חגית בת־אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, וחברת הוועד, ממליצה על

הסרט אנה

זהו מותחן ריגול צרפתי בבימויו של לוק בסון. העלילה מתרחשת בסוף שנות הקומוניזם הסובייטי, בשנים 1985–1990. אנה, גיבורת הסרט, היא סוכנת קג”ב יפה וחכמה, המתנקשת בגברים לפי פקודתה של המפעילה שלה אולגה – סוכנת קג”ב ותיקה. אנה פועלת במוסקבה ובפריז, שבה היא עוסקת גם בדוגמנות.

סשה לוס, המגלמת את דמותה של אנה, היא דוגמנית-על רוסית בתפקיד המשחק הראשון שלה. דמותה של אנה מתבססת על זו של ניקיטה – גיבורת סרטו של לוק בסון משנת 1990. מבחינת העלילה אין הרבה חדש ב’אנה’ לעומת ‘ניקיטה’, אך הסרט עשוי בחן ובהומור. סצנות הפעולה, שבהן אנה הדקיקה גוברת לבדה על עשרות גברים, בין אם זה קורה במסעדה או במטה הקג”ב, נתפסות כפנטסטיות, כמו סצנות מסרט גיבורי-על של מרוול.

בעת שהותה בפריז אנה הופכת להיות גם מרגלת אמריקאית, והדבר מוסיף מתח ומִפנים לעלילה. אולגה, המפעילה הקשוחה, מגולמת בידי הלן מירן – השחקנית הבריטית הדגולה. הסרט הצרפתי הזה דובר ברובו אנגלית, קצת רוסית, ומעט מאוד צרפתית. הסרט הוא רב-לאומי, רב-תרבותי, אירופאי-אמריקאי. הטלפונים הסלולריים שבו מיושנים, כיאה לתקופה הקדומה של סוף שנות השמונים, אך המחשב הנייד הדקיק של אפל, שאנה מתפעלת בדירת שיכורים עלובה בשנת 1987, עשרות שנים לפני יציאתו לשוק, הוא טעות צורמת או בדיחה פנימית של הסרט.

נחמד שחוכמתה של אנה מודגמת – נוסף למשחק השחמט המבריק שלה – על ידי דקלום של אמרות מרכזיות מהשחף מאת צ’כוב שתורגמו לאנגלית.

אנה, שהמירה חיי רחוב עלובים בחיי קג”ב קשוחים, רוצה לצאת לחופשי. הסוף טוב. אנה רוצחת את ראש הקג”ב האכזרי, וגוברת על מזימותיה של אולגה, שעבר זמנה. אנה מפגישה בין שני מאהביה – הרוסי והאמריקאי – וכמתנת פרידה, היא מגישה לכל אחד מהם את סודות הביון של הצד השני, ונעלמת לעד.

ראו גם בוויקיפדיה.

החיוך האטרוסקי באדיבות סרטי נחשון Frame8
מהסרט ״החיוך האטרוסקי״ באדיבות סרטי נחשון Frame8

ד״ר ניסים כץ ממליץ על

הספר ״החיוך האטרוסקי״

השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הסרט “החיוך האטרוסקי” של הבימאים מיכל ברזיס ועודד בן נון, בכיכובם של השחקנים הנהדרים בריאן קוקס ורוזנה ארקט. זהו אחד הסרטים המרגשים והיפים שראיתי בשנים האחרונות. צפיתי בסרט בערב מיוחד עם השחקן הראשי בריאן קוקס, והמון זמן לא ראיתי קהל שמוחא כפיים ומתרגש כך מסרט קולנוע. כבוד גדול כשמדובר בסרט של ישראלים.

ראשית כמה מילים על זוג הבימאים מיכל ברזיס ועודד בן נון. עודד בן נון ומיכל ברזיס הינם זוג במאים, אשר היו מועמדים לפרס האוסקר האמריקאי עבור סרטם “איה” בשנת 2014.

הסרט בכיכובם של שרה אדלר והשחקן הבינלאומי אולריך תומסן (“החגיגה”) הופץ מסחרית בישראל, למרות היותו בן 39 דקות בלבד, וזכה לקבלת פנים חמה מצד המבקרים והקהל כאחד.

מיכל ועודד הם בוגרים בהצטיינות של בית הספר סם שפיגל לקולנוע. עבודותיהם המוקדמות כוללות את הסרטים הקצרים ״עונג שבת״, “הנשים של יום שלישי״, ו״גן עדן אבוד״, שזכו בלמעלה מ- 40 פרסים בינלאומיים בפסטיבלים ברחבי העולם, ונרכשו לשידור על ידי קנאל פלוס, ערוץ סאנדנס ועוד. ארתור כהן, המפיק זוכה האוסקרים, פנה אליהם לראשונה עם הצעה לביים את הפרויקט, והם נענו בשמחה. והתוצאה כמו שנאמר מרשימה.

אז במה מדובר פה? בריאן קוקס הוא רורי מק’ניל, סקוטי מחוספס כפרי וחם מזג הנאלץ לעזוב את ביתו ולנסוע לטיפול רפואי בסן פרנסיסקו. הוא עובר לגור עם בנו, אותו לא ראה שנים, ועם כלתו המכורה לעבודה, ומתעב כל רגע במחיצתם. מבחינתו, הבן לא המשיך את דרכו, ולכן הוא כישלון למרות הצלחתו בחיים המקצועיים ובנישואיו לאישה יפה ועשירה.  

להפתעתו, כשהוא חושב שלחיים כבר אין יותר מה להציע, משתנה כל עולמו דרך הקשר עם נכדו הפעוט שנולד זה עתה, ג׳יימי. הקסם הזה של המפגש בין מי שרק מתחיל את חייו לאילו שנמצאים בצד השני של הסקאלה, לקראת סוף מסלול החיים, קרי ההורים והסבא, מעניק תחושה שבקצוות המנוגדים הללו של תחילת החיים והישורת האחרונה שלהם, קיים זיכוך של מה שבאמת חשוב, בעוד שבדרך עצמה הדעת שלנו מוסחת בקלות על ידי קרבות היומיום.

יש סרטים רבים שעוסקים בקשר אב-בן מנוכר, ומה שמושך אותנו כאן היא הזווית המקורית שבה יש דמות מרכזית של ילד בן שנה, שאמנם לא מדבר אבל מהווה קטליזטור לכל מה שקורה בסיפור. דרך המפגש עם ג׳יימי, הדמות הראשית של הסבא הסקוטי – שהוא בבסיסו פרא אדם – מתרככת ולומדת בדקה התשעים לחייה משהו חדש – לאהוב.

הסרט מבוסס על ספרו רב המכר של הסופר הספרדי חוסה לואיס סמפדרו. מקום התרחשות הסיפור הוא באיטליה, אך בתסריט מועברת העלילה לסקוטלנד ולארצות הברית. השם מתייחס לפסלים האטרוסקיים המפורסמים, שיש הטוענים שיש בהם חיוך מסתורי גם אם מדובר בחיים שאחרי המוות, והם מביעים סוג של תקווה למות מאושר. הסבא רורי פוגש בפסל כזה בתערוכה, ושם הוא מגלה את מושא אהבתו החדשה, קלאודיה, שעובדת שם. הוא מתאהב בה ולמעשה היכולת שלו לגלות עצמו מחדש היא אלגוריה לסיפור המיתוס של הפסל האטרוסקי. 

לאורך כל הסרט הדהדתי את היחסים שלי עם אבי (ובטוח שכל אחד מהקהל עשה זאת), הילדות שלי, והמציאות שלי כיום, ובעיקר האם אני תוצר של ההורים שלי ומקור לגאווה או אכזבה עבורם, למרות השוני במסלולי החיים שלנו. עד כמה אנחנו ממשיכי דרכנו של ההורים גם כשאנו לא ממשיכים את דרכם המסורתית.  

סרט חובה!

תגובה אחת

  1. תודה לכם, חגית וניסים. הפעם שניכם המלצתם על סרט. השני יתאים לי יותר, כי איני חובבת סרטי מתח ואקשן.
    תודה גם ליקום תרבות.

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן