משה גרנות על ספרה של דורית אורגד ‘אהבת הנער ממרוקו’

אהבת הנער ממרוקו, הקיבוץ המאוחד 2019, 181 עמ’

שורשן של המילים ‘להתנכר’ ו’להכיר’ הוא אחד, אבל המשמעויות שלהן ממש הפוכות. כשאין מכירים את הזולת, די במבט רפרפני כדי להתנכר לו, ורק כאשר מכירים אותו לעומק – יש גם סיכוי לאחווה, ואפילו לאהבה. דורית אורגד הטילה על עצמה את התפקיד הזה – להכיר לעומק את השבטים הרבים שהגיעו לארצנו מגלויות שונות ומתרבויות שונות. נקל להטביע תווית על הזולת, וקשה הרבה יותר לנסות להכיר ולהוקיר אותו. דורית אורגד, בעלת תואר דוקטור לפילוסופיה יהודית ותארים אקדמיים בכלכלה ובסוציולוגיה, אמונה על כך שאת נושאי הכתיבה יש לחקור לעומק, וכשקוראים את ספריה לילדים ולנוער, מתרשמים מהחקר האדיר שהושקע בכל פרט ופרט. אזכיר כאן שניים מתוך למעלה משבעים ספריה שמנתבים את הנוער להכיר עדות בישראל – כמו למשל, שני ספרים המקרבים את הנוער אל הידע על העדה האתיופית, הלא הם שבועת האדרה וקלקידן.

בספר שלפנינו דורית אורגד מפגישה את הקורא הצעיר עם נער מעדת עולי מרוקו, כשברור שהיא חקרה פרטי פרטים הקשורים בעדה זאת. הקורא הצעיר מתוודע אל פרטים היסטוריים, כגון החסות הצרפתית על מרוקו משנת 1912, “התריתל”, כלומר הפוגרום שערכו החיילים המרוקאים (כשמרוקו תחת חסות צרפתית!), שלוו באספסוף מוסלמי, במלאח של העיר פס – שם נהרגו עשרות יהודים, הבתים נבזזו והועלו באש, בתי הכנסת נחרבו, וספרי התורה נקרעו, וכשנים-עשר אלף מדרי המלאח נמלטו על נפשם. וכל זה משום שהיה איחור בתשלום המשכורות, וכשהסתבר שכנגד המעוז הצרפתי אין לחיילים המרוקאים סיכוי – מה יותר קל מאשר להשלים את הצרור הנקוב בביזה וברציחות מזוויעות במלאח?

למרות שכביכול היהודים קיבלו זכויות אזרח, ומונה אפילו שר יהודי, הוא לאון בן זקן, וכבר לא נחשבו לד’ימים (בני חסות), ולא היו חייבים בג’יזיה (מס גולגולת), בעיני המוסלמים הם עדיין נחשבו לחסרי מעמד: אסור להם לחבוש כובע הדומה לזה של המוסלמים, אסור להם לנעול נעליים מחוץ למלאח, אסור להם למכור רכוש למוסלמי, מי שמתלונן על עוול שעשה לו מוסלמי, עלול לקבל מאסר ולשלם קנס. לפני כל חג הקהילה היהודית נאלצה לאסוף תכשיטי זהב וכסף כדי להביא תשורה למלך, כדי שימשיך חסותו עליה.

המידע הזה מגיע לקורא באמצעות סיפור שמספר הרב שלמה אלפסי, המנטור של הגיבור המרכזי, הלא הוא עמרם אלפסי, נכדו, שבסיפור המעשה העיקרי הוא בן חמש-עשרה. מסתבר שרב שלמה אלפסי חווה את התריתל (פוגרום) – היהודים התכוננו לפרעות ואגרו נשק, אבל המשטרה הצרפתית החרימה נשק זה, וכשבאו הפורעים, לא הייתה ברירה אלא פשוט לברוח – מי שרק היה יכול. בפרעות האלה נהרגה אשתו של רב שלמה כשנכלאה בתוך הבית השרוף. רב שלמה ניסה להציל את בנו, סמי (לימים – אביו של עמרם), אבל הפורעים יורים ברגלו ומכים אותו בראשו, והוא מתעלף. אחרי אירוע הדמים הזה, ולאחר שיטוטים בכל העיר הוא מוצא אותו בכלוב בגן החיות של המלך, ובעטיה של הטראומה שחווה – הוא לא הוציא מילה מפיו במשך תשע שנים. את הסיפור הזה מספר רב שלמה לנכד כדי שיבין מדוע אביו שחווה טראומה נוראה, מתנהג בקשיחות, צורח עליו, ואינו מרשה לו להצטרף לתנועת הנוער הציונית ‘דרור’, שהמועדון שלה הוא מחוץ למלאח הבטוח כביכול.

אירוע היסטורי חשוב נוסף שנארג בתוך הסיפור הוא השתתפות צירים ממרוקו בקונגרס הציוני ה-12 שהתקיים ב-1921 בקרלסבאד שבצ’כוסלובקיה, שם נדונה הצהרת בלפור, נוסדה קרן היסוד, וטופלה רכישת אדמות העמק. על פי סיפורנו, הקהילה היהודית ביקשה מהרב שלמה אלפסי, שהיה גם צורף אומן, שישמש ציר בקונגרס זה, והוא באמת נוסע עד קרלסבאד, ומשתתף בדיונים, אבל לצערו שם דיברו יידיש וגרמנית, והוא שלט רק בערבית מרוקאית, בעברית ובצרפתית. בחוצות קרלסבאד פוגש הרב בצרפתי אנטישמי, ונוכח שהמחלה הזאת פושה באירופה כמו במרוקו.

ציינתי שרב שלמה אלפסי מתפרנס מהצורפות, ותורתו איננה אומנותו, והוא בוודאי תלמיד של הרמב”ם (שכידוע, שהה תקופה בפס שבמרוקו), שקבע בספר המדע, הלכות תלמוד תורה פרק ג’: “כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה, ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה… וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.” נראה לי שרבים מלומדי התורה בימינו לא הפנימו דברים נכוחים אלה של “הנשר הגדול”.

הסולטאן מוחמד החמישי, שהוגלה למדגסקר על ידי הצרפתים, חזר למרוקו, וזכה לתואר מלך ב 1955, כשמרוקו קיבלה עצמאות. הוא נחשב לנותן החסות של היהודים, אבל הוא נכנע לדרישות של מדינות ערב, ואסר על העלייה של היהודים לארץ ישראל. העלייה התקיימה לכן במחתרת, והסיפור מתאר כיצד שליחים מארץ ישראל הכינו את הנוער לעלייה ולהגנה עצמית.

בין השליחים האלה מוזכר יפתח, בן קיבוץ שמנהל את קן תנועת דרור במרקש, וכן איש המוסד בעל הכינוי יואכים פישרמן, המופיע במרוקו במסווה של איש עסקים גרמני.

כדי להכניס את הקורא הצעיר לאווירה של מרוקו, המחברת טרחה ולמדה מילים ביהודית מרוקאית ובשפת הברברים, ומזכירה מאכלים מרוקאיים, כולל מעדני המימונה, שבהם השתבחה העדה הזאת. היא מציינת את שמותיהם המקוריים, ואף מזכירה את אופן הכנתם (ראו עמ’ 65, 67, 79, 110, 115, 120, 126, 140, 154, 157).

הסיפור מתאר את הערבות ההדדית של יהודי מרוקו שנחלצו כאיש אחד להציל את פגועי התריתל. הרב שלמה אלפסי זכה לסעד והצלה מידי קרוב בשם יוסף מויאל, שדואג לריפויו ודואג לילד סמי (לימים אביו של עמרם, הגיבור המרכזי של הסיפור הדובר בגוף ראשון). הוא אף משכן את הרב בדירה במרקש. גם איש זר לחלוטין לרב אלפסי, חמימו בוזגלו, לוקח על עצמו לטפל בילד המפוחד שחדל לדבר במשך תשע שנים, וכשזה נרפא מאילמותו (תוצאת הטראומה שעבר), הוא משיא אותו לבתו, והשניים הם הוריו של עמרם ושל שתי אחיותיו.

לעומת ההוויה המרנינה הזאת בקהילות ישראל במרוקו – מוצגת האוכלוסייה המקומית כאספסוף מוסת השש להשפיל יהודים, ואף להשמידם. אפילו התנועה של ‘המשחררים הצעירים’ כנגד שלטון צרפת מתוארת כחבורה של בריונים, ונציגם העיקרי הוא עימאד קנאן, הר אדם, מזוהם ומסריח שמתנכל לעמרם וסוחט ממנו כסף באלימות. הספר מזכיר מוסלמי אחד מוסרי ומצפוני – הלא הוא סעד, שמשפחתו הברברית מתנכלת לו, ואביו הפך אותו לעבד ממש. ז’וז’ו, דודו של עמרם, בעל חנות ‘הבונבון’, מפצה את אביו על הפסד עבודתו של הנער המסכן, מציל אותו מעליבותו, מממן לימודיו בפנימייה, ומסייע לו להגיע לאוניברסיטה. צעיר זה הוא אסיר תודה ליהודים, ובהזדמנות אפילו מציל את עמרם מאיומיו של עימאד האיום.

המחברת איננה מתעלמת ממה שמכונה “האמונה העממית”, כגון כתבים נגד עין הרע; כגון השתטחות על קברי צדיקים (הצדיקה סוליקה, והצדיק מוריס בן דיוואן), שלא ממש הועילו לשחרר את סמי מהטראומה שעבר.

בספרי ילדים ונוער רצוי לסיים ב”סיום טוב”, וכך אמנם מסיימת דורית אורגד את הספר: עמרם וחברו הטוב מוריס עולים לארץ, ומשתלבים בלימודים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, שם הוא מוצא אהבה – לילי ניצולת שואה, עימה הוא עמד להתארס (לאחר ביקור בקבר שמעון בר-יוחאי, כמובן). גם משפחתו עולה ארצה כעבור שנים, ואחיותיו מתפעלות מדרגות קצין שעל כתפיו. עמרם, שלא ידע על כישרון הציור שלו, מתעתד ללמוד בבצלאל.

שם הספר אהבת הנער ממרוקו נשאר עבור הקורא הצעיר בבחינת חידה: את מי אהב עמרם? האם את רשליקה, אחותו של מוריס (הוריו רצו לשדך לו את שפרה, בתו של ר’ יצחק דהאן)? אולי הכוונה ללילי, שעימה הוא אומנם התארס, אבל על כך נודע לנו רק בסוף הספר. ובכן, נראה לי שהאהבה הגדולה של עמרם היא לארץ ישראל, והקוראים הצעירים בוודאי שמחים על כך שהוא השתלב בה כל כך יפה.

ראו עוד על דורית אורגד :

אלי אשד שכנתי בעלת העיניים הרבות :על דורית אורגד 

דורית אורגד בוויקיפדיה

דורית אורגד בלקסיקון הספרות העברית 

דורית אורגד מספרת על עצמה 

 

 

דורית אורגד. תצלום מלקסיקון הספרות העברית

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן