תקציר הכריכה האחורית של הספר :


חבל, חשבה הכלה, איך לא הספיקה כמעט כלום מחלומותיה המתוקים שרקמה בברלין, בלימודי המוזיקה שלה ובזרועותיו של המלחין הצעיר והמבריק שכה אהב אותה… והנה, הכול הולך להסתיים כאן, בחתונת הבלהות הגרנדיוזית במלון הפאר ג’רוזלם ביץ’: לנגד עיניהם הבוחנות של אלפי זרים, היא תינשא לאחד מתוך תשעה אחים, של משפחה דמוית-מאפיה, מרקע טטרי קשוח.מיהי האישה האדומה שהחתן ומשפחתו אינם מסוגלים להשתחרר ממנה? מה מסתתר מאחורי ברבורים מלכותיים המקשטים את אולם האירועים? מיהו האורח בחליפה בגוון כחול-קובלט ונעליים בשני צבעים, המנסה להסתנן לחתונה למרות שלא הוזמן? ובעיקר – האם היא, הכלה, באמת רוצה להתחתן עם היורש העשיר הזה כדי להציל את אביה מחובות ההימורים שלו? ״ברבורים בג’רוזלם ביץ’״ הוא קומדיה סיוטית פרועה, מבדרת להפליא, הנמסרת, במרוצת לוח-זמנים צפוף של יממה דחוסה אחת, ספק מפי מספר כול-יודע, שבעצם אינו רוצה לדעת וכמו בעל כורחו נאלץ לדעת הכול; וספק מפי הגיבורה, שמבינה פתאום בליל חתונתה שהיא מריונטה אינטריגות של אחרים – ואולי דווקא מורדת חצופה, המשתחררת משלטונם?

סימפוניה במילים

     את הספר של לילי פרי ברבורים בג’רוזלם ביץ’ ( טוטם ספרים ,2019) קראתי פעמיים. בפעם הראשונה קראתי והוקסמתי. טרדות מטרדות שונות מנעו אז ממני לכתוב על הספר ולכן לפני שכתבתי את הרשימה הזאת, קראתי את הספר שוב. והוקסמתי שוב.

     היקסמות חוזרת, וסביר שהיקסמות כזאת תהיה גם בקריאה שלישית ורביעית של הספר, מלמדת משהו על הסגנון, שבהקשר המסויים הזה הוא דומה למוזיקה. גם יצירה מוזיקלית אפשר לשמוע שוב ושוב ולהיקסם כל פעם מחדש. ואכן, החל מתחילתו של הספר של לילי פרי, ממש מהפרק הראשון, השפה הכתובה נשמעת כמו מוזיקה.

     כבר מזמן לימדו אותנו חכמי הספרות וחוקריה שחשוב לא רק על מה כותבים אלא גם (ואולי בעיקר) איך כותבים. ובספר של לילי פרי האיך הוא העיקר, ומוטב אולי לומר הסגנון הוא העיקר. כי הסגנון הוא הגיבור האמיתי של הספר הזה, וזאת מבלי להמעיט מיופיים ואיכותם של גיבורי הסיפור שהם דמויי מציאות ובו בזמן הם פארודיים, סאטיריים, מתכתבים עם ארכיטיפים אפלים ועם סרטי קולנוע זוהרים.

     כבר בפרק הראשון מתחילה החגיגה הלשונית של הספר, חגיגת השפה והמילים. השפה היא עשירה אך לא גבוהה. זו בסך הכל שפת ימינו, אך היא חגיגית כשצריך, דוקרת כשצריך, חושפת כשצריך ומסתירה, בעיקר מסתירה הרבה כשצריך – כלומר כשהמחבר רוצה להסתיר – והיא גם מתוקה כשצריך, עם שביבי הומור. זו שפה רעננה, רעננה ללא הרף, ובעיקר מפתיעה. מלאה הפתעות. מתחילת הספר ועד סופו השפה לרגע לא משעממת. שפה שהיא כמוזיקה, כאמור.

הנה דוגמה קטנה מסופו של הפרק הראשון, שבו מתוארת חתונה ממבט על, מה שבשפה הקולנועית מכונה “לונג שוט”:

“מישהי צחקה, ומישהי השתתקה, ומישהי היתה כל כך, כל כך מתוקה.

 והתזמורת המשיכה לסחוף בנעימותיה, חלקן מצמררות.

 נטיפים-נטיפים של אושר מאוים התנודדו, ליגלגו, חמקו, צילצלו קלות כענבלים רחוקים”

     לא זה המקום לנתח בפירוט את הקטע המבריק הזה אך אפשר בכל זאת להבחין שבכל שורה יש הפתעה. בכל שורה יש שילוב של אופציות ושל ניגודים, כל אמירה  מכילה בתוכה גם את היפוכה. התוכן המורכב הזה, מרובה האופציות ומרובה הניגודים, וזאת בשפה כל כך זורמת והרמונית, מייצג את מה שקורה בספר כולו. הניגודים בספר הם בין מבט-על למבט מקרוב, בין האמור למוסתר, למושתק, למוצפן, בין חתונה מושקעת וגרנדיוזית, סוערת, לבין עולם מאפיוזי נוקשה, בין התודעות של הדמויות, בין האפשרי לבלתי אפשרי שאולי הופך בסופו של דבר לאפשרי, ניגודים בין עולם המוזיקה והאופרה בברלין לבין בניו האלימים של שבט קשוח ששורשיו בהרי אסיה הרחוקים, בין מה שנאמר ומה שהובן, בין מה שלא נאמר ובכל זאת הובן,  

     השפה ההרמונית והזורמת, הצבעונית, נושאת עמה עלילה חידתית, שבה מתגלים לקורא טפחיים ומוסתר טפח (ואולי להפך: נמסר טפח ומוסתרים טפחיים), והמידע – חלקו נמסר ברוחב יד וחלקו האחר במשורה. וגם כשהוא נמסר – אם במשורה ואם ברוחב יד – הוא ממשיך להיות חידתי ומעורפל. החידתיות הזאת היא ללא ספק מכוונת, והיא אחת מאבני היסוד של הפואטיקה של הספר. כלומר, בצבעוניות, בזרימה, במוזיקליות ובהברקות של השפה מוצפן עולם נוקשה, מאיים, אלים, לא לגמרי מוגדר אך עולם שמהותו ועוצמותיו ברורות היטב לקורא, עולם שהוא לא מוזיקלי בעליל.

הנה דוגמה קטנה ואולי אפילו זניחה (ובכל זאת משעשעת ופארודית) לחידתיות המכוונת שיש בספר, דוגמה אחת מני רבות. הנה:

השאלה מי הדמות שמספרת את הסיפור לא עולה על הדעת כשקוראים את הספר. אפשר גם לומר שזה לא ממש חשוב, באמת לא ממש חשוב, אבל למרות זאת השאלה הזאת צצה פעמים אחדות בספר עצמו. האפשרות היחידה המצויינת בספר היא שאולי הכלה היא זו המספרת. אבל הכלה עצמה לא יודעת אם היא המספרת. יש מקומות בספר שבהם היא אומרת שכן, יש מקומות שהיא אומרת שלא, ויש מקומות שהיא תוהה בעצמה אם זו היא או לא. שעל כן, כאמור, מיהו באמת המספר/ת הוא עניין שולי וזניח אבל העובדה שהשאלה הזאת מופיעה בספר פעמים אחדות בגירסאות סותרת מעידה על הפן החידתי, המתעתע במכוון, ואם תרצו: הפארודי, של הספר.

     עוד גורם שמשתלב בתיזמור של הספר הוא השימוש הדל, שהוא כמעט לא קיים, בשמות של הדמויות, ולעומת זאת שימוש בולט בתפקידן או במעמדן. כך מופיעים בספר “אם הכלה” ו”אם החתן”, “האישה בשמלה האדומה”,  “האח המסוכן”, “שלושת (האחים) הבכורים” (שהוא צירוף אוקסימורוני פארודי, כמו השם “ג’רוזלם ביץ'”). איפיון הדמויות והצגתן בצורה שכזאת יוצרים ריחוק פארודי שמשתלב היטב במגמה הפארודית/סאטירית/גרוטסקית של הספר. כך הדמויות הופכות להיות כמעין ארכיטיפים. אבל בו בזמן לחלק ניכר מהן נוספות תכונות אישיות שיוצרים תרכובת מיוחדת של דבר והיפוכו, של ארכיטיפ והיפוכו. הארכיטיפ מרחיק, יוצר סוג של זרות, לעומת זאת הפרטים הייחודיים מקרבים. והנה לכם גם כאן פן של משחק הניגודים שיש בספר.

     לסיכום. לטעמי, ייחודו של הספר של לילי פרי הוא בשני דברים עיקריים. האחד, כאמור, הוא השימוש המבריק בשפה. שפה שהיא חגיגה צבעונית מקסימה, שפה שהיא סימפוניה של מילים. הדבר השני הוא התיזמור של כל שאר המאפיינים של הספר, שרק את חלקם הזכרתי כאן, תיזמור לקומפוזיציה מלוכדת והרמונית. ולא במקרה הזכרתי כאן מושגים מתחום המוזיקה, כי הספר ברבורים בג’רוזלם ביץ’ הוא אכן כסימפוניה שמתוזמרת ביד אמן. וזו מחמאה גדולה לספר ולסופרת שכתבה את הספר.

ראו גם :

דף הפייסבוק של “ברבורים בג’רוזלם ביץ'”

ראו עוד על לילי פרי:

לילי פרי בויקיפדיה

לילי פרי בלקסיקון הספרות העברית החדשה

דף הפייסבוק של לילי פרי

לילי פרי. מהויקיפדיה.
הפוסט הקודםהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 5–6 יולי 2019
הפוסט הבאעשור לספר ‘טכנומיסטיקה: תודעה בעידן טכנולוגי’
פרופסור יצחק בן-מרדכי
פְּרוֹפ' יִצְחָק בֶּן מָרְדְּכַי הָיָה רֹאשׁ הַמַּחְלָקָה לְסִפְרוּת עִבְרִית בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת בֶּן גּוּרְיוֹן – כַּיּוֹם פְּרוֹפֵסוֹר אֵמֵרִיטוּס בַּמַּחְלָקָה לְסִפְרוּת,  בֶּן מָרְדְּכַי הוּא סוֹפֵר, מַרְצֶה וְחוֹקֵר בֵּין הַיֶּתֶר קְשָׁרִים וְזִקּוֹת בֵּין הַסִּפְרוּת לַפוֹלְקְלוֹר וְלַמִּיתוֹס – בין היתר כתב את לָצוּד אִיגוּאָנוֹת, עניינים מִשְׁפַּחְתִּיִּים, ופרסם ספרי עיון, ביניהם עִיּוּנִים בִּיצִירָתוֹ שֶׁל מ.י. בֶּרְדִיצֶ'בְסְקִי, הַגֹּלֶם, לֵיְדִיס אֵנְד גֶ'נְטֶלְמֶן אֵנְד לֵיְדִיס: עִיּוּנִים בִּיצִירָתוֹ שֶׁל נִסִּים אַלּוֹנִי, אפלפלד, וסֵפֶר עָמוֹס עוֹז: מֶחְקָרִים בִּיצִירָתוֹ שֶׁל עָמוֹס עוֹז. דף פייסבוק : https://www.facebook.com/people/יצחק-בן-מרדכי/100002890117018

2 תגובות

  1. כמה מקוריות בספר אחד. שמחה מאוד עם הספר הזה שהתגלגל לידיי. לילי פרי – כל הכבוד!

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן