כריכת הספר ״אמזלג״ של יוסי סוכרי
הספר ״אמזלג״

 

אמזלג-יוסי סוכרי ,הוצאת עם עובד,2019 

על זרות והכמיהה לבית

אודה ולא אבוש שהיה קשה לי לקרוא את הספר הזה. פעמים רבות עצרתי את עצמי אחרי קריאה של עמוד או קטע מסוים והרהרתי בעצמי. על חיי. על מי אני. על הוריי. על הזהות שלי. לעיתים גם הזלתי דמעה. לא היה קל לי לקרוא את הספר הזה, כי הספר מרגש מאוד, ויותר מאשר אני קורא אותו, הרגשתי שהוא קורא אותי. הרגשתי שיש כאן טיפול פסיכואנליטי פרוידיאני בצורת ספרות על עצמי. כי מה שעובר כחוט השני בספר, כמעט בכל שורה ושורה שלו, זה התחושה של הזרות והכמיהה לבית. והספר לא מדבר על “אמזלג”, הגיבור של הספר, אלא במידה מסוימת מספר אותי. מדבר אליי מתוך עצמי.

“אמזלג” הוא אינטלקטואל מזרחי תל-אביבי השקוע עד צוואר בתרבות המערבית, פציפיסט, וגנדרן. לאחר התפרקות נישואיו, בהיותו כבן 50, הוא יוצא למסע גינאלוגי לתוך הזהות השורשית שלו. הזהות שהוא ניסה לשבור לאורך כל חייו. הספר מתאר זאת היטב, כי אתה מרגיש את הבושה שהוא אוחז בה כל הזמן. הבושה בהוריו שמהם התרחק תרבותית. הבושה בסביבה הטבעית שלו, דבר שמשפיע על הקשר עם רעייתו לשעבר ועם ילדיו המתבגרים. הבושה שלו בעבודה מול האליטה האקדמית. אבל דווקא במסע הזה, למיגור הבושה, אל הזהות שהודחקה, מתעוררות בו תהיות מטא-פיזיות, מוסריות וחברתיות. הוא מבין שזה לא פשוט כמו שהוא חושב. כי השיבה לסביבה שממנו באת, או שממנה יצאת, היא תמיד חשבון נפש נוקב על המהות שלנו. זוהי פגישה עם עצמי שמור ומוכחש.
כשאתה, כמו הגיבור, מפנים את זה, מלנכוליה קיומית משתלטת עליך. מלנכוליה על הזהויות שהדחקנו, ועל הזהויות שרצינו לבנות לעצמנו. כי ההכרה הזו של תחושת הזרות והכמיהה לבית, והחוויה הזו של ריחוק וקרבה למקום שבו אתה נמצא, היא משהו שאי אפשר להתגבר עליו מהר. זהו פצע שנפתח ונסגר כל פעם מחדש. מתאחה ונפתח. חוויתי בעצמי עד כמה קשה היה לי הריחוק הזה מהזהות שלי, מהבית, ומה המחיר של הדבר הזה. מה המחיר של מה שרצינו לעקר מתוכנו. אבל מה שרצינו לעקור מתוכנו ממשיך להיות בתוכנו. במין דיאלקטיקה שלילית נצחית שלא מרפה.
וכך הגיבור מבין לאט, שבכל מקום שחשב שזה הבית שלו, בעצם זה רק הבית המדומיין, שהוא קיווה שייתן לו שקט נפשי לפיצול התודעתי שלו: בין האהבה לאוניברסליות של תרבות המערב, לאהבה לפרטיקולריות של תרבות המזרח. אבל במזרח הוא לא מרגיש בבית. אלא סתם זו משובה אוריינטליסטית רדודה ומחורבנת. ולא משנה איפה הוא מנסה להכות שורש, בין אם זה בלוב או במרוקו, הוא נתקל באדמה שזזה. בתחושת הזרות. והוא מבין, לאיטו, שהזרות עצמה היא הבית שלו האמיתי. וה”הביטוס השסוע” הזה שלו, אם להשתמש בביטוי המופלא הזה של בורדייה, זהו בעצם ביתו האמתי. התודעה הזרה היא התודעה של הבית. ואולי הפתרון הזה תמיד היה קיים שם. הפתרון שזהות זה בסך הכול קונסטרוקציה. והיא תמיד מורכבת מ”גם וגם”. אף פעם לא מ”או ואו”. ואת התודעה המפוצלת הזו, שגורמת לנו סבל, כל כך צריך פשוט לדעת לקבל ולחבק. וזה הפתרון לדיאלקטיקה. כמו שאומר היידגר “כל שנרצה הוא לשם שינוי להגיע למקום בו אנו נמצאים”.

יוסי סוכרי בלקסיקון הספרות העברית

 

ראו גם 

יוסי סוכרי בלקסיקון הספרות העברית 

 

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן