קטע מספר שכתב אורי רדלר על מציאות חלופית בישראל

אורי רדלר כתב ספר בשם לו: היסטוריה חלופית לישראל (הוצאת מאיר סלע, 2018) על היסטוריה חלופית של מדינת ישראל. רדלר פרסם ביקום תרבות סיפור על המגזין יקום תרבות באותה מציאות חלופית.

וכעת, לרגל הבחירות החדשות של שנת 2019 אנו מפרסמים פרקים הרלוונטיים למציאות הכאוטית במדינת ישראל הזאת, אף על פי שהם מתרחשים במדינת ישראל חלופית.

במציאות החלופית יונתן (יוני) נתניהו, שנהרג במציאות שלנו במבצע אנטבה ב-1976, חי ומשתף פעולה עם אהוד ברק.

הפרק שלפניכם הלקוח מהספר מתאר את מה שהתרחש עם שני הידידים השותפים האלו במדינת ישראל החלופית שבה המפלגה הליברלית שולטת במשך עשרות שנים ולא הוקם בה מעולם משטר סוציאליסטי.

אלי אשד

מהפכה שנקטעה

סיכול שקד

עם פרישתה, סברה דרגל כי היורש המתאים ביותר לה הוא דווקא יורשת: נאווה שקד. העדפתה של דרגל עוררה סערה, שכן רבים במפלגה הליברלית ומחוצה לה סברו כי שקד בת ה-53 רחוקה מלהיות האדם המתאים לתפקיד ראש־‌הממשלה.

נאווה שקד, ילידת שנת 1936, התגלגלה אל המפלגה הליברלית בעקבותיו אביה, יעקב שקצ’י (1901–1976), שהיה פעיל ציוני ופעיל הציונים הכלליים עוד מנעוריו ברומניה. אף שמעולם לא הפגינה שאפתנות מיוחדת, התקדמה הקריירה הפוליטית שלה בצעדים יפים ובשנת 1975 מונתה שקד לתפקיד שרת החינוך והתרבות. השרה ילדה את בתה השלישית בגיל מאוחר יחסית, בשנת 1977, ובשנת 1982, ככלות שמונה שנים בתפקיד, החליטה לפרוש באופן זמני מן החיים הפוליטיים ויצאה עם בעלה ושתי בנותיה הצעירות לטיול ממושך בעולם. לדבריה מאוחר יותר, “נהנינו מכל רגע. לא התגעגעתי, לא למפלגה ולא לשררה.”

עם שובה לישראל נענתה בשנת 1987 להצעתה של דרגל לשמש כשרת העבודה, במקום יאסיר עמאר, שירש את יורם אבוטבול כשר הפנים. בריאיון שהעניקה שנים מאוחר יותר אמרה:

לא הייתה כאן תחושה של שליחות. כמו שיעל דרגל נהגה לומר: ‘שליחות זה לאנשים עם וספה’. השכר [כשרה] היה טוב ואחרי הטיול היה צורך בו… והעבודה לא הייתה קשה מדי. לעבוד עם יעל היה תענוג גדול. זה היה כמו לעבוד במפעל שבו כל המכונות מצוחצחות ונקיות וליד כל מכונה עומד טכנאי עם המדים הלבנים האלה. בלי פוליטיקה ובלי בלבולי מוח. עבודה נטו, כמו שצריך: יעל לא דילגה על אף תך. אף פעם.

שקד לא התרברבה בכישוריה. באותו ריאיון אמרה:

אני לא חושבת שהייתי באיזושהי נקודה האדם המוכשר ביותר ב[ממשלה]. רחוק מזה. ניחנתי בסבלנות ובשיקול דעת, אבל גם למוכר נעליים יש סבלנות ושיקול דעת, כך שאפשר היה בהחלט לבחור מישהו אחר, אולי פחות מנוסה, שהיה עושה את התפקיד לא פחות טוב ממני. הכישרון היחידי שהיה לי, בניגוד לאחרים, הוא שלא היה לי סדר־‌יום משלי. התאמתי להחזיק את הגה הספינה יציב, לא לקחת אותה למחוזות חדשים ולא נודעים.

דימויה ה’רך’ של שקד מוצה בתיאור ארסי במקצת של יו”ר התנועה הפרוגרסיבית, סעדיה עמרני, שכינה אותה “מורה מחליפה למתמטיקה.” עמרני אמר בשנת 1989: “שקד היא האדם הכי נחמד שאני פגשתי ושאתה תפגוש, אבל ראש־‌ממשלה? בחייאת! בחיים אני לא רואה אותה בתפקיד הזה.” רבים במפלגה הליברלית נטו להסכים עם עמרני. במיוחד נטרו לשקד במפלגה על פרישתה הזמנית בשנים 1982–1986. פרישות זמניות מסוג זה לא היו תופעה ייחודית לשקד, כמובן. תאופיק דח’לן, למשל, פרש זמנית בשנים 1983–1986, ואילו יורם אבוטבול יצא אף הוא בשנת 1986 לחופשה ממושכת. שקד, עם זאת, נשפטה בעין אחרת: במקום שבו דח’לן או אבוטבול זכו לאהדה כמי שמתמודדים עם שחיקה בתפקיד שר אחרי שנות שירות ארוכות, שקד נתפשה כמתפנקת ומתחמקת מאחריות.

ולא רק על החופשה נטרו לשקד במפלגה הליברלית. העוזרת האישית של יעל דרגל, נעמה סינוואני, התבלטה כבר כאשר שימשה מזכירת ראש־‌הממשלה כאחת ממנהיגות המפלגה לעתיד. חריפותה וכושר הניתוח שלה הביאו את עמיתה, יאסיר עמאר, לכנות אותה “הפנומן,” ורמי בוקובזה, שר הביטחון בשנים 1981–1990, אמר כי “[סינוואני] היא העתיד שלנו.” דרגל ושקד היו שותפות לדעה זו. בשנת 1982 מונתה סינוואני הצעירה (אז בת 31) לתפקיד שרת החינוך והתרבות. בטקס חילופי התפקידים התבדחה שקד כי “אנחנו פשוט צריכות לסחוב כמה שנים עד ששרה [בתה הצעירה של סינוואני] תגדל קצת [וסינוואני תוכל לכהן במשרת ראש־‌הממשלה].” האמירה הזו רדפה אחרי שקד. היא חיזקה את התחושה של כמה אנשים במפלגה ומחוצה לה כי המפלגה נשלטת בידי “מאפיה נשית” ובמקביל, הציגה את שקד כמי שפרשה מתפקידה רק כדי לאפשר לסינוואני לצבור את הניסיון ה’נדרש’ כדי לשמש בתפקיד הבכיר ביותר.

החלטתה של סינוואני לפרוש באופן זמני מן הממשלה ב־1986, ולוותר על מינוי לתפקיד שרת הפנים לא תרמה לעניינה־היא או לעניינה של שקד. להגנתה, סינוואני ילדה את בנה השלישי זמן קצר אחרי הבחירות בשנת 1986, והעדיפה, כלשונה, “להעביר את פינת ההנקה הביתה.” לדעת רבים במפלגה, הייתה כאן התנהגות שהעידה על קלות דעת: שקד ויתרה על כהונתה לטובת קידומה של סינוואני, שוויתרה אף היא בנימוק סתמי, לכאורה, על המשך כהונתה לטובת “טיפול בילדים.”

יחיאל שמי, לעומתה, נתפש בעיני רבים כאיש הנכון בזמן הנכון. שמי בן ה־69 שימש שר הגימ”ת (1978–1986) וכשר האוצר (1986–1989), ומילא כהלכה את כל המשבצות הנכונות: ניסיון, שיקול דעת, מזג־‌נוח וקישור נאות בין עבר לעתיד. שקד ודרגל היו שותפות לתחושה כי מינויו של שמי ליורשה של דרגל ערב הבחירות עשוי להתברר כטעות, אך הכירו בכך שהיה כאן מצִדן (כלשונה של דרגל) “ניהול שגוי של העניינים.” דרגל הייתה יכולה לכפות את שקד על המפלגה, אך עם פרישתם של יעבץ וג’עבר, חשה ראש־‌הממשלה הפורשת כי שמי יהיה המועמד המועדף לא רק על המפלגה אלא גם בעיני הציבור.

את השפעתה ניצלה דרגל, במקום זאת, כדי ‘לחשק’ את שמי, כאשר דחפה למינוי שקד כשרת הביטחון (זו הייתה הפעם הראשונה בה כיהנה אשה בתפקיד) ומינויה של סינוואני לתפקיד שרת האוצר (גם כאן, הייתה זו הפעם הראשונה בה כיהנה אשה בתפקיד). שמי תבע לעצמו את הזכות למנות ליורשו של ג’עבר כשר החוץ את ידידו יעקב דור, איש מפלגת עתי”ד, בטענה שדור יסייע בהרחבת כוח המשיכה של הליברלים בתוך קהל המצביעים של המפלגה היריבה, אך לרעיון זה קמו מתנגדים רבים מאוד במפלגה. רבים פקפקו אם דור העייף והמבוגר הוא אכן האיש שיוכל לפלס נתיבות ללבם של מצביעים נוספים — לדור היה שם של פוליטיקאי הגון, אך אפרורי וכהגדרת העיתונאי נחום ברנע, הוא גם “לא סבל מעודף חריצות.” נוסף על כך, דור לקה במחלת כליות ונזקק לטיפולי דיאליזה, מה שהציב ספק כבד מלכתחילה בנוגע ליכולתו לבצע את תפקידו כשר החוץ.

הפתעת נתניהו

יוני נתיהו. לקוח מוויקיפדיה

דרגל הייתה משוכנעת שעם פסילת דור אפשר יהיה למנות לתפקיד את שר הגימ”ת תאופיק דח’לן, אך להפתעתה דחה דח’לן את ההצעה בנימוק שכיורשו של שר החוץ הוותיק ג’עבר, הוא חושש שמשרת שר החוץ תהפוך ל”גינת המחמד” לערבים בממשלה. “תחזרי אליי עם הצעה למשרד הביטחון, ואז נדבר” הטיח דח’לן בראש־‌הממשלה היוצאת.

בנקודה זו שב שמי לזירה ושלף קלף חדש ומפתיע: יונתן (יוני) נתניהו. בנו של חוקר יהדות ספרד בן ציון נתניהו, נולד בשנת 1946, חי כמה שנים בארה”ב, היה קצין מצטיין בצה”ל ואחר־‌כך פעיל לאורך תקופה מסוימת במפלגה הליברלית־לאומית (מל”ל), גלגולה המודרני של מפלגת חרות הנושנה. נתניהו פרש כעבור זמן מפעילות במפלגה והקים עם עמיתו לשירות הצבאי, אהוד ברק, את חברת ברנת, שעסקה בפרויקטים רחבי־‌היקף של תשתיות ברחבי העולם, ובין השאר בארצות־‌הברית, באמריקה הלטינית ובאפריקה.

תומאס פרידמן, עיתונאי של הניו יורק טיימס. לקוח מוויקיפדיה

העיתונאי תומאס פרידמן מניו־‌יורק טיימס, שהיה תקופה מסוימת כתב העיתון בתל־‌אביב, וכתב כמה ספרים על מדינת ישראל עברה ועתידה פרסם בשנת 1987 שורת מאמרים על “ההנהגה העתידית של העולם.” בהמלצת בנימין נתניהו, אחיו הצעיר של יוני, פנה פרידמן אל נתניהו וברק, שאותם הכתיר “מנהיגי העתיד האפשרי של ישראל.”

אהוד ברק. לקוח מוויקיפדיה

פרידמן ראיין את השניים לא בישראל אלא דווקא על רקע שדה התעופה החדש באנטבה, בירת אוגנדה, אחד הפרויקטים העדכניים של ברנת. פרידמן שאל את השניים מדוע בחרו להקים חברת תשתיות ולא “להיות יותר מעורבים בפעילות פוליטית בישראל.” ברק השיב ששקל אפשרות כזו לזמן מה, אך “פירקתי את העניין למרכיביו ובניתוח קר הגעתי למסקנה שמדובר במאמץ שאין לו תכלית”:

מה הדבר הראשון שפוליטיקאי אומר לך שבגללו הוא נכנס לפוליטיקה? כדי לשנות את המצב הקיים. כדי לעשות דברים. אבל המערכת שגרוסמן בנה ושדרגל מתחזקת היום מכוונת לנטרל ככל האפשר גם את זה וגם את זה. אם אתה נכנס לפעילות דרך המפלגה הליברלית, מצפים ממך להיות פקיד אפור — לא לשנות כלום, לטפס בסולם הדרגות לאט-לאט, עד שאחרי עשר שנים תגיע להיות שר העבודה. אני חושב… לא, אני יודע, שאני יכול לעשות יותר.

יוני נתניהו: המדיניות היא במודע לא אקטיבית ולא פרואקטיבית, אלא אנטי־אקטיבית.

פרידמן: תן לי דוגמה

נתניהו: מנקודת המבט שלי, כיזם, כשמדינה רוצה לדחוף פרויקט משמעותי — נמל תעופה חדש, נמל חדש, רכבת תחתית, תעלות הימים, אביב־‌ים — השר מקבל את ההחלטה האסטרטגית ואז הוא פונה ליזם והולך איתו ומסלק את המכשולים מהדרך, כדי שהיזם יוכל לעשות את מה שהוא צריך לעשות. זה משהו שאף פעם לא קורה בישראל.

פרידמן: אבל אם אתה לא היזם אלא השר, אתה יכול לשנות את המצב הזהלקבל את ההחלטה האסטרטגית וללוות את היזם.

ברק: לא באמת.

נתניהו: בכלל לא. אם אני, כשר, יוזם הקמה של נמל תעופה חדש — וזה נחוץ, כי בישראל יש היום [1987] רק שלושה נמלי־‌תעופה בינלאומיים — מה אני צריך לעשות? אני צריך לספק שטח קרקע לשדה — אבל כל הקרקעות הרלוונטיות פרטיות ואני לא יכול להפקיע אדמה מאף אחד.

פרידמן: זה אסור?

ברק: לגמרי. ואתה, כממשלה, אפילו לא יכול לקנות את השטח.

נתניהו: אבל נגיד שהתגברת על זה — נתת את המשימה ליזם והוא קונה את הקרקע חתיכה-חתיכה מהבעלים. השלב הבא: תקציב. רוב ההכנסה של הממשלה הולכת למשכורות, ואסור לפרוץ את מסגרת התקציב. לכן, כדי לקבל תקציב, אתה כשר צריך לצאת למלחמת עולם נגד כל עובד בממשלה, שיצטרך לוותר על חלק מהמשכורת לטובת נמל התעופה…

ברק: ונגד כל אזרחי ישראל שלא רוצים שתוציא את הכסף, כי זה יכול לגרוע להם מההחזר.

נתניהו: ונגיד שהתגברת על שאר השרים, והמחלקות והעובדים וכל אזרחי ישראל, כמו שאהוד אומר — עכשיו אתה צריך גם להחזיר את הכסף לקופה.

פרידמן: להחזיר את הכסף? איך?

ברק: בכסף.

נתניהו: לי, כשר בממשלה, אסור לתת ליזם כסף או תקציב — מותר לי רק להלוות לו כסף, ואחרי שהיזם הזה בנה את נמל התעופה ומפעיל אותו, צריך להחזיר את ההלוואה וגם לתת למדינה חלק מהרווחים.

פרידמן: זה לא יאומן. המדינה לא שותפה לסיכון אבל שותפה ברווחים?

ברק: עכשיו אתה יכול להבין מדוע הפרויקט הציבורי החשוב האחרון שהממשלה בישראל יזמה הוא הכביש שמחבר את שני חלקי פלסטין. וזה היה לפני כמעט עשרים שנה.

וזה לא עניין מקרי, זאת אסטרטגיה: אנשים שיש להם מעוף, יזמות, רצון ליצור שינויים — המערכת מנסה לפלוט אותם החוצה.

נתניהו: אני אתן לך עוד דוגמה. אחי הצעיר, ביבי [בנימין נתניהו], איש מוכשר מאין כמותו, ואני לא אומר את זה כי הוא אחי, הוא המנכ”ל של [חברת הרהיטים] סקווייה. גם הוא שקל פעם להיכנס לפעילות פוליטית. הוא סיפר לי אנקדוטה קטנה: כשהוא רק התחיל עם סקווייה, כשזאת הייתה רק חברה קטנה בישראל, הוא זכה פעם במכרז לריהוט מחדש של יחידות במשרד הפנים. שלא תבין לא נכון, לא היה מדובר בבוננזה: כמה עשרות אלפי לירות ולא יותר. אבל בשביל סקווייה אז, זה היה עניין גדול. שבעה מדורי גיהינום הוא עבר עד שזה אושר. ובסוף…

פרידמן: שבעה מדורי גיהינום?

נתניהו: כל מכרז זוכה צריך לקבל את אישור החשב המשרדי, אחר כך צריך לקבל אישור מכל היחידות שיקבלו את הציוד, ואם עברת את זה ואתה עוד חי, אז היום אתה גם צריך ליצור העתקים של החוזה ולשלוח לכל הויגילנטים [ארגוני פיקוח על התקציב] ואז זה הולך לחשב האוצר ואם זה עובר את חשב האוצר זה הולך לחתימת אישור סופי של שר האוצר.

פרידמן: על מכרז של כמה עשרות אלפי לירות?

נתניהו: כן. ובכל שלב זה יכול להיתקע. הממשלה בדרך כלל לא מחויבת לאשר את המכרז בזמן כלשהו. זה יכול גם לקחת שנה.

ברק: פשוט תיכנס לכל משרד ממשלתי ותראה: לכל עובד יש כיסא אחר. תשאל אותם למה והם יסבירו: זה כיסא שהם הביאו מהבית. עכשיו, יש תקציב לכיסאות, אבל הליך האישור הוא כמעט בלתי אפשרי ואם הם לא רוצים לעבוד בעמידה, עדיף שיקנו את הכיסא בעצמם.

נתניהו: ואז ביבי סיכם את כל הסיפור ואמר — ויתרנו על החוזה. עם הממשלה אי אפשר לעבוד, ולעבוד בממשלה זה “לחרוש בחולות הים” — בזבוז זמן.

פרידמן: אז אני מבין שקצת בזבזתי את זמני. נסעתי לאפריקה כדי למצוא את מנהיגי העתיד של ישראל ובמקום זאת מצאתי שני קולונלים ממורמרים בלב המאפליה באפריקה

ברק: זאת אולי קצת הגזמה. אני אסתכן בלהישמע לוקל-פטריוטי, אבל אנחנו עדיין אוהבים את ישראל. אין מקום אחר שנרצה לחיות בו.

נתניהו: וזה עדיין המקום הכי טוב בעולם לעשות בו עסקים. רק לא עם הממשלה. באיזה עוד מקום תוכל לשלם אפס מס חברות ואפס מס אישי?

ברק: אנחנו חברה עם הכנסות של יותר משני מיליארד דולר לשנה. יש לנו מחלקת רואי חשבון של שישים-שבעים איש לפחות לעבודה מול ספקים ובנקים בשמונה מדינות שונות. כמה רואי חשבון יש לי אישית כדי לטפל במיסוי בישראל?

פרידמן: כמה?

ברק: אפס. [מעגל אצבעות כדי להתוות את הספרה אפס] ליוני יש כמובן עשרה, אבל זה כי הוא חתיך ומתחתן ומתגרש כל יומיים. [שניהם צוחקים]

נתניהו: רק כדי לסגור את הפינה הזאת: סקווייה של אחי ביבי לא קרסה בעקבות זה שהיא לא סיפקה ריהוט למשרד הפנים. היא חברת הרהיטים השלישית בגודלה בעולם.

ברק: וגם לו יש שלוש נשים לשעבר ועשרה רואי חשבון.

על אף ההסתייגויות של יונתן נתניהו מפעילות פוליטית, והשקפתו הפסימית לגבי היכולת לשנות את המצב בישראל, לא היה צורך בשכנוע רב מצִדו של יחיאל שמי כדי להביא את נתניהו לצאת לחופשה ממושכת מברנת לטובת מינוי לשר החוץ בישראל. כפי שביאר זאת נתניהו: “אם יש תחום אחד שבו אפשר לשנות משהו, זה התחום.”

אהוד ברק מצידו התוודה בסיום השיחה שאינו פוסל את משרד הביטחון ומי יודע אולי יום אחד ירצה להיות ראש ממשלת ישראל.

“יוני יהיה אז סגני,” סיכם ברק, “אבל אתה יודע מה …אולי תהיה רוטציה ביננו.”

יוני ואהוד צחקו.

Image result for ‫לו יקום תרבות‬‎

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן