המלצה על הסרט טעימה מהחיים

מאת ד”ר ניסים כץ

הטריילר

השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הסרט טעימה מהחיים של הבמאי פרנצ’סקו פלאסקי. לכאורה כששומעים את שם הסרט מניחים שהוא עוסק באוכל ובמשמעות הבישול, והנה לפנינו עוד סרט על המטבח האיטלקי. אך הסרט הזה עוסק בתקומה אישית, הגשמת חלומות והצורך לסמוך על החיים.

ארתורו הוא טבח מוכשר אך נמצא כבר הרחק משיאו. יש לו בעיה לשלוט בעצביו והוא נוהג לא פעם באגרסיביות יתרה. הוא תקוע בגישה לפיה הוא טוב מדי למסעדה העלובה בה הוא מבשל ואיך זה שהוא לא מבשל במקום יותר נחשב ואופנתי. בעקבות קטטה הוא נכנס לכלא. כשיוצא משם הנסיבות מובילות אותו לפגוש את גווידו, נער עדין עם אספרגר ובעל רצון ללמוד בישול ולהיות טבח. ארתורו לא סובל את התיק שהופל עליו לשמש כמדריך בקורס בישול לנערים עם אוטיסטים, אך הוא מזהה את תשוקתו יוצאת הדופן של גווידו. בין השניים נרקמת מערכת יחסים מיוחדת המתפתחת לידידות של ממש, מה שמשנה את הגורל של שניהם. ארתורו מתייחס לגווידו ללא מסננים, הוא דורש ממנו כמו מכל אחד אחר, גם אם לפעמים גווידו עושה שגיאות והדרך שלו לא תמיד נכונה. אולם דווקא הדרישות של ארתורו וההתייחסות לגווידו כמו אל כולם מוציאות מגווידו את המיטב.

לאספרגר של גווידו יש משמעות מטאפורית, לשני הגיבורים יש קושי להזדהות עם האחר ולהבין מוסכמות חברתיות וכללים בלתי כתובים, גם לגווידו וגם לארתורו ה”נוירוטיפיקל” (כך אוטיסטים מכנים אדם בעל יכולת חברתית נורמלית). ארתורו ביקורתי מדי מטבעו ונוטה להסתבך במחלוקות, מה שהביא אותו בסופו של דבר למסגרת של ענישה. גווידו מנסה להיראות נורמלי ובכל הוא מסתכן בהסתבכות במצבים שאליהם הוא נקלע רק כדי להשיג עבודה.

לשניהם יש גם חזון קולינרי שמקרב ביניהם. על אף שלשניהם אופי ייחודי שלא תמיד הולך בתלם, במטבח הם יותר נצמדים למסורות ופחות פתוחים לניסויים וחידושים.

הסרט הוא על ידידות לפני שהוא סרט על אוכל. אולם האוכל והבישול עומדים בחזית של כל מה שקורה בין ארתורו לגווידו. האוכל מגלה את החיבורים בין שניהם, שניהם קפדנים ועקשנים מאוד. לעיתים התמונה מתהפכת, וקשה לזהות במסע שלפנינו מיהו החניך ומיהו המלווה.

לא רק גווידו וארתורו מופיעים בסרט, יש עוד דמויות שמניעות את הסיפור, אנה, סלסו ואפילו עמיתו ויריבו של ארתורו – דניאל. בסוף הסרט כולם יסיימו עם בחירות שלא היינו מצפים מהם.

טעימה מהחיים הוא סרט feel good, קומדיה לדייטים, סרט חברוּת, לא משנה באיזו הגדרה נבחר זה קודם כל סרט שמתבסס על הדמויות שלא מפחדות לחשוף רגשות ולקבל תחושות חיוביות. לכו לראות.


המלצה על הסרט רוקטמן

מאת חגית בת־אליעזר

הקדימון של רוקטמן

זה סרט עלילתי על חיו ויצירתו של המוזיקאי המפורסם אלטון ג’ון. השחקן טארון אגרטון, המגלם את הדמות הראשית, עושה את התפקיד בכישרון רב. הוא דומה חיצונית והתנהגותית וגם מוזיקאי בזכות עצמו: מנגן ושר כעשרים מהשירים הידועים והאהובים של אלטון ג’ון.

הסרט נעים לאוזן ולעין בזכות המוזיקה הגאונית של הזמר ותלבושותיו הססגוניות, אבל לאחר הצפייה ובמיוחד עכשיו, בזמן הכתיבה יש לי תחושה לא נוחה. אלטון ג’ון בן ה־72 השתתף באופן פעיל בכל שלבי הפקת הסרט, והדבר מעורר תהיות: עד כמה השפעתו הייתה מגמתית? איזו מידה של חופש אומנותי נותר לתסריטאי לי הול ולבמאי דקסטר פלטשר? אין בסרט התייחסות לקשיי יצירה, מחסומי כתיבה, בהם נתקל כל אומן. היה מעניין לראות את התמודדותו של אלטון עם המשברים היצירתיים. המיידיות בה הלחן בוקע מאצבעותיו הנוגעות בקלידים בראותו את הטקסט הטרי לראשונה, נתפסת כלא אמינה.

הוריו של אלטון ג’ון מתוארים באופן מפלצתי. האב מתנכר רגשית לאלטון ג’ון הילד, עד כדי סירוב לחבק אותו, ואף מתעלם מהצלחותיו של הכוכב העולה בן ה־25, בזמן שכן מפגין אהבה אבהית לבניו הצעירים במשפחה, שהקים לאחר גירושיו. האֵם קרה, אנוכית, צינית, מעליבה באומרה שלעולם לא יזכה באהבת אמת. התיאור הזה מוגזם ולא הכרחי. לא ברור מה היה בילד המוכשר, שהוציא את השדים מהוריו, ולמה הסרט דש במערכת היחסים המעוותת הזאת לאחר שאלטון ג’ון התגבר על טראומת ההורים במהלך הגמילה הרב־מערכתית שעבר.

הצלחתו המוזיקאלית של השחקן טארון אגרטון בתפקיד פסנתרן מחונן וזמר משלהב מעוררת תמיהה: כמה ייחודי הכוכב אלטון ג’ון עצמו, אם הנה קם לו כפיל, טוב כמוהו? ובהמשך לכך, ביוגרפיה קולנועית בכלל, כתוצר כלאיים בין סרט עלילתי לסרט תיעודי, מעלה שאלת אמינות וחשש לשכתוב היסטוריה.

אחת המעלות של הסרט היא תיאור שיתוף הפעולה בין אלטון ג’ון לבין ברני טופין – פזמונאי שכתב מילים לרוב השירים אותם אלטון הלחין במשך עשרות שנים. מקום של כבוד, שניתן למילות השירים, מפנה זרקור אליהם ומדגיש את חשיבותן.

הסרט מביא את אלטון ג’ון לגמילה מהתמכרויות הרסניות מרובות, אותה עבר בהצלחה לפני כשלושים שנים. לסרט סוף טוב, וגם אלטון ג’ון עצמו הגיע לנחת אישית ומשפחתית ומתמיד בכך מאז ועד היום.

תגובה אחת

  1. את ‘רוקטמן’ ראיתי ונהניתי מהסרט. לא הכרתי כמעט את אלטון ג’ון הזמר ואת שיריו, כך שכמעט הכל היה חדש ומלהיב עבורי. את הסרט ‘טעימה מהחיים’ אלך לראות בעקבות המלצתך עליו. נשמע שזה סרט טוב ומעניין. תודה, חגית, לך וליקום תרבות.
    אגב, לידיעתכם, בכל פעם שאני כותבת כאן תגובה ומקיש על המלבן הקטן השחור, עולה כיתובית ‘שגיאה’. ורק בהקשה בפעם השנייה התגובה מתקבלת ומתפרסמת.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

9 + 6 =