לפניכם הזוכה בפרס השני בתחרות ההומורסקות על שם אפרים קישון ז”ל שארגן יקום תרבות

הפרס בגובה 2000 ₪ ניתן באדיבות ד”ר מאיר גרינפלד. יורם סלבסט הוא בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה, מוסמך במדע המדינה. הוא פרסם ספרי שירה, סיפורת וספרי ילדים.

עלילת הסיפור בקצרה: ידיעה בעיתון על מותו של נחמן פרקש האגדי, שנטה לברוח מבתי כלא, היא מקור ההשראה לסיפורו של יורם סלבסט. זהו סיפור סוריאליסטי בעל ניצוץ כמו קישוני שמעלה חיוך והקלה של סוף טוב.

יורם סלבסט. תצלום באדיבות יורם סלבסט

חזרנו מהפארק, הכלבים, צ’כוב המלך, רֶן המלכה, צ’לה הנסיכה, ואני. יום ארוך עבר עליי, ארוך, עמוס, ומתוח; אין כמו חצי שעה בפארק בימים נעימים של שלהי קיץ כדי להירגע. העיקר, חזרנו, שחררתי אותם מרצועותיהם, שחררתי להם מטעם קבנוס קטן, הם כדרכם מיהרו לנגוס ולשתות. חני הבת שלנו באה. “אבא, אבא, בוא נרד לפארק.” חני הייתה בת שמונה לערך באותם ימים וכבר הלכה לבדה לפארק כל אימת שהתחשק לה ולחברותיה.

“חני.” אמרתי. “היה יום ארוך ומייגע, וכרגע חזרתי מהפארק, עשי לי טובה…”

“אבא, אבא, אני מוכרחה שתבוא איתי לפארק, אתה חייב אבא.”

אני חייב, למה אני חייב, הרהרתי. “אבא אתה חייב”.

חני הולכת ומתבגרת ולא לעיתים קרובות היא מזמינה אותי להתלוות אליה למקומות אליהם היא איננה זקוקה להסעה. שבתי ונעלתי את נעליי. חני אמרה: “אז אתה מסכים?”

“לא אני לא מסכים.” אמרתי. “לפי דעתך אני נועל את נעליי כדי להכנס למיטה ולישון?”

“נו אבא.” אמרה היא.

“אני בא.” קיטרתי.

נטלתי בקבוק מים, חצינו את רחוב כרמון וירדנו במעלות מזרחי. העייפות כנראה עשתה את שלה, רק כעת עלה בדעתי לשאול אותה לשם מה בעצם אנחנו יורדים לפארק.

“בגלל האריה של גן החיות.”

“האריה של גן החיות?” תהיתי

“בטח, מה לא שמעת בחדשות? אתה תמיד מקשיב לחדשות.”

“לא, לא שמעתי.” אמרתי. “דווקא היום לא הקשבתי לחדשות.”

“פרקש ברח.”

“פרקש?”

“פרקש, אבא, מה אתה לא מכיר? פרקש זה השם של האריה שתמיד בורח להם, גם הפעם הוא ברח.” 

“פרקש.” אמרתי בקול ביני לבין עצמי. “נחמן פרקש, גדול הבורחים מבתי הכלא הישראליים, זה השם של האריה?”

“כן אבא, פרקש.” זה השם של האריה ואני רוצה לראות אותו.”

“את רוצה לראות אותו? את האריה? את לא מפחדת?”

“בטח שאני מפחדת.” אמרה חני. “בגלל זה הזמנתי אותך, את אבא שלי שלא מפחד מכלום.”

“אבא שלך לא מפחד מכלום?” שאלתי

“עובדה. מה אתה חושב ששכחתי שכתבת את המכתב ההוא לעיתון בו אמרת שאתה לא מפחד מכלום.”

“המכתב לעיתון?” מלמלתי

“כן, המכתב לעיתון.” אמרה חני בתקיפות.

בעיתון פרסמו שחוקרים בבית החולים סורוקה שבבאר שבע הצליחו לגלות את הגֶן של הפחד. מיהרתי וכתבתי מכתב לעיתון שאומנם אני שמח על הגילוי ומברך את בית החולים שהתברך בחוקרים המעולים שהצליחו לגלות את הגֶן של הפחד, ואולם גילוי זה אינו מועיל לי כלל וכלל היות ואיני פוחד מדבר; לעומת זאת, כתבתי, לעומת זאת אם יעלה בידם לגלות את הגֶנים של החשש, הדאגה, הבעתה, המורך, המורא, החלחלה, המגור, הפלצות, האימה, הסיוט, המועקה, והחרדה, אנא מהרו ובשרו לי בכל ההקדם האפשרי שכן הללו רודפים אותי בכל עת וגורמים לי סבל העולה על כל דמיון. העיתון, אבוי לאותה בושה, לא מצא לנכון לפרסם את דברי, אפשר מפני שאין זה מקובל לכפור בקדושתו של המדע, ואפשר שחשב העורך שמדובר בהלצה ואין זה לפי דרכו של עיתון רציני לפרסם דברי הלצה. כך או כך, נועה רעייתי סיפרה את המעשה לכל מי שנמצא מוכן לשמוע, הסיפור עשה לו כנפיים וגם לחני בתנו גונבה הידיעה בדבר המכתב שכתב אביה לעיתון וכעת, כעת שבה ואמרה: “אבא, כמו שכתבת בעיתון, אתה אבא שלא מפחד מכלום, אפילו לא מפרקש האריה”.

חצינו את רחוב שחר ונכנסנו לפארק. התבוננתי רגע סביב, המגלשה הצהובה הישרה, הגשר האדום, והמגלשה הכחולה המעוקלת עמדו בשיממונם. כך גם נדנדת הפעוטות והנדנדות המיועדות לגדולים יותר, על הדשאים לא ישבו הורים וילדיהם, וכלבים לא נראו מטילים את מימיהם או משחקים אלה עם אלה; אבל הלא לא יום כיפורים היום? תהיתי. אלה שלהי קיץ ויומיום הומה הפארק, ילדים מתערבבים אלה עם אלה, דתיים לאומיים, חרדים, חילונים, מי במתקנים ומי בדשא, מי סועד את לבו בטוזיג ומי צועד לאורך השבילים בתקווה להשיל קלוריות ממותניו/מותניה.

“הפארק שומם” אמרתי לחני.

“זה בטח בגלל שהם פוחדים מפרקש האריה.” אמרה היא. “אבל אני לא פוחדת כי יש לי אבא שלא פוחד מכלום.”

“אהה” אמרתי. מובן שלא פחדתי אלא שמורך, חשש, אימה, פלצות, חלחלה, סיוט, ומגור הלכו והתגנבו בהדרגה ללבי.

חני החזיקה חזק בידי. ירדנו בשביל המרכזי של הפארק. “החברות שלך, רותי ושני, לא רצו לבוא לפארק?” שאלתי.

“לא.” אמרה חני. “סתם פחדניות. גם האבות שלהם פחדנים. כולם פחדנים חוץ מאבא שלי. הזמנתי אותן לבוא אתנו אבל ההורים הפחדנים שלהם לא הרשו.”

“אה” אמרתי אוחז בידה, וממשיך איכשהו לדדות במורד השביל לכיוון רחבת הדשא התחתונה של הפארק. חני הידקה את אחיזתה בידי, גם הציפורים חדלו לשיר, רק האבא ה”גיבור” של חני ובתו שסומכת עליו בעיניים עצומות, רק הם לבדם התהלכו גיבורים בשבילי הפארק, ופיזרו מבטים לכל עבר בתקווה ללכוד את דמותו או לפחות את צלליתו של פרקש האריה האימתני שנמלט מגן החיות התנ”כי של ירושלים. חני אמרה: “נשב קצת, אני עייפה.” ישבנו תחת חופה של ענפים שהטילה צל על שולי הדשא הנרחב. חני ביקשה לשתות מים. הגשתי לה את הבקבוק. חני שתתה בשקיקה. “אבא” אמרה. “מזמן לא סיפרת לי את הסיפור על האיש שדג הציל את חייו.”

“כן.” אמרתי. “מזמן לא סיפרתי.”

“אני עייפה.” אמרה היא. “אולי תספר לי.”

חני הניחה על ירכי את ערימת תלתליה. היססתי. “ספר אבא, ספר” ביקשה.

“פעם היה איש אחד שקראו לו נאסראדין; ואותו נאסראדין התהלך לאורך הנהר בארץ רחוקה רחוקה שקוראים לה הודו. מצבו של נאסראדין היה רע מאוד, שלושה ימים לא אכל דבר, פה ושם שתה ממי הנהר, אבל לאכול לא אכל. כל כך היה רעב עד שאפילו הבטן שלו הפסיקה לקרקר, גם כוח לא היה לו כי איש שלא אוכל שלושה ימים מאבד את כל הכוחות, והנה, פתאום, בין העצים, סמוך לנהר, ראה איש יושב ומתבונן במי הנהר הצלולים. האיש הזה, חשב נאסראדין לעצמו, קרוב לוודאי שיש לו מעט אוכל, ואולי יסכים לתת לי מעט מן המעט שלו כי ככה בלי לאכול לא אוכל להמשיך… “

בעודי מדבר ובוהה כה וכה והנה שמתי לב שחני נשכבה על הדשא ונרדמה. הרהרתי עוד מעט בהמשך הסיפור על נאסראדין שדג הציל את חייו, ובצעיר ההודי אידריס שלא היה לו מזון להציע לנאסראדין, הנחתי את בקבוק המים תחת עורפי, התבוננתי בתכלת השמיים ההולכת ומתכהה לאיטה והנחתי לעיני להיעצם. כמה ישנתי קשה לומר, אני יכול רק לומר שכשפקחתי לבסוף את עיני אף שהחמה הסתלקה אור עדיין עמד והאיר את הפארק. אני יכול אף לומר שמה שעורר אותי משנתי היה ריח חריף ובלתי מוכר. פקחתי חצי עין. אריה ענק בעל רעמה מפוארת בצבע חום בהיר התבונן בי ממרחק של חצי מטר בערך. לבי הלם. פחד כמותו לא חשתי מימי שיתק את איברי. לא העזתי לזוז. התבונן בי האריה לרגע ואחר זז לאחור, חכך כפותיו זו בזו, ליקק את שפתיו בלשונו הארוכה, קם, עשה עוד מספר צעדים ושכב לנוח על הדשא, סמוך לגזע העץ שתחת ענפיו שכבנו חני ואני לנוח. העזתי והסתכלתי לעברו. הוא נח בשלווה על הדשא, ומפעם לפעם הזיז את שפמו לימין ולשמאל כאילו דבר טרד את מנוחתו, מדי פעם גם הניף את זנבו כאילו ביקש לגרש מעליו חבורת זבובים טורדניים. חני ישנה שנת ישרים בעברי השני. שכבתי שם עוד זמן מה בלי לזוז, מפעם לפעם הצצתי באריה הרובץ, בהדרגה חדל זנבו לכשכש והסקתי שהוא הולך ונרדם. לאט לאט נטלתי את חני בזרועותי, התגלגלנו מעט במורד הדשא מתרחקים מן האריה. חני התעוררה. “אבא.” אמרה חני. “מה קורה?”

“ששששששששששש,” היסיתי אותה.

התיישבנו. הנחתי אצבע על שפתי והצבעתי על האריה השוכב מתחת לעץ. “אבא” אמרה חני בחיוך ובקול גדול.

“ששששששששששש” מיהרתי להסות אותה.

“אבא” אמרה חני בלחש. “אבא, זה פרקש האריה.”

“כן.” אמרתי. “כנראה.”

“אבא.” אמרה היא. “אולי ניגש אליו? אני רוצה ללטף אותו.”

“לא.” לחשתי וניסיתי לשוות לפני מבע כועס ככל האפשר. “אסור להבהיל אותו הוא עלול לנשוך ונשיכה של אריה ממש לא נעימה, הוא בטעות יכול להוריד לך רגל או ראש.”

חני סירבה להיבהל. “אבל אבא, זה פרקש האריה מגן החיות, כולם מכירים אותו והוא בכלל לא מפחיד.”

“חני.” אמרתי בתקיפות לוחשת. “תקשיבי טוב, האריה לא מפחיד בגן החיות כי הוא נמצא בסביבתו הטבעית, מרגע שברח הוא אינו נמצא עוד בסביבתו הטבעית והוא עלול להיות מסוכן, אפילו הוא עצמו לא יודע מה יעשה אם ילדה קטנה כמוך תיגש אליו.”

“אבל אבא.” התעקשה חני “אתה הרי לא מפחד ממנו אז אולי תיגש אליו אתה ותשאל אותו אם זה בסדר שאבוא ללטף אותו.”

“חני.” אמרתי. “יצאת מדעתך? לא אגש אליו בשום אופן.”

“אבא.” התעקשה חני. “יכול להיות שאתה מפחד?”

“אני? מפחד? מה פתאום? אני רק חושש, דואג, מתחלחל, נבעת, מאוים, מסויט, מומרך, וחרד מאוד. אבל לפחד, חני? אני לא מפחד מכלום. חוץ מזה אסור שנתקרב אליו, בואי חני, בואי נלך הביתה.”

הלכנו לאט, במעלה השביל. לא העזתי להסתכל לאחור. חני מפעם לפעם הגניבה לעברו מבט, פעם אחת אף נעצרה ונפנפה לו לשלום. “תראה אבא, הוא עומד.”

“חני.” אמרתי ומשכתי בידה. “אימא בטח דואגת.”

חני אמרה: “אימא סתם פחדנית, אני כמו אבא שלי, אני לא פוחדת מכלום.”

מחיתי דמעה.

נועה, אימא של חני, הייתה נסערת אם להתבטא בלשון המעטה. “תגיד.” צרחה עליי. “יצאת מדעתך? ברדיו ובטלביזיה מודיעים לנעול את כל הדלתות ולא לצאת מהבית, כי פרקש האריה ברח מגן החיות ומסתובב חופשי בשכונה שלנו ולמטה בפארק, ואתה, רק אתה, דרור הגיבור, לוקח את הילדה המתוקה שלנו ומסתובב חופשי ברחובות כאילו אין מחר.”

“בסך הכול ירדנו קצת לפארק.” אמרתי מנסה להרגיע את הצונאמי.

“בסך הכול אתם חיים רק במקרה, אם היה רואה אתכם פרקש האריה רק גל עצמות היה נשאר מכם. איזה מין אבא אתה, איפה האחריות ואיפה האבהות? אי אפשר לסמוך עליך, גיבור גדול שלא מפחד מכלום.”

 “הלכנו יד ביד, שמרתי עליה כל הזמן, כלום לא קרה.”

“כלום לא קרה?” צרחה נועה. “עליי לא חשבתם אפילו רגע, לא על הדאגה, ולא על האימהות. אני אימא שלה, אם שכחת במקרה, ואתה לא יכול בשום אופן לעשות ככל העולה על דעתך עם הבת שלנו חני שהיא, לא במקרה, גם שלי, בטח שאסור לך בשום אופן לסכן את חייה בגלל שטות.” אמרה פרצה בבכי וחיבקה אותי ואת חני. שעה ארוכה חלפה עד שנרגעה.

חני מיהרה עוד באותו ערב וכתבה מכתב לעיתון. העיתון מיהר ושלח כתב לראיין אותה וצלם לצלם אותה. “הילדה שפגשה אריה.” הכריזה כותרת המאמר. בכותרת המשנה כתבו: “ילדה שלא פוחדת מכלום.” לאחר מכן הופיע מכתבה לעיתון והראיון עימה. תגובות הציפו את המרשתת. שעות ארוכות ישבה ליד הטלפון הקווי ושוחחה עם חבריה וחברותיה, רבים מקרובי המשפחה, ויתר מתעניינים. קוראים נזעמים כתבו מכתבים לעיתונות המקומית נגד האב חסר האחריות, וטענו שהמשטרה ושירותי הרווחה חייבים לנקוט נגדו צעדים בגין סיכון שווא של חיי ילדה קטנה וחסרת ישע; חני, בראיון ליומן השבוע בטלביזיה אמרה שהיא סומכת על אבא שלה שלא מפחד מכלום, וגם היא כמוהו לא פוחדת מכלום, בטח לא מפרקש האריה שברח מגן החיות. היא, כלומר חני, רק קצת מאוכזבת מפני שפרקש האריה, אחרי שראה אותה, הלך ונרדם. הכתב שאל למה ציפתה. “מה זאת אומרת?” השיבה חני. “ציפיתי שייגש אלי ויעניק לי את אחד הליקוקים המפורסמים שלו, כי בשביל מה יש לו לשון ענקית ולמה בכלל קוראים לו פרקש האריה?”

נועה, אם לא תגרש אותי מהבית, אני מקווה, בסופו של דבר, תסלח. 

לא הייתי נזכר בסיפור המשפחתי הזה אלמלא קראתי אמש בעיתון מודעת אבל לזכרו של נחמן פרקש, גדול הבורחים מבתי הכלא הישראליים, שחי את שנותיו האחרונות בהרי ירושלים והלך לעולמו לפני ימים אחדים. יהי זכרו ברוך.

ראו גם:

יורם סלבסט בלקסיקון הסופרים 

דף פייסבוק של יורם סלבסט 

קראו עוד על הזוכים בתחרות הסיפור ההומוריסטי על שם אפרים קישון

הפוסט הקודםהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 12–13 ביולי 2019
הפוסט הבאהאם יש צורך בחפיסת קלפי טארוט יהודיים?
Avatar
בנה הראשון של סביון, יליד 1956. נשוי, אב לשתיים, סב לשלושה. בוגר תיכון יהוד, מט"ק בשריון, בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה ומדע המדינה. מוסמך האוניברסיטה העברית במדע המדינה. כתב תיזה רחבה על "המעבר מפוזיטיביזם לדקונסטרוקציה במהלך המאה העשרים". מתפרנס בתחום הנדל"ן. כתב שלושה ספרי ילדים: של מי אני, רגע, כף לספור. ספרו "רגע" זכה בפרס מוזאון ישראל. שני ספרי שירה: מקום שאיננו אלא מעבר, יותר קרוב מסמוך (האחרון זכה בפרס אקו"ם). שני ספרי פרוזה: "סיפורי סביון" - אוסף סיפורים קצרים המבוססים על ילדותו בסביון. "הנסיך הקטן חוזר" ספר המשך לספרו של סנט אכזופרי "הנסיך הקטן". הספר "הנסיך הקטן חוזר" ראה אור בחודש ינואר 2019 בתרגום לאנגלית באמזון. כתביו הופיעו בכתבי עת רבים, מקוונים ושאינם מקוונים ובאתרי כותבים במרשתת. בנוסף, הוא מפרסם שיר וסיפור מדי שבוע בעמוד הפייסבוק שלו.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן