לארי אברמסון, אמן חוקר ומורה לאומנות, מתאר את חייה של אומנית שלא הייתה ולא נבראה



נעמי חי (?) במכון אבני בתל אביב, ראשית שנות השישים. תל אביב. עיבוד צילום: תולוניוס מרקס

הצייר הוא מרגל	 / לארי אברמסון

פרק מתוך: לארי אברמסון, הצייר הוא מרגל. עורכת: גנית אנקורי, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018.

מתפרסם כאן באדיבות לארי אברמסון והוצאת “הקיבוץ המאוחד”.

נעמי חי (חיון) נולדה בשנת 1942 בצרפת הכבושה. אימהּ ניצולת שואה ממוצא יהודי-פולני ואביה יהודי יליד מרוקו. הוריה נפגשו בתנועת הרזיסטאנס. נעמי חיה בצרפת עד גיל עשר.

בשנת 1952 עלתה משפחת חיון ארצה. בהיותו אינטלקטואל יהודי-צרפתי ממוצא צפון אפריקאי, עבר האב טראומה עמוקה עקב המפגש עם החברה הישראלית והסטריאוטיפ של “המרוקאי”. הוריה של נעמי נפרדו. האב חזר לפריז, והאם עברה להתגורר עם נעמי בקיבוץ.

בשנת 1957 עברו האם ונעמי לתל אביב. לא ברור מתי בדיוק החליפה נעמי את שמה לחי, אך אימהּ המשיכה כנראה להחזיק בשמם המקורי, חיון.

בשנים 1960–1962 שירתה נעמי בצה”ל.

בשנת 1963 התחילה נעמי ללמוד אומנות במכון אבני, בית הספר המרכזי לאומנות בתל אביב באותן שנים. תפיסת האומנות ששלטה שם, בהשראתם של צמד המורים סטימצקי ושטרייכמן, היתה “המופשט הלירי” על פי המסורת של “אופקים חדשים”. נעמי, כבעלת השכלה קוסמופוליטית רחבה, אינה מתפעלת מהישגי “המופשט הלירי” המזכירים לה את עקרונות “האנפורמל” (Informel) הצרפתי, שאותו הכירה מביקוריה אצל אביה בפריז. היא לומדת במהרה את עקרונות הסגנון, אך מוצאת שהוא מוגבל ובלתי מספק. בתום השנה הראשונה נעמי פורשת מהלימודים.

בעבודותיה שלאחר תקופת הלימודים במכון אבני ניתן להבחין כי שאלת הזהות נעשית בהדרגה מרכיב תוכני מרכזי עבורה. הזהות האישית, הזהות האומנותית, הזהות התרבותית – או היעדרן של כל אלה – הופכות למהות של עבודתה, עד כי ניתן לקבוע שנעמי חי מתחילה להצטייר כאומנית ללא סגנון.

במכתב לחברה בשם קלרה שנתגלה מאותן שנים, כותבת נעמי:

“לפני המוות, או אחריו, יבוא המצב שבו אעמוד לפני אלוהים ואומר לו:

‘סתם הייתי כל מיני אנשים, וכל כך רציתי להיות רק אני עצמי’.

והוא יענה לי:

‘גם אני אינני אני… אני חלמתי את העולם – נשפתי אותו – כשם שאת חיית את חייך.

ואת בדיוק כמותי – אנשים רבים – ואפילו לא אדם אחד, ביחד’.”.

כאומנית צעירה בתל אביב של אמצע שנות השישים, נעמי מוצאת את עצמה פעילה בפריפריה של קבוצת 10+. היא משתתפת בכמה אירועים ותערוכות קבוצתיות, ואף זוכה לאזכורים במדורי הביקורת. נעמי ממשיכה לגלות יכולת הטמעה נדירה ומתמזגת באסתטיקה של הקבוצה (שרבוט שובב, קולאז’, שימוש בצילומים), אך גם כאן היא חשה חוסר סיפוק מההרמטיות הרעיונית והחברתית של קבוצת 10+ ומהפשרנות והסיפוק העצמי המאפיינים, לדעתה, את האומנות הישראלית. היא רואה בקבוצת 10+ אריסטוקרטיה אליטיסטית אטומה להתרחשויות התרבותיות והחברתיות האמיתיות, כמו טראומת השואה, ישראל השנייה ויחסי יהודים–ערבים. אי-הנחת שלה ממצבה של האומנות הישראלית באה לידי ביטוי בסדרת קולאז’ים מטופלים בשם ‘אוי למנוצחים’, שבמרכזה דימוי של אלונקה לפינוי נפגעים, ובכתובת על קיר בתל אביב שכתבה כנראה:

ליפשיץ ושחורי לביא ואפרת,

תומרקין ושמשי כולם כאחד,

בבוקר ביחד בלילה לבד,

חברותא של זוטא

של בום מלוקק.

קריירה קריירה

זה שם המשחק.

בשנת 1968, אחרי מלחמת ששת הימים ובעיצומה של האופוריה הלאומית, עוזבת נעמי את ישראל ומגיעה לפריז. בפריז מתחוללת מהפכת הסטודנטים של מאי 1968, ונעמי מעורבת שם בפעילות חברתית תוך ספיגת פילוסופיה מרקסיסטית מהפכנית. בסורבון היא שומעת על האקדמיה החופשית של יוזף בויס בדיסלדורף. בהשראת האנרגיה המהפכנית של התקופה, היא נוסעת לשהות ממושכת במחיצתו של בויס. אצל בויס היא מוצאת ביטוי לשני הכוחות המניעים אותה – מודעות אומנותית ומודעות חברתית – ומגלה את האפשרות לבנות זהות חדשה, שתשלב את כל רבדיה כאדם וכאומן.

בשובה ארצה בשנת 1970 פועלת נעמי על פי אסטרטגיה של “טרור” אומנותי: היא מבצעת פעילויות מחוץ למסגרות הממוסדות ונוקטת טקטיקות של הצלבה בין שפות אומנות ובין מערכות פוליטיות, מיסטיות ורגשיות.

פעולות המיוחסות לנעמי חי, שנעשו בתחילת שנות השבעים:

מיצב ‘מיטה’: הצבת מיטה מוצעת בגלריה לאומנות, במקביל להצבת מיטות זהות באתרים “אמיתיים”. טקסט מלווה:

בתאריך 10.5.70 הוצבו למשך 24 שעות תשע מיטות זהות במקומות שונים: גלריה לאומנות בתל אביב, מחנה פליטים בלאטה, שוק מחנה יהודה, מוצב צה”ל בחרמון, הר הבית, חצר מפעל בירוחם, מרכז מסחרי נווה אביבים, כיכר דיזנגוף, מחנה 80.

מיצג ‘ארץ ישראל’: “גופות” המסודרות לאורך הקיר בסידור “מינימליסטי”, מועברות אחת אחת על אלונקה ומסודרות מחדש בתוך גבולות מפת ארץ ישראל השלמה המצוירת על הרצפה.

ניתוח יצירות אומנות באמצעות קלפי טארוט: נעמי חי הולכת למוזאונים ועורכת שם בהיחבא ניתוחים של יצירות ישראליות קאנוניות על פי קלפי טארוט, שהיא “פותחת” ליצירות אלה. נעמי מפרסמת בעיתונות מודעה בנוסח הבא:

“נעמי חי – קריאה בקלפי TAROT

לאבחון והערכת יצירות אמנות”.

מכאן ואילך הולכת ההיסטוריה הרשומה של נעמי חי ומיטשטשת. לאחר שורת הפעילויות מתחילת שנות השבעים, שבהן צעדה צעד החלטי אל מחוץ לגבולות המדיום האומנותי המסורתי, ואף אל מחוץ לגבולות המוסדיים של מערכת האומנות בכלל, נדמה שהמטוטלת שבין האומנות לחיים נעה עבורה בחריפות אל צד החיים. הסימנים המעטים שנמצאו מרמזים כי מתוך דחיית “משחק האומנות” והזדהות עמוקה עם דמותה של רוז סלאווי ועם מורשתו של מרסל דושאן, החליטה נעמי חי – כאקט אומנותי – לוותר על האגו הפרטי ולהיטמע לחלוטין בתוך החיים.

דומה שנעמי חי הצליחה להגשים את חזונו של מרסל דושאן, אשר הצהיר ב-1961 כי האומן הגדול של העתיד יֵרד למחתרת. למן אמצע שנות השבעים היא נעלמת לחלוטין: לא רק שאינה נראית בתערוכות או באירועים אומנותיים, היא אף אינה מופיעה במרשם האוכלוסין או בספר הטלפונים. לחוקרי חייה ויצירתה לא נותר אלא לשער כי כדי להימנע מהפיתויים השטחיים הן של האגו הפרטי והן של האגו התרבותי הקולקטיבי, החליטה נעמי חי למחוק את עצמה לחלוטין ולהיעלם אל תוך המציאות הישראלית, על כל ביטוייה ומורכבויותיה. עצם נוכחותה האלמונית במציאות הייתה ליצירת האומנות האולטימטיבית של נעמי חי.

החוקרים משערים כי בשלב הראשון של “מפעל חיים” זה לא הצליחה נעמי, גם ממקומה החדש בתוך החיים עצמם, להתגבר על היצר האנכרוניסטי לייצר אובייקטים “אומנותיים”, שכן חיפושיהם העלו כאן ושם סימנים לנוכחותה בשורה של מוקדי “ישראליות” מובהקים:

ימית: שרוול שקופיות שנמצא ב-1982 בין שרידי ימית המפונה מצביע על האפשרות שנעמי שהתה תקופה מסוימת בימית, ואולי אף בהתנחלויות אחרות. בשקופיות נראים אלמנטים תלת-ממדיים מודולריים-אנתרופולוגיים המסודרים על מיטה-אלונקה הדומה דמיון רב למיטה שיצרה חי בתחילת שנות השבעים.

מפת ארץ ישראל השלמה ואות מלחמת לבנון: יש מקום להניח שמשחק הרכבה שנמצא, המבוסס על מפת ארץ ישראל השלמה (ללא סיני), וציור גיאומטרי המבוסס על אות מלחמת לבנון, הם מעשה ידיה של נעמי חי.

שדרות – דיוקן קדוש: יש מקום לשער שציור דיוקנו של קדוש מקומי משדרות הוא פרי מכחולה של נעמי חי, עדות לכך שהיא שהתה תקופה מסוימת בעיירת הפיתוח. מסגנונו של הציור ניתן ללמוד על יכולתה למחוק את זהותה האירופית-תל אביבית ולאמץ ללא קושי סגנון מזרחי פולקלוריסטי.

הר חברון: השמועה מספרת שאישה המתאימה בקווים כלליים לדמותה של נעמי חי, נראתה מתגוררת תקופה מסוימת בכפר ערבי באזור הר חברון. התנאים העוינים בשטח לא אפשרו לחוקרים לבדוק שמועה זו מקרוב.

תוניס: לאחר פעולת המוסד הישראלי לחיסולו של איש אש”ף אבו-ג’יהאד בתוניס, נפוצה שמועה על אישה בלונדינית שליוותה את חוליית החיסול ותיעדה את מהלך הפעולה במצלמת וידיאו. מקורות מהימנים הצביעו על קשר אפשרי בין “הבלונדינית המסתורית” ובין נעמי חי. צילומי סטילס מתוך סרט הווידיאו האמור הגיעו לידי החוקרים, אך מגבלות הצנזורה אינן מאפשרות את הצגתם בציבור.

מעבר לכל השמועות והספקולציות, נשארת רק ודאות אחת: שתיקתה הרועמת של נעמי חי. כעוצמת הוויתור שלה על זהות ועל הכרה ציבורית, כן עוצמת נוכחותה הנעדרת בחלל עולמנו. בזמן שאנו עסוקים בהבלינו הנרקיסיסטיים – לומדים ומלמדים אומנות, פותחים תערוכות וזוכים בפרסים – הרי אי-שם בתוכנו, ואולי אפילו בחדר זה ממש, רובצת לה אותה אותנטיות מלאכותית מושלמת שקראנו לה נעמי חי, האומנית שלא היתה.

נעמי חי (?) עם קבוצת 10+, 1966, תל אביב. עיבוד צילום: תולוניוס מרקס

אפילוג: בנה לך אמן ישראלי

“נעמי חי” הנָּה פרי עבודתה המשותפת של קבוצת הסטודנטים שהשתתפה בקורס “בנה לך אמן ישראלי”, שהעברתי במחלקה לאמנות בבצלאל בשנת 1987. הסטודנטים יצרו דמות בדיונית של אומנית ישראלית, למן הביוגרפיה שלה ועד לממצאים החומריים של חייה: עבודות, תיעוד, קטעי טקסטים. “נעמי חי” היתה סכום הרעיונות והחלומות של הסטודנטים שיצרו אותה, ודמותה היא תולדה של הדינמיקה בין סטודנטים אלה לבין עצמם – איש עם עצמו ואיש עם חבריו – ובינם לבין ההיסטוריה של האומנות הישראלית. ההחלטות כולן, למן ההחלטה ליצור אומנית אישה ועד להחלטה לתת לה להיעלם לתוך המציאות, היו של הסטודנטים המשתתפים.1

במסגרת הקורס קיימנו ישיבות עבודה, שבהן בנינו את “הביוגרפיה” של האומנית (נולדה, למדה, הציגה וכיו”ב), ביימנו והפקנו תיעוד צילומי מעברהּ, חיפשנו נקודות זמן כדי להחדיר אותה אל תוך ההיסטוריה, והסטודנטים יצרו על פי הבנתם ובמו ידיהם את יצירותיה מכל תקופה.

התקופות ההיסטוריות שבהן פעלה “נעמי חי” נלמדו מתוך הרצאות שנתנו הסטודנטים ומראיונות עם דמויות אמיתיות, שפעלו באותן שנים.

במהלך הקורס “פגשנו” את רוז סלאווי של מרסל דושאן, את כתבי בּוּסטוֹס דוֹמֶק של חורחה לואיס בורחס, את פרשת Hank Herron 2 ואת אומניות הסימולציה של שנות השמונים, שרי לוין וסינדי שרמן.

מבחינה פדגוגית, הקורס “בנה לך אמן ישראלי” שם לו ליעד לבחון את הפוטנציאל החינוכי הטמון בתורות הדקונסטרוקציה, הסימולקרום וההיפר-מציאות – שהיו מרכזיות לשיח בשנות השמונים. הוא אִפשר לתלמידים להתפרק לזמן מה ממוסרות האגו הפרטי וממשא הביטוי העצמי האותנטי, ולהפעיל את הסקרנות והביקורתיות שלהם במסגרת פרויקט יצירתי ומחקרי משותף. התוצאה היתה טיוטה ראשונה של עולמה יוצא הדופן של נעמי חי, אך גם של מודל חינוכי חלופי, שביקש לפתוח בפני התלמידים דרכים חדשות ללמוד על עצמם ועל נקודת המבט שלהם, כקבוצה דורית וכיחידים, ביחס למצוי ולרצוי באומנות הישראלית.

רשימות הכנה להרצאה במחלקה לאמנות, בצלאל, 1992 לערך. האפילוג נוסף בשנת 1996, והוכן להרצאה “נעמי חי – האמנית שלא הייתה”, במסגרת יום העיון “AKADEMIA: אמנות ואקדמיה בישראל”, המחלקה לאמנות, בצלאל.


1 בין הסטודנטים שהשתתפו בקורס היו אפרת ביברמן, איילת ביתן, נטלי בן צבי, חיים בן שטרית, גליה גינת, דפנה גירון, שלמה חגי, דפנה כהן, עידן לוי, ריקרדו לפין, אורלי פביאן, לנה רבינוביץ’, מירב שין וחנן שלונסקי.

2 ראו:

Cheryl Bernstein, “The Fake as More”, Gregory Battcock (ed.), Idea Art, New York: Dutton, 1973, pp. 41–45; Thomas Crow, “The Return of Hank Herron,” David Joselit and Elisabeth Sussman (eds.), Endgame, Boston: Institute of Contemporary Art, 1986, pp. 11–27.-

קראו עוד:

עוד פרק מהספר “הצייר הוא מרגל “

נמרוד מתן על הצייר הוא מרגל

הפוסט הקודםהטבע בסיפור הבלשים ‘כלבם של בני באסקרויל’
הפוסט הבאהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 5–6 יולי 2019
הצייר לארי אברמסון
יליד 1954, דרום אפריקה, בישראל מאז 1961. הציג משנות ה-70 בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בישראל ובעולם. בינהן הביאנלה בונציה 1986, מוזאון ישראל 1989, מוזאון תל אביב לאמנות 1993 ו-2010, מוזאון חיפה 2001, המשכן לאמנות עין חרוד 2005, גלריה גורדון תל-אביב גלריה circle 1 ברלין, יריד האמנות volta ניו-יורק 2018, ועוד. עבודתו נמצאת בתצוגת קבע במוזאון ישראל ובמוזאון ת״א לאמנות. זכה בפרסים רבים, פרס קולינר, פרס ע״ש ז׳אק אוחנה, פרס שר החינוך והתרבות, פרס פונדיק. השתתף בתערוכות ובפרויקטים רבים למען דו-קיום שיוויוני בין ישראלים לפלסטינים, ממייסדי ״אמנים ללא חומות״. עמד בראש המחלקה לאמנות באקדמיה בצלאל 1992-1999, יסד את תכנית בצלאל לאמנים צעירים - תואר שני באמנות. שימש מרצה אורח במכון לאמנות סן-פרנסיסקו, בבית הספר הגבוה לאמנות בנים צרפת, ועוד. משנת 2002 פרופסור במכללת שנקר רמת גן, היה ראש בית הספר לאמנות רב-תחומית 2013-2016. אסופה של כתביו יצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב 2018 ״הצייר הוא מרגל״.

2 תגובות

  1. כמה הערות על הרשימה המעניינת מאוד של לארי אברמסון :
    “תולוניוס מארקס”המופיע כ”צלם” של שני הצילומים המפוברקים של נעמי חי וחבריה ,הוא אמן “מומצא” או “מפוברק ” בפני עצמו “.בספר “הצייר הוא מרגל ” מופיעה עליו רשימה נפרדת בשם “גאון :חייו ורעיונותיו של תולוניוס מארקס,קונספטואליסט” שנכתבה עוד ב-1973. נראה שאז החל אברמסון לחשוב על רעיון האמנים המומצאים. רעיון שפיתח אותו עוד עם הדמות של נעמי חי .חבל רק שאברמסון לא ביצע את הצעד המתבקש ויצר גם יצירות אמנות של שני האמנים האלו.
    נציין עוד שבעקבות אברמסון הלך אמן נוסף רועי רוזן שיצר גם הוא דמות של אמנית מומצאת “זוסטין פרנק ” שעליה כתב ספר בשם ( כולל יצירות אמנות שלה ) בשם “זיעה מתוקה “( בבל 2001) .ספר שהפך גם לתערוכה.
    אני עצמי כל כך חיבבתי את הדמות של ז’וסטין פרנק שכתבתי עליה מאמר המתרחש ביקום שאותו יצר רועי רוזן שאותו חיברתי ליקום של ההחוברות בלשיות של דוד תדהר הבלש הפרטי הראשון בישראל
    תוכלו לקרוא אותו כאן :
    מותה המסתורי של זוסטין פרנק:
    https://www.no-666.com/2003/08/06/%D7%9E%D7%95%D7%AA%D7%94-%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%96%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9F-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A7/

    ולאחר מכן שילבתי אותו בספר מוקומנטרי שכתבתי אותו עם אורי פינק בשם הגולם :סיפורו של קומיקס ישראלי ” ( מודן 2003) ספר של היסטוריה בדויה של סדרת קומיקס שלא התקיימה מעולם שבתוכו שילבתי דמות של אמנית מיסתורית בשם “ז”וסטין חנוך” המבוססת על ז’וסטין פרנק. אורי פינק יצר במיוחד קטעי קומיקס שכביכול נוצרו בידי האמנית המסתורית עבור סדרת “הגולם ” בשנות -ה40.
    אני מניח שיש עוד אמנים מומצאים כאלו באמנות העולמית והעברית אולם למיטב ידיעתי לאברמסון יש זכות ראשונים בעניין.

  2. תודה לאלי אשד על הזרקור שהוא בחר לכוון אל נעמי חי. “יצירותיה” של נעמי, המתוארות במאמר, מתועדות בחלקן, וממתינות בסבלנות לחוקר או לחוקרת המסורים שיגאלו אותן מאלמוניותן.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × 1 =