פרופסור עמנואל אטקס עונה למאמר הביקורת של של אלי אשד על ספרו ‘המשיחיות הציונית של הגאון מווילנה – המצאתה של מסורת

אני מודה לאלי אשד על שטרח לפרסם מאמר סקירה וביקורת בשם “הספר “קול התור ” המצאה של אדם בודד או קבוצה ” על ספרי המשיחיות הציונית של הגאון מווילנה – המצאתה של מסורת. כמו כן אני מודה לו על שהזמין אותי להגיב על מאמר זה.

הספר של עמנואל אטקס, הוצאת כרמל

מטבע הדברים שסקירה של ספר אין בה כדי למצות את כל מה שיש בו. כלל זה נכון גם ביחס לסקירה שסקר אלי אשד את ספרי. הסקירה מתמקדת בספר קול התור, וזאת ככל הנראה בשל החשיבות שלה זכה הספר זה בחוגים מסוימים של הציונות הדתית. ואולם, ספרי דן בשישה ספרים המכוננים את מה שאני מכנה בשם המיתוס הריבליני.

שלמה זלמן ריבלין. חזן וסופר, ממציא של היסטוריה בדויה? תמונה מאתר המולטי יקום של אלי אשד

מדובר בספרים חזון ציון, קול התור, מוסד היסוד, מדרש שלמה, המגיד דורש ציון וברית אבות בסערת אליהו, או ספר הפזמונים. ששת הספרים האלה, שיצאו כולם מתחת ידיו של שלמה זלמן ריבלין (1882–1962), החל בשלהי שנות הארבעים ועד לראשית שנות השישים של המאה העשרים, מציגים היבטים שונים של המיתוס שזה עיקריו:

את ראשיתה של הציונות יש לייחס לתנועה ציונית-משיחית בשם חזון ציון שקמה בשקלוב בשלהי המאה השמונה ביזמתם ובהנהגתם ל ר’ בנימין ריבלין ובנו ר’ הלל ריבלין, אבות משפחת ריבלין לדורותיה, ובברכת הגר”א. ההשקפה שעמדה ביסוד התנועה הזאת הייתה, שהשלב הראשון בתהליך הגאולה צריך להתבטא בעליית המונים לארץ ישראל, בהפרחת שממותיה ובבניין ירושלים. עליית תלמידי הגר”א, “הפרושים”, לארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה הייתה פועל יוצא של תנועת חזון ציון והיא אכן נועדה לקדם את הגאולה. יתר על כן, הגר”א הוא שציווה על תלמידיו לעלות לארץ ברוח ההשקפה הציונית-משיחית שתוארה לעיל.

בספרי הקדשתי פרקים אחדים לבחינה ביקורתית של המיתוס הזה על סמך מקורות אמינים בני התקופה. מסקנת הבחינה הזאת הייתה חד-משמעית: מדובר בסיפור חסר שחר. ה”פרושים” עלו לארץ ישראל כדי לייסד בה מרכז חשוב ללימוד תורה. בכתבים שהותירו מנהיגי הפרושים, ובהם ר’ מנחם מנדל משקלוב ור’ ישראל משקלוב, אין כל אחיזה לטענה שבעצם עלייתם לארץ הם מקדמים את תהליך הגאולה. על אחת כמה וכמה שאין בכתביהם כל אחיזה לרעיון, שעליית המונים לארץ ישראל והפרחת שממותיה הם צעדים מתבקשים לשם קרוב הגאולה.

ההיסטוריה המדומיינת שבדה שלמה זלמן ריבלין מלבו מרקיעה שחקים כאשר הוא מייחס ליישוב הישן בירושלים של המאה התשע עשרה את המאפיינים המובהקים של הציונות – עליית המונים לארץ, התיישבות חקלאית וכוח מגן עברי – “הגברדיה”. יתר על כן, שלמה זלמן ריבלין שם בפי אבות אבותיו דברים שלא אמרו ומייחס להם דרשות שלא דרשו. בין השאר הוא מייחס דרשות בעלות אופי ציוני-משיחי לר’ בנימין ריבלין ולנכדו ר’ משה מגיד ריבלין. ואולם בספרים שחיברו שני אישים אלה אין ולו גם שמץ מן הרעיונות המופיעים בדרשות הללו.

הספר קול התור המיוחס להלל ריבלין, לכאורה תלמיד של הגאון מווילנה

אחד הביטויים הבולטים להתנהלות זו הוא הספר ברית אבות בסערת אליהו או ספר הפזמונים. מדובר בספר החוזר ומציג את עיקרי המיתוס בסגנון המתדמה לפיוטים ובתוספת של גימטריות ורמזי פסוקים. שלמה זלמן ריבלין טען שספר זה חושף את סודות הגאולה בשיטת הגר”א כפי שנתגלו “ברוח הקודש” לאביו – יוסף יושעה ריבלין. בפרק המוקדש לספר הזה הוכחתי, שלא ייתכן שיוסף יושעה ריבלין חיבר את הספר הזה. יתר על כן, מצאתי ש”עדויות” שהביא שלמה זלמן כדי לתמוך בטענה שאביו חיבר את הספר, הן מזויפות. לשיא התעוזה הגיע שלמה זלמן כאשר שם בפיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק דברים בשבח הספר הזה, אלא שהרב קוק מעולם לא אמר את הדברים האלה. מסקנת הדיון שם היא שגם ספר זה נתחבר כולו בידי שלמה זלמן.

דפוס ההתנהלות הזה, היינו ייחוס של דרשות ושל ספר מפרי עטו לאבותיו, חזר על עצמו במקרה של ספר קול התור, חיבור המתיימר להציג את משנתו הציונית-משיחית של הגר”א כפי שהנחיל אותה ל”תלמידו” ר’ הלל ריבלין. השיקולים המובילים למסקנה שמדובר בספר פסוידו-אפיגרפי, היינו בספר שמחבר מאוחר תלה אותו במחבר קדום כדי להעצים את סמכותו, הם רבים. שיקולים אלה, וכן השיקולים המובילים למסקנה ששלמה זלמן ריבלין חיבר את הספר הזה מהחל ועד כלה, מוצגים בפירוט בספרי ואין בדעתי לחזור עליהם כאן. אסתפק בטענה אחת: הרעיונות המרכזיים בספר קול התור אין להם יסוד בכתבי הגר”א.

בשולי הדברים האלה אני מבקש להגיב על הביקורת שמתח אלי אשד על כך שלא התייחסתי בכובד הראש הראוי לספר מוסדי ארץ. מדובר בספר בן 24 עמודים הכולל שמונה מאמרים קצרים, רובם מפרי עטם של רבנים מצאצאי הישוב הישן בירושלים. הספר הזה ראה אור בשנת 1951 והוא בבחינת ניסיון להאציל תוקף של אמינות על הספרים חזון ציון וקול התור שנדפסו לראשונה שנים אחדות קודם לכן. הצד השווה במאמרים האלה שהם מעלים על נס את הפרושים שעלו לארץ בראשית המאה התשע עשרה ואגב כך הם מאמצים רכיבים שונים של המיתוס מפרי עטו של שלמה זלמן ריבלין. כך, למשל, הרב ישעיהו חשין יודע לספר שר’ הלל ריבלין עמד בראש הפרושים שעברו מצפת לירושלים. ואולם בדיה זו, הממלאת תפקיד מרכזי במיתוס הריבליני, הופרכה זה מכבר, שכן ישוב הפרושים בירושלים נוסד בשנת 1816 ואילו ר’ הלל ריבלין עלה לארץ רק בשנת 1832. הרב צדוק קרויז חוזר אף הוא על עיקרי המיתוס ואף יודע לספר, בעקבות שלמה זלמן, שר’ יוסף יושעה ריבלין,

אביו של שלמה זלמן, “היה תמיד בכל דרשותיו מלהיב את הרוחות לבנין ירושלים אך ורק ברעיונות הנשגבים והנפלאים של רבנו הגר”א”. ואולם גם לקביעה זו אין כל אחיזה במציאות, שכן יש בידינו עשרות מאמרים שחיבר יוסף יושעה ריבלין ואין בהם כל הסתמכות על “הרעיונות הנשגבים והנפלאים” של הגר”א. מחבר נוסף שמאמרו נכלל בספר “מוסדי ארץ” הוא הד”ר ישראל בן זאב הסומך את ידיו על הבדיה בדבר קיומה של תנועה ציונית-משיחית בשם “חזון ציון” שפעלה כביכול בשקלוב בשלהי המאה השמונה עשרה. הגדיל לעשות הרב דוד ליב לוי החוזר בעקבות שלמה זלמן ריבלין על סיפור “הגברדיה”. מדובר בסיפור בנוסח אלף לילה ולילה על כוח לוחם של היישוב הישן הנלחם בבדואים בסגנון פלוגות המחץ של הפלמ”ח.

מהו אפוא המשקל שיש לייחס למאמרים שנכללו בספר מוסדי ארץ? מחברי המאמרים אינם היסטוריונים ואינם מביאים כל עדויות שעליהן אפשר לסמוך את דבריהם. מדובר בצאצאי היישוב הישן המזדהים עם המפעל הציוני ואשר על כן הם מבקשים לייחס לאבותיהם זכות ראשונים. זה ההסבר לכך שהם סומכים את ידיהם על המיתוס שיצר שלמה זלמן ריבלין. יתר על כן, עיון מדוקדק במאמרי המחברים האלה עלול להוביל למסקנה מרחיקת לכת יותר: ריבוי המושגים והניסוחים האופייניים לכתבי שלמה זלמן ריבלין המופיעים במאמרים האלה, מעורר את החשד שהוא שלח בהם את ידו ו”שתל” בהם דברים מפרי עטו. בין כה וכה, העובדה שרבנים אחדים ממחזרים את הבדיות שרקם שלמה זלמן ריבלין בספריו אין בה כדי לערער על הקביעה כי אין לבדיות האלה כל אחיזה במציאות ההיסטורית. לא למותר לציין שהקדשתי בספרי פרק מיוחד שנועד להסביר את המניעים שהובילו את שלמה זלמן ריבלין לחבר את ספריו.

לסיום אני מבקש להביא את הדברים שכתבתי בפרק המסכם את ספרי:

סוף דבר

הפרושים שעלו לארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה, כשבראשם אחדים מתלמידי הגאון מווילנה, ביקשו לייסד בה מרכז חשוב של לימוד תורה. אמנם, החלטתם לעלות לארץ לא הייתה במצוות הגאון, אבל שאיפתם להתמסר ללימוד התורה תוך כדי פרישה מחיי המעשה שאבה את השראתה מדמותו ומאורח חייו של הגאון. קביעה זו לא נועדה לערער על כך שהפרושים האמינו בביאת המשיח וייחלו לבואו. ואולם, יש להבחין בין אמונה בביאת המשיח, שהייתה נחלתם של יהודים מאמינים במשך דורות רבים, ובין תסיסה משיחית הפורצת כאשר בני הדור מאמינים שהגאולה עומדת על הסף ממש. אף יש כמובן להבחין בין תסיסה משיחית ובין תנועה משיחית הצומחת על יסוד ההכרה שתהליך הגאולה כבר החל או שהוא לכל הפחות בהישג יד.

לאור כל המקורות המוכרים לנו, שרבים מהם נסקרו בפרקים הראשונים של חיבור זה, אין כל בסיס לטענה שהפרושים עלו לארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה ממניעים משיחיים. אכן, במהלך השנים שעשו בארץ ישראל התגברה אצל קצתם הציפייה המשיחית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי באיגרת ר’ ישראל משקלוב לעשרת השבטים משנת 1831. ציפייה משיחית זו אף התעצמה אצל אחדים מהם לקראת שנת ת”ר (1840). ואולם, גם בשיאה לא חרגה ציפייה זו מגבולות ההשקפה המסורתית המייחלת לגאולה מידי שמיים. הטענה שהפרושים אימצו משנה ציונית-משיחית מבית מדרשו של הגאון, ולאור משנה זו הם ראו בעצם עלייתם לארץ שלב ראשון בתהליך הגאולה, איננה אלא בדיה ספרותית שמקורה בכתבי שלמה זלמן ריבלין. זאת ועוד, הניסיונות של חוקרים כאריה מורגנשטרן ורפאל שוחט לשוות לבדיה זו מהימנות מחקרית אינם עומדים בפני הביקורת.

השאלה שעמדה בפתח הפרק השלושה עשר של חיבור זה הייתה: מי חיבר את ספר ‘קול התור’? וליתר דיוק: האם לנגד עיני שלמה זלמן ריבלין, מי שללא ספק עיצב את נוסח הספר כמו שהוא לפנינו והביאו לדפוס, עמדו כתבים שהגיעו אליו ממחברים קודמים? כדי להשיב על שאלה זו ערכתי ‘מסע’ בכל כתבי שלמה זלמן ריבלין מתוך הנחה שהמכלול הספרותי עשוי לשפוך אור על הרקע לספר ‘קול התור’. בעקבות ה’מסע’ הזה התברר שספר ‘קול התור’ הוא אכן רכיב אחד, גם אם רכיב חשוב במיוחד, מתוך כלל הרכיבים שמהם בנוי המיתוס על הגאון מווילנה ותלמידיו כציונים הראשונים. מכאן מתבקשת המסקנה, שמי שיצר את המיתוס הזה בכללו יצר גם את ספר ‘קול התור’. ועוד זאת, אגב העיון בכתבי שלמה זלמן ריבלין נחשפו מאפיינים של כתיבתו שהם בבחינת ‘טביעות האצבע’ שלו, ואת אלה מצאנו גם בספר ‘קול התור’. בנוסף לכך, העדויות ההיסטוריות שהובאו במהלך המחקר שמטו לחלוטין את הקרקע מתחת לטענה שספר ‘קול התור’ משקף מסורות שעברו בקרב בני משפחת ריבלין מדור לדור. לפיכך אין מנוס מן המסקנה ששלמה זלמן ריבלין הוא המחבר של ספר ‘קול התור’ מהחל ועד כלה. כשם שתלה באבותיו דרשות שלא דרשו וכשם שתלה באביו ‘פזמונים’ שלא חיבר, כך תלה את ספר ‘קול התור’ בר’ הלל ריבלין.

העיון בכתבי שלמה זלמן ריבלין פרס בפנינו יריעה רחבה של המיתוס על הגאון מווילנה ותלמידיו כציונים הראשונים. אכן, אי אפשר שלא להתרשם מן המאמץ העצום שהשקיע שלמה זלמן במפעל הספרותי המבסס את המיתוס הזה. לפיכך התבקשה השאלה מה היו המניעים שעמדו ביסוד המפעל הזה ועיצבו את תכניו ואת אופיו. הדעת נותנת ששלמה זלמן ביקש לגשר על המתח בין שני הקטבים שמילאו תפקיד מרכזי בעולמו הנפשי, הזיקה לאתוס הציוני, מכאן, והמחויבות למורשת אבותיו מנהיגי היישוב הישן, מכאן. ה’מחיר’ שהוא היה מוכן ‘לשלם’ כדי לגשר על שני הקטבים האלה הוא טשטוש הגבול בין הזיקה המסורתית לארץ ישראל ובין הציונות.

שלמה זלמן ריבלין וההולכים בעקבותיו ביקשו להשליך על הגאון ותלמידיו את הרעיונות של מבשרי הציונות, הרבנים צבי הירש קלישר ויהודה חי אלקלעי, וכן של כמה מן הרבנים שתמכו בחיבת ציון. ואילו את ‘היישוב הישן’ הם תיארו כחברה שאימצה את עיקרי האתוס הציוני – עליית המונים לארץ ישראל, התיישבות חקלאית ובניין ירושלים. מדובר בשכתוב אנכרוניסטי של ההיסטוריה המתכחש לעולמם הרוחני-הדתי של הגאון ותלמידיו ומייחס להם רעיונות ויוזמות שלא עלו על דעתם כלל. הגאון מווילנה לא היה ציוני ותפיסתו בעניין הגאולה מעולם לא חרגה מגבולות ההשקפה המסורתית שהגאולה תבוא מידי שמיים.

כמו כן, גם אין שחר לטענה שתלמידי הגר”א עלו לארץ ישראל מתוך הנחה שעצם עלייתם לארץ היא שלב ראשון בתהליך הגאולה. עליית תלמידי הגר”א, בדומה לעליית החסידים שקדמה לה, הייתה עלייה מסורתית, והמניע שעמד ביסודה היה השאיפה להתעלות בעבודת השם. קו ‘פרשת המים’ שהפריד בין העליות המסורתיות, מעין אלה של החסידים והפרושים, ובין העליות הציוניות של שלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים היה ‘המהפכה הציונית’, שראשיתה בשנות השמונים של המאה התשע עשרה. הגאון ותלמידיו לא היו שותפים למהפכה זו ועל אחת כמה וכמה שלא הובילו אותה.

הציונות נולדה בשלהי המאה התשע עשרה כתוצאה מן המצוקה החריפה שאליה נקלעו היהודים באירופה – הפוגרומים בקיסרות הרוסית והאנטישמיות המודרנית במרכז אירופה ובמערבה. האכזבה מן האמנציפציה בארצות מרכז אירופה ומערבה והייאוש מן הסיכוי לקבלת אמנציפציה בקיסרות הרוסית הובילו את אבות הציונות לאמץ את הרעיון שעמד ביסוד הלאומיות האירופית המודרנית, היינו שקבוצה בעלת מוצא אתני משותף, היסטוריה משותפת וטריטוריה משותפת זכאית להגדרה עצמית במדינת לאום. החידוש הדרמטי שחידשה הציונות התבטא בהכרה שהיהודים חייבים ליטול את גורלם הלאומי בידיהם ולא להשליך עוד את יהבם רק על חסדי שמיים.

הניסיון מלמד שכוחם של מיתוסים אינו תלוי במידת זיקתם לאמת ההיסטורית אלא במידה שהם מספקים את הצרכים האידאולוגים, התרבותיים או הפוליטיים של אלה המחזיקים בהם. כפי שהתברר לעיל, המיתוס שיצר שלמה זלמן ריבלין אכן זכה לאימוץ ולטיפוח בחוגים מסוימים של הציונות הדתית מפני שסיפק צורך אידאולוגי ופוליטי של חוגים אלה. ואם לא די בכך, הרי שהמיתוס הזה גם זכה לגושפנקה ממלכתית.

בחודש אייר תשנ”ז התקיים במליאת הכנסת דיון בהצעה לסדר היום שעניינה ‘ציון מלאות מאתיים שנה לפטירתו של הרב אליהו בן שלמה זלמן – הגאון מווילנה’.[1] ([1] דברי הכנסת הארבע-עשרה, חוברת ל, ישיבה צט – הצעות לסדר היום. )

ראשון הנואמים היה חבר הכנסת שמריהו בן צור מהמפד”ל. הוא אמר בין השאר כי ‘בזקנתו רצה הגאון מווילנה להגשים חלום ציוני, לעלות לארץ ישראל’, אך מסיבות לא ברורות הוא שב על עקביו. ואולם תלמידיו שעלו לאחר שנים אחדות ‘עסקו בחקלאות והפריחו את השממה’. ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, ציטט בנאומו פסקה מתוך ספר ‘קול התור’ שבה מובאים הדברים שאמר, כביכול, הגאון מווילנה לתלמידיו בעניין המצווה לעלות לארץ. מי שידע לספר בפרטי פרטים על העלילה הציונית של תלמידי הגר”א היה חבר הכנסת דאז, והנשיא כיום, מר ראובן ריבלין. הוא סיכם את נאומו בקביעה כי ‘מאה שנה לפני קיום הציונות כתנועה מדינית, קמה לה הציונות המיסטית שבראשה מורנו ורבנו הגאון מווילנה’.

האימוץ והטיפוח של מיתוס הגאון ותלמידיו כציונים הראשונים, בין שנעשה מתוך תמימות ובורות היסטורית ובין שנעשה ממניעים זרים, הוא בבחינת ניסיון להתכחש למקורותיה ולאופייה של הציונות כתופעה מודרנית על כל המשתמע מכך. חיבור זה מבקש אפוא לקרוא תיגר על מיתוס שלידתו והורתו בסילוף של ההיסטוריה ובניסיון להעמיד ‘היסטוריה’ חלופית. הוא מוקדש לכל אלה הסבורים שהתמודדות אחראית עם אתגרי ההווה והעתיד חייבת להתבסס על היכרות עם האמת ההיסטורית, ככל שהמחקר הביקורתי מסוגל לחשוף ולשחזר אותה.  


עוד בנושא:

הספר “קול התור” : יצירה של אדם בודד או קבוצה “:אלי אשד מבקר את ספרו של פרופסור עמנואל אטקס

אלי אשד על המסתורין של קול התור

אלי אשד על הגברדיה היהודית

ד”ר אריה מורגנשטרן – מלחמתו של עמנואל אטקס באתוס המשיחי היהודי

5 תגובות

  1. תודה לפרופסור עמנואל אטקס על מאמרו המפורט בתגובה לביקורתי על ספרו .
    אמנם יש לציין שרוב המאמר הזה הוא פשוט חזרה מקוצרת על מה שכבר אמר בספרו.ואין בו כלל התמודדות אמיתית עם הביקורת שלי.
    טענתי במאמר הביקורת על ספרו לא הייתה שהספר “קול התור” הוא ספר שבאמת נוצר בידי הילל ריבלין או בידי משה מגיד. אני כן טענתי הראשון למיטב ידיעתי במאמר באינטרנט בשם “המיסתורין של קול התור ” שהרב יצחק צבי ריבלין הוא היוצר האמיתי של “קול התור ” בדור שלפני שלמה זלמן ריבלין . הפרופסור אטקס דוחה את הטענה הזאת,בגלל חוסר ראיות בכתב ובדפוס לעניין של יצחק צבי ריבלין בנושאי “קול התור”. אם כי אין לדעת אם הוא מודע למאמר שלי בנושא זה הזמין לכל באינטרנט ומאוזכר בויקיפדיה , הוא אינו נותן אליו כל הפניה בספרו .
    ולכן יש להניח שהוא לא ידע עליו ולא שמע את שמעו .וחבל, אם היה יודע על המאמר וטורח לקרוא אותו היה מוצא בו אינדיקציות לכך ש”קול התור ” אינו פרי יצירתו של סופר אחד בלבד כפי שהוא טוען אלא עבר שינויים בידי ידיים אחרות מאלו של שלמה זלמן ריבלין.

    ומעולם לא טענתי שהספר “חזון ציון ” יש בו תאור אמיתי של ההיסטוריה של הישוב היהודי בירושלים במאה ה-19. אם כי אני בהחלט חושב שלכמה מסיפורי הגברדיה היהודית יש גרעין אמיתי בסיפורים בעל פה שהיו בירושלים והם לא דווקא המצאתו של שלמה זלמן ריבלין. ואת כל זה פירטתי במאמר בשם “עלילות הגברדיה היהודית “שלגביו הפרופסור אטקס דווקא כן מודע ,הוא נתן לו הפניה בספרו. אבל לא התייחס לטענות הספציפיות שבו.

    • פרופסור אטקס כן מועיל להגיב לטענותי שהספר “מוסדי ארץ ” הוא ראיה לכך שיש להתייחס לפרוייקט ההיסטוריוגרפי של שלמה זלמן ריבלין בספריו “קול התור ” ו”חזון “ציון ” ו”מוסד היסוד ” לא דווקא כיצירה של אדם אחד אלא כיצירה של קבוצה שלמה ,קולקטיב.
      במאמר הביקורת שלי על ספרו של אטקס אני טוען שהוא מתעלם מהספר “מוסדי ארץ ” שבהם מובאים מאמרים של רבנים ידועים שונים כמו יעקב חרל”פ ואחרים וגם של אדם חילוני אחד שמוסיפים מידע לזה שנתן שלמה זלמן ריבלין בספריו.מידע שאינו קיים בספריו של ריבלין על ההיסטוריה הבדויה שלדעת פרופסור אטקס הוא יצר לגמרי לבדו.
      וכך דוקטור ישראל בן זאב מביא במאמר מידע שאינו קיים אצל ריבלין על כך שהרב אליהו לנדא דיבר על ספר בשם “סודות הגאולה ” של הילל ריבלין משקלוב ( בבירור שם אחר ל”קול התור “). שלמה זלמן ריבלין לא אמר שום דבר כזה .
      בן זאב מספר גם וזה מידע לא ידוע עד ל”מוסדי ארץ” שבראש האירגון הצבאי הבדיוני שאותו יצר שלמה זלמן ריבלין עמד אדם בשם זאב וולפנזון שהיה במקרה אבי אבותיו. גם את זה שלמה זלמן ריבלין לא טען בשום מקום. הוא הרי התעניין רק באבות משפחת ריבלין ,בני משפחת וולפנזון לא עניינו אותו כלל.
      הרב דוד לוי לעוי מביא סיפור על הגברדיה היהודית שאותו ריבלין לא סיפר בשום מקום .
      כל אלה ניראים כפיסות מידע של המציאות הבדויה של “חזון ציון ” ו”קול התור ” שלא ריבלין לבדו המציא אותם אלא הומצאו במשותף בשיחות ארוכות אל הלילה של קבוצת אנשים וריבלין רק דאג שיועלו על הכתב.

  2. פרופסור אטקס עונה בתגובה לטענות אלו :
    “מהו אפוא המשקל שיש לייחס למאמרים שנכללו בספר מוסדי ארץ? מחברי המאמרים אינם היסטוריונים ואינם מביאים כל עדויות שעליהן אפשר לסמוך את דבריהם. מדובר בצאצאי היישוב הישן המזדהים עם המפעל הציוני ואשר על כן הם מבקשים לייחס לאבותיהם זכות ראשונים. זה ההסבר לכך שהם סומכים את ידיהם על המיתוס שיצר שלמה זלמן ריבלין. יתר על כן, עיון מדוקדק במאמרי המחברים האלה עלול להוביל למסקנה מרחיקת לכת יותר: ריבוי המושגים והניסוחים האופייניים לכתבי שלמה זלמן ריבלין המופיעים במאמרים האלה, מעורר את החשד שהוא שלח בהם את ידו ו”שתל” בהם דברים מפרי עטו. בין כה וכה, העובדה שרבנים אחדים ממחזרים את הבדיות שרקם שלמה זלמן ריבלין בספריו אין בה כדי לערער על הקביעה כי אין לבדיות האלה כל אחיזה במציאות ההיסטורית. ”
    כמובן שהטענה שלי לא הייתה שהרבנים והדוקטור בן זאב האמינו שהם מתארים מציאות היסטורית אלא ש”כולם” נטלו חלק ביצירתה של הבדיה.
    מעבר לזה קשה להאמין ששלמה זלמן ריבלין ישלח את ידיו במאמרים של ידידיו הקרובים שחיו לידו והיו מודעים לפרסום החוברת “מוסדי ארץ” ויכניס בהם דברים שהם לא כתבו ולא אמרו ,שהרי הם יכלו להגיב על כך ובזעם .יש להניח שכל מה שהרבנים האלו כתבו במוסדי ארץ הוא פרי יצירתם ומחשבתם וכוללים את תוספותיהם המקוריות בהחלט למציאות הבדויה של “חזון ציון”.

  3. נסיים בכך שאם היה הפרופסור אטקס טורח לעיין במאמרי המסתורין של קול התור ” ( והוא עדיין יכול לעשות זאת כאן :https://no666.wordpress.com/2008/08/01/%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%A1%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%A7%D7%95%D7%9C-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8/ )
    היה רואה שיש בעיות עם המהדורות השונות של “קול התור “בכך שלספר נכתבה הקדמה “מזוייפת ” בידי מישהו שמייחס אותה לשלמה זלמן ריבלין אבל כנראה לא היה הוא אלא בנו שערך אחריו את הספר. האם הבן היה מעיז לעשות דבר כזה אילולא ידע שהמדובר ביצירה קולקטיבית של כותבים רבים ? מסופקני.
    ונוסיף גם שבספר “חזון ציון ” מופיעים בפרקי המילואים סיפורים על עלילות הגברדיה היהודית שעל סמך סגנונם לא נכתבו בידי שלמה זלמן ריבלין אלא בידי יד אחרת כנראה בנו שהיה איש האצ”ל חיים ריבלין ( שהוא עורך הספר “חזון ציון” ) אלו הם סיפורים אלימים במיוחד על פעולות הגברדיה היהודית שנראים כאילו אדם צעיר ולוחמני בעל ניסיון קרבי או לפחות ידע קרבי כלשהוא כתב אותם ולא החזן הזקן שלמה זלמן ריבלין.
    וזאת לדעתי הוכחה נוספת לכך ש”חזון ציון ” וגם “קול התור ” לא היה יצירה של אדם אחד אלא של כמה אנשים.
    אני מציע כאן שיש רעיונות ב”קול התור ” שמבוססים ישירות על דיעותיו של הרב יעקב חרל”פ. שהוא לדעתי המוח האמיתי מאחורי “קול התור ” אבל זה דורש בדיקה של מומחים גדולים ממני בנושא.

  4. אוסיף שחוקרת המזרח התיכון והתרבות המוסלמית הד”ר אביגיל יעקובסון ממכון ואן ליר שמבצעת מחקר על חייו והגותו של ד”ר בן זאב אמרה לי שאינה מאמינה שד”ר בן זאב היה נופל בפח של “הונאה היסטורית ” כמו זאת שפרופסור אטקס מיחס לשלמה זלמן ריבלין .
    אז אין ברירה אלא להניח שאם הד”ר בן זאב לא היה נופל בפח כזה ובכל זאת כתב מאמר שבו הוסיף כהנה וכהנה משלו לבדיה היסטורית אז זה משום שהוא היה אחד היוזמים שלה.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן