סקירה של טל סלוצקר על התערוכה ‘דוד אבידן: נביא מדיה’

דוד אבידן בסרט שדר מן העתיד. תצלום באדיבות מוזיאון תל אביב

התערוכה מתחקה אחר תהליכי החקירה הפנימית של המשורר והאומן הרב־תחומי דוד אבידן (1934–1995) כפי שבאו לידי ביטוי ביצירותיו הוויזואליות והווקאליות, והשפעת מדיות וטכנולוגיות חדישות שבאמצעותן בחר ליצור. התבוננות בעבודותיו מגלה עיסוק אובססיבי בדימוי, בטקסט ובאשליה אופטית, ובווריאנטים של רישומים, אסמבלאז’, סרטים, הקלטה, עיבוד תודעה לקול, הרחבת גבולות התודעה, מכונות עתידניות ויציאה מכדור הארץ אל מרחבי החלל, עד כדי הפיכת המטבח האישי בדירתו למעבדת ניסויים עתידנית.

התערוכה על יצירתו האומנותית של דוד אבידן במוזיאון תל אביב באוצרותו של אורי דרומר מסמנת עניין מחודש בעבודתו של דוד אבידן מי שנודע עד היום כאחד מהמשוררים הגדולים של ישראל מתגלה עימה כאומן ויזואלי  רב-תחומי שבהחלט הייתה לו אמירה ייחודית משלו, לא רק בתחום השירה.

עם זאת עבודותיו אלו של אבידן מסמנות את תחילתם של תהליכי יצירה שנעצרו, לצערנו, כנראה בשלבים מוקדמים ביותר.

מבין העבודות השונות שהוצגו בתערוכה המגוונת מאוד סרטיו הם התחום המעניין ביותר בתערוכה לצפייה ביחד עם שיתופי הפעולה שלו עם יוסי מר חיים שמדגימים את עניינו במוזיקה עכשווית.

ציוריו בפחם של אבידן דומים לציורים סטודנטיאליים של תלמידים שלא ממש הבינו את הקטע עדיין.

תצלומיו של אבידן הם נסיונות ראשוניים ביותר במה שלא הפך לעבודה חשובה במיוחד בתולדות הצילום הישראלי.

דוד אבידן. כרזה מהסרט “הכל אפשרי” . תצלום באדיבות מוזיאון תל אביב

אומנם… נכון שהיה לו עניין מרכזי בטכנולוגיה כולל בטכנולוגיות כתיבה ולכן מוצגת בתערוכה טכנולוגיה מאותו הזמן כולל קלטות ומכשירי הקלטה, שידורי טלוויזיה וניסיונות שנעשו לקראת הסרט הקצר מין. קשה לאמר שהתוצרים הם אלו של אומן גדול. הם יותר מידי ספציפיים לזמנם ולתקופתם – שנות השישים והשבעים.

ניתן לומר בגדול שהשפעתו של אבידן באומנות הישראלית מסתכמת במגעיו הפוריים עם אומנים קונצפטואליים בני התקופה או מה שנקרא בארץ אומנות מושגית, וניסיונותיו להוכיח שגדולתו עולה על רבי האומנים של המודרניזם גם בתחום החזותי הם ניסיונות רבי אנרגייה אך נטולי עומק חזותי מספיק כדי להוכיח גדולה על אומנים כמו פול קליי, מרסל דושאן, ופאבלו פיקאסו שהוא ודאי טען שהוא טוב מהם בהרבה.

עם זאת ניסיונו של אבידן בתחום האומנות החזותית ותצוגתו במקום מרכזי כמו מוזיאון תל אביב יכול להיות שדר ברור למשוררים וסופרים רב-תחומיים שונים שניסיונותיהם באומנות מבורכים ומתקבלים באהדה בידי הממסד האומנותי. קשריו עם יואב בראל ורפי לביא הם שהביאו אותו ככל הנראה לתערוכה זאת במוזיאון משום שבלי אישורם הראשוני של אומנים חשובים ומוערכים אלו שהדברים שעשה אכן היו בעלי רמה אומנותית, היו ודאי מתעלמים ממנו בממסד המוזיאלי שמתייחס במידה מסוימת גם לדעתם של אומנים.

האוצר אורי דרומר הוא דמות ידועה באומנות הישראלית בפני עצמו ותערוכה זו מגיעה אחרי תערוכה שאצר לצייר האמריקני מרדסון הארטלי במוזיאון הרצליה לפני זמן קצר. עבודתו הרב-תחומית של אורי דרומר הולכת ומתרחבת עם השנים, וכעת אוצרותו בולטת יותר מאומנותו שכללה את הקמת להקת הרוק דוראלקס סדלקס. פעילותו הרב-תחומית יחסית נדירה משום שהיא כוללת מעבר בין אומנות לאוצרות באופן רציני יותר ממה שמאפיין את רוב האומנים. הרעיון המוצלח לתת לאורי דרומר לאצור תערוכה בתוך המוזיאון היא דרך נוספת לתת לגיטימציה לעמדתם של האומנים עצמם בפעילותו של המוזיאון. והרי חשוב לזכור – עוד לפני שמקצוע האוצרות התגבש אומנים היו האוצרים של תערוכותיהם, וסימון של חזרה לנקודת התחלה זאת של המקצוע מבטאת יושר מסוים כלפי האומנים.

אורי דרומר חקר את יצירתו של דוד אבידן והוציא בהוצאת מוזיאון תל אביב ספר עבה שמסכם את מחקרו בעניין. הוא נשם אבידן, אכל אותו, שתה אבידן ובסופו של תהליך הציג אותו. במהלך בירוריו אודות דוד אבידן הגיע דרומר למסכנה שעבודתו קשורה בעבודתה של קבוצת העין השלישית שהייתה פעילה בתל אביב בשנות השישים. עניינו באוונט גארד התל אביבי קשור בעבודתו האוונגרדית בתחום שבין מוזיקה לאומנות עכשווית ומתבטא במה שנקרא אומנות סאונד.

כך שתערוכה זו, שהיא למעשה דיאלוג בין אוצר חי לאומן שנפטר באמצע שנות התשעים, מבטאת את נקודת מבטו של אומן על משורר שהוא למעשה גם אומן פלסטי ולו מעצם היחס שעבודותיו מקבלות והלגיטימיות שמוזיאון תל אביב נותן להמשך התייחסותו של הממסד בארץ ליצירתו של דוד אבידן, גם כשמדובר באומנות טקסטואלית באופן חלקי בלבד. אם כן איזכורו של דוד אבידן בחוש הראייה ובתולדות האומנות הישראלית נתון כעת בידי ממסד האומנות בארץ שמזכיר, מפרסם, מציג ומפרש את המשורר שזוכה שוב לעדנה ולתשומת לב פיזית וקונקרטית ביותר שמזכירה שוב את העתיד שהיה.

גדולתו של אבידן בשירה אינה זקוקה כיום להוכחה. אך חשיבותו באומנות הוויזואלית בהחלט כן. האם התערוכה חושפת לפנינו אומן ויזואלי גדול ?

לא בדיוק. הקולנוע של דוד אבידן מעניין במידה במיוחד בתיאוריו את יחסי המינים, אך כיום זה כבר לא מעניין כפי שזה היה כשהסרטים נוצרו.

שאר יצירותיו בתערוכה ראשוניות וזמניות במידה, והן צריכות לעמוד במבחן האיכות האומנותי. הן למעשה גורם מיותר לאומנות בת זמננו שכבר מזמן שינתה את פניה, וכבר בזמנו של אבידן היתה יותר מפותחת מיצירותיו, שנמצאות בשלב ראשוני בסיסי של היצירה.

רישומי הפחם של אבידן לא עומדים במבחן של מצוינות אומנותית.

וגם הרדיוגרפים אינם מרשימים כצילום בפני עצמו.

כמה מרעיונותיו של אבידן היו מעניינים בהחלט בעבור שנות השישים. אך יש בהם גם אלמנטים שבשנות השישים והשבעים נראו כפורצי דרך וכיום נראים לנו טרחניים. אבידן נראה לנו כיום כיוצר ויזואלי נועז מסקרן אך לא באמת כזה שהתבגר.

שיריו נשארו הגורם המרכזי ביצירתו ומוקד עבודתו לדורו ולדורנו מפני שאבידן בסופו של יום יותר מהכול הוא יוצר בשדה הקונצפטואלי מילולי שלא הגיע למעמקי היצירה החזותית ונשאר לתמיד משורר או אולי אפילו אדמלה.

ראו גם:

אלי אשד על דוד אבידן, האיש שהגיע מהעתיד

דוד אבידן. התצלום באדיבות מוזיאון תל אביב

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן