מרשה החזיקה בידה את מוט הברזל ששימש אותה כדי להפוך את בולי העץ. גופה הקטן רעד בזעם וחרון שלא הכירה. היא חששה שלא תעמוד במשקל המוט והיא אחזה בו בשתי ידיים כשהוא אופקי ובגובה ירכיה.

“אמרתי לך די!” היא צרחה, “אמרתי לך לסתום את הפה, נתתי לך אלף הזדמנויות ואתה פשוט לא מפסיק.” גרונה ניחר והיא הזיעה למרות הקור ששרר בחוץ.

שלום עמד מולה. כשהוא עונה בשקט מורט עצבים: “את לא פתוחה לשיח מרשה, את בן אדם לא מפותח, את עדיין צריכה לבחור בדרך האמת.”

“ההאא!? אתה לא הגורו שלי ולא של אף אחד, אתה אדם רדוף שדים שמסתובב עם שיגעון גדלות וחושב שהוא ישו או משה רבנו או מי שלא יהיה. אתה אפס! אולי עזבת את רמלה ועברת לגליל, אבל רמלה עדיין חזק חזק בפנים וכל הניסיונות המתוחכמים להיות משהו אחר לא משכנעים אף אחד.”

הוא עשה צעד לעברה.

היא נסוגה לעבר האח הפתוחה (דוד ישן שהפך באלתור של מסגר לאח עצים), הרגישה את החום ברגליה ובגבה. לרגע זה היה נעים ומייד הפך חם מדי. היא ניצלה את ממדיו הזעירים של גופה ונדחקה הצידה אל מעבר לכורסה כבדה שעמדה שם, המוט עדיין בידה.

“אני חושב שאת צריכה לקבל את מה שקורה לך ולא להאשים אף אחד, אני חושב שאת צריכה לבחור בדרך האמת, זה המתכון היחידי לאושר.” שלום המשיך לדקלם בעיניים מזוגגות, עם בקבוק בירה ביד כשעל השולחן ניצבת כוסית עם וודקה קרה.

“אם תתקרב אליי עוד צעד אתה תחטוף, ואני לא יודעת מה יהיו התוצאות, אבל מה שבטוח אתה תסתום את הפה ודרך האמת שלך תמות יחד איתך. אני מזהירה אותך!”

שלום עצר.

גופה של מרשה היה מוגן מאחורי הכורסה, המוט בידיה ועיניה מתרוצצות. היא הביטה בו ואז בתמונה שעמדה על השידה, תמונה שבה נראים שניהם מאושרים, היא לבושה בשמלה לבנה שאותה קנתה באחד הירידים בגליל, הוא לבוש בג’ינס שחור עם חולצה לבנה מטריקו וכובע קש שהיא קנתה לו במתנה.

הם הכירו באחד מהפסטיבלים שנערכים בחגים על חוף הים באכזיב או בבצת. אנשים הסתובבו שם בדרגות שונות של מסוממות, אך לא הייתה אלימות, הייתה מוסיקה רוגעת כל היום ואנשים הרגישו טוב אחד עם השני.

ואז היא הבחינה בו, הוא עמד ליד איזה סלע עם קסקט בצבע חאקי וקרא איזשהו טקסט. הוא נראה נפלא, גבוהה, רזה, בעל פנים יפות וחזקות מעוטרות בשיער לבן וזקן לבן.

היא התקרבה אליו והגישה לו תאנים. הוא חייך אליה, אכל כמעט את כל הקופסא והזמין אותה לאוהל שלו. תוך רבע שעה שניהם היו עירומים. הוא כמעט נרדם, והיא עם שכבת זרע מרוחה על בטנה שכבה שם וקיללה את עצמה על הזיון הגרוע של חייה.

היא החליטה לא לזוז ובשלב מסוים נרדמה.

אבר מין שנדחף לתוכה העיר אותה אחרי כמה זמן, גם הפעם היו אלה כמה דחיפות, הישלפות החוצה והזרע שנשאר על הבטן.

הוא הסתובב לצד שני ללא מילה והמשיך לישון.

היום כבר החשיך, היא טפחה על כתפו ואמרה: “אני רעבה .שנלך לאכול משהו?”

הוא שפשף את עיניו, “או־קיי.”

הם הלכו לאוטו של ה”גזלן” והזמינו שתי מנות של חומוס פול בפיתה. הוא אכל ברעבתנות ולא הפסיק לדבר, היא נגסה נגיסות קטנות בפיתה וטבלה אותה בחומוס. הזרע שהיה עדיין מרוח על גופה לא נתן לה מנוח היא רצתה להתקלח או לפחות להיכנס לים.

“את לא מסיימת את החומוס?” שאל.

היא העבירה לו את הצלחת הוא לקח לה את הפיתה מהיד וגמר את המנה שלה.

“יש לך כסף?” שאל.

היא הביטה בו המומה.

“פשוט שכחתי למשוך כסף הבוקר, אני אחזיר לך.”

היא שילמה ושתקה.

למרשה היה בית בגליל המערבי, היא קנתה אותו בחסכונותיה ומירושת הוריה. אחרי אותו פסטיבל הוא שאל אותה היכן היא גרה והיא בטיפשותה ענתה את האמת.

שבוע אחרי שחזרה הביתה, יצאה מרשה למשתלה לקנות פרחי אביב חדשים.

כשסגרה את הדלת מאחוריה מצאה אותו על השביל עם תרמיל על גבו.

“באתי לבקר אותך,” חייך אליה.

והיא ברגע של צלילות אמרה לפתע: “לא זוכרת שהזמנתי אותך, בכל אופן אני עסוקה כרגע אני מבקשת שתלך, לי ולך אין מה לעשות יחד.”

“מרשה, מרשה,” הוא פנה אליה בטון אבהי, “למה את מתגוננת? אני בסך הכל באתי לבקר.”

כל גופה נדרך. “אין לך מה לעשות כאן, אני כבר ראיתי מי אתה, וזה לא מה שאני רוצה.”

היא החלה לצעוד לכיוון המשתלה והוא הניח את התרמיל בכניסה ורץ אחריה.

היא קנתה שתילים, שילמה עבורם והוא נשרך אחריה, ליד הקופה ראה חטיפי שוקולד והוסיף אותם לחשבונה.

הוא כרסם את השוקולד במהירות בלי להציע לה ובלי לומר תודה. היא סחבה את קרטון השתילים לבדה.

הם הגיעו לביתה. והוא נכנס אחריה מבלי לשאול, הסיר את כפכפיו והסתובב בביתה יחף.

הוא הרים את מכסה הסיר שהיה שם ואמר שהוא רעב. היא התעלמה ממנו והתעסקה עם הגינה.

כאשר נכנסה הביתה וסגרה את הדלת הוא הפשיט אותה, השכיב אותה על השטיח ועינג אותה באצבעותיו ובלשונו לפני שחדר אליה ושפך את זרעו על בטנה.

מרשה החלה להתאהב אך עדין שמרה על דריכות, והוא כמו חתול חוצות מיומן ידע בדיוק מה לעשות כדי להסיר ממנה את המגננות.

ערב אחד כאשר שכבו על השטיח מול האח הוא שאל אותה: “כמה את משלמת על המקום הזה?”

והיא נפלה למלכודת ואמרה: “המקום הזה שלי.”

במשך שבוע הוא עינג את גופה בוקר וערב, נתן לה הרגשה של האישה הנחשקת ביותר בעולם, בסופו הוא הציע לה להינשא לו:

“מרשה יקירתי, אני חושב שכדאי שנתחתן, כל כך טוב לנו יחד, בואי נצרף את כוחותינו לאחד.” כך אמר.

והיא במצב השלולית בו הייתה אמרה: “כן”.

אחיה של מרשה הגיע לביתה יומיים אחרי שהודיעה לו על נישואיה, הוא קלט את שלום מייד, ובארוחת הערב הוא הודיע לו:

“אתה יכול להתחתן עם מרשה אבל כל מה שיש כאן שייך למרשה, אין לך זכות לכלום. ביום שתלך אתה תצא מכאן עם התרמיל שהגעת אתו.”

שלום הביט במרשה וחיכה שתגן עליו, והיא בהתעוררות פתע אמרה: “בנג’י הוא אחי הגדול ואני תמיד מקשיבה לו, כל מה שהוא אומר אני מסכימה.”

בנג’י הוציא מסמך מכיס חולצתו, שיטח אותו מול שלום והגיש לו עט:

“תחתום בבקשה.”

שלום חתם. מייד תכנן לבטל את הנישואין, אך מרשה הודיעה לו כי היא בהריון והוא החליט להישאר ולהתחתן.

שש שנים עברו מאז, הילדה בגן הילדים. שלום חזר להיות הבהמה שמאז ומעולם היה. תקף את מרשה מינית בלילה ובבוקר, חדר לתוכה שפך את זרעו וישן.

הוא אכל כל מה שמצא בבית ולא קנה אף פעם כלום, ישן עד מאוחר, לא עבד והתנהג כטפיל מוחלט.

מרשה ביקשה ממנו לשחרר אותה וללכת, הוא סירב והחל לדבר איתה בדמות החדשה שאימץ לעצמו. דמות הגורו שבא להציל את האנושות החולה ולהביא אותה לדרך האמת.

מרשה הביטה שוב בתמונה ושוב בגבר שעמד מולה והרגישה איך כל גופה מצטמרר מזעם.

“אם לא תלך מרצונך,” אמרה, “אתה תמות ואף אחד לא ימצא את גופתך, אני מבטיחה לך.”

שלום עשה צעד לכיוון הכורסה, מרשה הרימה את המוט לגובה מותניה וחיכתה שיתקרב.

הוא פרש את זרועותיו וחייך את חיוך השועל שפעם כבש אותה, ואז עשה עוד צעד.

מרשה הניפה את המוט והכתה בכל כוחה בצווארו.

הוא נפל.

כעבור שנתיים:

מרשה מדברת עם בתה הקטנה ששואלת “איפה אבא שלי, למה הוא לא חוזר?” היא מחליטה לפנק את בתה בנסיעת קניות בתל אביב.

הן מסתובבות בשדרות רוטשילד. על ספסל לא רחוק מאחד מהקיוסקים יושב לו גבר בעל שיער שיבה לבן וארוך, זקן ושפם לבן. רזה מאוד לבוש בגלביה הלך כחולה מעל שרוואל לבן.

מרשה כמעט המשיכה הלאה ואז שמה לב לשלט על הספסל.

אני האדם שבחר בדרך האמת. אני אילם. אני יכול להושיע כל אחד.

30 שקלים לחצי שעה. ברוכים תהיו.

האיש חיטט בתוך קופסת נודלס מקרטון וגורף את האוכל לפיו מבלי להרים את עיניו.

מרשה אחזה חזק ביד בתה:

“מתוקה בואי נלך לחנות לקנות לך את השמלה שרצית.”

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן