סקירה של עומר אוקון על הסדרה המצמררת ‘מראה שחורה’

סמל הסדרה מראה שחורה מוויקיפדיה 

“מבטן מתהפכת לזעזוע קל” היא ההגדרה הנכונה ביותר שנוגעת לסנסציה בדימוס שנקראת מראה שחורה, סדרה שנוצרה עבור ערוץ בריטי עמום שנקרא בפשטות ערוץ 4, והתפשטה ברחבי הגלובוס ובן לילה הפכה לאחד מאבני הדרך להתנגדות העיקשת לצמצם את נזקי הטכנולוגיה העתידית, ובמיוחד את מי שעומד מאחוריה ומממן אותה וכנראה כיום גם מצפה לראות ממנה החזרים – ניתן לומר מאוד נאים – גם כשימוש ממכר  וגם כרווחים.

הסדרה נוצרה בידי צ׳ארלי ברוקר עבור ערוץ בריטי ציבורי הדומה בצורה מסויימת ל bbc אבל שחלק מהמימון שלו הוא דווקא בניגוד להגדרתו כציבורי, ומגיע מתקציבי פרסום כהגדרתם של ערוצים מסחריים דבר, שאולי היה עלול להקשות עליו להעלות סדרה שיוצאת נגד חברות ותעשיות המפרסמות או שעתידות לפרסם בו ושמן קשור ונוגע בטכנולוגיות העתיד.

ככל שאנשים מתפתחים והטכנולוגיה הולכת ותופסת תאוצה בשאיפה להפוך לדבר חובק עולם כמו במקומות הנידחים ביותר, כך גוברים קולות של מתנגדי הטכנולוגיה. אך עדיין יש ריק מסוים והבדלים עצומים שלתוכם נכנס יוצרה של הסדרה, ובדרך הקיצונית והמזעזעת ניסה להכתיב סדר יום שונה, ואפילו ניתן לומר מפחיד להחריד על עתיד דיסטופי. כלא לאנשים לא פופולרים ברשתות החברתיות, נוזקות שעוקבות אחרי משתמשים, מציאות מדומה ממכרת ובעצם כמעט כל מה שקיים היום רק קיצוני יותר, רציני יותר, ושלילי הרבה יותר.

אני חייב להודות שכשנחשפתי לעונה הראשונה כשהיא עוד הייתה אחת ויחידה, אני מודה שבאותו רגע חוויתי רגעי חשש והבטן התהפכה בצורה חדה, שאלת השאלות שעלתה בראשי באותו רגע הייתה “האם זה העתיד (ניתן לומר, האפוקליפטי) שמחכה לנו?”

מובן שמהדור הנוכחי, שזה רבים מאיתנו, לא תבוא התשובה, כי אנחנו בסך הכול חלק קטן ממהפכה שכבר החלה אי שם בשנות ה-90 של המאה שעברה שהחלה בהתפתחות המרשתת לקהל הרחב, עברה דרך יצירת תאגידי ענק כמו פייסבוק וגוגל ששולטים ביד רמה ומונופוליסטית במרשתת וגורפים הון שמאפשר להם לגדול לממדים מפלצתיים, והסוף עדיין לא ידוע לנו, אם כי את השיירים של ימי הטכנופוביה כבר לא רואים יותר, והעולם צועד קדימה ואפשר לומר בחידוש קל של משפט ידוע “הצבא צועד על קידמתו או חיבורו”.

אז עולה שאלה נוספת ומשמעותית: אם קמו מתנגדים לאותם אנשי החיבור המהיר ואם נוצרה סנסציה ויראלית בשם מראה שחורה שנלחמת בטכנולוגיה באמצעות טכנולוגיה ומשהו אבד בדרך, האם היא עוד רלוונטית או עושה תפקיד אמיתי בעולם שכולו סוג של אשליה?

שתי העונות הראשונות עשו במלאכת מחשבת את המטרה שלהן ובכך הצדיקו את קיומה של מראה שחורה. הן הרתיעו והתריעו בפנינו על העתיד לבוא, והן היו חידוש שלרגע נראה היה שלא עומד להיעלם בקרוב ושעלינו להכין את הכיבות שלנו לזעזועים העמוקים ביותר שנגרמים בחצר האחורית של החברה המערבית, מעבר לכל האימוג׳ים המאושרים או המפגש ברשתות החברתיות.

דיסק מראה השחורה, העונה השלישית. תצלום: אמזון

אבל משהו אבד בדרך, קשה להניח את האצבע על הרגע הקריטי שבו זה קרה. אולי בזמן כתיבת התסריט, בצילומים או אולי על רקע רכישת הסדרה הבריטית בידי נטפליקס האמריקאית שהייתה ועודנה צריכה ורוצה ליישר קו עם הטכנולוגיה שעליה היא מבוססת ועל הקו האמריקאי-הקפיטליסטי שמצעיד את העולם לעבר טכנולוגיות ולעבר “אלוהי הטכנולוגיה והכסף”.

היוצר נשאר אותו יוצר, הפורמט – שבו כל פרק אנחנו מקבלים זווית אחרת עם סיפור שונה וקאסט שונה – נשאר אותו פורמט, אבל מרגע רכישת המותג בידי נטפליקס, הכול הלך והשתנה מתחת לפני השטח בשינוי עמוק ואיטי. זה לא אומר שהסיפורים מאחורי כל פרק הפכו לסיפורים לא אפשריים או פחות רלוונטיים או שהשחקנים עושים עבודה פחות טובה מבעבר, אך האבל הגדול של הסדרה הוא שאותה רתיעה וריחוק שהיא שאפה לתת מזווית עוינת-טכנולוגיה פגה, הקסם של סדרה שיצאה נגד העתיד של השתלטות הטכנולוגיה ובתוכן ענקיות התוכן והטכנולוגיה בסגנון גוגל, פייסבוק ואמזון פשוט לא קרו מספיק עבור הנפש האנושית, במיוחד כשהם לא באמת ניסו לזעזע אותנו כמו שעשו בתחילה. הביטוי ‘כל האמצעים כשרים’ הפך ללא רלוונטי ככל שעבר הזמן והסדרה התקדמה.

תחשבו על התהליך שעברה הסדרה בין עונה אחת למשנתה, מפרקים עם עלילות שליליות, דיסטופיות שלא לומר אימתיות, כמו נשיא שבתו נחטפת ונאלץ לקיים מול הטלוויזיה הארצית יחסי מין עם חזיר, או היכולת הטכנולוגיה באמצעות צ׳יפ זעיר בגוף האדם להקליט, לשדר, למחוק זכרונות. הפרקים קלילים יותר ואנחנו לא מקבלים את הפרספקטיבה הנכונה שאליה חתרו בתחילה צ׳ארלי ברוקר, היוצר של הסדרה, והצוות שהקיף את הפרוייקט השאפתני כמו שאפשר לומר “חדשות לבקרים”. משהו בדרך הנכונה סטה לנתיבים קצת פחות רלוונטיים למטרת הסדרה.

הראייה הדיסטופית של העונות הראשונות התחלפה באווירה קלילה ובראייה קצת פחות קיצונית וקצת פחות מזעזעת. צופים רבים יש לומר חיים במידת מה את הביקורת על מה שעלול לגרום לנו ולעולם הטכנולוגי להיות הגרסה המציאותית של חוות החיות או 1984 של ג׳ורג׳ אורוול, המעניק של לויס לאורי או אפילו מלחמת העולמות של הרברט וולס שכולם מזעזעים בתיאורים ובסיפור, הופכים כיבות ויוצרים מציאות חדשה שבה מכירים בסכנות הטכנולוגיה ומנסים למתן את השאיפה האנושית לקידמה על חשבון מה שנשאר מהאנושיות.

אז המשפט ״מבטן מתהפכת לזעזוע קל״ הגיוני יותר מתמיד. הוא מתאר בצורה רציונלית את תהליך ההיחלשות, שלא לומר התאריך שבו פג תוקפה של ההשפעה של מראה שחורה על פי המתכונת שדבקה בה עת יצאה ועד היום, כשהעונה החמישית יצאה לא מכבר ושכחה כמעט לגמרי את המטרה לשמה יצאה הסדרה, ואת מה שהיא אמורה לייצג, לאותת, ויותר מכול לעצור בתפוצה רחבה וחסרת עכבות. כנראה שבקצב הזה גם סרט אלטרנטיבי כמו באנדרסנאץ׳ לא יציל את הסדרה מהתרסקות כואבת.

ראו גם:

מראה שחורה’ בוויקיפדיה

דיסק ‘מראה שחורה’. תצלום: אמזון

תגובה אחת

  1. יובל ווליס כותב בפייסבוק:
    “סידרה ברמה משתנית.
    הבעיה שהגישה שלה הכללית היא לעג לאנשי העתיד – כל כמה שהם מתקדמים טכנולוגית, עדיין נופלים על דברים נחותים, בלתי-טכנולוגיים, שבעיקר מראים בגרות נפשית מועטה.
    היוצר קרוקר מתמחה בדברים כאלה – רוב הסדרות שיצר לועגות לדמויות שלהן ובזות לאנושות מקרב-לב. הוא סוג של שופנהאואר מודרני – מפקפק ברצון הטוב.
    3 העונות האחרונות מופקות באמריקה, כך שהכתיבה כבר לא שלו, אבל רוחו נשארה, והלעג לדמויות נותר חזק.”

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן