לפניכם הזוכה בפרס השלישי בתחרות הסיפורים ההומוריסטיים של “יקום תרבות ” על שם אפרים קישון ז”ל :

למקום השלישי הגיע הסיפור ‘המאהב של אשתי’ מאת שרית גרָדְווֹל, וזכה בפרס בגובה 1000 ₪, שניתן מטעם משפחת טבק לזכרו של אורי טבק.

שרית גרדוול, בוגרת תארים ראשונים בקולנוע בטלוויזיה ובעבודה סוציאלית, מאוניברסיטת תל אביב. היא סופרת: כתבה רומן וסיפורים קצרים. גרה כיום בארה״ב ומעבירה הרצאות לילדים ומבוגרים בנושא יהודי תימן.

עלילת הסיפור בקצרה: נער מתאהב במורתו. מה הדרך לגמול אותו מכך? מביאים אותו לגור בבית המורה ולטפל בשני תינוקותיה התאומים. המתחים הטבעיים במשולש האהבה של בעל־אישה־תלמיד יוצרים מצבים קומיים. הסיום מפתיע, ובו הנער מתגלה לנו כבוגר החבורה.

הסיפור קולח ומתגלגל עם תיאורי פעולות יומיות בבית שגרתי עם הורים וילדים קטנים תוך כדי ציפיה לאופן הגמילה ואם בכלל.

המאהב של אישתי

וינה, 1902

אשתי אישה יפה, יפה עד מאוד. אין טעם להוכיח אותי שאני מתרברב: לא אני יצרתי אותה ולא אני נושא באחריות ליופייה הנהדר, מה גם שאני, כשלעצמי, איני מכוער בזכות עצמי. יוצא אפוא שיופייה של אשתי הינו מקור לגאווה ואושר ללא כל מחלוקת או פולמוס, למעט מקרה אחד, שגם הוא התגלה בסופו של דבר כחיובי בהחלט.

אשתי, אישה מבינה ואכפתית עם לב רחב וחיוך רחב אף יותר, עסקה בהוראת ספרות ולשון בגימנסיה ברובע בריג׳יטנוי החדש. מהרגע שסיימה את הכשרתה ובחרה להנחיל ידע לבני נוער המעצבים את דרכם המפותלת אל גיל הבחרות, תיארתי לעצמי שהיא עתידה לנפץ כמה לבבות צעירים עטויי פצעונים. גם אני, לא לפני זמן רב מדי, הייתי אחד מהם. קשה לי לשוות לעצמי כיצד ניתן יהיה להימנע מהתאהבות חסרת תקנה באישה הגבוהה עם השיער השחור המבריק, השפתיים הרכות המעוצבות כמו לנשיקה, והעיניים הגדולות, חומות ומלאות רגש. לא הייתי צעיר חסר ניסיון, עבד להשתוללות הורמונאלית כשנפלתי שדוד תחת מבטה. אם כן, איזה סיכוי היה להם?

המקרה שבנדון אירע בשנתה השנייה בגימנסיה. אחד התלמידים נעדר מהלימודים יותר משבוע. אשתי ביררה עם המזכירה וזו נעצה בה מבט מוזר ומשכה בכתפיים. מנהל המוסד הנבוך ניסה להסביר שהנער אינו חולה אך אכן קיימת בעיה, שהוא אינו רוצה או אינו יכול לדון בה… פניו הסמוקים עוררו את חשדה של אשתי הנבונה וכיוון שדאגה למצבו האקדמי של הנער ולחומר הלימודים המופסד, החליטה לרדת לשורש העניין ונסעה לבקרו.

את האם פגשה משקה פרחים בגינה. כשזיהתה האם את אשתי החווירה, לאחר מכן הסמיקה ולבסוף נמלטה פנימה ונעלה את הדלת. אשתי התלבטה האם לנסות להתעקש או לעזוב מיד; היא הבחינה כי אינה רצויה אולם תגובתה המוגזמת של האם עוררה בה סקרנות.

״הסתלקי מכאן! הרסת לי את הילד!״ צעקה האישה מעבר לדלת.
״סליחה?״ שאלה אשתי בתמיהה כנה ואמיתית.
״בגללך עלי לחפש לו גימנסיה אחרת! את יודעת כמה קשה למצוא עבורו מוסד אקדמי הולם באמצע השנה?!”

״אני יודעת. אולי בכל זאת נדבר ונראה האם לא נוכל למצוא פתרון אחר? נוח יותר?״

אשתי הקשיבה בסבלנות לדממה שמעבר לדלת.
חלפו מספר רגעים ארוכים עד שהאם נעתרה והזמינה אותה פנימה.

אשתי המתינה בסלון לאם שנכנסה, נושאת בידיה מזוודה מעור בהיר שנראתה שחוקה ועמוסה לעייפה. היא הניחה אותה בזהירות על השולחן העגול ביניהן.

״איני יודעת כיצד להסביר. עדיף שתראי בעצמך.״

אשתי פתחה את התיק והוציאה קבצי סונטות של שייקספיר ודה וגה שדפיהם התעבו מרוב עיון. לאחר מכן שלפה ארבע מחברות מלאות בכתב יד צפוף ומוכר. גם דפיהן התעבו מרוב שימוש וכשעלעלה בהן חשדה שאף מדמעות.

מבלי לקרוא דבר, פסקה: ״הילד מאוהב.״

״קראי,״ התעקשה האם.

אשתי בחרה מחברת ומיד הבינה כי תיאור האהובה הנערצת – שלה היה. חמישה דפים פיארו את גובהה וצרות מותניה, שיערה, תווי פניה והטבעת שעל קמיצתה. כדי להסיר כל ספק, שמה נכתב במפורש באחת השורות האחרונות. התיאור היה עדין ופיוטי וחשף רגש עמוק וחזק יותר מתשוקתו הגופנית של נער מתבגר.

אשתי הבינה את חומרת הבעיה.

היא המשיכה לעיין וקראה קטעי יומן בהם תהה הצעיר כיצד יכול אדם לפנות את עצמו ללמידה שעה שהוא נתקל, שוב ושוב, בחומת גורלו האומלל – משאת נפש מופלאה שאינה ברת השגה עבורו? כיצד ניתן להגות במתמטיקה, ספרות או גיאוגרפיה כשאישה זו היא הדבר היחיד המעסיק את מחשבותיו? מה יועילו הספרים אם אינם מלמדים אותו כיצד להשיגה ולהפוך אותה לשלו? רק הטרגדיות היווניות יכולות להבין ללבו, אלא שאותן הוא סיים ללמוד כבר בשנה שעברה.

בדפיו האחרונים של היומן כתב פואמות משל עצמו.

״השירים באמת דורשים הרבה עבודה: ההעתקה הבוסרית מלמדת על חוסר הקשבה פנימית לכושר הביטוי האישי.”

“זה מה שיש לך לומר בעניין?”

אשתי הניחה מידה את המחברת.

“אני מקווה שאינך שוקלת ברצינות להוציא את הילד מהגימנסיה בשל התאהבות מטופשת?”

האם בחנה את אשתי שחיוך דק של השתתפות וההבנה היה נסוך על שפתיה הרכות.

“מה את מציעה שאעשה?”

אשתי, שלא הייתה רק יפה, מבינה ובעלת אופי אלא גם חכמה ובעלת תושייה, הרהרה רגע ארוך.

״אפשר לנסות לרפא אותו.״

“לרפא?” חזרה אחריה האם כהד.

אשתי הנהנה בעדינות לחיוב.

כך קרה שבערב יום שני, יום רגיל לכל הדעות, נכנסה אשתי הביתה עם המאהב החדש שלה. עצרתי באמצע האכלת התאומים והבטתי בשניהם בתימהון שעה שאשתי הראתה לצעיר מוכה האהבה את החדר בו ילון מיום זה ואילך. כשהתארגן שם, נבוך ומבקש את עצמו למות, באה וסיפרה לי על תוכניתה.

מיותר לציין כי לא אהבתי את הרעיון כלל ועיקר, בעיקר משום שלא באמת האמנתי כי ניתן להירפא בקלות (או בכלל) מיופייה ואופייה השמימיים של זו שהסכימה כי אשא אותה לאישה. לאחר שנשקה לי בחיבה על אמתלותיי הרומנטיות, הבטיחה אשתי הנהדרת כי רק טוב ייצא מהסידור הזמני הזה.
וכמו תמיד, היא צדקה.

הנער, שבהתחלה סירב לצאת מחדרו באמונה כי כל המתרחש נועד להשפילו ולבזותו עד עפר, נעתר בסופו של דבר לבקשתה של אשתי וסייע לה לרחוץ את התאומים, לחתלם, להלבישם בכותנות שינה ולהשכיבם לישון. הרגשתי בר־מזל על שזכיתי בממלא מקום חרוץ ותכננתי לנצל את הזמן הרב שהתפנה כדי לסיים כתיבת מאמר שטרחתי עליו. יחד עם זאת, ההתרחשות הבלתי שגרתית בבית הייתה כה מרתקת עד שלא יכולתי שלא לעקוב אחר השתלשלות העניינים: הנער, נמוך ומוצק, בעל פנים נעימים ועיניים עם מבט חודר ומבטיח, השתרך אחרי אשתי כעבד אחר גבירתו. התקנאתי בהתעלות שקרנה ממנו שעה שמילא את המטלות הקטנות והבזויות ביותר – כל דבר פשוט הפך בעיניו לנפלא.
התאהבותו הנרגשת הזכירה לי את ימי עברנו הקסומים, כשאני עצמי השתרכתי אחרי אשתי המכשפת, מאוהב חסר תקנה.

כשישבנו יחד לארוחת הערב, הנער הפך נבוך שוב וקבר את עיניו במרק.

״שמע חביבי, יש עניין של חוק במדינה וכיוון ששנינו אוהבים את אשתי, לא נעמיד אותה בניסיון, האין אתה מסכים?״ אמרתי, משתדל לשמור על טון רציני ביותר. ״אתה תישן בחדר בנפרד ועניין של מגע אינו בא בחשבון.״

לשמע דברי, הנער כמעט נחנק. אשתי שלחה בי מבט מאיים.

״בכל השאר,״ הוספתי מיד, ״אני נאלץ לחלוק אותה עמך והרי מה צריך אדם בחייו מאשר הזדמנות לשבת לצידה של אלה וליהנות מאור היקרות השופע ממנה?״

הנער הקשיב לדברי ומיד הרים את עיניו המושפלות והניחן, ללא בושה, על אשתי שלי.

״זה מאוד נחמד מצידך, יקירי, אבל איני מרגישה שופעת אור יקרות בכלל, יותר כמו חמור עבודה. ראית את היבלות האיומות מהנעליים החדשות שלי?״

אשתי הענוגה הרימה את רגלה והניחה על ירכי, במקום גלוי לעין כל, את נעלה החדשה והממורקת. אני חלצתי את הנעל והסרתי את הגרב ובחנתי את היבלות ברוב תשומת לב ועניין.

״אני בטוח שהמשחה שהרופא רשם לך יכולה לעזור. אולי ידידנו כאן ירצה לעזור לך למרוח אותה?״

הנער כמעט נחנק בשנית.

״אבל עניין המגע, יקירי. המגע.״

״צודקת. כתמיד, שוב הבסת אותי בחוכמתך הרבה.”

אשתי הסירה את הרגל, חלצה את הנעל השנייה ואספה את הכלים. הנער הצטרף אליה למטבח ואני פרשתי לסלון.

השניים שוחחו ללא הפסקה וחששתי שמא אשתי מפיקה הנאה גדולה מכל העניין – הנאה גדולה הרבה יותר מכפי שהייתי מעוניין שתפיק – אך בהתחשב בעובדה שהנער מילא את מקומי בכל הקשור לטיפול בתאומים החלטתי שלא להתלונן. לא חלפו עשר דקות רצופות של נחת מבלי שהוא נתבקש להגיע שוב ושוב אל חדר התינוקות ולאחר שלוש שעות מתישות שכאלה, הנער, נחוש ואמיץ ככל שהיה, החל להפגין סמני עייפות. ברגע זה נשטפתי אהבה והכרת תודה לעולליי הבכיינים: אם מאמציה של אשתי להוכיח את היותה בת תמותה לא יצליחו לקרר את אהבתו, אפשר ללא ספק לסמוך על התאומים שישלימו את המשימה.

״אני חושבת שחיי היום־יום המשעממים והמגרעות שלי לא עושים את העבודה,״ אמרה לי אשתי כשנכנסה מתחת לשמיכות.

״אילו מגרעות?״ היתממתי.

״חדל: אני בצרות.״

״אכן, הנער מאוהב בך עד כלות ואינו רואה את מה שאת רוצה להראות לו. הוא רואה רק את מה שהוא רוצה לראות.״

“אז גם אם אמרח מחית שיבולת שועל על הפנים ואלבש סמרטוטים ואנפח כל היום וכל הלילה דבר לא יעזור?”

״אני אומר שגם אם תבשלי זה לא יעזור.״

״עד כדי כך?״

״עד כדי כך.״

אשתי נעצה מבט מודאג ביותר בקיר שממול. התחלתי קצת לרחם עליה.

״איך נערים מפסיקים להתאהב?״ שאלה.

״בדרך כלל הזמן עושה את שלו,״ הצעתי תשובה לא יעילה. ״או שהם מתאהבים במישהי אחרת.״

״זה מספיק עבודה להיות נשואה לשניים, אני לא מתכוונת להפוך גם לשדכנית.״

״מה תעשי? תחזירי אותו הביתה?״

היא שתקה ולא דיברה עוד עד שנשמעו יללותיהם הראשונות של התאומים. אז קמה, מעירה את הנער שבוודאי לא ישן, וניגשה יחד איתו אל התינוקות.

בבוקר חשתי אשמה עמוקה נוכח סימני העייפות והחיוורון שעל פניה: אולי בכל זאת הייתי צריך לקום אל הילדים, לפחות חלק מהזמן.
הנער לעומת זאת, זרח באושר חרף העיגולים השחורים תחת עיניו.

אפשרתי לאשתי להכין את ארוחת הבוקר.
היא הגישה לנער ביצה שלא בושלה עד הסוף, לחם יבש ועגבנייה שלמה, לא חתוכה, עם סימנים ברורים של עקבות סבון. חשבתי שהעגבנייה תסגיר את מאמציה אך הנער לא הבחין באוכל אלא דווקא בי, נועץ בו מבטים.
יכולתי לזהות זיק של שמחת ניצחון בעיניו והאמת, שקצת התרגזתי בגינה.

לגמתי מכוס הקפה.

״בתיאבון ידידי, בתיאבון.״

הנער לא היה עשוי אבן ואפשר היה לראות כיצד הביצה מחליקה בקושי בגרונו. הוא חתך בעצמו את העגבנייה לפלחים ובתושייתו הרבה לא נגע בלחם. כשהתינוקות בכו הוא מיהר לקום אליהם ואשתי התיישבה לידי בייאוש והסתכלה על גבו המתרחק.

״בסוף אשתכנע להשאיר אותו כאן.״

״אכן, לא נראה כי הוא ממהר לעזוב.״

״טוב,” היא משכה בכתפיה, “תמיד רצינו אומנת או עוזרת בית. יש לציין שהוא מאוד עוזר. רק ההתאהבות הזאת… זה לא מה שהבטחתי לאימא שלו.״

״לא מתאים לך להבטיח דברים כאלה.״

״באותו רגע חשבתי שזה יהיה פשוט. השגרה, החיים, הכול – נראה שזה עבד עליך מהר מאוד.״

״זו הייתה מכה מתחת לחגורה.״

״אני רק אומרת: ההתאהבות היא הקליפה והיא נשחקת מהר. מה שנשאר אחריה זו האמת, אהבת אמת, כמו שיש לנו. חשבתי שאוכל לגרום לו להבין את העובדה הזו.”
״ביום אחד?״

אשתי לא ענתה ורק התבוננה על הנער מרחוק. גם אני התבוננתי בו והרגשתי, ביני לבין עצמי, כי עם כל רגע שחולף הוא נראה הרבה פחות אומלל והרבה יותר מסוכן.

אשתי והנער יצאו אל הגימנסיה ואני לקחתי את התאומים למעון וחזרתי לעבוד. איני אדם קנאי מטבעי אך הנסיבות יוצאות הדופן הובילו אותי אל חדרו של הנער. הוא לא השאיר אחריו שום ראיות מפלילות או דבר שיסגיר את כוונותיו, באם אכן היו לו כאלה. כותנת הלילה שלו הייתה מקופלת על המיטה המוצעת והפח היה ריק מלבד קליפת פרי הדר שהעניקה לו אשתי כאות תודה על עזרתו. נכנסתי לחדר הספרייה וניסיתי לעבוד, אולם המחשבה שאשתי והנער נמצאים כעת יחד, באותו חדר, למשך שעות, הטרידה את מנוחתי. ידעתי כי לא הייתה סיבה ממשית לחששותיי – אשתי נאמנה לי ולא תיפול תחת קסמי נער חסר ניסיון. זה היה הוא, עם החיוך המנצח שלו והמחשבה שהוא יכול להחליף אותי, בביתי שלי, שהרגיז אותי ועכר את שלוותי.

אחר הצהרים דמה להתנהלות יום האתמול. אשתי והנער ביצעו את כל מטלות הבית יחד, דיברו, צחקו וטיפלו בילדים. אני, שהפכתי קודר וזועף, הסתגרתי בספרייה והשתדלתי להתקדם (ללא הצלחה) בכתיבת המאמר. כעסתי על חששות השווא וחוסר הביטחון המביך שהפגנתי בחדרי חדרים. ניסיתי להסתירם, ואת עצמי, מעין רואים אך קוצר הרוח, האשמה והבושה שקטעו את עבודתי גרמו לכך שהמטרתי מטח של הערות מרושעות על אשתי, כל אימת שהציצה פנימה אל החדר. המחשבה שיצאה נעלבת ופגועה ממני הישר למבטו המעריץ של הנער כמעט הוציאה אותי מדעתי.

התחרטתי חרטה עמוקה על התנהגותי וכשנשמעה דפיקה על הדלת, ניסיתי לשוות לעצמי ארשת פנים שמחה ואוהבת, אלא שהפעם לא הייתה זו אשתי – היה זה הנער.
״יסלח לי אדוני, ברם, אם יורשה לי לשאול, מדוע הוא יורד לחיי המורה?״

״יסלח לי ידידי, מדוע הוא חושב שזה עניינו?״

״משום ש, כמו שאמר אדוני, שנינו אוהבים אותה, אהבה עזה וגדולה.”

״אני שמח לשמוע שאינך מתעלם לחלוטין מדברי.״

״ההפך: אתה מושא קנאתי והערצתי! אתה הוא זה שמצליח לפרוט על מיתרי ליבה ואילו אני, משעשע ככל שאהיה, יעיל ככל שאהיה, אוציא ממנה רק חיוך אוהד ותו לא. כמו כלבלב שעשוע חביב.”

״ומה אתה למד מכך?״

״שעלי ללכת.״

״ועל ההתאהבות שלך?״

״ימים יגידו.״

הסתכלתי על הנער שעמד מולי בגב שמוט ומבט כן.

״תחזור לכיתה כימים ימימה?״

״בוודאי.״

״ותלמד? לא תדאיג את אימך? לא תנהג כחולה אהבה מיוסר?״

״לא.״

״ומדוע לא?״

״למדתי שרעייתך אינה צריכה חולה אהבה מיוסר.״

״אז אתה עדיין חושב עליה.״

״וודאי.״

שילבתי את ידי מול המתבגר הנועז וחייכתי.

״הייתי אומר שהיה נעים להכיר, אבל לנעימות אין שום עניין כאן. היה מחנך להכירך. דרך צלחה.״
הנער לחץ את ידי ועזב את הבית.

אשתי נכנסה אחרי מספר דקות.

״מה אמרת לו? למה הוא הלך?״

היה ברור שהיא עדיין כועסת עלי וניסיתי לבחור את מילותיי בקפידה.

״הניסוי שלך הצליח. הנער הבטיח לחזור ללימודים.״

״וההתאהבות?״

״הוא למד שאינך צריכה חולה אהבה מיוסר.״

״מה זה אמור להביע?״

״שאני אידיוט.״

״את זה אנחנו כבר יודעים, אבל איך זה קשור לעניין?״

“שהיום אני הייתי חולה האהבה המיוסר.”

אשתי צחקה מעומק הלב וחיבקה אותי בחיבה, אם כי רק לרגע קצר; התאומים התחילו לבכות שוב.

הזוכה בפרס הראשון הוא תומר שריג על סיפורו השמיים בוכים.

הזוכה בפרס השני הוא יורם סלבסט על סיפורו פרקש.

קראו עוד על הזוכים בתחרות הסיפורים ההומוריסטיים על שם אפרים קישון של “יקום תרבות “

כבוד השופט : סיפור של לקטור בתחרות הסיפור הקצר על שם אפרים קישון

הפוסט הקודםהקריירה הכלכלית שלי – סיפור של סטיפן ליקוק בתרגום אבי גולדברג
הפוסט הבאהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 9-10 אוגוסט 2019
שרית גרדוול
ילידת פרדס חנה. רומן הביכורים שלה, "ספרי תמה תמימה", על אודות יהודי תימן, יצא לאור בשנת 2014 בהוצאת פרדס. בימים אלו הוא יוצא לאור שוב, הפעם באנגלית. בשנים האחרונות גרה בארצות הברית, הקימה משפחה, והמשיכה במלאכת הכתיבה. מחכים לצאת לאור: רומן ריאליזם מאגי לנוער, רומן מקראי על אודות דוד ויונתן, ושני אוספים של סיפורים קצרים. מספר סיפורים קצרים שלה פורסמו עד כה בכתבי העת "הדור", ״מוטיב״, ״יקום תרבות״, ובקרוב ב״עתר״, וסיפור קצר באנגלית פורסם ב The Jewish Literary Journal: http://jewishliteraryjournal.com/fiction/grandpas-room-sarit-gradwohl/ כתיבה קומית בעיני שרית היא אתגר גדול והיא שואפת להמשיך ולנסות לכתוב גם סיפורים מצחיקים. את "המאהב של אשתי", הזוכה בפרס השלישי בתחרות ע״ש קישון של יקום תרבות, כתבה מתוך השראה לאחר שהעורכת שלה, ד"ר גתית שמעון, הקריאה לה סיפורים משעשעים של צ'כוב.

תגובה אחת

  1. Yael Pinkas כותבת בפייסבוק:
    ספור שזוכה בפרס, אני מתרשמת מכתיבתו, במגמה ללמוד את חידת היותו ספור טוב. 1. התרשמתי מהפתיחה שלו המסקרנת להמשיך לקרוא. הבנתי שהגיבור הוא המספר (הבעל). 2. הדיוק ,והצמצום לפרטים הנחוצים דרך הדיאלוגים.והטוויסט בעלילה על ידי מימוש הדרך שהמורה החכמה בוחרת לנהוג. 3. הסיום, של הספור, שמאפשר לקורא להבין מה היו התובנות של הבעל והנער מהחוויה שכל אחד מהם חווה.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן