עמוס עוז .צילום יח”ץ באדיבות הוצאת כתר

עמוס עוז. צילום יח”צ באדיבות הוצאת כתר

לפניכם מאמרו של אלי אשד לזכר עמוס עוז ולרגל מלאת חמישים שנה לפרסום סיפורו ‘עד מוות’ בשנת 1969 באוקספורד שבאנגליה, שם שהה אז. המאמר פורסם בדפוס בכתב העת נכון, גיליון 2, אפריל 2019.

[…] ממלכה לא הייתה להם עוד.

לא חיי עולם ולא ירושלים.

כמה אכזריים ותמימים היו הצלבנים […]

מתוך השיר ‘קרני חיטין’ מאת דליה רביקוביץ  

הערות פתיחה

עמוס עוז (4 במאי 1939, אייר ה’תרצ”ט – 28 בדצמבר 2018, כ’ בטבת ה’תשע”ט) הוא ללא ספק הסופר הישראלי המפורסם ביותר כיום בארץ ובעולם. מבחינות רבות הוא התגלמות הספרות ‘הישראלית’. הוא התפרסם הודות לספרים כמו: מיכאל שלי (1968) המביא את נקודת מבטה של אישה על חיי הנישואין הלא מוצלחים שלה; לדעת אישה (1989), סיפור של סוכן חשאי ישראלי; ספרי הנוער שלו, כמו סומכי (1978) ופנתר במרתף (1995) המתארים ילדות בתקופת המנדט הבריטי; סיפור על אהבה וחושך (2002), ספר אוטוביוגרפי ורבים אחרים.

לרוב עוז עוסק ביצירותיו בתקופה של ההווה שבה חי בארץ ישראל או במדינת ישראל מימי המנדט הבריטי ועד “היום” (מועד כתיבת הסיפור), התקופה שאותה הוא מכיר מניסיונו האישי.

אך יש גם כמה יוצאי דופן בודדים מאוד ביצירתו של עוז שאינם עונים על קריטריון בסיסי זה של יצירה, ובהם חלקים מספרו האחרון, הבשורה על פי יהודה (2014).

עטיפת הספר הבשורה על פי יהודה. באדיבות הוצאת כתר

הבולטת שביצירות אלו היא סיפורו החביב ביותר של עוז על כותב שורות אלו, הנובלה ‘עד מוות’ (1969), אולי הטובה ביצירותיו ומבחינות שונות בגדר יוצא דופן מוחלט ביצירתו הספרותית של עוז, ולכאורה לפחות – בספרות העברית בכלל. זוהי גם היצירה המפורסמת ביותר הקיימת בעברית על נושא מסעי הצלב ויחסי נוצרים – יהודים בשפה העברית.

עד מוות. באדיבות הוצאת כתר

‘עד מוות’ הופיעה לראשונה בכתב העת קשת כרך מ”ה, גיליון סתיו 1969, תש”ל בעריכת אהרון אמיר המנוח, ולאחר מכן כסיפור הנושא של קובץ בן שני סיפורים ב־1971. עד היום הסיפור תורגם לשתים־עשרה שפות לכל הפחות: אנגלית (1971), צרפתית (1971), שבדית (1980), הולנדית (1983), ספרדית (1984), פינית (1987), רוסית (1991), אוקראינית (1993), פולנית (1996), גרמנית (1997), צ’כית (2002) ויידיש.

היצירה הומחזה בידי יצחק גורן ב־1970כתסכית רדיו לגלי צה”ל. עודד בארי ביים אותו ויוסי גרבר כיכב בתפקיד קלוד עקום הכתף. היו דיבורים שהסיפור יומחז בתיאטרון חיפה, אך הם לא התממשו. מאז הועלה פעמיים בבמת תיאטרון שחרית לשבת של תיאטרון הקאמרי ב־1976, שוב בידי עודד בארי ושוב בכיכובו של יוסי גרבר בתפקיד קלוד.

ב־1981 עלה המחזה על הבמה בקבוצת התיאטרון בנווה צדק, בהמחזתו ובבימויו של דוד מעיין, אך ירד לאחר שלוש הצגות בלבד מאחר שלא מצא את קהלו.

לדברי דניאל עוז, בנו של עמוס, בשלב מסוים הייתה פנייה מהבמאי השוודי המפורסם אינגמר ברגמן, במאי החותם השביעי, ששקל את האפשרות ליצור סרט מהסיפור. למרבה הצער, הרעיון לא יצא אל הפועל. אפשר רק לדמיין מה שיתוף הפעולה הזה בין עוז וברגמן היה יכול להשיג.

העלילה וניתוח קצר שלה

איור של יעקב פינס לספר עד מוות. באדיבות הוצאת כתר

העלילה מתארת את סיפור מסעם הנידון לכישלון של חבורת צלבנים רצחנית בימי מסע הצלב הראשון ב־1096 בצרפת.

המספר הלא אובייקטיבי בעליל, שהוא לכאורה חוקר מודרני חסר שם, מתאר כרוניקה עתיקה שהתגלגלה לידיו, פרי עטו של קלוד עקום הכתף: “ספק יורש מאומץ לאדון הערירי, ספק אוכל לחם חסד, עלם יודע ספר ומעודן־למחצה אם גם נוטה היה להפליג בעצבויות ולהפריז בהתלהבות […]” (‘עד מוות’, עמ’ 88)

גדוד של אריסים, עבדים ואנשי הפקר מכל סוג ומין יוצא בהנהגתו של הפיאודל גיום דה טורון, אציל בודד לאחר מות שתי נשותיו שהשנייה בהן מתה באופן מבעית במיוחד, שנותר גלמוד וללא יורש. זה רואה בירושלים את מושא חלומותיו. הגדוד נודד בדרכים האפלות והגשומות של צרפת בדרך לארץ ישראל ולירושלים שאליהם לא יגיעו לעולם, שכן המסע משתבש בכל צורה אפשרית. הוא מתחיל בצורת אותות רעים: מרכבה של אש בעננים ושמחה חשודה בעיני הצלבנים במשכנות היהודים. ובינתיים מחלות פורצות, זאבים מטורפים חדרו אל המרתפים. ובהמשכו התמוטטות: נהרות מתפרצים, סערות בלתי פוסקות, עצים נעקרים ובסופו של מסע קשה וארוך כפי שאיש לא שיער נאלצת החבורה למצוא מפלט במנזר נטוש, קודר ומפחיד, שם תתנהל הסצנה האחרונה והמכרעת של הדרמה. בהדרגה מתברר לצלבנים שלא יוכלו להגשים את מטרת המסע מסיבות הקשורות להרג היהודים המתבצע מראשיתו של המסע.

איור של יעקב פינס לספר עד מוות. באדיבות הוצאת כתר

הסיפור נפתח בהמתתו של יהודי הממונה על המכירה של השעורים. גיבורי הספר, לצד האציל גיום די טורון, הם עוזרו – קלוד עקום הכתף, שמתעד עבור אדונו את תולדות המסע בכרוניקה ששורדת לזמננו ונבחר על ידו להיות ליורשו ולכאורה דרך עיניו אנו רואים את המתרחש, אנדריאס אלווארז המנגן בחליל, שמבקש מזור לנפשו במסע לירושלים שבדרך לשם הוא רוצה להיהרג, וכן האחים הקלטיים הלוחמים הרצחניים, אחים למחצה בעלי הצחוק המוזר והמרושע.

היהודים הם חלק מכוחות צבא הטומאה, צבאו של השטן, ויש להשמידם באשר הם. במהלך הסיפור יש סצנות של הרג יהודים שמתוארים בידי עוז באדישות של משקיף מבחוץ. הצלבנים רוצחים רוכל יהודי שבו הם נתקלים. אומנם הרוכל נותן לאציל את כל רכושו וכל כספו ורק אז מנסה לברוח, אך למרות כל זאת מומת ללא סיבה מיוחדת.

“קלוד אמר: ‘עכשיו לא תלך ולא תברך’

ההלך אמר:

‘אתם תהרגו אותי’

לא בתימהון ולא בפחד אמר זאת, אלא כאדם שחיפש לשווא פיתרון מסובך לחידה מסובכת והנה הופיע פתרון פשוט. וקלוד עקום־כתף אמר במנוחה:

‘אתה אמרת’.”

(עמ’ 120)

קטע נוסף מסוג זה הוא תיאור ההתעללות ביהודי שבא לשאת ולתת עימם לחסוך בית מלא ספרים יהודיים מאלה הכתובים במהופך (דהיינו בעברית) מן האש תמורת כופר. מהם בדיוק הספרים האלו מעבר לכך שהם כתובים במהופך איננו יודעים.הצלבנים חשים ככל הנראה שהמדובר בספרי כישוף.

“ביהודי החלו להצליף בצהריים. לפנות־ערב היו צורבים אותו בברזל מואדם. אחר כך השרוהו במי־מלח ושאלוהו על יודאס (יהודה איש קריות תלמידו של ישו מנצרת האלוהים הבן אצל הנוצרים שהסגיר אותו לשלטונות. א. א.) ועל פונטיוס (פילאטוס הנציב הרומאי שהורה לצלוב את אותו ישו א.א) וכן על כייפא (הכוהן הגדול בבית המקדש בירושלים שהביא לצליבתו של ישו א. א.) (עמ’ 136).

כמדומה, אחד הדברים שמרגיזים במיוחד את הצלבנים הוא שהיהודי אינו יודע דבר לא על יודאס לא על פונטיוס ולא על כייפא, שמות חסרי כל משמעות עבורו. הרי הוא כשחקן בכיר בדרמה קוסמית של מלחמת כוחות הטוב (הנוצרים) בכוחות הרשע (היהודיים) אמור לדעת בדיוק על מה ועל מי המדובר. אבל הוא מסרב להודות בכך גם בעינויים.

הצלבנים מגלים שהיהודי הסתיר אוצר שאותו הוא מציע לתת להם אם רק ימנעו מלשרוף את בית הכנסת. הם מסרבים ומענים אותו לאט לאט, מצליפים בו מצוהריים ועד ערב, צורבים אותו בברזל מואדם, משרים אותו במי מלח כדי לגלות את המקום למרות שהוא מציע להם לתת להם אותו אם רק ימיתו אותו המטת חסד. הם מבטיחים והורגים אותו בצורה איומה לאחר שהפרו את הבטחתם לו. הם ניקרו את עיניו, ביקעוהו לשניים, נטלו את כל חושיו והשליכו אותו לשלולית. לפני מותו הוא מטיל עליהם (שוב) קללה.

עטיפת הספר עד מוות במהדורה עם איוריו של יעקב פינס. באדיבות הוצאת כתר

ואז הופך הסיפור לסיפור אימה של ממש. האדון מגיע למסקנה כי בצורה כלשהי יש יהודי המסתתר בתוך המחנה והוא הסיבה לכל האסונות הפוקדים את הצלבנים.

זהו טירוף. ואולי לא?

היהודים, כמסתבר לצלבנים, דבקים גם הם במסעות כמו הצלבנים ועוברים גם הם ממקום למקום בחיפוש אחרי מטרה מסתורית ונעלמת כלשהיא. קלוד כותב: “יש בתוכנו רע. אחד בינינו אחר. הוא נשלח להסגירנו ביד כוחות הטומאה, רחם אלוהים עלינו, תן לנו אות בטרם נאבד כולנו, גוף ונפש” (עמ’ 127). “היהודי”, אם כך, הוא כוח דמוני שאינו ניתן להשמדה. כוח המסוגל לפלוש באין רואים לנשמות המאמינים ולהשתלט על גופם. היהודי, שנחשב בתחילה ככוח נגדי לנוצרים, מסתבר כעת שיכול להיות בכל מקום בתוך כל אחד בלתי נראה אך צופה על הכול ומשפיע על הכול.

ואולי “היהודי” או הישות שנקראת בשם זה יכולה לעבור מגוף לגוף? גם “החוקר” שמתאר לקוראים את כתב היד חושב כך. אנשי השיירה במסעם ביער מרגישים שמוטל עליהם מצור בידי מחנה בלתי נראה כל שהוא. מצור זה גורם לטירוף בבעלי החיים ואחר כך בקרב בני האדם. המצור גורם לחשד. “האומנם התערב יהודי מחופש בין האנשים הנוצרים? (עמ’ 107) “איש לא פקפק עוד בקיומו של יהודי מסתתר בתוך המחנה” (עמ’ 123). כולם חשודים שהם נושאים בתוכם את “היהודי” – אבירים, עבדים נשים. הפחד ההדדי מביא לידי הלשנות בריחות מהמחנה ואף רצח.

לאחר מסע מתיש ביער במזג אוויר קשר הצלבנים “נתקעים” במנזר עתיק ושם הגיבורים מתחילים להרוס זה את זה ושורפים את קורות הגג שמעל לראשם. האנשים מתחילים לברוח מהמקום ומהמסע שהכול מרגישים שהוא מקולל.

בחורבה הם רואים איזו דמות רחוקה מסתורית דמות כהה זקופה מאוד מגששת דרכה. “איש גבוה לבוש גלימה שחורה”. האם זהו היהודי שעונה ונרצח וכעת קם לתחייה ועוקב אחרי הצלבנים? כמדומה שהם חושבים כך לפחות. אין המוות שולט ביהודי. הוא נצחי.

כעת מתגלה לכאורה טירופו של המנהיג החושד שביניהם מסתתר יהודי שאחראי לכל צרותיהם. האדון מתחיל בחיפוש עקשני אחרי “היהודי”. חשדו מתמקד לבסוף באחד מאנשיו הוותיקים, אנדריאס המנגן בחליל, שהוא חושד בו כפי שחשד בו כבר בעבר שהוא “היהודי” המסתתר. האדון מנסה להרוג את אנדריאס שאותו הוא מכנה “יהודי אהוב” למרות שהכיר את אנדריאס מנעוריו. “האדון אמר: ‘קלוד, מדוע אתה מתאמץ להסתיר את היהודי הזה.הוא רודף אותנו ובגללו אנחנו אבודים’. (עמ’ 151)

האדון לוקח את החנית כדי להמית את אנדריאס, ואז הוא מבין לבסוף בהארה איומה שהיהודי הדמון הסתתר כל הזמן בתוכו עצמו, והביא דרכו לכישלון המסע. כך הוא נשען בחזקה על הרומח ומתאבד. שכן, היהודי מסתבר נמצא בכל אחד, והרצון להרגו הוא הרצון להתאבד. רק בהתאבדות הוא יכול להשתחרר מהיהודי שבתוכו.

האנטישמיות בספרות העברית המודרנית

עטיפת עד מוות. באדיבות הוצאת כתר

נראה ש’עד מוות’ הוא הטיפול העמוק ביותר של עוז, ובספרות העברית בכלל, בנושא האנטישמיות הלא רציונלית, האובססיבית. סיפור זה הוא יוצא דופן בספרות העברית המודרנית מכמה טעמים.

נדיר מאוד למצוא סופר ישראלי מודרני אחר מלבד עוז שעסק באנטישמיות הנוצרית של ימי הביניים. נראה שרוב הסופרים הצברים התקשו לעסוק ביחסי יהודים–נוצרים בכלל, ובימי הביניים בפרט, נושא שהיה רחוק מהם מאוד. רק עוז מצא מקום לעסוק בכך. עוז, בניגוד לרוב קודמיו, למשל, בניגוד לדן צלקה ולאהרון אפלפלד, עסק בשנאת היהדות והיהודים מנקודת מבט של הגויים האנטישמים שונאי היהודים אחוזי הטירוף הדתי.

עוז מציג את נקודת המבט האנטישמית בעיסוק הכפייתי ביהודים כנציגי השטן עלי אדמות. לכאורה, מנסה להסביר למה הם שונאים כל כך את היהודים שהוא בעיניהם מעין דמות צל שלהם הצלבנים, אצל עוז הם דמויות גסות ומכוערות, אך יש בהשקפת עולמם את אותה אכזריות תמימה או לא כל כך תמימה שאנו מוצאים בשיר על הצלבנים של רביקוביץ, והיא מקבילה לזאת של הנאצים ושל מבצעי הגנוסייד ברואנדה.

עמוס עוז כילד עם משפחתו . באדיבות ההוצאה

לא מן הנמנע ש’עד מוות’ הוא מעין חזרה מתוחכמת מאוד לסיפורים שאותם עוז היה כותב כילד.

בספרו שלום לקנאים: שלוש מחשבות (כתר, 2017), שהוא התקפה על נושא הקנאות הדתית והאידיאולוגית האובססיבית, נושא שהוא מרכזי בסיפורו ‘עד מוות’, מתייחס עוז לתקופת ילדותו ומציין שימי ילדותו בירושלים הכשירו אותו להיות מעין “מומחה לקנאות השוואתית”. הוא מוסיף ש”בימי ילדותי בירושלים הייתי גם אני פנאט ציוני –לאומני קטן, צדקני נלהב ושטוף מוח. הייתי עיוור לכל טיעון שחרג במשהו מן הסיפור היהודי–הציוני שאותו סיפר לנו כמעט כל עולם המבוגרים. הייתי חירש לכל נימוק שאתגר את הסיפור הזה.”

עוז סיפר שכתוצאה של קנאות זאת בילדותו כתב סיפורים היסטוריים על ימי התנ”ך וממלכות ישראל ויהודה, אך מעולם לא פרסמם בדפוס.

הוא חזר לנושא זה של שכתוב ההיסטוריה שוב, כשהוא מתאר כיצד קרא את ספרו של צבי ליברמן מעל החורבות, רומן היסטורי (שזכה גם לגרסה קולנועית בשנות השלושים בידי נתן אקסלרוד) על ילדים החיים בעת הכיבוש הרומאי בארץ ישראל, וכתב לו בדמיונו ספר המשך. כיצד אותם הילדים מייצרים בכוחות עצמם מכונות ירייה מרגמות ורכב שריון.

עוז מסכם את הנושא: “ובעצם הדחף המוזר הזה שהיה לי כשהייתי קטן – החשק להעניק הזדמנות חוזרת למה שאין ולא תהיה לו הזדמנות חוזרת – הוא אחד הדחפים המניעים את ידי גם עכשיו, בכל פעם שאני יושב לכתוב סיפור.”

לדעתי, ‘עד מוות’ הוא תוצאה ישירה של נטייה זו לכתוב מחדש וגם לשכתב את ההיסטוריה של העם היהודי בצורה חיובית יותר מכפי שהתרחשה במציאות. למעשה, לנקום בצורה רטרואקטיבית את נקמתם של היהודים בצורריהם הצלבנים הרצחניים על ידי שינוי ההיסטוריה כפי שהתרחשה. אלא שהסופר המבוגר כתב את עלילת־העל הזאת בצורה שונה מאוד מכפי שעשה הנער הצעיר. הסיפור מוצג לא דווקא מנקודת המבט של הגיבור היהודי הדובר על הפורעים הזרים ונוקם בהם, אלא מנקודת מבטם של האחרים, המלאה שנאת יהודים עמוקה, לצד פחד עמוק ממה שהם עלולים לעשות להם.

עמוס עוז המבוגר מנסה להסביר לעצמו ולקוראים מדוע בעצם הצלבנים שונאים כל כך יהודים. הוא מגיע למסקנה שאכן לפורעים יש סיבה טובה לפחד מהיהודים. בסיפורו, היהודי אכן גובר על הנוצרים הרצחניים ונוקם את נקמתו, אבל לא דווקא על ידי טכנולוגיה מודרנית מהמאה העשרים כפי שדמיין זאת הילד עוז.

נציין שעוז לא היה יחיד. רמזים לדחף דומה של “תיקון ההיסטוריה” באמצעים מודרניים ניתן למצוא גם ביצירותיהם של סופרים אחרים בני דורו של עוז כמו עמוס קינן בספרו הדרך לעין חרוד (הוצאת עם עובד, 1984) שבעמודיו האחרונים הגיבור מתמודד עם ניסוי צבאי של יצירת מנהרת זמן שדרכה שולח הצבא הישראלי המקיים בסיפור משטר רודני על ישראל נשק מודרני ללוחמים ברומאים כדי לשנות את תוצאות ההיסטוריה. הניסיון הזה, שמעורר את התנגדותו של הגיבור והסופר, נכשל כתוצאה מבריחתו של גיבור הסיפור מידי הצבא. אך ניתן לשער שהוא משקף פנטזיות שאכן היו לקינן הצעיר ולאחרים בדורו, שהוא הדור של עמוס עוז.

אגב אורחא, נציין שנדיר מאוד למצוא אצל עוז לא רק סיפורים העוסקים בתקופות הקודמות לימי המנדט אלא גם סיפורים העוסקים בצורה גלויה בנושא הדת. נושא שעמוס עוז עצמו מסרב לעסוק בו ברעיונות עימו כשהוא מסביר שאמונה, כמו מין, זה נושא פרטי לחלוטין. זה השתנה רק ברומן האחרון של עוז שפורסם בחייו, הבשורה על פי יהודה (כתר, 2014), שבו נדון ביתר פירוט בהמשך ושבו יש חזרה סופית לכמה וכמה מהנושאים המרכזיים של ‘עד מוות’ ואף לדמויות בסוג של מחשבה מחדש לגביהם.

מכשף השבט: עמוס עוז על ‘עד מוות’

“עד מוות ” באדיבות ההוצאה

לפני שאדון בפרשנות שלי את ‘עד מוות’, אציג את פרשנות היוצר עצמו. עמוס עוז לא הרבה לדבר על הסיפור. וכמנהגו לגבי כלל יצירתו, גם כאשר דיבר, תמיד גילה טפח והסתיר טפחיים. עם זאת, התראיין בשני ראיונות חשובים על הסיפור, אחד סמוך למועד הכתיבה, והשני שנים מאוחר יותר.

הריאיון הראשון ניתן לנעמי גוטקינד ב־1971 בעת פרסום הקובץ ‘עד מוות’ ואפילו לכותר שניתן לו בידי העיתון יש חשיבות להבנת משמעויות הסיפור. מה גם שעוז הטיל עליהן במכוון מסך עשן. בריאיון סיפר עוז שנושא הצלבנים ומסעי הצלב מעסיק אותו עוד מימי בית הספר כחידה אנושית מציקה וללא פתרון: “מדוע קמה פתאום קבוצת אנשים הולכת ממקום אחד אל מקום אחר שהוא עבורה סמל. תמיד העסיקה אותי השאלה מה גורם לאנשים לקום וללכת ממקום למקום. מהו הדחף הזה שבגללו קם אדם ומתחיל לנדוד כאילו כפאו שד (ההדגש שלי א. א.). עובדה שקיים באדם דחף מוזר כזה שאחת ההתגלמויות ההיסטוריות שלו היו מסעי הצלב.”

עוז סיפר עוד על הרקע לכתיבת הסיפור: “כתבתי את ‘עד מוות’ באנגליה. זו הייתה נסיעתי הראשונה לאירופה, פגישתי הראשונה עם הארצות הנוצריות. את ההיסטוריה שלהן ידעתי עוד קודם, אבל בפעם הראשונה פגשתי בפועל את האווירה והאקלים, הארכיטקטורה האירופאית, הקתדרות הנוצריות, ערפילי הצפון. בתוך האטמוספרה הצפונית הקרה הזאת נעשתה הסקרנות הפנימית שהייתה בי קודם, במשך שנים, לנושא הזה אינטנסיבית ומרוכזת והגיעה להבשלתה המלאה […] כל הגותיות של אוקספורד שבה נכתב הסיפור, הנוצרית כל כך עוררה בי משהו.”

עוז מזכיר כהשוואה יצירה אחת ויחידה בעברית, את הפואמה על ימי מסעי הצלב ‘ברוך ממגנצה’ של שאול טשרניחובסקי. הוא שם דגש על ההבדל בינה ובין יצירתו מאחר שאצל טשרניחובסקי הצלבנים מוארים מבחוץ בעוד שהוא מנסה להאיר אותם מבפנים. “לא הייתי כותב את הסיפור אילו מטרתו הייתה שחזור היסטורי של תקופה ואווירה. לא ההיסטוריה מעניינת אותי אלא הצלבנות כתופעה ואווירה וכדי להבין תופעה כזאת היה צורך לי כסופר להתחפש לאחד מן הצלבנים.”

כפי שנראה בהמשך, סביר להניח שלעוז היו מקורות השראה ספרותיים חשובים יותר מהפואמה של טשרניחובסקי כאשר תיאר את מאבקם של היהודים בנוצרים בימי הביניים. אם כי יצירות אלו היו ידועות בציבור הרחב הרבה פחות מהפואמה של טשרניחובסקי.

עוז מוסיף ומציין: “איני יודע איך כתבתי את הסיפור ומשום מה כתבתי אותו. אבל אני יודע כי כל הסבים שלי וכל הדודים שלי וקרובי הקרובים שלי בכל הדורות כתבו אותו יחד איתי ואל תלגלגו על מושג ‘המאגיה של היצירה’. זה קיים.”

הוא הוסיף את הנקודה החשובה: “לא נכון לומר שיש כאן תיאור של הצלבנים מתוך עצמם בזווית ראייה אחת. יש כאן כמה וכמה מספרים, ישנו המספר האנונימי שהוא אחד מחבורת הצלבנים, המדבר בלשון ‘אנחנו’ ישנו המספר הכל־יודע המתאר את העלילה מבחוץ וישנו כביכול המלומד המפענח את הכרוניקות מאות שנים לאחר האירוע עצמו. זאת אומרת, יש כאן יותר מנקודת ראות אחת.”

אבל כיצד בעצם משתלבות כל נקודות הראות הסותרות האלו שתורמות למעשה מעט מאוד לכאורה לעלילה בסיפור המעשה? זאת סתם עוז ולא פירש. הוא השאיר זאת למבקרים, אבל הללו, מעבר לכך שציינו את קיומם של כל נקודות המבט האלו שמספרות את העלילה לא באמת הצליחו, למרות מאמרים מרובים ומקיפים שנכתבו על הנובלה, להסביר עד למאמר זה מדוע הן שם, ומה בעצם תפקידם בעלילה הכללית.

עוז כמו רומז על פיתרון אפשרי כשהוא מציין במשפט מפורסם שלו (ששימש לימים כבסיס לשם ספרה המחקרי של דורית זילברמן על עמוס עוז מכשף השבט: עמוס עוז – היפנוזה ומיסטיקה ביצירותיו (אור יהודה: הד ארצי, תשנ”ט 1999) שבשבילו “הכתיבה היא המשך ישיר אולי קצת יותר מעודן של מכשף השבט (הדגשה שלי א. א.). הוא קרא בשם ותיאר את אותם יסודות שהטילו אימה ופחד על בני השבט […] זוהי בשבילי הספרות: אחד הדחפים העמוקים ביותר של האדם לספר על האימה במאמץ להתגבר עליה. כזו היא למשל אימת מסעי הצלב והכוחות האפלים שהניעו אותם. הכתיבה היא אקט של השבעת רוחות.”

באותו ריאיון עוז חוזר שוב ושוב על כך שהסופר עוסק בראש ובראשונה ב”השבעת רוחות” “ועצם האקט של השבעת הרוחות מסוגל להעניק רגיעה יחסית וזמנית לכותב ואולי גם לחלק מן הקוראים”. כפי שנראה בהמשך, את הבעיות העלילתיות של ‘עד מוות’, שעד כה היו בגדר בלתי פתורות, אפשר להסביר אך ורק כתוצאה של “השבעת רוחות”.

עמוס עוז התראיין שוב על הנושא, שמונה־עשרה שנים אחר כך. בריאיון שניתן להילית ישורון הוא מודה: “אני כנראה כל החיים מרותק למסעי הצלב לאש לשלג, למוות האופראי, לז’סטות הגדולות של שלכת החיים. זה כנראה הגנים הרביזיוניסטיים שלי. כל זמן שיש לי כוח, אני אתנגד לזה, ואני אוקיע את זה, ואני איאבק בזה פוליטית, ואני אצייר את זה בסיפורים, אני גם אצייר לאן זה מוביל.” ועוד הוא אומר שחש קירבה עמוקה לגיבורו הרצחני של ‘עד מוות’ האציל די טורון, ביכולתו לקבל “אותות” שהם לכאורה על טבעיים.

עוז בריאיון הזה מסביר שיש להתייחס ברצינות רבה לתחושות של האביר הצלבני ולאותות שהוא מקבל. אין כאן סממנים של טירוף (וזאת נציין בניגוד למה שטענו כמעט כל מבקרי ופרשני הסיפור).

עד כאן עמוס עוז על ‘עד מוות’.

בחשכת ימי הביניים

“שיח העיתים “קובץ סיפורים היסטוריים של אשר ברש שהפיע מאוד על עמוס עוז. ועל “עד מוות ”

הדיון על הצלבנים בתרבות העברית הגיע לשיאו האומנותי בסיפורו של עמוס עוז. מאידך הוא גם לכאורה יוצא דופן מאין כמוהו. כביכול עומד לחלוטין לעצמו כמעין פסגה בודדת אבל גם נידחת. נשאלת השאלה אם בכלל יש לו תקדימים. האם אפשר למצוא מקורות השראה בספרות העברית הזמינה לעוז בעת שכתב את הסיפור?

בעברית קיימים גם כמה סיפורים היסטוריים נוספים על הצלבנים וימי מסעי הצלב שמזכירים אם במעט ואם במרובה את ‘עד מוות’. מן הסתם היו מוכרים לעוז ויש להניח שהיו בתודעתו כאשר כתב את ‘עד מוות’.

כך ברור כי עוז הכיר היטב את הסיפור של א. ב. יהושע מול היערות, שגיבורו הוא סטודנט הכותב עבודה על הצלבנים ומשתגע בהדרגה. הוא בוודאי הכיר גם את השיר של דליה רביקוביץ ‘קרני חיטין’ (1966) על הצלבנים. סביר כי עוז הכיר עוד יצירות רבות שעסקו בנושא מסעי הצלב והיהודים.

עם זאת הצלבנים המופיעים בסיפורו של עוז הם לכאורה שונים מאוד מהצלבנים המופיעים ברוב הסיפורים הישנים בעברית שהם לפעמים יהודים המתחזים לצלבנים או צלבנים המגלים שהם יהודים. כאן המדובר בצלבנים נוצרים מזה דורי דורות ללא כל ספק. אם כי במהלך הסיפור יש לצלבנים ספקות בנושא שאולי אחרי הכול “היהודי” חדר לתוכם כנגד רצונם.

לסיפור ולגיבוריו בהחלט ניתן למצוא מקורות השראה נוספים בספרות העברית שמאחורי ‘עד מוות’. מדובר בסיפורי תת־ז’אנר נשכח כיום של סיפורים היסטוריים שעסק בתולדות העם היהודי באירופה הנוצרית בימי הביניים כשורה בלתי פוסקת של זוועות, והושפע מאוד ממה שההיסטוריון נתן בארון הגדיר כ”התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית”.

את הז’אנר ניתן לכנות “בחשכת ימי הביניים”, על שם ספר שנקרא בשם זה על פי סיפורו של סופר גרמני פופולארי מהמאה ה־19 וילהלם ינסן היהודים בקלן שעובד בידי מ. ז. ולפובסקי (הוצאת דבר לילדים, תש”א, 1941) ותיאר את סיפורו של בן המחפש את אביו בימי המגפה השחורה של שנת 1348 שהביאה לפראות איומות ביהודים. לא במקרה ספר זה, שיצא לאור בעברית לראשונה בהמשכים בדבר לילדים בשנת ת”ש (1940) ומלווה באיורים של נחום גוטמן, יצא לאור בעברית בחשכת ימי השואה.

סיפורי הז’אנר התמקדו בימי הביניים וראשית העת החדשה; בעיקר בימי מסעי הצלב באירופה, מגפת המוות השחור וימי האינקוויזיציה הספרדית וגירוש ספרד. סיפורים אלו הופיעו בעיקר בין שנות העשרים לשנות הארבעים של המאה הקודמת. אירופה הנוצרית של ימי הביניים הייתה גם סמל לגרמניה הנאצית, והכנסייה הקתולית והאינקוויזיציה הם סמלים למפלגה הנאצית ולמנהיגיה.

דוגמה בולטת לז’אנר ואחד הספרים הראשונים בתת־ז’אנר ספציפי זה בעברית היה הספר ממוראי האינקביזיציה בתרגום ישראל אליהו הנדלזלץ (סדרת מספרות העמים: ספריה מנקדת לבני הנעורים; 3 ורשה: האחים לוין-עפשטין ושתפם, תרפ”א. 1921). החוברת של 39 עמודים כללה שני סיפורי אימה קלאסיים מהמאה ה־19 ששניהם מתמקדים בעינויים הסדיסטיים של האינקוויזיציה את קורבנותיה: ‘הבאר והמטלטלת’ של אדגר פו על אסיר של האינקוויזיציה המעונה בידי מטוטלת המתקרבת אליו עוד ועוד (שגיבורו אומנם אינו יהודי) ו’העינוי האחרון’ – של ויליה די ליל־אדן שגיבורו הוא רב יהודי שנאסר בגלל סירובו להתנצר ומעונה עינויים פסיכולוגיים בידי אינקוויזיטור שטני המבטיח לו שהוא עומד להינצל רק כדי לגזול ממנו את התקווה הזאת ברגע האחרון. בז’אנר זה בלטו אשר ברש ויעקב חורגין, שהיו מוכרים היטב לעמוס עוז בילדותו.

אשר ברש (16 במרץ 1889 – 4 ביוני 1952) פרסם קובץ של נובלות היסטוריות בשם שיח העיתים: נובלות היסטוריות (מסדה, 1952) ונראה שאת השראתן של כמה מהן ניתן למצוא ב’עד מוות’. אפילו בעצם הצורה הספרותית של הנובלה ההיסטורית שהיא נדירה למדי בספרות העברית. הסיפורים של ברש עוסקים ביהודים במצבי פורענות חורבן ורצח המוני, והם עוסקים ביהודים שלעיתים קרובות מנסים להציל כתבי יד וספרים מהשמדה בידי פורעים, כמו היהודי שנרצח בידי הצלבנים בסיפורו של עוז.

סיפורים אלו כללו את הנובלה ‘הנשאר בטולידו’ על יהודי סוחר ספרים שמאבד את שפיות דעתו בימי האינקוויזיציה וגירוש ספרד, ונשאר בחיים בספרד כמעין רוח רפאים מאיימת המייצגת את העבר היהודי של ספרד שלא יעלם. סיפור נוסף באותו הקובץ שנראה כבעל קרבה מיוחדת לנושאי ‘עד מוות’ הוא ‘מול שער השמיים’ שמתאר את מעשי ההתעללות של הקוזאקים ביהודי שמתעקש להישאר להגן על בית הכנסת והספרים שבו בעת פלישת קוזאקים לעיר. אפשר גם להזכיר את הסיפור ‘עצמות רבי שמשון שפירא’ מאותו הקובץ על יהודי שנרצח בידי גוי רוסי על שהעז לפזול לכיוון אשת הגוי. הגוי קובר את עצמותיו בחצרו, אך אינו מסוגל לאחר מכן למצוא מנוח לנפשו. היהודי רודף אותו בחלומותיו. הוא ייקח את הגוי הרצחני עימו עד הסוף המר.

עוד סופר שנראה לי כמקור השראה והשפעה חשוב ביותר על ‘עד מוות’ הוא הסופר יעקב חורגין (23 בדצמבר 1898 – 12 בפברואר 1990),  שהתפרסם ברומנים ההיסטוריים שלו לבני נוער ובהם טרילוגיית בין חייתו אדם (הוצאת יזרעאל, 1939) על סבלותיהם של יהודים בימי גרוש ספרד בסיפור נדודיה של משפחת אנוסים שנרדפת בידי האינקוויזיציה.

רלבנטי במיוחד מיצירתו של חורגין לנושא מאמר זה הוא קובץ הסיפורים בשכבר הימים: סיפורים היסטוריים (תל אביב,  עמיחי 1968) הכולל שני סיפורים המזכירים בתוכניהם וגם בצורתם – כביכול כציטוטים מכרוניקות מימי הביניים – את ‘עד מוות’. אולי נקראו בידי עוז בפרסומם המקורי בכתבי עת, שנים רבות לפני כתיבת ‘עד מוות’ ושימשו לו מקור השראה.

הסיפור ‘כרוניקה ישנה’ מתאר רדיפת יהודים בתקופת המגיפה השחורה. הוא נע בין תיאור של מחבר מודרני יודע כל ובין ציטוטים ארוכים של תיאור האירועים כפי שהם מתוארים בכרוניקה עתיקה של אבא וינצנט, כומר נוצרי, עד לאירועים, וכביכול מתעד אותם ממש בעת התרחשותם. העלילה היא סיפורו של יהודי הנשפט בידי הכנסייה על שהרעיל כביכול את מי המקום. זה מקבל על עצמו בטירופו את טענת הכנסייה שהוא נציג השטן, ומציג את עצמו כמי שהרעיל את כל העולם כולו. הכרוניקה נקטעת במהלך הסיפור. המחבר מסביר כי הכרוניקאי עצמו נספה במגפה.

חורגין פרסם עוד סיפור נוסף מז’אנר זה שבו התמחה, וינה חוגגת (כרוניקה קדומה), בו תיאר בהומור שחור את שריפתו של יהודי בווינה, בימי הביניים, כדי לראות האם יש לו נשמה שתצא מגופתו; נושא שאינו מוכרע. השימוש בכרוניקות עתיקות מומצאות כבסיס לסיפור היסטורי לא התחיל כמובן עם חורגין. ייתכן שחורגין עצמו קיבל בכך השראה מהספר של יעקב הורוביץ אור זרוע (כתובים, 1929), סיפור שהובא כמבוסס על כרוניקות מתקופת גירוש ספרד. הרעיון של הכרוניקות המומצאות היה קיים בספרות היהודית עוד מהמאה ה־19 מסדרת הסיפורים המפורסמת של א. ש. פרדיברג, על פי הסופר היהודי הגרמני הרמן רקנדורף זיכרונות לבית דוד (1893–1895) יצירה פופולארית ביותר לילדים עבריים, ואלו ללא ספק היו מוכרות גם הן גם לחורגין והן לעמוס עוז.

החידוש של חורגין, שלמיטב ידיעתי אינו קיים בספרות היפה העברית לפניו, היה השימוש בכרוניקות מומצאות של נוצרים אנטישמים רודפי יהודים מימי הביניים כמקור המומצא לסיפורו. למיטב ידיעתי, היחיד שהשתמש באמצעי ספרותי ספציפי זה לאחר חורגין בספרות העברית הוא עמוס עוז בסיפורו ‘עד מוות’.

האם סיפורים אלה של חורגין, על רדיפות יהודים בימי הביניים המתועדות בכרוניקות של אנשי הכנסייה, השפיעו על עוז בתקופה מעצבת של ילדותו? לדעתי זה בהחלט ייתכן. משפחתו של עוז הייתה משפחה רביזיוניסטית, ויש לשער שכתבי עת אלו היו מוכרים היטב בביתו של עוז והוא קרא בהם.

בכמה מהסיפורים של ברש ושל חורגין היהודים מתוארים לכאורה לא כבני אדם רגילים, בשר ודם, אלא מנקודת המבט הנוצרית הרואה ביהודים ובעלי כוחות עליונים ואינטליגנציה עליונה שאין אותם לבני אדם רגילים. אולי עוז חשב עליהם כשכתב את הסיפור. אלא שהרעיונות של ברש וחורגין עוברים מוטציה אצל עוז. אצל ברש וחורגין הנוצרים האנטישמיים הם פרימיטיביים גדושים באמונות תפלות, אכולי שנאה חסרת כל בסיס ותו לא. כמובן שהיהודים בסיפוריהם הם אנשים רגילים, אם כי בעלי עוצמה רוחנית הנעלה על זאת של הנוצרים. עמוס עוז, לעומת ברש וחורגין אינו מזלזל בנוצרים ובהבנתם את המציאות. הוא אפילו מקבל אותה בצורה מסוימת. הדוברים השונים בסיפור מתייחסים במלוא הרצינות לכוחות העל־טבעיים המתוארים. אם יש בסיפור אירוניה כלשהי, היא לא באה מצידם. עוז מוכן ללכת כמה דרגות מעבר לברש ולחורגין, ולייחס ליהודים כוחות על־טבעיים “אמיתיים”.

נציין שמקורותיו של הסיפור לא מסתכמים רק בברש וחורגין. יש גם נוספים:

את הרעיון הזה של היהודי המת הרודף אחר רוצחו אל הקבר ניתן למצוא גם בספרות הגרמנית מהמאה ה־19 בסיפורה המפורסם של הברונית אנטה פון דרסטה־הילסהוף Die Judenbuche)1842) סיפור השאוב לדברי הברונית “מתוך תיק בית משפט של מעשה שהיה” וככל הנראה התבסס על פרשייה אמיתית מסוף המאה ה־18 או בכל אופן על גרסה מוקדמת יותר של הסיפור הבסיסי. בסיפור, צעיר הורג יהודי שלו הוא חייב כסף. היהודים מן הקהילה הקטנה שבקרבת מקום רוכשים את עץ האשור שתחתיו בוצע הרצח וחורטים בגזע את המילים (המובאות בסיפור בעברית) “אם תעמוד במקום הזה, יפגע בך כאשר אתה עושה לי”. הרוצח שנמלט חי חיי נדודים וייסורים, חוזר כעבור 30 שנה ונמצא יום אחד תלוי על האשור. היהודי נקם את נקמתו. הספר תורגם מהמקור הגרמני וצויר בידי לאה גולדברג כשהוא מלווה בהקדמה מפורטת שלה תחת השם עץ היהודים (הוצאת דביר, 1970). גרסה זאת כוללת גם כנספח את המקור הגרמני המוקדם של הסיפור מאת אוגוסט פון האקס האוזן, ‘סיפורו של עבד אלג’ירי’. מתוך כתב העת של גטינגן ‘מטה-הקסם’ בתרגום חיים איזק שבו מושם דגש על האופי הכישופי של האותיות העבריות של קללת היהודים. אומנם הסיפור הופיע בעברית זמן קצר לאחר פרסומו המקורי של ‘עד מוות’ אך לא מן הנמנע שהיה מוכר לעוז גם במקורו הגרמני או בעת שלבי התרגום שלו בידי לאה גולדברג.

וכפי שהזכיר לי אורציון ברתנא יש עוד מקור השראה אפשרי נוסף לעוז מהרומן ההיסטורי סיפרו של הסופר הפולני יז’י אנדז’יבסקי שערי גן עדן (שפורסם במקור בפולנית ב־1960 מרחביה ותל אביב: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תשל”ב, 1971). הסיפור אומנם פורסם בעברית רק לאחר הפרסום המקורי של ‘עד מוות’ אבל ייתכן בהחלט שהיה מוכר לעוז מתרגומו לאנגלית או שהיה מודע לו בעת שלבי תרגומו לעברית בידי אוכמני, והוא נותן תיאור כמו פורמלי ומצמרר של מסע הצלב של הילדים בימי הביניים. סיפורה של חבורת נערים מצרפת שמנסים לשווא להגיע לארץ הקודש ויוצאים למסע שממנו לא יחזרו. הסיפור מסתיים בצורה קודרת ביותר המזכירה ביותר משמץ את ‘עד מוות’. סיפור זה הוסרט ב־1968 בידי הבמאי הפולני הידוע אנדז’י ויידה ולא מן הנמנע שהסרט שימש כטריגר לסיפור של עוז שנכתב בדיוק אז.

אבל אלו הם כמובן רחוקים מאוד מלהיות מקורות ההשראה היחידים של עוז בסיפור מורכב זה.

‘עד מוות’ כסיפור אימה “גותי”

איור ל”עד מוות ” מאת יעקב פינס .באדיבות ההוצאה מ

כמה מהמבקרים של הסיפור כמו תלפז וגורפיין הגדירו את הסיפור כגותי אם כי סתמו ולא הסבירו למה כוונתם בהגדרה זאת. אפילו עוז עצמו בריאיון עימו מ־1971 רמז משהו בנושא כשאמר “כל הגותיות של אוקספורד שבה נכתב הסיפור, הנוצרית כל כך, עוררה בי משהו”. כרגיל אצל עוז למילותיו יש משמעות כפולה ומכוונת.

למילה גותי אכן יש משמעות כפולה באנגלית. מחד, כוונתו לעידן ימי הביניים, עידן הקתדרלות הגותיות, שהוא גם עידן מסעי הצלב. אבל מאידך הכוונה גם לז’אנר ספציפי של סיפורי אימה על־טבעיים מלאים וגדושים ביצורים על־טבעיים כמו רוחות רפאים וערפדים; ז’אנר שנוצר במאה ה18 באנגליה, ובמקור עסק בסיפורי אימה על ימי הביניים בטירות עתיקות שבהן הסתובבו רוחות ויצורים על טבעיים אחרים. לעיתים היצורים העל טבעיים מוצגים כחלק בלתי נפרד וכמעט מובן מאליו של העולם המתואר בסיפור. לעתים הם מוצגים כתופעות מוזרות ומסתוריות, שלא מובנות לגיבורי הסיפור שאינן מאמינים תחילה במציאותן.

הז’אנר של ‘עד מוות’ הוא, לכאורה, נובלה היסטורית, בדומה לאלה של ברש בספר שיח העיתים. בעיניי היא שייכת גם לז’אנר אחר כמעט בלתי ידוע בספרות העברית – ז’אנר סיפורי האימה העל טבעיים, המקביל העברי של הספרות הגותית באנגלית.

בעברית היו רק מעט סיפורים כאלה. ניתן למצוא כאלו בספר החסידים שאותו כתב יהודה החסיד במאה ה־12. גם הסיפור ‘האדונית והרוכל’ של ש”י עגנון (1943, בקובץ ‘בסער’) עוסק באישה ערפדית שמשעבדת רוכל יהודי בהכנה לרציחתו ואכילתו.

אולם אלו בגדר יוצאי דופן. אם כי לאחר ‘עד מוות’ נכתבו נוספים בידי סופרים עבריים שונים.

בעיניי ‘עד מוות’ הוא גדול סיפורי האימה העל טבעית שנכתבו אי פעם בשפה העברית, ואחד מהגדולים בספרות העולמית. לכל הפחות, הוא שווה ערך לסיפורים של סופרי אימה ידועים כמו אדגר אלן פו (שעמוס עוז מספר שהכיר אותו מילדותו), ה. פ. לאבקראפט, סטיבן קינג, וסופרי אימה ידועים אחרים – אם לא עולה עליהם.

את ‘עד מוות’ אפשר, לפי גישה זאת, לפרש כסיפור הטלת קללה בידי יהודי על צלבנים רצחניים, וסיפור התממשותה האיטית, כאשר צלבן אחר צלבן מוצא את מותו כתוצאה בצורות שונות ומשונות. כל זה מלא וגדוש בהומור שחור ואפל של המחבר, שהופך את הסיפור מבעית עוד יותר.

אצל עוז, האביר אנטישמי הוא דמות הגדולה מהחיים. הוא אחוז דיבוק יהודים פשוטו כמשמעו, כפי שהיו מנהיגי הנאצים היטלר, הימלר וגבלס. האביר ואנשיו רואים עצמם כלוחמים מרכזיים במלחמת כוחות הטוב והרע. לדעתי, גיבורי הסיפור אינם טועים בפרשנותם על כך שהם נתונים במאבק כנגד כוחות על טבעיים.

השאלות שאפשר לשאול בסיום הקריאה הן: האם יש יסוד לחששותיו של הצלבן האנטישמי מ”היהודי”? אולי חששותיו של האדון אינם פרנויה פשוטה ויש להם יסוד? אולי היהודי הרוכל, שהצלבנים עינו ורצחו בדרך, אכן עוקב אחריהם? יהודי זה הטיל קללה על הצלבנים לפני מותו בעינויים; האם הקללה שהטיל אכן פועלת כפי שחושש האדון?

התשובה הברורה לכל השאלות האלו, אותה אפשר להבין היטב מהסיפור, היא: כן. אלו הן לא רק אמונות תפלות של האדון ואנשיו הבורים. לכל חששותיהם הגרועים ביותר יש סיבות טובות מאוד.

אם כך, יש לפרש, לדעתי, את הסיפור בצורה שונה מאוד מכל מה שטענו המבקרים והחוקרים עד כה שלדעתי לא הבינו את המתרחש בו כלל.

פרשנות זו היא המתאימה ביותר למתואר בסיפור ולרמזים ההולכים ומתחזקים שעוז שותל במהלכו.

מיהן הישויות המספרות ב’עד מוות’?

איור ל”עד מוות ” מאת יעקב פינס באדיבות ההוצאה.

המפתח לכך בסיפור הוא הבעיה העיקרית שהייתה בו עבור חוקריו ומבקריו, עצם צורתו כדיווח יבש של (לפחות) שני אנשים שונים או אולי אף שלושה אנשים שונים מתקופות שונות.

בסיפור יש כמה נקודות ראות זו מעל זו, שונות מאוד זו מזו: זו של הצלבן המספר העד קלוד; זו של החוקר – כנראה איש בן המאה העשרים, המבקר ומנתח את כתביו של קלוד, אך חש הזדהות עם הצלבנים מהמאה ה־12 ועם שנאתם ליהודים; זו של מספר יודע כול, אירוני כלפי המסופר ורוחש לו בוז וסלידה עמוקה אותם קולט הקורא.

היו פרשנים של הסיפור שהוסיפו ישויות מספרות נוספות: צלבן נוסף מהשיירה מלבד קלוד שגם הוא מספר את הסיפור או מספר נוצרי קצת מאוחר יותר. לדעתי, אין חשיבות לדמויות משנה אלה.

דווקא גיבור הראשי, האציל המנהיג גיום דה טורון, אינו משמיע דיבור ישיר כמעט. כל מה שהוא עושה ואומר וחושב מובא בידי אחרים.

נקודות מבט שונות אלה רומזות שיש לפרש את הסיפור לא כאירוניה לשמה. עוז רומז לקוראים כי יש להבין את האירועים כפשוטם, ולא דווקא כהזיות קולקטיביות מהתת־מודע של האביר, של קלוד ושל שאר הצלבנים או של ההיסטוריון מהמאה העשרים כפי שהניחו פרשני הסיפור עד כה.

הסיפור, המובא בחלקו לפחות בגוף ראשון, ומופיע לכאורה מנקודת המבט של קלוד: “קרבים היינו אל קהילת היהודים”.  כביכול משפט הלקוח מיומן או מזיכרונות של קלוד שהוא בגדר עד מספר.

בקטע אחר נאמר “היה ביניהם איש אחד מנגן בחליל”. זה כבר אינו לקוח מיומנו או מזיכרונו של קלוד, המתואר (בידי מי? זה לא ברור) כ”עלם יודע ספר ומעודן למחצה”, אלא מסופר מפרספקטיבה אחרת של מישהו או של משהו אחר.

הדובר השני בסיפור הוא חוקר היסטוריון שמשחזר בתקופה מאוחרת את כתביו של קלוד. ההיסטוריון מביא קטעים כמו “קלוד מזכיר בכתביו אישה אחת יהודיה זאבה למראה”. בשלב מסוים בקטע אותו היסטוריון מזדהה ממש עם תחושותיו של קלוד, שאין להניח שמצא אותן בכתביו. כך למשל “דמעות חמות ירדו אל זקנו כאשר מוטת את הזאבה הזאת במכת חסד קצרה ועזה מאוד, ובכך חסך ממנה ייסורי גסיסה ומנע ממנה את מראה הכיעור של ראש התינוק בהתנפצותו, מראה שאומנם מגואל היה וגם עגום ומשמים לנפש המרגישה”. אין להניח שההיסטוריון הביא את הקטע האחרון של המשפט “עגום ומשמים לנפש המרגישה” מכתבי קלוד. זוהי פרשנותו האישית מאוד וגם הסימפטית לדמות שהוא מתאר.

יש כאן כמעט הזדהות והבנה עם קלוד ומעשיו. נורית גרץ קובעת שבסיפור יש עדויות ברורות לקשר ולקרבה שנוצרים בין קלוד ובין ההיסטוריון. ההיסטוריון, שביקר בתחילה את קלוד, מגלה אליו קרבה גוברת והולכת כמו השתכנע בדבריו. ואם ציוריו של קלוד נראים לו בתחילה חסודים ועכורים, הרי בהמשך הוא מביא בעצמו משלים דומים להם, ללא אזכור שם אומרם. הוא מתאר את המציאות באופן דומה לזה בה מתארה קלוד. מציאות מלאת סימנים שבה הכול פתוח לפירושים. נקודת ההשקפה של קלוד משתלטת עליו, והוא הולך ומזדהה, אידיאולוגית ופסיכולוגית, עם קלוד, עם השקפותיו האנטישמיות, ועם מניעיו ויצריו האפלים. הוא משתלב בדיבורו של קלוד ועובר לדיווח על דברי קלוד כאילו אין הבדל ביניהם, כאילו הוא מזדהה לחלוטין עם קלוד. צורף מציין שסממן חיצוני המעיד על תהליך ההזדהות הפנימי הוא המעבר במצוי בטקסט מדיבור בגוף שלישי לדיבור בגוף ראשון באותה פסקה ואף באותו משפט (עמ’ 129, 131, 148). בן ברוך בניתוחו הדקדקני של הדמויות בסיפור מאפיין את ההיסטוריון כהיסטוריון גרוע, שאינו מהימן ואינו אובייקטיבי.

ההיסטוריון המודרני המספר, המציג את הכרוניקה לפני הקורא, הוא בבירור עד לא מהימן. יותר ויותר מתברר לקורא שהוא מוסיף פרטים, על רשע היהודים ועל הדמויות הנאבקות בהם, שאינם יכולים להיות בכרוניקה ה”מקורית” של קלוד, זו מימי הביניים.

האם זהו “היסטוריון” אנטישמי? אולי נאצי מזמננו? דעותיו נגד היהודים נראות קיצוניות ממש כדעות הגיבור האנטישמי של הסיפור, האביר, ודעות איש הצלבנים המספר את הסיפור.

המספר השלישי הוא המספר הכל־יודע. הופעתו בסיפור לכאורה המצומצמת מאוד ומוגבלת לקטעים שבהם מופיע האדון האציל, גיום. בעיקר תיאור המצבים הנפשיים שלו, אותם הוא מכיר היכרות אינטימית כמי שקורא מחשבות, ומחווה את דעתו עליהם בצורה עקיפה.

למשל כאן: “מותו הצטייר לו כמקום רחוק שאליו יש ללכת, אולי לטפס או להבקיע. וכן קושר היה מן קשר עיוור ועקשני בין המילים: לגאול, להיגאל, לבער, לבעור. מקיץ לקיץ וכמעט מיום ליום הלך והצטנן והוא לא ידע למה הוא כמה בשתיקה ללכת אל עבר מקומות של יסודות פשוטים: אור, חום, חולות, אש, רוח. “

המחבר הכל־יודע מתאר באירוניה עמוקה ובסלידה נרמזת את תשוקותיו הכמוסות ביותר של גיום, שכמובן אינן יכולות להיות ידועות לא לקלוד ולא להיסטוריון. יהיה גרוע ככל שיהיה. את זה הוא לא ינסה לספר לקורא. לכל היותר הוא ינסה להעביר לקורא את תחושותיו של קלוד.

המחבר הכל־יודע אינו מתמקד רק בגיום. הוא גם המקור היחיד של אירוניה מכוונת בסיפור. שכן קלוד, הצלבן הפנאטי, וגם ההיסטוריון המזדהה עימו אינם יכולים לחוש אירוניה.

למחבר הכל־יודע יש גם פה ושם הערות המעידות על הבנה היסטורית עמוקה משל עצמו, שאינה זהה כלל לזאת של ההיסטוריון. למשל, כאשר המספר מתאר את חיפושי המזון של השיירה בדרכה, המספר הכל־יודע מספר ש”באחד הכפרים הצליחו האחים הקלטים לרחרח ולמצוא מטמורות גדולים של מזון טוב גבינות ושיפון ומספוא במרתף אחד וכמעט בלא לשפוך דם איכרים”. זוהי הערה לעגנית אירונית של מי שמכיר היטב את התקופה ואת האנשים – לא מנקודת מבט של היסטוריון מאוחר. הוא יודע שבדרך כלל הם רוצחים איכרים להמונים.

לדעתי, המספר הכל־יודע מביא מידי פעם הערות מנקודת מבט יהודית – והוא דמות בתוך הסיפור.

מיהו המחבר הכל־יודע הזה,  שהוא דמות בפני עצמה ביצירה, ומאין יש לו ההבנה היסודית הזאת לגבי החולף במוחו של האביר ולגבי התקופה ההיסטורית?

זה לא באמת ברור עד הסוף. כמובן שגם אותו אין לזהות עם המחבר ששמו חתום על היצירה – עמוס עוז.

חיה בר יצחק רואה בכך סתירה חמורה, הפוגעת באמינותם של המספרים ובאיכות הסיפור, שמספריו הצלבן וההיסטוריון אינם יכולים לדעת את הפרטים האלו: “האם ייתכן שאיש מבפנים המזדהה עם אנשי השיירה בזווית ראייתו, איש ימי ביניים טיפוסי, יהיה מסוגל לעמוד מן הצד, ולראות את הדברים מבחוץ וממרחק ואולי אפילו מזווית ראייה יהודית? נדמה לי שהתשובה השלילית היא המתבקשת.”

לדעתה, “אם מתוך רצון להיות סתום וניתן לפירושים גם יחד, ואם מתוך חשש שהפירוש לא יובן על ידי הקורא, מנסה עוז לבנות מספר בלתי מהימן ומהימן בעת ובעונה אחת – אך ניגוד כזה הוא בלתי אפשרי, ומשום כך פוגע המספר עוז באמינות המספר אשר בנה. לא מספר בלתי מהימן לפנינו אלא מספר בלתי אמין”.

אני מעריך שחיה בר יצחק לא באמת הבינה את המשחק המסובך, אותו משחק עוז עם קוראיו.

לדעתי המחבר היודע־כל הוא לא אחר מאשר הישות שרודפת את האביר והצלבנים ומשתלטת עליהם.

ייתכן שהמדובר ב”יהודי הנצחי” המתואר בפנטזיות האפלות של הצלבנים. הוא מתאר את הצלבנים ואת מחשבותיהם באירוניה ובזלזול של ישות עתיקה כל־יודעת, הוא חי מעל לעלילה וחי במהלכה. הוא מתאר את המתרחש, את תיאורי המוות המזוויעים, בצורה שלווה, כביכול כמי שכבר חי וחווה את הכול. הוא בהחלט מספר אמין.

מהדיווח המובא לקוראים בסיפור, שלדעתי אינו כלל הזיות פרוידיאניות של התת־מודע הקולקטיבי, ניתן להבין ש”היהודי” (מה ומי שהוא לא יהיה) נוקם באדון ובאנשיו באיטיות ובהדרגה. בין השניים נוצרת סימביוזה, והם הולכים ומתאחדים, הולכים ומתמזגים. האדון עצמו הופך למכשיר של נקמת היהודי, כפי שמבין הצלבן בהדרגה.

ישות בלתי נראית

‘עד מוות’ מזכיר, לכאורה, סיפורי מדע בדיוני ואימה כמו סיפורו הקלאסי של גי דה מופאסן, ‘ההורלה’ (1887 סיפור שתורגם לעברית לפחות ארבע פעמים הורלה ” בקובץ “מבחר הסיפורים ” בתרגום מריים ברנשטיין כהן ( הוצאת עידית ,1953) (  תרגום שאולי היה ידוע לעמוס עוז לפני שכתב את “עד מוות “)  ” ובשם “החיצון “בקובץ “טואן –סיפורים” בתרגום ירוחם לוריא “ׁ (עם עובד 1979) . ושוב בשם “הורלה ”  בקובץ בשם “סיפורי ערפדים”בתרגום א.מורג( הוצאת “אסטרולוג ” , 1995) ותחת השם “השםכאן ” בקובץ הסיפורים בשם זה בתרגום אביבה ברק בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1999)

זהו סיפור על אדם שחש שהשתלט עליו יצור בלתי נראה מממד אחר. אומנם את סיפורו של מופאסן, המסופר לחלוטין מנקודת המבט של אדם אחד, שאולי אינו שפוי בדעתו אפשר (גם) לפרש בפרשנות המקובלת של עד.

מופאסן כתב סיפורים דומים לזה כמו ‘טירוף?’ (הופיע בעברית בקובץ קסמי פריז הוצאת לדורי, תשכ”ג, 1963) על אדם החש שיש בו כוח מגנטי מוזר, שאנו כיום מגדירים אותו כטלפתיה והוא מגדיר אותו כמעין יצור מוזר הכלוא בגופו הגורם לו לפחוד מעצמו. התיאור הזה של אישיות מפוצלת מזכיר את החששות של האדון ב’עד מוות’. עם אכן הייתה השפעה של מופאסן על ‘עד מוות’ של עוז, לא מן הנמנע שהבחירה למקם את הסיפור בצרפת דווקא, מיקום מאוד לא טיפוסי לסיפוריו של עוז, הייתה בהשראת סיפורים אלו של מופאסן. הכל מתרחש בתת־מודע של המספר, ולא מתרחש במציאות האובייקטיבית סביבו.

‘עד מוות’ מזכיר בעלילתו אף יותר סיפור מדע בדיוני מ־1938 של ג’ון קמפבל, Who Goes There (הוסרט בשתי גרסאות קולנועיות ידועות מאוד בשם היצור (The Thing ב־1949, ושוב בידי ג’ון קרפנטר ב־1982) שבו יושבי תחנה מבודדת בקוטב הדרומי מתמודדים עם ישות חייזרית, המסוגלת ללבוש צורה ולפשוט צורה, ולהתחזות לכל אחד מהם ואף לבעלי החיים שלהם. יש כאן סיטואציה “אמיתית” במסגרת העלילה, שבה תושבי מבצר מבודד בלב הטבע הפראי מאוימים בידי ישות עוינת, שכמו יכולה ללבוש את הדמות של כל אחד מהם. זוהי סיטואציה מקבילה במדויק לסיטואציה שהיא מקור חששותיו של האדון ב’עד מוות’, שבמהלכה הצלבנים כלואים במנזר מרוחק בלב טבע עוין, בו לדעת האדון אורבת להם מפלצת בלתי נראית.

האם הסיטואציה ב’עד מוות’ מקבילה לזאת שב’הורלה’ של מופאסן, שניתן לפרשם (גם) כפרנויה פשוטה, הנובעת מפנטזיות של התת־מודע, או שמא היא מקבילה דווקא לסיטואציה שבסיפור של קמפבל שם ישנו בבירור יצור חייזרי מפלצתי המאיים על הגיבורים?

לדעתי פרשנות של פנטזיות של תת־מודע אינה אפשרית ל’עד מוות’, שמסופר מנקודת המבט של כמה אנשים שונים בתקופות שונות. האם ייתכן שכולם לוקים בטירוף קולקטיבי לגבי פרשנותם את האירועים? אם אכן כך הוא, הרי זאת כבר תופעה על־טבעית בפני עצמה.

נראה שהסיבה שעוז הכניס את נקודות המבט – שונות אך מקבילות, אלה – לסיפור, היא כדי לרמוז לנו שחששותיו של האדון אינם פרנויה פשוטה. בניגוד לכל תפיסותינו הרציונליסטיות, הם אמיתיים לחלוטין.

הסיפור מסתיים במילים: “לא אל ביתם לשוב, ארצות האדם כבר נשכחו מלבם. גם לא לירושלים, שהיא אהבה צרופה ואינה מקום. הולכים ופושטים את גופם, והולכים הלוך וזך, אל לב רינת הפעמונים והלאה, אל שיר המלאכים ועוד הלאה, משאירים את בשרם הנמאס וזורמים פנימה, קילוח לבן על פני יריעה לבנה, התכוונות מופשטת, אד נמוג אולי מנוחה.”

המסע לירושלים מסתיים בכישלון כתוצאה מטירופו ואכזריותו של האדון ואולי ובעיקר גם כתוצאה מנקמתה של ישות מסתורית בלתי נראית

אומנם מבחינת עוז החיפוש הוא העיקר ולא המטרה. אבל כאן השגת המטרה מסתיימת בכישלון אבסולוטי כתוצאה מחולשותיהם האנושיות וחוסר הסובלנות שלהם. ובראש ובראשונה, בגלל הישות הרודפת אחריהם, תוצאה של אותן חולשות אנושיות וחוסר סובלנות.

הצלבנים, שבסיום הסיפור נשארים רק כמה בודדים מהם, לא יגיעו לירושלים עיר הנצח. הם הולכים למותם, כפי שנרמז בכותר הסיפור. השרידים הנותרים, ובהם כותב הכרוניקה, יוצאים שוב למסע לירושלים אליה כבר לא יגיעו. הכותר וגם הציור המלווה רומזים שהם במתים בעת סיום הסיפור ‘עד מוות’. הם בגדר מתים מהלכים.

נקמתו של “היהודי” הגיעה ותגיע גם אליהם.

הסיפור הגלוי והסיפור הסמוי ב’עד מוות’

הנקמה אינה מסתיימת אפילו בזה. היא מגיעה גם אל הקורא המודרני של הסיפור.

ניזכר: עוד דמות נוכחת בסיפור. זו דמות ההיסטוריון המודרני שמשחזר את הכרוניקה הקדומה, ומחווה את דעתו על המתואר בה. כזכור, ההיסטוריון משתלב בדיבורו של קלוד, ועובר לדווח על דברי קלוד כמו אין הבדל ביניהם. בהדרגה הוא מזדהה עם תפיסת העולם האנטי יהודית הכפייתית קלוד ועם היצרים האפלים המתוארים. כמו קלוד הוא מפגין פחד גובר והולך מפני “היהודי”, ככל שהוא מבין במהלך הקריאה את עוצמת השפעתו האמיתית על האירועים.

זאת מפגין עמוס עוז בסיפור בכך שלעיתים לא ברור מה כתב קלוד ומה כתב ההיסטוריון. לעיתים יש בטקסט מעבר מדיבור בגוף שלישי לדיבור בגוף ראשון באותה פסקה ואף באותו המשפט, כאילו ההיסטוריון חושב שהוא באמת קלוד.

אפשר להסביר את העובדה המוזרה בכך שבסיפור לכאורה שלושה היסטוריונים שונים. אחד אובייקטיבי וכל־יודע, והאחרים לא מהימנים. כך שהפרנויה של קלוד עברה תוך כדי הקריאה להיסטוריון המודרני הרציונאלי והאובייקטיבי בדרך כלל. אולי האישיות של קלוד חדרה למוחו של ההיסטוריון המודרני דרך הכרוניקה הקדומה בסוג של דיבוק, והוא שוב אינו יכול להשתחרר ממנה, מהאובססיות שלה ומפחדה מ”היהודי” הנמצא בכל מקום, ועלול לפלוש גם אליו 800 שנה לאחר האירועים המקוריים שעליהם קרא בכתב היד. וכך את הישויות השונות המספרות את הסיפור אפשר להסביר בכך שלא רק “קלוד” חודר למוחו של ההיסטוריון המודרני; כאשר מתגלה כתב היד של הסיפור בידי החוקר, משתלט בשלב מסוים גם “היהודי” על החוקר, ומכתיב לו חלק מכתב היד.

יש כאן, אם כך, שני סיפורים – האחד גלוי והשני סמוי:

הסיפור הגלוי הוא על הצלבנים ומסע הטבח שלהם.

הסיפור הסמוי, שמאחורי הקלעים, הוא סיפורו של היסטוריון מודרני, שבעת הצגת כתב יד מימי הצלבנים לפני הקוראים מגלה ששתי ישויות שונות הקשורות בכתב היד ובאירועים משתלטות עליו בהדרגה, וכמו נאבקות על נשמתו. כל אחת מהן “משתלטת” בשלב מסוים על הכתוב ומתארת אותו מנקודת מבטה.

הנקמה, גם את תתמהמה, בוא תבוא

לכאורה אפשר לקרוא את ‘עד מוות’ כאלגוריה על הישראלי החדש, “הצלבני” המנסה להשתחרר מהיהודי הישן, שדבוק אליו בפנים אי שם ויהי מה – כפי שהציעו שקד ומבקרים אחרים.

לכאורה אפשר לקרוא את ‘עד מוות’ כתיאור של טירוף, המתפשט מהתת־מודע של האדון מסיבות פרוידיאניות שונות, ו”מדביק” את כל אנשיו. ואם כך, לכל האירועים המופיעים בו אפשר לתת סיבות רציונליות לחלוטין, צירופי מקרים ותו לא.

לכאורה אפשר להסביר את המתואר ב’עד מוות’ כתגובה מאוחרת וכאלגוריה לאירועי השואה במאה העשרים. סיפור של טבח חסר פשר ביהודים אומללים בידי חבורת מטורפים רצחניים, המייצגים את העולם הנוצרי – כפי שעשו לא מעט מבקרים.

כפי שציין שקד, אפשר לתת פירושים שונים ומנוגדים למתרחש ב’עד מוות’.

אולם לדעתי כל אלו הם פירושים דחוקים ו”מתנצלים”, המתעלמים מפשוטו של ‘עד מוות’, מבטאים התנשאות וזלזול בהבנתן של הדמויות שבו את המתרחש סביבן, וכמו מתעלמים ממה שנאמר בו במפורש לגבי הסיבות לאירועים המתרחשים. ניתן לקרוא לזלזול זה להבנתם של אנשי ימי הביניים את המתרחש סביבם מדיבליזם על משקל הכינוי אוריינטליזם שאותו נתן אדוארד סעיד בספרו בשם זה לזלזול המובנה באינטליגנציה של אנשי המזרח הקרוב שאותו מצא ביצירות שונות של ספרות מחקרית מזרחנית.

מאידך, אפשר לקרוא את ‘עד מוות’ כפשוטו, כסיפור אימה על נקמתה המתמשכת של ישות נצחית ובלתי נראית, “היהודי”, באלו שהתעללו בה ובבני עמה.

כך, לפחות, מבינים גיבורי הסיפור את המתרחש סביבם.

גיום דה טורון האציל הרודף והנרדף, שפה ושם מוצג בצורה כמעט סימפטית, צודק בחששותיו לאורך כל המסע. הוא, אכן, נרדף בידי ישות על טבעית, שבסיום הסיפור נוקמת בו ובאנשיו את נקמתה הצודקת, בשם כל היהודים שנרצחו על ידיו ועל ידי אנשיו. הנצרות האכזרית – בדמות נושאיה הצלבנים על סמליה, כמו הצלב, שלכאורה אמורים להיות אפקטיביים כנגד כל איום על טבעי באשר הוא – מובסת, לבסוף, תבוסה מוחלטת. ומשמעותית מאוד העובדה כי היא מובסת דווקא במרכז נוצרי, המנזר, בו נוצרים אמורים להרגיש ביטחון, על ידי כוח חזק מהם לאין ערוך, “היהודי”.

עמוס עוז מגשים, לדעתי, בסיפור זה בצורה מתוחכמת ביותר את כל פנטזיות הנקמה בעמים שרדפו את היהודים והשמידו אותם לאורך הדורות; אלה שדמיין והעלה על הכתב בילדותו. בסיפור ‘עד מוות’ הוא חוזר אליהן כסופר מבוגר ומתוחכם, והציג אותן מחדש בצורה בלתי צפויה, שאולי אף לא תובן בידי רבים מהקוראים והמבקרים העכשוויים.

עמוס עוז, בניגוד לקוראיו ולמבקריו שציפו שיציג את היהודים כאנשים אומללים ונרדפים, כלל לא התכוון להציג בסיפור את היהודים כאנשים מסכנים, אומללים וחסרי כל מגן. היהודים בסיפור ‘עד מוות’ אולי אינם יכולים להציל עצמם מכוח עולה עליהם מספרית. אבל יש להם יכולות לנקום גם מעבר לקבר. הם וספריהם מייצגים אינטליגנציה. אותם ספרים “ש”כתובים במהופך”, המבעיתים את הצלבנים. ויש להם סיבה טובה לחששם. הנצרות, המיוצגת בידי אבירים כמו האדון ואינטלקטואלים כמו קלוד חוששת ממנה ו”בצדק”, ועימה היא מתקשה להתמודד.

כאן המקום להעלות שאלה נוספת: האם זה מקרי ש’עד מוות’ פורסם לראשונה בכתב עת שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים שבה צבא יהודי הכה שוק על גבי ירך כמה צבאות ערביים מהתרבות האסלאמית שזלזלה עד אז ביהודים, והראה לעולם כולו שאחרי הכול אין לזלזל ביהודים?

המסקנה הסופית של האביר, של קלוד, של ההיסטוריון, ושל מספר הכל־יודע – שלדעתי יש לזהות אותו עם “היהודי” הרודף את הצלבנים – היא: הנקמה של “היהודי” בדת הרודפת אותו גם עם תתמהמה, בוא תבוא, בדור הזה ובדורות הבאים.

מ’עד מוות’ ועד ” הבשורה על פי יהודה”

הבשורה על פי יהודה. באדיבות ההוצאה.

ב־2014, 45 שנה לאחר פרסום הסיפור המקורי, חזר עמוס עוז במפתיע לנושאים של ‘עד מוות’ ואף לעלילתו הספציפית, וכמו הפך אותם בצורה מוחלטת.

זה היה בספרו הבשורה על פי יהודה, שבה הוא עוסק רבות ביחסי יהדות ונצרות, הנושאים של ‘עד מוות’, ובתיאורים של ירושלמים בשנות החמישים הדנים ביחסי יהדות ובנצרות.

יש שם גם פרק סיפור היסטורי (סוגה נדירה מאוד, כפי שראינו למעלה, בכתבי עוז המודפסים) החוזר אל ישו ויהודה איש קריות, ומתאר את צליבתו של ישו ואת מחשבותיו הקודרות של יהודה איש קריות.

הספר, שכעת אנו יודעים שהיה הרומן האחרון שכתב עוז בימי חייו ומעין יצירה מסכמת של רעיונותיו, זכה לפרסים רבים היה קריאה לאחווה בין הדתות האחיות.

שם, במפתיע לכאורה, ללא קשר לעלילת הסיפור הראשי, הוא מצא מקום לתת סיום חדש לסיפור ‘עד מוות’.

זהו פרק שעומד לחלוטין בפני עצמו ועוז יכול היה לפרסמו כסיפור קצר שאין לו כל קשר לספר. אבל משום מה היה חשוב לו מאוד לשלב אותו בספר שעוסק בנושאי אחווה בין דתית.

העלילה מסופרת כסיפור שמספר גרשון ואלד לגיבור הספר כ”מעשה שהיה על גדוד צלבנים שמחפשים את ירושלים הנכספת”.

עוז מספר את העלילה בשני עמודים. בחלקה היא עלילת ‘עד מוות’, אבל הוא הקפיד לדלג על הקטעים האכזריים שבו על הטבח ביהודים והטבח הסופי בצלבנים. כאן אין המדובר בכנופיית טובחי יהודים.

במקום זאת הוא נותן במפתיע סיום חדש ואופטימי לעלילה. הצלבנים ממשיכים בדרכם עד שהם מגיעים לעמק בסלובניה, מחליטים לקרוא לו ירושלים ושם לסיים את מסעם. הם נושאים נשים מנשות הכפר הסמוך, מולידים ילדים, ושם הם חיים עד עצם היום הזה. “חיי טוהר וחיי דרור, בעיר הקדושה ובארץ המובטחת וכל זאת בלי לשפוך עוד דם נקי ובלי להילחם בלי הרף עם כופרים ושונאים. חיים בירושלים שלהם כמנוחה ובנחת, איש תחת גפנו ותחת תאנתו ‘עד קץ כל הזמנים’.” (הבשורה על פי יהודה, עמ’ 86)

לדעתי יש משמעות לעובדה שגם הרעיון הזה של הצלבנים המחפשים לכבוש את ארץ הקודש המתיישבים באזור רחוק מאוד מירושלים שלו הם קוראים ירושלים ומגיעים שם אל המנוחה ואל הנחלה לקוח כמו “‘עד מוות’ המקורי מיצירות שקרא עוז בילדותו.

והפעם באופן ספציפי מספר מסדרת טרזן מאת אדגר רייס בוראוז Tarzan, Lord of the Jungle (1928) שהופיע בעברית בשני חלקים טרזן והבדווים וטרזן המציל (שניהם הופיעו בהוצאת יוסף שמעוני 1950 בתרגום ועיבוד ג’ בן חנה (גדליהו אמיתי), ששם מוצא טרזן עמק אבוד באפריקה שבו חיים צלבנים שחיפשו את ארץ הקודש אך מצאו עמק פורה באפריקה והחליטו להתיישב בו וקראו לו ירושלים, בדומה לצלבנים בסיפורו זה של עוז ושם הם חיים “עד עצם היום הזה”.

נציין, וגם זה לא מקרי, שסיפור טרזן זה היה אחד הסיפורים הבודדים מאוד באותה התקופה בעברית שבהם הופיעו הצלבנים הנוצרים בצורה חיובית כלשהיא. לצד סיפורו של וולטר סקוט ‘הטליסמא’ או ‘הקמע’ שתורגם לעברית עוד בשנת 1930. שם הצלבנים הופיעו כדמויות סימפטיות,  בצורה שונה באופן מוחלט מכל אותם סיפורים על ימי הביניים של ברש וחורגין שפורסמו במהלך אותה התקופה ושצוינו למעלה ושגם אותם קרא עוז הנער בערך באותה התקופה.

עמוס עוז שינה כאן בבירור לחלוטין את גישתו לצלבנים – למעשה הפך אותה– ואינו מתאר אותם כדמויות רצחניות משמידות כל מסיפורי אימה, אלא כדמויות שרוצות בשקט ובשלווה. כמדומה, הוא הגיע לרעיון שיש צורך בפיוס בין נוצרים ובני אמונות אחרות, ולא במאבק בלתי פוסק. כך יצר, למעשה, סיום אופטימי לסיפור ‘עד מוות’, שהוא בגדר בלתי אפשרי בסיפור האימה המקורי הקודר.

נראה שארבעים וחמש שנה מאוחר יותר היגיע עוז למסקנה ששפט את הנצרות ואת הנוצרים בצעירותו בצורה שלילית מדי ושיש כעת להציג אותם בצורה שונה מן היסוד.

ראו גם:

אלי אשד ופרופסור אורציון ברתנא מדבר על “עד מוות ” בערב השקה לגליון כתב העת “נכון מספר 2”

‘עד מוות’ של עמוס עוז – דעות הסופר והחוקרים

אלי אשד: אנטישמים ותיאוריות קונספירציה אצל עמוס עוז וניר ברעם

מסע הצלב על פי עמוס עוז: אנכרוניזם ודחיסת ההיסטוריה ב’עד מוות’ לעמוס עוז

ביבליוגרפיה של מאמרים על “עד מוות “

ראיונות עם עמוס עוז על “עד מוות “

אגסי מאיר “מחאה טראגית נגד סדרי העולם (שיחה עם עמוס עוז ” במעלה יולי 1971 חוב’ 3 ע’ 12-13.

גוטקינד ,נעמי “עמוס עוז :בשבילי הכתיבה היא אקט של השבעת הרוחות “(ראיון ) הצופה עיטורי סופרים וספרים 2.7.1971 ע’ 5.

ישורון ,הלית “להיות אני הוא : בגיליון “חדרים ” מספר 8 , 1989″ ושוב כ” עמוס עוז בראיון עם הלית ישורון”  “בתוך הספר של יאיר מזור  ליטוף באפלה :על סיפורת עמוס עוז —    ירושלים : כתר, . 1998. ע’ 321-322.

מאמרי ניתוח על “עד מוות”

אבינור ,גיטה “אוייב אהוב ” בתוך השקף אחורה בעצב “:מאמרים בביקורת הספרות העברית “חיפה 1974 ע’ 158ו-160
אדרת אברהם “עד מוות “לעמוס עוז ( שיח בחוג האיזורי בהרי יהודה ) עלי שיח ,נובמבר 1975 חוב’ 2 ע’ 163-171.

אוחנה, דוד    לא כנענים, לא צלבנים :   מקורות המיתולוגיה הישראלית /    ירושלים :   מכון שלום הרטמן,   תשס”ח 2008.

אוריין  בן הרצל ,יהודית “אימת הנרדף על הרודף  ( על עד מוות ) על המשמר 6.8.1971 הודפס שנית בלקט דברי ביקורת על ספרים חדשים ירושלים 1971 חוב’ 12 ע’ 1.

אורן,יוסף עד מוות לעמוס עוז, ״הארץ״, 6.8.1971.

 גירסה נוספת של מאמר זה הופיעה תחת השם   “אהבה וגעגועים בסיפורי עמוס עוז ” בספר “הסיפור הישראלי הקצר ” ראשון-לציון : יחד, תשמ”ז 1987.131-140.

אשד ,א.  :הישראלים והצלבנים ” מאמר ברשת באתר “האייל הקורא”  בשלושה חלקים “מארס 2003

http://www.haayal.co.il/story_1371

אשד,א. הקנאות של יעקב חורגין”, עמדה: ביטאון לספרות, גיליון 19, עמ’  126-129.

לגרסת המאמר ברשת ראו:

בלאט,אברהם “אהבה מאוחרת” ו”עד מוות”    פרוזה ופילוסופיה” תחומים וחותם — תל אביב  : סיגלית, תשל”ד 1974.

בלבן ,אברהם ” תמצית עולמו. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת – ספרות, ז’ בתשרי תשס”ד, 3 באוקטובר 2003, עמ’ 27־28.

בן –ארי ניצה .רומן עם העבר :הרומן ההיסטורי היהודי –גרמני מן המאה ה-19 ויצירתה של ספרות לאומית ירושלים .דביר –מכון לאו בק ,1997.

בן-ארי, ניצה.   ריצ’רד לב-הארי ומלכה היהודייה מיורק :   רומן היסטורי לבני הנעורים מאת אויגן ריספרט, 1842.    עולם קטן, 2 (תשסה) 80-89
בן –ברוך יוסי “על הדמויות ב”עד מוות “( הסיפור ) לעמוס עוז עכשיו אביב –קייץ 1979. חוב’ 39-40 ע’ 381-388.

גרסה שונה ומורחבת  של אותו המאמר :

בן-ברוך,יוסי “עד מוות ” הצעת אינטרפרטציה ,עלי שיח ,ספטמבר 1980 ,חוב’ 9 ע’ 184-209.

בנד, אברהם (ארנולד).   טריפטיכון של מסעות הצלב בספרות העברית החדשה..   In: שאלות נכבדות, אור יהודה,דביר  2007   ע’ 101-114
 

בר –יצחק ,חיה “עיון ב”עד מוות “לעמוס עוז”  עלי שיח ספטמבר 1980 חוב’ 9 ע’ 156-170.

ברזילי ,יצחק :עולמו של עמוס עוז :בין ישראל לעמים ( על “עד מוות הדאר ,16.8.1974שנה נ”ג חוב’ ל”ז ע’ 610-611.

גוטקינד נעמי “עמוס עוז :בשבילי הכתיבה היא אקט של השבעת רוחות ” הצופה,עיטורי סופרים וספרים  2.7.1971 . ע’ 5

גורן ,אברהם ,-כנעני דוד ואחרים “עד מוות “לעמוס עוז (מן הדיון בחוג האיזורי בעמק יזרעאל “עלי שיח נובמבר 1975 חוב’ 2 ע’ 172-181.

גורפיין רבקה “עד מוות “לעמוס עוז (על הסיפור ) בספר “”עם שירים ועם סיפורים “רמת גן,מסדה 1972 ע’ 136-148. בגירסה מורחבת בספר “עם שירים ועם סיפורים,מסדה 1972  “ע’ 136-148

גורפיין ,רבקה “עד מוות”.  בספרה “לאור הכתוב”  : סופרים ומשוררים בישראל (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל”ב 1972), עמ’ 77־80.

גרץ ,נורית “עד מוות –התמוטטות הסמכויות המספרות “בתוך ספרה עמוס עוז –מונוגרפיה ,תל אביב ,ספריית פועלים 1980 ע’ 147-158.

גרץ,נורית ומנדלסון-מעוז עדיה  “עד מוות ” “עמוס עוז–א”ב יהושע: התחלות, כרך  2″האוניברסיטה הפתוחה 2010. יצא לאור במהדורה מוקדמת ושונה תחת השם “הסיפורת הישראלית בשנות השישים :עמוס עוז ,א”ב יהושע, עמליה כרמון :יחידה 5 –עד מוות ” לעמוס עוז ” האוניברסיטה הפתוחה , 1982..

ויזל ,חיים בעיות מבנה ומשמעות ב”עד מוות “עלי שיח ספטמבר 1980 חוב’ 9 ע’ 171-183.

וילף מיכאל “התסביך היהודי של הצלבנים (על הסיפור “עד מוות “) האומה ספטמבר 1973 כרך י’ חוב’ 4 (38) ע’ 559-561.

וילף,,מיכאל “שיירה יהודית בדרך לירושלים ” על המשמר 1.8.1994.

ולטש רוברט “הרפתקאות צלבניות ורדיפת האושר ( עלח “עד מוות באנגלית “) בספרו בנפתולי הזמן תשמ”א ע’ 144-146.

זילברמן דורית  ורפאל קרסו “רציתי לכתוב שפת ישנים -:טכניקות היפנוטיות לשליטה בכאב קריאה  ב”עד מוות ” “לעמוס עוז  עתון 77; ירחון לספרות ולתרבות 156 (תשנג) 22-26 ושוב בספרה של זילברמן  מכשף השבט :עמוס עוז-היפנוזה ומיסטייקה ביצירותיו ,אור יהודה,הוצאת הד ארצי ,1999 ,ע’ 25-46.

יערי ,אורי “עד מוות “שדמות אביב תשל”ג חוברת נ”א ע’ 141-145.

 מוקד,גבריאל סיפורת הקרבה למיצויה העצמי. עכשיו, חוב’ 25־28 (אביב תשל”ג 1973), עמ’ 348־349 <חזר ונדפס  תחת השם “עד מוות ” בספרו: בזמן אמיתי  : 96 מסות, מאמרים, רצנזיות ורשימות על הספרות העברית של דור-המדינה (תל-אביב : עכשיו : כתב : עמדה, תשע”א 2011), עמ’ 138־140> 

מיכלי .ב.י. “שתי פנים לסיפורי עמוס עוז “מאזניים פברואר 1972 כרך ל”ד חוב’ 3 ע’ 157-167. הודפס שנית בתוך ספרו מסה ופולמוס תל אביב ורמת גן הוצאת אגודת הסופרים על יד מסדה  1973ע’ 147-165.

מרכוס, הגר. “עד מוות” – עמוס עוז.  בספרה:  הזמן והנצח : עיונים בפרקי ספרות ישראלית וכללית (ירושלים : משרד החינוך, התרבות והספורט, המזכירות הפדגוגית, התשנ”ז 1996), עמ’ 43-57.

נגיד ,חיים”סיפורת הקרובה למיצוייה העצמי :עלס פרושל עמוס עוז “עד מוות “ידיעות אחרונות ספרות ואמנות -1971 20.8  ע’ 14.

פישביין יעל “התשתית המיתית של הסיפור “עד מוות “עבודה סמינריונית  מוגשת לפרופסור דן מירון אונ’ תל אביב .1973. ( נמצא בארכיון עמוס עוז באונ’ בן גוריון , באר שבע )

פלדמן, יעל ש..   בת יפתח בדורה כיצחק בדורו? :   עקדה נשית ב”קדמוניות המקרא” ובסיפורו של עמוס עוז “איש פרא”..   In: ספרות ומרד, (תשסח) 93-130

פרנקל אביעד מסע הצלב על פי עמוס עוז: אנכרוניזם ודחיסת ההיסטוריה ב”עד מוות” לעמוס עוז“יקום תרבות ” נובמבר 2017

צורף אפרים “ריאליזם וסימבוליזם ב”עד מוות “בספרות “נוף האדם בסיפורי עמוס עוז “ירושלים הוצאת צור –אות ,תשמ”ט  1989 ע’ 88-89.

קלדרון ,ניסים “קלקלות בסיפורת –על ספריהם האחרונים של א”ב יהושע ע’ עוז וא’ אפפלד ” סימן קריאה 1 ,ספטמבר 1972 ע’ 313-321.

קריץ ראובן   המוזר שבסיפור המוזר.    (קרית מוצקין) :   הוצאת פורה,   תשל”ה. 1975

ראובני ,הדסה”היהודי ב”עד מוות “לעמוס עוז ” עלי שיח ,יולי 1974,ע’ 149-150.

שנפלד, רות    מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם :   עיונים ברומאן ההיסטורי העברי במאה העשרים.    תל אביב :   פפירוס,   1986.

שקד גרשון גל חדש בסיפורת העברית :מסות על סיפורת ישראלית צעירה —    מרחביה : ספרית פועלים, תשל”א.ע’ 200-203 .

שקד, גרשון, –    הספרות העברית, 1980-1880 :   כרך ה’, בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות /    תל-אביב :   כתר,  1998
תלפז ,גדעון  “הזקן והצלבנים שתי נובלות אפוקליפטיות חדשות של עמוס עוז ” מעריב 2.7.1971 ע’ 35

Bronowski Yoram ” Cruel Tales ” Ariel :a quarterly Review of arts and letters in Israel no 40 ,1976. Pp89-93

Cohen, Joseph, Voices of Israel :   essays on and interviews with Yehuda Amichai, A. B. Yehoshua, T. Carmi, Aharon Appelfeld, and Amos Oz /    Albany, N.Y. :   State University of New York Press,   c1990

איור ל”עד מוות ” מאת יעקב פינס .באדיבות ההוצאה.


השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד + 10 =