987) וטען שם שהמדובר בזיוף מודרני.

יצירה יחידנית או קבוצתית?

עטיפת ספר היסטוריה של הישוב היהודי בירושלים שמיוחס לקבוצה שלמה של אנשים ולדעת פרופסור אטקס הוא פרי יצירתו של אדם אחד בלבד .

אבל… מחקר נוסף בנושא מראה שאולי במקרה הזה, כמו במקרה של הזוהר, עמדה מאחורי הספר קבוצה שלמה של אנשים ידועים למדי, שיצרה במסגרתו ובמסגרת ספרים אחרים על תולדות הישוב היהודי בירושלים במאה ה-19 היסטוריה בדויה של העבר של ארץ ישראל, בתוספת להיסטוריה של העתיד הצפוי לישוב זה שתוארה בספר “קול התור״.

נציין שאני עצמי כתבתי על קול התור מאמר שלם, המסתורין של קול התור, שאטקס אינו טורח לאזכר בספרו (אם כי יש כל סיבה לחשוב שהוא קרא אותו מאחר שהוא מודע לבלוג שבו פורסם ומאזכר אותו בספר), ובו הגעתי למסקנה שהגירסה המקורית של קול התור נכתב במקור בידי יצחק צבי ריבלין או מבוססת ישירות על רעיונות שהגה וביטא, טענה שאותה אטקס דוחה. לדעתו על סמך ניתוח סיגנון הספר קול התור הוא מההתחלה ועד הסוף פרי יצירתו המקורית של שלמה זלמן ריבלין, שגם כתב את הפזמונים שאותם ייחס בצורה שקרית לאביו יוסף יושע ריבלין.

על פניו המחקר של אטקס נראה מקיף ומסקנתו שזה הכל זיוף של שלמה זלמן ריבלין נראית מבוססת שקשה להתווכח עימה. אבל יש חור גדול בטענותיו. החור הזה נקרא מוסדי ארץ ספר שאותו הוא מזכיר בחטף בספרו אך לא באמת עוסק במשמעויותיו. מוסדי ארץ יצא לאור ב-1951 שלוש שנים בלבד לאחר פרסומו המקורי של קול התור”.

“מוסדי ארץ” הספר שמאשר שמאחורי “”קול התור” עמדה וועדה.

הכותבים, שהם אנשים מהם ידועים בצבור החרדי וגם בציבור החילוני של התקופה, מקבלים את מסקנותיו וטענותיו של שלמה זלמן ריבלין. אלו הם אנשים ידועים כמו ישראל בן זאב שכתב שם מאמר בשם תנועת חזון ציון גורם ראשון בבניין מדינת ישראל שבו הוא מוסיף כהנה וכהנה על טענותיו של שלמה זלמן ריבלין כולל דברים שריבלין עצמו לא טען (כמו שאדם בשם זאב וולפנזון היה מנהיגה של אותה גברדיה יהודית דמיונית שהומצאה כנראה בידי ריבלין), והרב יעקב משה חרל”פ, ישעיהו לוריא, הרב דוד לוי לעוי, ואחרים.

הם מוסיפים ומפתחים את רעיונותיו של ריבלין ומוסיפים עליהם משלהם, הכל לטענתם דברים ששמעו בבית אבא וסבא. במיוחד במקרה של בן זאב שמספר על אליהו לנדא (שהוא אבי סבתו של כותב שורות אלו) שכבר הכיר את הספר קול התור תחת השם סודות הגאולה.

וכך כותב ישראל בן זאב בספר זה:

בימים ההם היו ראשי העדה בירושלים מקיימים שיעורים מיוחדים בתורת ישוב ארץ ישראל מתוך כתבי הגר”א.

שארי הרב אליהו לנדא בן נינו של הגר”א סיפר כי במקרים יוצאים מן הכלל היו מתעסקים לפתור שאלות קשות מתוך “סודות הגאולה”, של רבי הילל משקלוב תלמיד הגר”א (עניין הידוע ליודעי ח”ן). כל אלה היו להם לעיניים בדרך עבודתם הגדולה של קיבוץ גלויות ובנין הישוב. שארי רבי אליהו לנדא דיבר תמיד בצער עמוק על כל העניינים הנשגבים האלה שהולכים ונשכחים. וכידוע הקדיש ר’ אליהו שנים רבות לפרסם שארית הפליטה של חיבורי הגר”א ז”ל.”

(ד”ר ישראל בן זאב חבר בוועדה שעמדה מאחורי “קול התור”. לקסיקון הספרות העברית החדשה

שלמה זלמן ריבלין לא טען שום דבר כזה, וזה נראה כמידע ספציפי או המצאה ספציפית של בן זאב. האם זוהי העתקה של דברים של ריבלין? לא. זוהי תרומתו המקורית של בן זאב לנושא שכנראה מתבססת על שיחות עמוקות שהיו על עניינים אלו עם ריבלין וככל הנראה גם עם אחרים בקבוצה.

חוקרת של חייו של ישראל בן זאב אמרה לי שהוא לא היה טיפוס שיפול בקלות לבדיות כמו “קול התור”.

האם עלינו להבין שבתוך שלוש שנים המיתולוגיה שיצר ריבלין שיכנעה אנשים ידועים ומתוחכמים כאלו מהדרגים הבכירים של החברה החרדית והציונית של התקופה?

לא סביר. אנשים ברמה כזאת, שהיו בעלי ידע עמוק על תולדות הישוב הישן, אם היו נתקלים בספר הזה לא היו מקבלים אותו בשכנוע כזה עם תוספות משלהם זמן קצר לאחר כתיבתו. ישנה אם כך אפשרות אחרת, סבירה הרבה יותר לדעתי, שאטקס לא מזכיר אותה כלל וכנראה לא חשב עליה באמת. אבל חיים באר רומז עליה בדיונו בספר קול התור בספרו עת הזמיר.

שם הוא כותב ש”חוה דפדפה בספר חזון ציון (ספר ההיסטוריה הבדויה של הישוב היהודי בירושלים ולדעת אטקס הוא פרי יצירתו של שלמה זלמן ריבלין בלבד), התעכבה על שמות חברי הועד שיזמו את הוצאתו, ואמרה כי לעניות דעתה בדו החזן שלמה זלמן ריבלין ושני גיסיו אלתר וישנצקי וישעיה לוריא את פרשת ההגנה העצמית” (עת הזמיר ע’ 127).

אני מסכים עם דעתה של חוה, שהיא דעתו של חיים באר. לא אדם אחד אחראי לחזון ציון וככל הנראה גם לא אדם אחד אחראי לקול התור. קול התור הוא מקביל לספר הזוהר שכיום המחקר חושב שלא נוצר בידי כותב אחד משה דה לאון כפי חשבו עד לפני כמה עשרות שנים, אלא בידי קבוצה שלמה של מקובלים שפיתחה יקום בדיוני של המאה השנייה לספירה בארץ ישראל שבמרכזו עמד שמעון בר יוחאי.
וכך היה לדעתי גם במקרה של “קול התור”. שלמה זלמן ריבלין אכן כתב ופיתח את הרעיונות שבו. אבל הוא לא היה היחיד. הייתה קבוצה שלמה של אנשים שסייעה לו ולמעשה עמדו מאחוריו. לפחות חמישה מהם, בראשם ישראל בן זאב והרב חרל”פ והרב אליהו לנדא בחייו. אנחנו מוצאים את שמותיהם בספר מוסדי ארץ וזאת הייתה “הוועדה” שאליה כיוון שלמה זלמן ריבלין.
דהיינו יש לנו כאן מיתוס שנוצר בידי קולקטיב, וריבלין לא שיקר כשהוציא את הספרים כמי שעומד בראש וועדה ולא כממציא היחיד כפי שטוען אטקס.

כמו במקרה של ספר הזוהר כך גם לגבי קול התור הייתה זאת קבוצה שלמה שפיתחה את כל הרעיונות, כנראה בדיונים בעל פה, ושלמה זלמן ריבלין היה רק המסכם הסופי של רעיונותיהם של חברי קבוצה שלמה שיצרו טקסט שהוא מורכב ומתוחכם הרבה יותר מזה שיכול היה ליצור שלמה זלמן ריבלין לבדו. וחבל שהפרופסור אטקס לא הבין זאת וכך פישט בעיה שהיא אף מורכבת הרבה יותר מזאת שתיאר בספרו.

מהדורה מתורגמת לאנגלית של קול התור.תצלום: אתר lulu

קראו את מאמר התגובה של פרופסור עמנואל אטקס למאמר זה :

הייתה או לא הייתה תנועה משיחית מיסודו של הגר”א ?

קראו גם:

הטקסט המלא של קול התור

קול התור בוויקיפדיה

אלי אשד על המסתורין של קול התור

ד”ר אריה מורגנשטרן – מלחמתו של עמנואל אטקס באתוס המשיחי היהודי

5 תגובות

  1. תגובתו של הפרופסור עמנואל אטקס לרשימת ביקורת זאת :

    “תגובה לסקירה של אלי אשד
    אני מודה לאלי אשד על שטרח לפרסם מאמר סקירה וביקורת על ספרי המשיחיות הציונית של הגאון מווילנה – המצאתה של מסורת. כמו כן אני מודה לו על שהזמין אותי להגיב על מאמר זה.
    מטבע הדברים שסקירה של ספר אין בה כדי למצות את כל מה שיש בו. כלל זה נכון גם ביחס לסקירה שסקר אלי אשד את ספרי. הסקירה מתמקדת בספר קול התור, וזאת ככל הנראה בשל החשיבות שלה זכה הספר זה בחוגים מסוימים של הציונות הדתית. ואולם, ספרי דן בשישה ספרים המכוננים את מה שאני מכנה בשם המיתוס הריבליני. מדובר בספרים חזון ציון, קול התור, מוסד היסוד, מדרש שלמה, המגיד דורש ציון וברית אבות בסערת אליהו, או ספר הפזמונים. ששת הספרים האלה, שיצאו כולם מתחת ידיו של שלמה זלמן ריבלין (1882–1962), החל בשלהי שנות הארבעים ועד לראשית שנות השישים של המאה העשרים, מציגים היבטים שונים של המיתוס שזה עיקריו: את ראשיתה של הציונות יש לייחס לתנועה ציונית-משיחית בשם חזון ציון שקמה בשקלוב בשלהי המאה השמונה ביזמתם ובהנהגתם ל ר’ בנימין ריבלין ובנו ר’ הלל ריבלין, אבות משפחת ריבלין לדורותיה, ובברכת הגר”א. ההשקפה שעמדה ביסוד התנועה הזאת הייתה, שהשלב הראשון בתהליך הגאולה צריך להתבטא בעליית המונים לארץ ישראל, בהפרחת שממותיה ובבניין ירושלים. עליית תלמידי הגר”א, “הפרושים”, לארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה הייתה פועל יוצא של תנועת חזון ציון והיא אכן נועדה לקדם את הגאולה. יתר על כן, הגר”א הוא שציווה על תלמידיו לעלות לארץ ברוח ההשקפה הציונית-משיחית שתוארה לעיל.

  2. המשך תגובתו של הפרופסור אטקס:
    בספרי הקדשתי פרקים אחדים לבחינה ביקורתית של המיתוס הזה על סמך מקורות אמינים בני התקופה. מסקנת הבחינה הזאת הייתה חד-משמעית: מדובר בסיפור חסר שחר. ה”פרושים” עלו לארץ ישראל כדי לייסד בה מרכז חשוב ללימוד תורה. בכתבים שהותירו מנהיגי הפרושים, ובהם ר’ מנחם מנדל משקלוב ור’ ישראל משקלוב, אין כל אחיזה לטענה שבעצם עלייתם לארץ הם מקדמים את תהליך הגאולה. על אחת כמה וכמה שאין בכתביהם כל אחיזה לרעיון, שעליית המונים לארץ ישראל והפרחת שממותיה הם צעדים מתבקשים לשם קרוב הגאולה.
    ההיסטוריה המדומיינת שבדה שלמה זלמן ריבלין מלבו מרקיעה שחקים כאשר הוא מייחס ליישוב הישן בירושלים של המאה התשע עשרה את המאפיינים המובהקים של הציונות – עליית המונים לארץ, התיישבות חקלאית וכוח מגן עברי – “הגברדיה”. יתר על כן, שלמה זלמן ריבלין שם בפי אבות אבותיו דברים שלא אמרו ומייחס להם דרשות שלא דרשו. בין השאר הוא מייחס דרשות בעלות אופי ציוני-משיחי לר’ בנימין ריבלין ולנכדו ר’ משה מגיד ריבלין. ואולם בספרים שחיברו שני אישים אלה אין ולו גם שמץ מן הרעיונות המופיעים בדרשות הללו.
    אחד הביטויים הבולטים להתנהלות זו הוא הספר “ברית אבות בסערת אליהו” או “ספר הפזמונים”. מדובר בספר החוזר ומציג את עיקרי המיתוס בסגנון המתדמה לפיוטים ובתוספת של גימטריות ורמזי פסוקים. שלמה זלמן ריבלין טען שספר זה חושף את סודות הגאולה בשיטת הגר”א כפי שנתגלו “ברוח הקודש” לאביו – יוסף יושעה ריבלין. בפרק המוקדש לספר הזה הוכחתי, שלא ייתכן שיוסף יושעה ריבלין חיבר את הספר הזה. יתר על כן, מצאתי ש”עדויות” שהביא שלמה זלמן כדי לתמוך בטענה שאביו חיבר את הספר, הן מזויפות. לשיא התעוזה הגיע שלמה זלמן כאשר שם בפיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק דברים בשבח הספר הזה, אלא שהרב קוק מעולם לא אמר את הדברים האלה. מסקנת הדיון שם היא שגם ספר זה נתחבר כולו בידי שלמה זלמן.
    דפוס ההתנהלות הזה, היינו ייחוס של דרשות ושל ספר מפרי עטו לאבותיו, חזר על עצמו במקרה של ספר קול התור, חיבור המתיימר להציג את משנתו הציונית-משיחית של הגר”א כפי שהנחיל אותה ל”תלמידו” ר’ הלל ריבלין. השיקולים המובילים למסקנה שמדובר בספר פסוידו-אפיגרפי, היינו בספר שמחבר מאוחר תלה אותו במחבר קדום כדי להעצים את סמכותו, הם רבים. שיקולים אלה, וכן השיקולים המובילים למסקנה ששלמה זלמן ריבלין חיבר את הספר הזה מהחל ועד כלה, מוצגים בפירוט בספרי ואין בדעתי לחזור עליהם כאן. אסתפק בטענה אחת: הרעיונות המרכזיים בספר קול התור אין להם יסוד בכתבי הגר”א. “

    • “המשך תגובתו של הפרופסור אטקס:
      בשולי הדברים האלה אני מבקש להגיב על הביקורת שמתח אלי אשד על כך שלא התייחסתי בכובד הראש הראוי לספר מוסדי ארץ. מדובר בספר בן 24 עמודים הכולל שמונה מאמרים קצרים, רובם מפרי עטם של רבנים מצאצאי הישוב הישן בירושלים. הספר הזה ראה אור בשנת 1951 והוא בבחינת ניסיון להאציל תוקף של אמינות על הספרים חזון ציון וקול התור שנדפסו לראשונה שנים אחדות קודם לכן. הצד השווה במאמרים האלה שהם מעלים על נס את הפרושים שעלו לארץ בראשית המאה התשע עשרה ואגב כך הם מאמצים רכיבים שונים של המיתוס מפרי עטו של שלמה זלמן ריבלין. כך, למשל, הרב ישעיהו חשין יודע לספר שר’ הלל ריבלין עמד בראש הפרושים שעברו מצפת לירושלים. ואולם בדיה זו, הממלאת תפקיד מרכזי במיתוס הריבליני, הופרכה זה מכבר, שכן ישוב הפרושים בירושלים נוסד בשנת 1816 ואילו ר’ הלל ריבלין עלה לארץ רק בשנת 1832. הרב צדוק קרויז חוזר אף הוא על עיקרי המיתוס ואף יודע לספר, בעקבות שלמה זלמן, שר’ יוסף יושעה ריבלין, אביו של שלמה זלמן, “היה תמיד בכל דרשותיו מלהיב את הרוחות לבנין ירושלים אך ורק ברעיונות הנשגבים והנפלאים של רבנו הגר”א”. ואולם גם לקביעה זו אין כל אחיזה במציאות, שכן יש בידינו עשרות מאמרים שחיבר יוסף יושעה ריבלין ואין בהם כל הסתמכות על “הרעיונות הנשגבים והנפלאים” של הגר”א. מחבר נוסף שמאמרו נכלל בספר “מוסדי ארץ” הוא הד”ר ישראל בן זאב הסומך את ידיו על הבדיה בדבר קיומה של תנועה ציונית-משיחית בשם “חזון ציון” שפעלה כביכול בשקלוב בשלהי המאה השמונה עשרה. הגדיל לעשות הרב דוד ליב לוי החוזר בעקבות שלמה זלמן ריבלין על סיפור “הגברדיה”. מדובר בסיפור בנוסח אלף לילה ולילה על כוח לוחם של היישוב הישן הנלחם בבדואים בסגנון פלוגות המחץ של הפלמ”ח.
      מהו אפוא המשקל שיש לייחס למאמרים שנכללו בספר מוסדי ארץ? מחברי המאמרים אינם היסטוריונים ואינם מביאים כל עדויות שעליהן אפשר לסמוך את דבריהם. מדובר בצאצאי היישוב הישן המזדהים עם המפעל הציוני ואשר על כן הם מבקשים לייחס לאבותיהם זכות ראשונים. זה ההסבר לכך שהם סומכים את ידיהם על המיתוס שיצר שלמה זלמן ריבלין. יתר על כן, עיון מדוקדק במאמרי המחברים האלה עלול להוביל למסקנה מרחיקת לכת יותר: ריבוי המושגים והניסוחים האופייניים לכתבי שלמה זלמן ריבלין המופיעים במאמרים האלה, מעורר את החשד שהוא שלח בהם את ידו ו”שתל” בהם דברים מפרי עטו. בין כה וכה, העובדה שרבנים אחדים ממחזרים את הבדיות שרקם שלמה זלמן ריבלין בספריו אין בה כדי לערער על הקביעה כי אין לבדיות האלה כל אחיזה במציאות ההיסטורית. לא למותר לציין שהקדשתי בספרי פרק מיוחד שנועד להסביר את המניעים שהובילו את שלמה זלמן ריבלין לחבר את ספריו.

  3. “המשך תגובתו של הפרופסור אטקס:
    בשולי הדברים האלה אני מבקש להגיב על הביקורת שמתח אלי אשד על כך שלא התייחסתי בכובד הראש הראוי לספר מוסדי ארץ. מדובר בספר בן 24 עמודים הכולל שמונה מאמרים קצרים, רובם מפרי עטם של רבנים מצאצאי הישוב הישן בירושלים. הספר הזה ראה אור בשנת 1951 והוא בבחינת ניסיון להאציל תוקף של אמינות על הספרים חזון ציון וקול התור שנדפסו לראשונה שנים אחדות קודם לכן. הצד השווה במאמרים האלה שהם מעלים על נס את הפרושים שעלו לארץ בראשית המאה התשע עשרה ואגב כך הם מאמצים רכיבים שונים של המיתוס מפרי עטו של שלמה זלמן ריבלין. כך, למשל, הרב ישעיהו חשין יודע לספר שר’ הלל ריבלין עמד בראש הפרושים שעברו מצפת לירושלים. ואולם בדיה זו, הממלאת תפקיד מרכזי במיתוס הריבליני, הופרכה זה מכבר, שכן ישוב הפרושים בירושלים נוסד בשנת 1816 ואילו ר’ הלל ריבלין עלה לארץ רק בשנת 1832. הרב צדוק קרויז חוזר אף הוא על עיקרי המיתוס ואף יודע לספר, בעקבות שלמה זלמן, שר’ יוסף יושעה ריבלין, אביו של שלמה זלמן, “היה תמיד בכל דרשותיו מלהיב את הרוחות לבנין ירושלים אך ורק ברעיונות הנשגבים והנפלאים של רבנו הגר”א”. ואולם גם לקביעה זו אין כל אחיזה במציאות, שכן יש בידינו עשרות מאמרים שחיבר יוסף יושעה ריבלין ואין בהם כל הסתמכות על “הרעיונות הנשגבים והנפלאים” של הגר”א. מחבר נוסף שמאמרו נכלל בספר “מוסדי ארץ” הוא הד”ר ישראל בן זאב הסומך את ידיו על הבדיה בדבר קיומה של תנועה ציונית-משיחית בשם “חזון ציון” שפעלה כביכול בשקלוב בשלהי המאה השמונה עשרה. הגדיל לעשות הרב דוד ליב לוי החוזר בעקבות שלמה זלמן ריבלין על סיפור “הגברדיה”. מדובר בסיפור בנוסח אלף לילה ולילה על כוח לוחם של היישוב הישן הנלחם בבדואים בסגנון פלוגות המחץ של הפלמ”ח.
    מהו אפוא המשקל שיש לייחס למאמרים שנכללו בספר מוסדי ארץ? מחברי המאמרים אינם היסטוריונים ואינם מביאים כל עדויות שעליהן אפשר לסמוך את דבריהם. מדובר בצאצאי היישוב הישן המזדהים עם המפעל הציוני ואשר על כן הם מבקשים לייחס לאבותיהם זכות ראשונים. זה ההסבר לכך שהם סומכים את ידיהם על המיתוס שיצר שלמה זלמן ריבלין. יתר על כן, עיון מדוקדק במאמרי המחברים האלה עלול להוביל למסקנה מרחיקת לכת יותר: ריבוי המושגים והניסוחים האופייניים לכתבי שלמה זלמן ריבלין המופיעים במאמרים האלה, מעורר את החשד שהוא שלח בהם את ידו ו”שתל” בהם דברים מפרי עטו. בין כה וכה, העובדה שרבנים אחדים ממחזרים את הבדיות שרקם שלמה זלמן ריבלין בספריו אין בה כדי לערער על הקביעה כי אין לבדיות האלה כל אחיזה במציאות ההיסטורית. לא למותר לציין שהקדשתי בספרי פרק מיוחד שנועד להסביר את המניעים שהובילו את שלמה זלמן ריבלין לחבר את ספריו.

  4. מאמר ביקורת של משה נחמני על הספר יש כאן :
    האם תלמידי הגר”א אכן עלו לארץ מתוך מגמה משיחית, ומיהו מחבר הספר ‘קול התור’
    ביקורת על ספרו של פרופ’ עמנואל אטקס: “הציונות המשיחית של הגאון מווילנה; המצאתה של מסורת”

    http://www.orhaorot.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=2256966&fbclid=IwAR0pbLtXfCLFufrupN1Je_NT_gotFCkltPObaVseTrCRt3vkCCfMnMv-Nus
    (להלן קטעים מתוך המאמר. לקריאת המאמר המלא – מצורף קישור בתגובה הראשונה)

    בספרו ‘הציונות המשיחית של הגאון מווילנה – המצאתה של מסורת’, טוען פרופ’ עמנואל אטקס כי “הפרושים” שעלו לארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה, כשבראשם אחדים מתלמידי הגאון מווילנה, ביקשו לייסד בה מרכז חשוב של לימוד תורה, ולא עלו ממניעים משיחיים. בשיאה לא חרגה ציפייה זו מגבולות ההשקפה המסורתית המייחלת לגאולה בידי שמיים.

    […] אולם ישנן הוכחות רבות לכך שספר ‘קול התור’ הנו חיבור אותנטי של תלמידי הגר”א העולים ארצה, אשר עובר במסורת לבניהם אחריהם, ועל פי הרעיונות המובעים בחיבור זה נבנית ירושלים, כיסוד ליישובה של ארץ ישראל כולה. ההוכחות לאמינותו של ‘קול התור’ נמצאות בכל אחת מהשכונות החדשות שנבנו בירושלים מחוץ לחומה משנת תרכ”ו ואילך. שכונות אלו הוקמו ידי צאצאי תלמידי הגר”א לפי משנה משיחית סדורה.

    מי שיקרא את התעודות והתקנות של השכונות הראשונות, יראה כמעט בכל תעודה פסוקים של ישועה ונחמה, המדברים במפורש על גאולה, “קיבוץ גלויות”, וכדומה. גם הגימטריות של השנים בהן נדפסו תעודות אלו, מרמזות על כוונה משיחית. החתומים על תקנות אלו הם מראשי הישוב הישן בירושלים, מהם גם כאלו שלימים התנגדו בחריפות לתנועה הציונית.

    מייסדי השכונות, ובראשם ר’ יוסף ריבלין, עבדו בדיוק לפי התכנית המשיחית המתוארת ב’קול התור’. ולו היה סיפק בידי הייתי מוכיח גם מהתעודות והפנקסים של הקמת פתח תקווה, בשנים תרל”ז-תרמ”א, שיסודותה בהררי קודש על פי מסורות תלמידי הגר”א כפי שמבוארים ב’קול התור’ (ה, א) על “ביעור השממה בכוונת עמק עכור ל’פתח תקוה'”,
    ועוד ועוד.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן