רן יגיל בסקירה של הלוחמים הנצחיים והטראגיים הנעים על פני 15 המישורים ביצירתו של מייקל מורקוק

הסופר מיכאל מורקוק. לקוח מוויקיפדיה

רן יגיל סוקר את יצירתו של סופר הפנטזיה הבריטי המפורסם מייקל מורקוק ואת גיבוריה בעולמות שונים. הסקירה הופיעה בכתב העת נכון מספר 2

מה אתה ילד? אתה עדיין קורא מדע בדיוני? אתה עוד קורא פנטזיה? לא התבגרת? לא. לא התבגרתי. אני עדיין ילד ופנטזיה וספרות הדמיון המדעי הן תת סוגות ספרותיות רציניות מאוד שצריך לנהוג בהן בדרך ארץ, ביִראת כבוד ובשום שכל, כי מבלעדיהן אין הספרות שלמה כלל ועיקר, ויש שיגידו שהן העיקר, הן הדבר!

לו אפשר היה להתנחם בעובדה שיש רק סופר פנטזיה אחד גדול כמו ג’. ר. ר. טולקין, היינו פוטרים ופותרים את העניין במשפט הסתום, “נו טוב, זה גאון, אין עוד אחד כזה‭.”‬ אבל זה פשוט לא נכון. יש כמה וכמה סופרי פנטזיה גדולים, כישרוניים כמו שדים ורוחות שיצאו מתוך הסיפורים שלהם עצמם. סופרים כאלה שיודעים לברוא עולמות קוהרנטיים, אלטרנטיביים, ולשלוט בפרטי העולם שבראו. כי לברוא עולם זה עוד קל, אבל לשלוט בו זה כבר סיפור אחר.

זה כמו לעשות דיאטה. די קל לרדת במשקל, אבל קשה לשמור. צריך אפוא לשנות את אורחות החיים ולאכול אחרת, תזונה שונה. לברוא עולם אחר ולשלוט בו. תמיד אני תוהה ביני לבין עצמי איך הם זוכרים את כל המפלצות והגיבורים שהם המציאו ואת השמות המוזרים שלהם. ולא יעזור שיאמרו לי שבעצם מדובר בעיבודים לסיפורים מיתולוגיים, או יעירו לי שאלה אלגוריות לתקופות בהיסטוריה. בכל פעם שאני קורא ספר פנטזיה טוב, אני עומד משתאה למול הדמיון האנושי.

אחד הסופרים שנגלו לי בזכות ידידי בתיכון דותן דימט והתאהבתי בכתיבתו לימים הוא סופר הפנטזיה והמדע הבדיוני – אבל יש לו גם אלמנטים אקספרימנטליים נוספים של סופר אוונגרד מובהק – מייקל מוּרְקוֹק הבריטי (1939).

אני שואל את עצמי למה דווקא מוּרְקוֹק? הרי לא חסרים סופרי פנטזיה יוצאים מן הכלל. די אם נמנה אחדים שקראתי כמו רוג’ר זילאזני (תשעה נסיכים לאמבּר), פרנק הרבּרט (חוֹלית), פיליפ חוזה פארמר הנפלא (לך אל גופותיך הפזורים) או ג’ורג’ ר. ר. מרטין המדובּר, מי שאחראי על הסאגה שיר של אש ושל קרח שתהפוך לימים לסדרה האלמותית משחקי הכּס.

יש להתאהבות הזאת במורקוק כמה סיבות. במרכז כתיבתו של מורקוק עומד תמיד גיבור אחד, טרגי, גדול מהחיים, ואליבא דכולי עלמא הוא מרכז הסיפור. כלומר, לא הממלכה או הכוכב, הארץ הדמיונית, הם לב הסיפור, וגם לא הגֶנֶאָלוֹגְיָה המשפחתית על כל תככיה, אלא הדגש הוא על הגיבור האחד והיחיד. תמיד ריתקו אותי, גם בכתיבתי לימים, דמויות של גיבורים הממלאים חללו של ספר, ללכת איתם! נובלה או רומן של אדם אחד.

כאלה הם אֶלְרִיק ממֶלְנִיבּוֹנֶה והנסיך קורום ג’יילין אירסיי, כל אחד מהם גיבור של רצף ספרים. אלריק הוא נסיך רזה, לבקן ארוך שיער ואדום עיניים, אשר תלוי בחרב הערפדית שלו. הוא עבד נרצע לרצון שלה להרוג. קורום הוא נסיך נכה בעל יד אֵל מושאלת וגלימת ארגמן, ועין שאוּלה הרואָה למעמקי שאוֹל, הנודד בלא פחות מאשר 15 מישורים. אח, אני מקלקל, המראה שלהם שווה ציטוט מתוך מורקוק עצמו. הנה, אחד תוך תיאור המספֵּר, והשני תוך דיאלוג בין הדמויות מתוך הספר:

אֶלְרִיק: “לעורו גוון של גולגולת שהלבינה בשמש, ושערו הארוך הצונח על כתפיו לבן כחלב. מן הראש הזוויתי, היפהפה, ניבטות שתי עיניים מלוכסנות ארגמניות ועגמומיות, ומשרווליה הרופפים של גלימתו הצהובה מגיחות שתי ידיים דקות, גם הן כעין העצם, נחות על מסעדיו של כס שגולף מאבן אודם אדירה. העיניים האדומות מוטרדות, ומדי פעם מתרוממת יד כדי למשש את העטרה הקלילה שנחה על המחלפות הלבנות: כתר מסגסוגת כהה וירקרקה, מעוצב לתפארת בדמות דרקון העומד להמריא. ועל היד המלטפת את הכתר מבלי משים ענודה טבעת משובצת אבן אקטו ריו ס נדירה, ליבתה נעה בעצלתיים ומשנה לעיתים את צורתה כעשן חסר מנוח בכלאו משובץ האבן, כמו הלבקן הצעיר שעל כס האודם שלו…

זהו סיפרו של אלריק בטרם כונה קוטל נשים, בטרם נפילתה הסופית של מֶלְנִיבּוֹנֶה. זהו סיפור יריבותו עם דודנו יִרְקוּן ואהבתו לדודניתו קימוריל, לפני שאותה יריבות ואותה אהבה הביאו על אימריר – העיר החולמת – קריסה ובעֵרה ואונס בידי הבוזזים מן הממלכות הצעירות. זהו סיפורן של שתי החרבות השחורות, אבי-סער ולהב-יגון, כיצד נתגלו ואיזה תפקיד גילמו בגורלם של אלריק ושל מלניבונה – גורל שבתורו היה עתיד לעצב גורל אחר, גורלו של העולם כולו. זהו סיפור של עידן שבו אלריק היה מלך, מפקדם של דרקונים, של ציים ושל כל אותו גזע אנושי-למחצה ששלט בעולם אלפי שנים. סיפור זה על מלניבונה, אי הדרקון, הוא סיפור על טרגדיה. זהו סיפור על רגשות עזים ועל שאפתנות אין קץ. זהו סיפור על כישוף ובגידה ורעיונות נאצלים, על יגונות ותענוגות מאיימים, על אהבה מרה ושנאה מתוקה. זהו סיפורו של אלריק ממלניבונה. חלקים רבים ממנו זכר אלריק עצמו רק בביעותי הלילה – ספר החרב השחורה” (אלריק ממלניבונה, מאנגלית: אינגה מיכאלי, הוצאת ינשוף, 2005).

וקורום? הנה: “הוא היה שוב בחדר בו פגש לראשונה בשול (אל-קוסם קדמון ר”י). בְּחוֹר עינו העיוורת היה כאב עז. הוא חש בכאבים נוראים בגֶדֶם ידו השמאלית. הוא הרגיש מרוקן מכוחותיו. הוא ניסה להסתכל סביבו אך המראה לא היה ברור.

הוא שמע צרחה. זו הייתה רהאלינה (אהובתו של קורום ר”י).

‘רהאלינה! איפה את?’.

‘אני – אני כאן – קורום. מה הוא עשה לך? פניך – ידך…’.

הוא שלח את ידו הימנית לגעת בעין שסומאה. משהו חם פִּרְכֵּס מתחת לאצבעותיו. זו הייתה עין! אבל זו הייתה עין בעלת מרקם וגודל בלתי מוכרים. ואז ידע שזו הייתה עינו של רין (ישות קדמונית, אלוהית ואבודה, שהייתה מוסכסכת סכסוך דמים עם אחיה קוול ר”י). ראייתו החלה להתבהר.

הוא ראה את פניה המזועזעים של רהאלינה. היא ישבה במיטה וגבה כמו נתקשה מרוב זוועה.

הוא השפיל מבטו לידו השמאלית. מימדיה היו דומים למימדיה של היד הקודמת, אך היו עליה שש אצבעות ועורה היה כשל נחש משובץ יהלומים.

הוא התמוטט בעודו מתאמץ להשלים עם מה שקרה לו. ‘אלה מתנותיו של שול,’ מלמל בקול חלול. ‘אלה עינו של רין וידו של קוול. הם היו אלוהים, האלוהים האבודים, כך אמר שול. רהאלינה, כעת אני שלם שוב’.

‘שלם? קורום, אתה יותר משלם ופחות משלם. מדוע קיבלת מתנות נוראות אלה? הן מרושעות. הן יחסלו אותך!’.

‘קיבלתי אותן כדי לבצע את המשימה שהטיל עליי שול, וכך אשיג חופש לשנינו. קיבלתי אותן כדי שאוכל לחפש את גלאנדית (אויבו של קורום שכרת את ידו וניקר את עינו ר”י), ואם הדבר ניתן, אחנוק אותו בעזרת היד הנוכרית הזאת. קיבלתי אותן מפני שאלמלא קיבלתי אותן, הייתי מקפח את חיי’.

‘אולי,’ אמרה בשקט, ‘מוטב היה לנו למות'” (מגילת החרבות, מאנגלית: מיכאל תמרי, הוצאת עם עובד, 1982).

סיבה נוספת לאהבת הסופר היא היות מורקוק אקזיסטנציאליסט מובהק הלבוש בגלימת ארגמן של פנטזיה. הגיבורים שלו מצויים תמיד במאבק חוזר ונשנה למול ההוויה, או ההוויות אם לדייק, שלהם. אלה לא סתם תככי חצר או פרפראזות על סאגות אבירים. הסופר יוסי גרנובסקי, חובב מורקוק, העיר את עיניי בזאת. “אתה אוהב את מורקוק כי הגיבורים המרכזיים שלו נידונים לחירות והוא, מורקוק, שם דגש על זה בספריו”. זה נכון מאוד. הם עונים לכללי ז’אן פול סארטר ואלבר קאמי. הם פועלים, נואשים וממשיכים הלאה; פועלים, נואשים וממשיכים הלאה וכן הלאה. אין להם באמת יעד, אלא רק דרך, והם תמיד בדרך אל המטרה שלעולם לא תושג, עד שהפכו את הדרך למטרה, ממש כפי שדורש הסופר האהוב עליי יצחק אוורבוך אורפז במסתו הקרויה הצליין החילוני. זהו אקזיסטנציאליזם בתפאורה פנטסטית. וכן, אלריק ממלניבונה והנסיך קורום, כל אחד בדרכו, הם גיבורים כאלה.

הם כאמור סיזיפיים, דמויות גדולות מהחיים הזבוביים שלנו הנעות בעולמות שונים – במקרה של קורום הוא רואה וחודר אל 15 מישורים, במקרה של אלריק על פני אלפי שנים, אבל אין זה משנה כי החיים הגדולים שלהם, ממש כמו החיים הקטנים שלנו, הם תיאור של מאבק, אם לעשות פרפראזה על פרנץ קפקא, הזיידע האמיתי של כל ספרות פנטסטית באשר היא. הם חייזרים ואנחנו חייזרים; הם מיתיים ואנחנו אנושיים-מיתיים, עשויים מן החלומות והמאוויים שלנו כפי שקבעה המשוררת יונה וולך בשיריה. אלריק ממלניבונה נטוע במציאות המאבקית ממש כמו אנטואן רוקאנטן בהבחילה של סארטר, העולם הזר סביב וההכרעות גורמים לו לקבס ממשי, וקורום מגלגל את אבן חייו במעלה הגבעה רק על מנת שזאת תתגלגל מטה והוא יוכל ללכת אחריה ולהרהר במצבו הקיומי בכדי לחזור ולגלגל אותה מעלה, ממש כמו ברנאר רייֶה בהַדֶּבֶר של קאמי. המאבק של שניהם, אלריק וקורום, הוא סיזיפי ואינסופי.

הם כאמור נידונים לבחירה: האחד, אלריק, עם חרב שמקיימת איתו דיאלוג צמא דם, “אבי-סער” שמה, ותובעת ממנו את כוחו, את החִיות שבו, כגורם חיצוני משפיע, יונקת נשמות; ואילו האחֵר, קורום, חסר עין ויד שגרמו לו להיות רגיש יותר לסביבה ולמוש כל דבר ביתר שאת, ובעיניו לראות את שאול התחתיות, את הבאר העמוקה של ההיסטוריה שאין לה סוף. כמו מטבע המושלכת מטה לתחתית הבַּיִר ואין שומעים את רעש נפילתה, עַיִן עומק אינסופית שרואה לתהומות אֵינְחקר המיתוס, כמו אצל תומאס מאן בפתיחה של הטטרלוגיה יוסף ואחיו.

אבל יש גם הבדל מהותי בין השניים – אלריק וקורום. אלריק בא מִממלכת הרוע מלניבונה. שם המאגיה, הכישוף, החבירה אל אריוך אל השאול, הם טבעיים. זו שושלת קיסרים האמונה על רשעות ואכזריות. אלריק נע מן הרע אל הטוב. הוא מנסה לעשות את המוסרי. לכן הוא נחלש כי אין הדבר טבעי לו. על כן הוא עבד של כל הכוחות והכשפים, הלכּך הוא מבין ללבו של יִרְקוּן, דודנו הרשע, המבקש לחתור תחתיו ללא לאות.

“הוא (אלריק, ר”י) מביט ממרומי מדרגות הקוורץ למקום שבו משתובבת חצרו, מחוללת בעדינות ובחן מלחשש עד כי דומה היא לחצר רפאים. במוחו הוא דן בענייני מוסר, ופעילות זו כשלעצמה מבדילה אותו מרובם המכריע של נתיניו, שהרי אינם בני אנוש.

אלה הם בני מֶלְנִיבּוֹנֶה, אי הדקרון, ששלט בעולם עשרת אלפים שנה ושלטונו זה נגמר לפני פחות מחמש מאות שנה. והם אכזריים ופיקחים, ועבורם “מוסר” איננו אלא הכבוד הראוי שיש לחלוק למסורות בנות אלפי שנים.

לאיש צעיר, יורשו הארבע מאות עשרים ושמונה של הקיסר המכשף הראשון של מֶלְנִיבּוֹנֶה, הנחותיהם נראות לא רק יהירות אלא אף מטופשות… אלריק ניזון משיקויי קסם, מדקלום לחשים ומעשבים נדירים. את חייו האריכו באופן מלאכותי כל האמנויות שהכירו המלכים המכשפים של מלניבונה. הוא חי – אז וגם עכשיו – בזכות כשפים ותו לא, שכן הוא נרפה מטבעו וללא תרופותיו הוא בקושי מסוגל להרים את ידו.

אם יש יתרון שמצא הקיסר הצעיר בחולשתו המולדת אין זאת אלא שמכורח הדברים, הוא הרבה לקרוא. עוד לפני שמלאו לו חמש-עשרה קרא כל ספר בספרייה של אביו, מקצתם יותר מפעם אחת… אך קריאתו לימדה אותו להטיל ספק בשימושי הכוח, להטיל ספק במניעיו, לשאול אותו אם רצוי שישתמש בכוחו לכל מטרה שהיא. קריאתו הובילה אותו אל ה”מוסר” הזה, שאותו הוא עדיין מבין בקושי. לפיכך, עבור נתיניו הוא בגדר חידה, ועבור אחדים הוא בגדר איום, שכן אינו חושב או פועל בהתאם לתפישת עולמו של מלניבוני אמיתי (לא כל שכן קיסר מלניבוני). דודנו יִרְקוּן, לדוגמה, נשמע לא פעם מבטא ספקות רציניים באשר לזכותו של הקיסר למלוך על מלניבונה.

‘המלומד החלוש הזה יביא על כולנו כליה'”.

(אלריק ממלניבונה, מאנגלית: אינגה מיכאלי, ינשוף, 2005).

לעומת אלריק, הגיבור של הסאגה האחרת “מגילת החרבות”, הנסיך קורום ג’יילין אירסיי בא מעולם נאיבי, גא, אצילי, של גזע קדום לבני אדם שלא ידע רוע מהו, ונע באיטיות ב-15 המישורים, תוך שימת לב לחיים תרבותיים רב שכבתיים, חיים קונטמפלטיביים, חיי רוח ולא חומר ומלחמה, עשיית מוזיקה וכתיבת שירה. ובהדרגה, די מהר, לומד קורום בלית ברירה מהו רשע, מהו הרג, מהו רצח, מהי אכזריות. הנה, הנסיך קורום מגלה את גוויות בני משפחתו, גזע גֵּאיוני וקדמון שנרצחו באכזריות על יד מאבּדנים – הגזעים האנושיים החדשים, הצעירים:

“היו אלה גוויות ואדהאגים

ארבע נשים ושמונה גברים…

שלוש פעמים ספר קורום את הגוויות בעוד האבל הקר הופך לזעם, והוא שמע את רבי הטבחים קוראים זה לזה בניב המחוספס שלהם…

הנסיך קורום גילה את העצב וגילה את הפחד. כעת גילה גם את הכעס…

עיניו השחירו מרוב זעם, להוציא את אישוניו שהפכו לזהב מבהיק, והוא שלף את חניתו הארוכה והאיץ בסוסו העייף לעבר השביל המוגבה, בתוך הלילה שהואר בלהבות…

הם התרווחו במרכבותיהם ומזגו יין ואדהאגי מתוק על פניהם ולתוך גרונותיהם. רעש הים והבעירה הסתירו את קול התקרבותו של קורום. עד שחניתו דקרה את פניו של לוחם, והאיש קורום למד להרוג…

הוא שחרר את החוד ופגע בחברו של המת בעורפו, בדיוק כשזה החל להזדקף. הוא סובב את החנית.

קורום למד להתאכזר.

… ואז פגעו רגליו במשהו רך, הוא הביט למטה וראה את גופתה של אמו ומה שעוללו לה לפני מותה, התייפחות אדירה עלתה בגרונו ודמעות סימאו אותו, הוא אחז בקרדומו בשמאלו בכוח רב יותר ושלף בכאב גדול את חרבו, כשהוא זועק: ‘גלאנדית- אקראיי’ (זה שמו של רוצח אמו וטובח משפחתו, ר”י).

וקורום למד את תאוות הנקמה”.

(מגילת החרבות, מאנגלית: מיכאל תמרי, עם עובד, 1982).

אלריק לומד לאהוב ולחמול בניגוד לטבעו וקורום בעל כורחו לומד לשנוא בניגוד למורשתו. שני גיבורים הבאים מכיוונים הפוכים, אבל חווים את חוויית הדרך והמרד כדבר מרכזי באופן דומה, שניהם באים מִממלכות עבר: האחת מנוונת במקרה של קורום ואילו האחרת מתנוונת במקרה של אלריק, והן דמויות ענק מתוך סדרת הגיבור הנצחי של מורקוק, אותו גיבור הנע ברב-יקום, מולטי-יוניברס, וממלא את כל החללים האפשריים של העולמות. נהוג לומר על השניים, ובכלל על דמויותיו של מורקוק, שהם עבדי העולמות ולא מממשים רצון חופשי, אני חולק על כך. הרי כל מטרתם היא לחשוב ולפעול בכוחות עצמם מתוך בחירה. אני חוזר על המשפט: הם נידונים לבחירה. הם גיבורים סארטריאניים.

אחד המשוררים המקוריים ביותר הפועלים כיום בקהילת ספר שלנו הוא עמוס אדלהייט. חלקים בשירתו של אדלהייט, בעיקר בתחילת דרכו כמשורר, מושפעים רבות מספרות הפנטזיה ומספרות הדמיון המדעי, ובעיקר מקיימים דיאלוג עם דמויות הענק הקוסמיות של סופרי הפנטזיה בכלל ומייקל מורקוק בפרט. למשל, גם אצל אדלהייט יש דמויות גיגנטיות הַמְלֵטִיּוֹת בשירים, טרגיות, הנידונות לבחירה בתוך היקומים, התקועות בין המישורים, קורבנות של גורלן, העשויות כמו קורום, כמו אלריק, לנהל מאבק תוך התנוונות על פני מאות שנים, מלכים, נסיכים וכוהנים איטיים וגדולים ביותר, הטסים על פני כוכבים במטרה להשתחרר ולהשיג את מושג החירות המוחלטת. אבל מהו להיות חופשי?

אדלהייט: “כמחלה עִצְבֵּי פלדה תקפו את קָלָהַר/ שלא שעה לשיעולו המַר הגם שדם זרם/ בחליפת הארגמן ובמטבח/ שבו האח וקטורת/ מיתמרת לה כְּאוֹת/ קירות ממול עונדים סיוט ומי מכֶּה באגרופים/ בַּתריס? היכן סוסֵי הקרב בָּלים בְּקול/ כשקלהר עצם את אישוניו/ ובזרועות חושיו גישש/ אחר הנר המתבוסס/ באור צורב/ שאת פניו כִּרסם וכרָעָב אותו מעך/ אל כּר המשי הכובש שינה ובה/ סכין כחולה כּרוּכה/ כְּמחלה”.

הוי, אילו יוכלו גיבוריו של אדלהייט בשירים וגיבוריו של מורקוק בסיפורים לקחת את גורלם בשתי ידיהם ולפעול נכון בהוויה, אם וכאשר יעמוד להם הכוח, הרי הם מעין הַמְלֵטִים קוסמיים שכאלה הנעים על פני כוכבים, לַבְטָנִים בני לבטנים; מצד אחד מתקשים לנשוך את האוויר ולהתקיים, ומן הצד האחר הם ממלאים את ההוויה הקיומית במלוא נוכחתום המקורית. כזהו נַנְד הנודד הקוסמי של אדלהייט, כזהו תיאודור, שתמיד דמיינתי לי אותו כמעין כוהן בֵּינְגלקטי, מנחש באוב חללי, ואף קָלָהַר, המצולק, החולני, ההמלטי והאהוב עליי מכולם, ולאדלהייט יש פואמה המטפלת בכרונוטופ של גיבורים מעין אלה הנקראת “מישור”, שבה הגיבורים מחפשים מעל ומתחת למישור חום ויציבות, ויש לו גם שיר הנקרא “מי כאן גיבור”, שבו הוא תוהה על כוחו של הגיבור בחיים ובספרות בעקבות שורה מפואמה גיאוגרפית מופרעת, קסומה וצבעונית של מקסים גילן בשם “מיפוי”. אז מי כאן גיבור?

אלריק מתעסק כל הזמן בכשפים, בשדים וברוחות, בעל כורחו. זו מיהותו וזו מהותו – לכך נוצר. קורום לא יודע בתחילה מהן רוחות, שדים וכשפים. בשבילו הכול טמון בחוכמה העתיקה והנלמדת באופן שכלי. אין על-טבעי ואל-טבעי בלתי מוסבר ורגשי. הכול טבעי. כל דבר אפשר להסביר בנסיבות ועל ידי השכל, גם אם מדובר במישורים אחרים של קיום. אלא שהמציאות המורכבת טופחת על פניו של אלריק והכשפים לא עוזרים תמיד, ואצל קורום, הרציונאליזם העתיק הנע ב-15 המישורים של היקום, לעולם לא יוכל לקחת בחשבון את כל אפשריות הקיום. ממש כפי שאצלנו בדת אין הגמרא יכולה לכסות כל מצב אנושי כדי לבוא לידי הלכה פוסקת. כבר לימדנו מורנו ורבנו הסופר דוד שחר במחזור הרומנים המופלא שלו “היכל הכלים השבורים”, כי אין הכלים יכולים להכיל את השפע. הפרטיקולארי תמיד יפתיע אותנו. ובכן אפוא הצרות והֶעָקות נכונו לשני אלה, אלריק וקורום כמו לכל יצור, ייסורי הדרך, המלכות והגלות, הגלות והמלכות.

ספרי מורקוק הופיעו בעבר בעברית בהוצאת עם עובד,‬ אבל את אלי הרשטיין ואלון מרון, בעלי הוצאת ינשוף הקטנה והאיכותית, זה לא עניין, כי הם הלכו עם הפנטזיה שלהם עד הסוף. הם הוציאו עוד שני ספרי אלריק, איכותיים יותר לטעמי, והביאו בפני הקוראים טרילוגיה נוספת על הנסיך קורום והכול בתרגום חדש. התחייבו ועמדו בדיבורם.

הנה תחילת סיפור המעשה הפשוט והקסום של החלק הראשון בטרילוגיה השנייה על קורום הנקרא הפר והרומח: בחשכת הליל הנסיך קורום מתחיל לשמוע קולות הקוראים לו לבוא. הוא מוזמן על ידי כוחות כבירים אל מישור אחר, כדי למצוא את הפר והרומח ובאמצעותם להביס את הפהוי מיור, יצירי התהום המאיימים להמיט אסון וחורבן על בני האדם. קורום יוצא למסע. בדרך הוא מתאהב, פוגש נביאה שנבואתה סתומה, נתקל במכשף העוזר לו, וכשירו של אלתרמן “וכן הלאה וכן הלאה להוסיף על זה נוכלה‭.”‬ נשמע לכם ילדותי ולא מפתה, חכו עד שתפתחו את הספר ולא תוכלו להניח אותו כי מדובר ב־‭.Page Turner

אפשר לטעון נגד מורקוק שהוא עושה אסתטיזציה של המלחמה. בעצם המלחמה רעה היא בכל מקום, ופניה דומות ומשעממות – כלי משחית נעים ממקום למקום וגופות נערמות. אצל מורקוק יש במלחמה מן הדמיון המוסיף למפלצת הזאת המון הוד והדר. ואכן קשה שלא ללכת שבי אחר תיאורי הקרבות שבספריו. מורקוק מניע את גיבוריו על פני שדה הקטל באופן נפלא.

אחת השורות הידועות של המשורר הצרפתי המקולל שארל בודלר היא “אני כבר בן אלף מרוב זיכרונות‭.”‬ הגיבור של מורקוק הוא כמעט בן אלמוות, אבל הוא לא, וזה יפה כי זה הופך אותו רגיש מאוד, מלנכולי ופגיע. לא טוב להיות יצור שיש לו זיכרונות חמים מאנשים שהפכו מזמן לשלדים. קורום באמת בן ‭1,000‬ שנה, ולעתים הוא חושב לעצמו שהוא איזה גלגול של גיבור אחר.

השורה המסיימת את הפר והרומח היא “ולפעמים, מכל האנשים ששכנו בקאאר מהלוד, רק קורום לא היה מאושר כאן” (הפר והרומח, מאנגלית: אהוד מימון, הוצאת ינשוף, 2007). מורקוק בורא למעננו מעין הַמְלֶטִים ענקיים כאלה, מתלבטים נצחיים השבויים בין הגורל שנכפה עליהם לבין הבחירה. מבחינתי, זה הערך המוסף הראשי שלו כסופר.



ספרי מייקל מורקוק בעברית:

חרב השאול, תרגום: דורית לנדס. עם עובד, 1978

אבי-סער, תרגום: דורית לנדס. עם עובד, 1979

סדרת הסאגה של אלריק:

אלריק ממלניבונה, תרגום: אינגה מיכאלי. צור משה: ינשוף, 2005

תקציר: זהו סיפורו של אלריק בעל עיני הארגמן, הקיסר הלבקן שלעתיד ייוודע כקוטל הנשים, האחרון בשושלת הקיסרים ששלטה באימפריה המבהיקה של מלניבונה זה אלפי שנים. זהו סיפור אהבתו של אלריק לקימוריל ונקמתו בדודנו ירקון – נקמה שתוביל למחול היגון אשר יביא על אי הדרקון את חורבנו. במרדף להצלת אהובתו ובחיפוש אחר נקמה אפלה בדודנו הבוגדני מזמן אליו אלריק את פטרונו, אריוך אדון התוהו. הוא יורד אל מעמקי השאול, שם יזכה בחרבו השחורה אבי־סער, חרב השאול הניזונה מנשמות קורבנותיה – חרב שתביא לו תהילת עולם ותמיט עליו את חורבנו. מעולם לא נוצר עולם כשוף יותר, מעולם לא נכתבה פנטזיה פרועה יותר ומעולם לא היה קסם אפל, אכזרי ועם זאת ססגוני ושופע יותר מזה שבעולמו של אלריק.

אלריק בים הגורל, הכרך השני בסאגה של אלריק. תרגום: אינגה מיכאלי. צור משה: ינשוף, 2005

תקציר: אי-שם בים הגורל עושה את דרכה ספינת מפרשים לוטה בערפל, ועל סיפונה אסופת גיבורים מממלכות נשכחות, ממחוזות העבר וממסתרי העתיד, כולם התגשמויות הגיבור הנצחי האחד. אלריק ממלניבונה – אחרון המלכים־המכשפים של האימפריה המבהיקה של מלניבונה – נפרד מכס מלכותו ויוצא לתור את הממלכות הצעירות, מותיר מאחוריו את כל שידע והוקיר. נוכרי, זר ונרדף, מפלס אלריק את דרכו בעולמם העוין של הגזעים הצעירים, הרואים בו שריד אימתני של העולם הישן. רק את חרבו אבי־סער לקח עימו, חרב הרונות המכושפת והקטלנית, החרב שהיא בעת ובעונה אחת מקור כוחו ומקור חדלונו. מסעו יוביל אותו אל קצוות תבל, אל קרבות מול שדים ומלחמות אדירים, ואל ים הגורל שבו ישוט במימי העבר וימצא נתיב אל העתיד לבוא…

גורלו של הזאב הלבן, תרגום: איריס נמיר. ‫ צור משה: ינשוף, 2012 

תקציר: מגדל אפל נמה קימוריל, אהובתו הנצחית של אלריק, כשהיא שרויה בשינה מכושפת שהטיל עליה אחיה המכשף ירקון. אלריק ממלניבונה – אחרון המלכים המכשפים של האימפריה המבהיקה מלניבונה – חוזר אל העיר החולמת אימריר בראש צי מלחמה אימתני, במטרה להציל את קימוריל ולהסיר את הלחש. הוא מותיר מאחוריו את עברו העולה בלהבות, ומנסה לפלס את דרכו בעולם הממלכות החדשות ולהשית את נקמתו הנוראה על שארי בשרו שבגדו בו. דמותו של אלריק ממלניבונה – המכשף הלבקן בעל עיני הארגמן – היא מהדמויות האדירות והידועות בספרות הפנטסיה. אלריק, נצר לשושלת האכזרית והעתיקה של מלכי מלניבונה, הוא גיבור מיוסר שכל עולמו חרב עליו, רוצח המונים בעל מצפון ובעל שותפות דם לחרב מכושפת עתיקת יומין השותה את נשמות קורבנותיה לשאול תחתיות. גורלו של הזאב הלבן הוא פנטסיה עשירה, צבעונית ופיוטית בעלת נשמה אפלה. זהו סיפור על מאבקי כוח בין ישן לחדש, בין צעיר לעתיק, המהווה פרק נוסף במאבק הנצחי בין אדוני התוהו ואדוני החוק, השולטים ביקום נורא ונפלא. 

סדרות קורום

מגילת החרבות, תרגום: מיכאל תמרי, עם עובד, 1982

אגדות קורום תרגום: אהוד מימון. צור משה: ינשוף, 2007

אגדות קורום כרך א’ הפר והרומח 

אגדות קורום כרך ב’ האלון והאיל

אגדות קורום כרך ג’ החרב והרמך 

מדע בדיוני

הפרוזדור השחור תרגום: דפנה לוי. תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ”ו 1986. 

סיפור על מסעה של ספינת חלל מכדור הארץ הגווע לכוכב ברנארד.

סיפורים קצרים

פרשת הקנארית הנאצית בתוך: מתח גבוה: מקסוויני’ז – מבחר סיפורים מחשמלים / מייקל שייבון (עורך). תרגום: עמנואל לוטם. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2009

ראו גם:

פרק מאלריק ממלניבונה באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה

פרק מאלריק בים הגורל באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה

מייקל מורקוק בוויקיפדיה

הראשון בבידור: שמעון אדף על מייקל מורקוק

מייקל מורקוק בבלוג תודעה כוזבת

ואלריק לכל באתר e-mago

תגובה אחת

  1. היה כדאי לציין שלנדס היא האחראית לתרגום הציטוט הראשון (‘המחלפות הלבנות’) ששמה בכיס את רוב השאר (חוץ מתמרי, מתרגם ‘מגילת החרבות’).
    מאחר ומדובר בסופר שהסיגנון חשוב לו, לא פחות מהסיפור, הרי שאי התייחסות לרמת הסיגנון העברי, מעידה על קריאה לא מעמיקה וסלחנות תמוהה.

    מכל מקום ראוי לציין שמורקוק הוא סופר שכל הזמן עוסק ביצירתו, ועל כן אם בשנת 1969 הכרך ‘חרב השאול’ כלל את כל עלילת אלריק’ ומיד אחריו ‘אבי סער’, הרי שכיום יש 6-7 ספרים מלאים בסידרה הזו, ואלריק מופיע בעוד טרילוגיות (באחת מהן הוא חי בימי מלחמת העולם השניה), כי מורקוק כתב לרוב, ולא תמיד באותה איכות.

    אגב ספרות, היה ראוי לשים לב לדמות שלו בשם ‘ורתר דה גתה’, שהיא לעג כבד לרומאנטיזם… דבר מוזר כי יש לא מעט ממנו בפנטסיה הקלאסית בכלל.

    אגב שני הגיבורים הללו, אלריק וקורום, דומים במראם לאלפים של טולקין – בני אלמוות שידיעתם מעבר לכל אדם; מיוסרים על חייהם הארוכים ועוסקים בדברים נעלים… (ולעיתים מלמדים משהו בני אדם נבחרים). יש גם התייחסויות נאות לחתולים, לעיתים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

9 + שמונה =