ד”ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות ממליץ על

ד"ר ניסים כץ סוקר  וומליץ על הספר

הספר תעלומת אנרי פיק

השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הספר תעלומת אנרי פיק של דויד פואנקינוס (בהוצאת כתר. תרגום מצרפתית: לי עברון). זהו ספר לכל מי שאוהב את המילה הכתובה וכל מה שקשור סביבה. ספר שנוגע בכל כך הרבה תמות כמו: יצירת ומשמעותה; הצלחה וכישלון ספרותיים; מציאות ובדיון ספרותיים; עולם המו”לות ועוד. זהו ספר חכם ששופע ציטטות והיסטוריה של עולם הספרות והמון פעמים מצאתי עצמי מסמן בספר דברים שאהבתי. אבל מעל הכול אפשר לקרוא אותו גם כסתם כסיפור מתח בלשי.

אז מה מסופר פה? בעיירה נידחת בבּרֶטאן מחליט ספרן שאהב ספרים מאוד בשם ז’אן פייר דורווק לאסוף את כל כתבי היד שנדחו על ידי העורכים. והוא מקבל כתבי יד מכל הסוגים. דלפין היא מו”לית צעירה ושאפתנית המתאהבת בפרדריק, סופר שהוציא ספר כושל וחולם על הרגע שבו יזכה להכרה ותהילה בזכות ספר חדש שיוציא לאור בתקווה שהפעם יעריכו את מילותיו ויזהו את ערכן. השניים יוצאים לחופשה אצל הוריה של דלפין והם מחליטים לנסוע לעיירה השלווה, ברטאן, שנמצאת בקרבתם ושם הם מבקרים בספרייה העירונית. הם מופתעים למצוא את אזור הספרים הדחויים. דלפין נתקלת בכתב יד שאותו כתב אדם בשם אנרי פיק. היא מוקסמת מהכתוב ומאמינה שמדובר בספר שראוי לצאת לאור וצפוי להצלחה גדולה. היא בטוחה בשיקול דעתה ולוקחת אותו להוצאה שבה היא עובדת ושסומכת עליה ומחליטה לפרסמו. לכאורה, מחבר כתב היד “שעותיו האחרונות של סיפור אהבה” הוא בעל פיצרייה בשם אנרי פיק, והיא יוצאת לחפש אחריו. היא מגלה שהוא מת שנתיים קודם לכן, ועל פי דברי אלמנתו, הוא מעולם לא קרא ספר ומעולם לא כתב דבר פרט לתפריט.

מכאן מתחילה העלילה לעניין. האם זה הוא? האם היו לו חיים סודיים? הילת התעלומה בדבר המחבר מביאה להצלחת הספר במידה כזו שמדהימה את עולם הספרות ואף גורמת לשינוי בחייהם של אנשים רבים, גם בחייו של ז’אן מישל רוש, עיתונאי עקשן אשר מטיל ספק בגרסה הרשמית, וחושד שכל העניין אינו אלא מזימה. ז’אן מישל רוש הוא עיתונאי שבעבר פרסם מאמרים סנסציוניים שעליהם דיברו בכל מקום. בזכות הבאז שיצר סביבו, הוא הפך לדמות מוכרת והוזמן לאירועים רבים, התראיין לערוצי התקשורת השונים והיו לו חיי חברה פוריים. כעת הוא חסר כול וחולם לשוב לימים הטובים שבהם הכתבים נהגו לרדוף אחריו ולשמוע את דבריו. רוש חשד שהספר שהתפרסם לא מכבר והפך לספר מצליח שנמצא בראש מצעד המכירות בצרפת, הוא לא באמת פרי עטו של אנרי פיק. הוא החליט לחקור את הנושא בתקווה שיצליח למצוא הוכחות לחשדותיו, ואולי גילוייו יחזירו אותו לכותרות ולימים הטובים שלו. במקביל אנחנו נגלה בחקירתו, שמניעה את האירועים בהמשך, עוד פרטים על ז’אן פייר דורווק ועל עוד דמויות בסיפור הזה.

בסוף, מה שמבינים הוא שההוצאה לאור של הספר תשנה את כל האנשים שקשורים לספר. אשתו של “הסופר”, בתו של הסופר, ג’וזפין, המוציאה לאור דלפין ועוד. כולם סבוכים בקשרים משפחתיים ובאהבות ובשנאות והספר הוא גם סוג של רפלקציה לחיים שלהם. הספר מחולק לתשעה חלקים ואפילוג. הוא כתוב בשפה פשוטה ובשפה קולחת, מלאת הומור ואבחנות אנושיות וחדות. יש בספר הרבה פרקים ארוכים אבל גם פרקים של כמה שורות בודדות עד שתי שורות. אני אישית מאוד אהבתי את הסגנון הזה שהוא קצת אסוציאטיבי. בקיצור ספר למיטיבי לכת. נהניתי מאוד. לכו לקרוא.

חגית בת־אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

מסיבת הרס

לחיפה מערך של שישה מוזיאונים, הממוקמים באתרים שונים בעיר. מוזיאון העיר חיפה, העוסק במרחב האורבני ובהיסטוריית העיר, הוקם בשנת 2000 בשכונת המושבה הגרמנית במבנה טמפלרי היסטורי מהמאה ה-19.

הָיֹה הָיָה השיכון הציבורי. בניינים טוריים אחידים נבנו בשנות החמישים והשישים לקליטת אוכלוסית העולים. עוברות השנים, המדינה הולכת ומופרטת. במסגרת פרויקט פינוי בינוי, יזמים פרטיים הורסים את השיכונים ובונים תחתם מגדלי מגורים חדישים, יפים, בעלי איכות בנייה גבוהה. השיכונים של פעם מתועדים בסרטים הישראליים התקופתיים, וגם בתערוכה הקבוצתית “מסיבת הרס”, המוצגת במוזיאון העיר חיפה בתאריכים 30 במאי 2019 – 5 בינואר 2020.

האוצרות ד”ר הדס שדר, אפרת אבני מזא”ה, בגילוי הדעת, בדף התערוכה באתר מוזיאון העיר, מעמתות את הקהילתיות של השיכונים האופקיים הציבוריים עם האינדיווידואליזם של הבניה האנכים הפרטית החדישה. השם של התערוכה – “מסיבת הרס” מתמצת את הניגודים: את שמחת המסיבה ואת צער ההרס.

הייתה לי הזכות לבקר בתערוכה עם איש אשכולות פיזיקאי-סופר-משורר-אמן פלסטי-בעל גלריה שיתופית, יליד חיפה. כמו בדיוק לכבודו, מוצגת בתערוכה סדרת צילומים של הרס בנינים ישנים ברחוב ברל קצנלסון, בו גר בילדותו. ההרס כבר כאן, בנייני היוקרה החדישים היפים עדיין על הנייר.

התערוכה מעוררת רגשות מעורבים והרהורים. הרדיפה אחרי אסתטיקה אינה הומנית: היא מסתכלת בקנקן ולא במה שבתוכו, כזה הוא הטבע האנושי – מונחה יופי. אבל האמנות במיטבה אינה מצטמצמת לפן האסתטי, היא מקיפה במבטה את כלל הקיום האנושי, בו דרים היופי והכיעור בשכנות הכרחית.

חגית בת־אליעזר ממליצה גם על

REVERSE

בימים אלה, בתאריכים 30–13 ביוני 2019 מתקיים ברחבי יפו JAFFA FEST – פסטיבל התיאטרון הבינלאומי. ביום חמישי 27 ביוני ראיתי את המופע REVERSE בביצוע של תיאטרון המיוזיקל של מוסקבה, במסגרת שיתוף הפעולה בין תיאטרון גשר לבין פסטיבל מסכת הזהב של רוסיה.

זהו מופע ללא מילים של תנועה, תרגילי אקרובטיקה על טרמפולינה, על סולמות חבלים, קרקע וגרמי מדרגות. במאי המופע, אנדריי קולצוב, עבד עם הקרקס הנודע סירק דו סוליי, ואף המציא פעלולים, שנקראים על שמו.

למופע יש תשתית עלילתית של דינמיקת חבורת נערי רחוב עם הריבים והפיוסים שלהם. בתחילת המופע, נערים ונערות יוצאים מדלתות לבנות, שננעלות במפתיע. הם מנסים לשווא לפתוח אותן, ונאלצים להישאר ברחוב. כך נוצרת חבורה של זרים, שמכירים זה את זה במהלך המופע. העלילה הכוללת קטטות בין נערים ומעשי אלימות נגד נערות, מלווה במוזיקה מקורית הולמת של מיכאיל מישנקו.

השחקנים ניחנים ביכולות גופניות גבוהות. המופע אסתטי ונעים לצפייה. הקהל, שמילא את האולם נוגה של תיאטרון גשר קיבל את שחקנים בהתלהבות רבה: מחא כפיים בקטעים וירטואוזיים והריע ממושכות בסיום המופע, כשלשורת השחקנים הצטרפו הבמאים אירינה דורוז’ינה ואנדריי קולצוב.

לפי תוכניית הפסטיבל, את המופע REVERSE אפשר לראות גם הערב, 28 ביוני 2019.

תמונה מהמופע. תצלום:

2 תגובות

  1. שתי תגובות של הדיוט (אולי) כי לא ביקרתי במוזיאון ולא ראיתי את ה”הרס” בתערוכה.
    ראשית – כאשר שאלו את דוד בן גוריון, איך הוא מתכנן לאכלס את כל יהודי העולם בארץ כה קטנה – הוא אמר “נבנה לגובה!”.
    שנית – תנופת הבנייה הגדולה בחיפה שהתחילה לפני כ-100 שנה התבססה על שיטת ה- BAUHAUS שהומצאה בברלין,
    אך בנו בשיטה זו בעיקר בתל אביב ובחיפה, שיטה נפלאה זאת מתחשבת באדם המודרני והסביבה.
    אלא מה? בשנות החמישים אחרי עזיבת הבריטים החלו העליות הענקיות והיה צורך לאכלס מיליוני עולים – מה עשו?
    כיוון שאת טכנולוגיית הבאוהאוס הכירו, אך אצה להם הדרך – המציעו באוהאוס לעניים ז.א. בנו בתי בטון אך ללא הארכיטקטורה
    הנפלאה של הבאוהאוס.
    שלישית – בתים הנבנים מבטון מחזיקים מעמד כ-100 שנה, זה הרבה מול בתי עץ חלשלושים באמריקה שמתפרקים אחרי 50 שנה וגם בכל סערה… כיום בתי הרכבות לא ממש יפים ולא ממש טובים למגורים, יש בהם עד 4 קומות ללא מעלית ואפילו רצו אין אפשרות להוסיף מעליות
    לכן – איני נעצב לראות שבונים דירות רווחה מודרניות במקום האלטע זאכן המתפוררים.
    מה שכואב לי ולמאות אלפים בארץ הוא משהו אחר:
    שבשנות ה50-70 הדיור היה בר השגה לכל אזרח כי בן גוריון דאג ליהודים העולים.
    ובשנות האלפיים יש ממשלה שדואגת לקבלנים אשר עולם כבד על דלת העם. וזה כואב מאוד.

  2. חגית
    בנוגע לתערוכה מסיבת ההרס, שמציגה לנו את הפינוי בינוי של היום, אותם בנינים מפוארים, שמוצגים אל מול שיכונים שלצערנו נראים בחלקם מוזנחים, רק מעצימים את הפער בין שני הפנים של העיר המשתנה. וכמו שאמרת, אסתטיקה לא הומאנית, כזו שמסתכלת על מה שבחוץ, בצורה שטחית במשהו, לטובת המתעשרים למניהם. ואכן, השילוב בין היופי והכיעור יוצרים ביחד משהו אסתטי. אז אותם שיכונים נבנו בחפזה, אך הבניה המואצת לא החשיבה לעומק ולרוחב איך שיום אחד זה ישתלב/לא ישתלב, עם הנוף העירוני הדינאמי של היום. אז מה עדיף? פינוי בינוי של מגדלים מפוארים? או שימור ההסטוריה המיוחדת של חיפה? ספרי ההסטוריה יגידו. לנו נותר רק לעמוד מהצד להסתכל על זה, ולהביט בתערוכה.
    תודה על הכתבה ושהבאת לתשומת לבנו את התערוכה המיוחדת הזו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

7 + חמש עשרה =