מערכת יקום תרבות שמחה לפרסם את סיפורו של תומר שריג הזוכה הפרס הראשון בתחרות הסיפור ההומוריסטי הקצר על שם אפרים קישון שערכה.

על נצחונו זכה בפרס של שלושת אלפים ₪ מידי משפחת קישון. 

תומר הוא סופר, כתב ספרי ילדים רבים עם נגיעות הומור, מחזאי ותסריטאי, בשנת 2016 כתב פרק לסדרה הדוקומנטרית קישון עבור ערוץ הוט 8.

תומר שריג, הזוכה בפרס הראשון בתחרות הסיפור ההומוריסטי על שם אפרים קישון

סרט אנימציה באורך מלא פרי עטו, אמור לעלות לאקרנים במהלך שנת 2020. הוא חי ויוצר בתל אביב.

מערכת יקום תרבות

שמיים בוכים

מאת תומר שריג

זה היה אחד מאותם ימי חורף סוערים, שבהם הדבר האחרון שבא לך לעשות זה לצאת מהמיטה. התעוררתי בבוקר, הגשם היכה בחוזקה על החלון ורעמים התגלגלו בשמיים בקול נפץ עז. הצצתי בשעון, השעה היתה שבע וחצי בבוקר. כדי להספיק להגיע לעבודה בזמן, הייתי חייב לקפוץ מהמיטה כבר עכשיו. התיישבתי במיטה, מסרב להשיל מעליי את שמיכת הפּוך החמה והעוטפת, והבטתי לעבר הסערה שבחוץ. “לא!”, זעק קול פנימי, “אתה פשוט לא יוצא מהבית ביום כזה!”

החלטתי להקשיב לו, וצנחתי בחזרה לכרית. עכשיו נותר רק מכשול אחד קטן: למצוא תירוץ כדי להיעדר מהעבודה. מחלה זה שָחוּק, וגם השתמשתי בזה יותר מדי פעמים בשנה האחרונה. החלטתי שיום כזה בהחלט מצדיק שימוש בנשק יום הדין, חוד החנית של התירוצים. לקחתי את הטלפון הנייד שלי, כחכחתי בגרוני וחייגתי למשרד שמשום מה מתעקש להעסיק אותי בשנתיים האחרונות.

“אחיתופל ייעוץ פרסומי שלום”, בקע קולה הנמרץ של בתיה המזכירה מעברו השני של הקו. “בוקר טוב בתיה, זה איתמר,” השתדלתי לאמץ את טון האומללות החמור ביותר שלי, “רציתי להודיע שאני לא אגיע היום. סבתא שלי נפטרה.”

“אוי, אני מצטערת לשמוע!” מיהרה בתיה להשתתף באבלי המדומה.

“תודה,” מלמלתי בקול סדוק, והתכוונתי כבר לנתק את השיחה ולחזור להתחפר בתוך שמיכת הפוך המפנקת, לבוקר של שינה מתוקה.

“חכה רגע, גדעון רוצה לדבר איתך,” מילותיה של בתיה רדפו אחריי אל מתחת לשמיכה. לא הספקתי להתנגד וקולו של הבוס כבר לכד אותי.

“אני ממש מצטער לשמוע על מה שקרה,” אחיתופל נשמע מזועזע יתר על המידה, “אני מאחל לך שלא תדע עוד צער, שהמקום ינחם אותך בין אבלי ציון ובבניין הארץ תנוחם…”

“תודה רבה, גדעון, תודה,” אמרתי בקול חלש ומרוסק, מחכה שיסתיים הדקלום החלול. “בת כמה היא היתה?” המשיך אחיתופל לגלות עניין רב מדי.

“שמונים וחמש,” השבתי בצער עמוק.

“נורא, נורא,” צקצק הבוס מצדו השני של הקו. “סבתא מאיזו צד?”

“מצד אמא,” מיהרתי לאלתר. “הסבתא היחידה שלי…”

“סבלה ממשהו?”

“לא, דווקא היתה די בריאה. פשוט לא התעוררה בבוקר.”

“אוי ואבוי. שלא נדע, שלא נדע.”

“אז אני לא אגיע היום למשרד,” חתרתי לכיוון סיום השיחה המביכה.

“בוודאי שלא תגיע, איזו שאלה? קח לך כמה ימי חופשה שאתה צריך.”

“תודה גדעון,” לחשתי, ממתין שהטרחן ירפה ממני ואוכל לחזור לישון. אבל לטרחן היו תוכניות אחרות.

“מתי הלוויה?”

קפאתי לרגע. “היום בשתיים וחצי,” מלמלתי בבהלה.

“איפה?”

“ב… חולון.”

“טוב, אני אעשה מאמץ עליון להגיע.”

התיישבתי במיטה. הרגשתי איך כל הדם אוזל מגופי, ואיך אני הופך להיות אפור כמו השמיים שמחוץ לחלון שלי. “לא, באמת, גדעון, אין צורך, חבל שסתם תטריח את עצמך, ועוד בגשם כזה. אתה ממש לא צריך, זה באמת בסדר…”

“לא בא בחשבון!” פסק אחיתופל בנחישות, “אנחנו כאן במשרד כמו משפחה, בטוב וברע. לא יעלה על הדעת שנעזוב אותך לבד בשעה קשה כזאת. אמנם יש לי עוד חתונה בערב, אבל אני מבטיח לעשות כל מאמץ כדי להספיק. תהיה חזק.”

שמטתי את הטלפון על הכרית, נשכבתי במיטה וכיסיתי את עצמי עם השמיכה, עד מעל הראש. אולי יקרה נס ותבלע אותי האדמה, אולי אתעורר ואבין שזה רק חלום רע, אולי… “קום!” פקד עליי הקול הפנימי, “יש לך לוויה לארגן!” העפתי מעליי את השמיכה וקמתי בתנועה חדה, מבוהל וחיוור. מה עושים עכשיו? איך מונעים מהשקר הלבן לצבוע את היום בשחור? ניסיתי לחשוב בהיגיון, זה לא היה פשוט. המחשבה שאחיתופל יגיע לבית העלמין בחולון ולא ימצא אותי שם גרמה לי להתקף חרדה קל. כי לשַקר אין לי שום בעיה, אבל להיתפס? להסתכן באובדן השם הטוב? עד כאן! הרמתי את הטלפון מהכרית והתקשרתי לדגנית, ידידתי הטובה ובעלת התושייה, שתמיד יש לה פתרון לכל דבר. דגנית היתה באמצע אימון עם להקת המעודדות שהיא מנהלת, ולא היה לה זמן לדבר. הספקתי רק להגיד לה ש’הרגתי’ את סבתא שלי כדי לא ללכת לעבודה, ושאחיתופל רוצה להגיע ללוויה. משום מה זה הצחיק אותה, אבל לא היה לה פנאי לחשוב איך יוצאים מזה. לפני שחזרה לבנות שלה, היא הציעה לי להיכנס לאפליקציה שנקראת מנוח-חיפוש, אפליקציית לוויות, ולברר האם יש לוויה היום בחולון בשתיים וחצי. היא שבה להדריך את המעודדות עם הפונפונים והבגדים הצבעוניים, ואני חזרתי למציאות האפלה והקודרת שיצרתי לעצמי. הורדתי את האפליקציה וגיליתי שאכן יש לוויה בחולון, היום בשעה שתיים בצהריים. גברת ציפורה זמרוני, זיכרונה לברכה. נעים מאוד, סבתא – אני הנכד שלך, חבל שלא יצא לנו להכיר. אז לוויה יש, עכשיו רק צריך להשיג קהל ביתי, שיגיע לנחם ויוסיף לאמינות. מיהרתי להתקשר לאפי, חברי משכבר הימים שעובד כמדריך טיולים. עם הקשרים הענפים שלו, הוא בטוח יוכל לארגן אנשים שיבואו לבית העלמין ויפגינו את אהדתם כלפיי, תוך השתתפות כנה בצערי. אפי היה בדיוק באמצע טיול עם קבוצה של תיירים יפנים. שיתפתי אותו בצרה שאליה נקלעתי. אפי שאל מתי הלוויה, ואמר שאין שום סיכוי שהוא יספיק להגיע. ניתקתי באכזבה. לך תסמוך על חברים.

במקום לבלות את היום החורפי הזה מתחת לשמיכה, בהתכרבלות נינוחה, מצאתי את עצמי נגרר בשני אוטובוסים לבית העלמין בחולון, רק כדי לעמוד תחת כיפת השמיים בגשם שוטף ולהמתין לאחיתופל, שאולי יגיע ואולי לא (אם כי היתה לי תחושה שהוא לא יחמיץ אירוע כזה). הלווייתה של ציפורה זמרוני עמדה להתחיל. הצטרפתי לטור האנשים המתקבצים וקיוויתי לטוב. בשתיים ורבע הגיע אחיתופל. ידעתי שהוא לא יאכזב. הוא מצא אותי עומד סמוך לקבר הטרי והתקדם לעברי בצעדים כבדים ומלאי צער. באותו רגע התחלתי לייבב מרה, באופן אמין ביותר. בני משפחתה של ציפורה זמרוני, שעד אותו רגע הצליחו איכשהו להתעלם מנוכחותי – מי יכול לומר דבר בגנות טיפוס תימהוני שמתעקש להצטרף ללוויה של ישישה שלא הכיר? – הפנו את מבטם לעברי ונראה היה שחשדם מתעורר. אבל אותי זה לא עניין. הייתי מרוכז כולי בהפגנת יגון קורעת לב שכוונה לעברו של הבוס הבלתי נִלאה. אחיתופל ניגש אליי והניח את ידו על כתפי. “שלא תדע צער,” אמר בקול שקט ומלא פאתוס.

“תודה גדעון,” משכתי באפי והחנקתי יבבה.

“איפה האמא? אני רוצה לנחם גם אותה,” שמעתי אותו אומר מבעד למסך הערפל הכבד שאפף אותי. באותו רגע לא נותר לי אלא לביים התעלפות מפוארת שתחלץ אותי מעסק הביש, וכבר עמדתי להשליך את עצמי על רגבי העפר והבוץ, כשקבוצה גדולה של תיירים יפנים, חמושים במצלמות משוכללות, הופיעה פתאום בבית הקברות, ואיתם המדריך שלהם, חברי הטוב אפי. אפי סימן להם לעברי והם ניגשו אליי בהמוניהם, לחצו את ידי בהתרגשות וחלקם אף ביקשו להצטלם איתי, לתדהמת בני משפחת זמרוני האבלים וחפויי הראש. הרגשתי שאחיתופל קצת מבולבל מהסיטואציה, וחשתי צורך לנפק הסבר.

“אלה המטפלים הפיליפינים של סבתא שלי,” מלמלתי. “התחלפו הרבה. היתה אישה קשה.”

אחיתופל עוד לא הספיק לעכל את המידע, ולמקום התקרבה קבוצת מעודדות, לבושות בבגדי האימון הצבעוניים שלהן. המעודדות ניגשו אליי בזו אחר זו, חיבקו אותי ותמכו בי. אין ספק שהדבר גרם לי להתעודד. הרגשתי שניצלתי. בכל זאת אפשר לסמוך על חברים טובים שיתגייסו לטובתך ברגע האמת.

אמנם יום החופש החורפי נהרס, אבל לפחות הצלחתי להציל את שמי הטוב, ואולי גם את המשרה שלי ב”אחיתופל ייעוץ פרסומי בע”מ”.

בערב, בעודי צופה באיזו כתבה טיפשית בטלוויזיה שעסקה באמונות תפלות, המצפון החל להציק לי קצת. ליתר ביטחון החלטתי להתקשר ולבדוק מה שלומה של סבתי האהובה, סבתא פרידה הפעלתנית, שמאז שיצאה לפנסיה לא נחה לרגע – חוגים, הרצאות, טיולים, מסיבות, לוויות – כל היום מתרוצצת מאירוע לאירוע, ממקום למקום, ולא פעם הביעה באוזנינו את רצונה לשוב לשוק העבודה, כדי שתוכל סוף סוף לנוח קצת באיזה משרד ממוזג. עד כדי כך התישו אותה חיי הגִמלאוּת. רציתי רק לשמוע את קולה ולדעת שהכל בסדר איתה, אבל סבתא לא ענתה לי, לא בבית ולא בטלפון הנייד. שמץ של דאגה התגנב ללבי, שמץ שהפך עד מהרה לנהר חרדה שוצף וגועש. מה עשיתי? מה עשיתי?! אֵל-אלוהים, הרגתי את סבתא, והכל בשביל להרוויח יום חופש מטופש. עשיתי לה עין רעה עם השטויות שלי, זה ברור! איך אוכל לחיות עם תחושת האשמה הנוראית הזאת? צמרמורת אחזה בי, הלב פעם בחוזקה. חייגתי אל סבתא שוב ושוב, בידיים רועדות. אחרי הניסיון העשירי סבתא ענתה סוף סוף. ברקע שמעתי מוזיקה בווליום חזק. “איפה את?!” זעקתי לתוך הטלפון.

“אני בחתונה!” שמעתי את סבתא צוהלת. “הנכדה של הנרייטה שוורצמן מתחתנת! שמח פה! אני אצלצל אליך מחר…”

את מה שקרה אחר כך רק השטן לבדו יכול היה לארגן. מסתבר שסבתא צוּותה לאותו שולחן עם זוג בגיל העמידה, דודים רחוקים של החתן, ואחרי ששבה מרחבת הריקודים, שם פיזזה כנערה קלילת רגליים, היא התיישבה ליד השולחן ופצחה עם הזוג הזר בשיחה לבבית. לאחר שלב השאלות הטריוויאליות מסוג “מאיזה צד אתם?”, השיחה התפתחה כמובן להתגאוּת בצאצאים. הגבר המעונב השוויץ בבנו המוכשר, וסבתא, כפעולת תגמול, שלפה מארנקה תמונה של הנכד המוצלח שלה, שעובד בתחום הפרסום – והציגה אותה בגאווה לבני הזוג החביבים. הגבר החוויר. הוא הביט בתמונה, הסתכל על סבתא, שוב בתמונה ואז שוב על סבתא, ומִלמל בקול רפה: “סבתא של איתמר… הייתי היום בלוויה שלך…”

*

למחרת בבוקר הגעתי כרגיל למשרד, משתדל להניח מאחוריי את אירועי יום האתמול, שמהם הייתי משוכנע שנחלצתי בשלום. עדיין הקפדתי לעטות על עצמי הבעת יגון – בכל זאת, רק אתמול ‘קברתי’ את סבתא –ובתנועה איטית פתחתי את הדלת של “אחיתופל ייעוץ פרסומי בע”מ”. המחזה שנגלה לנגד עיניי היה, איך לומר, די מפתיע: על הכיסא שלי ישבה לא אחרת מאשר סבתא פרידה, ותייקה מסמכים בזריזות וביעילות. לידה עמד גדעון אחיתופל, מפקח מקרוב על העבודה שלה, ועל פניו חיוך של שביעות רצון מהעובדת החדשה והנמרצת שלו.

קראו גם:

ריאיון עם תומר שריג הזוכה במקום הראשון בתחרות על שם אפרים קישון

קראו עוד על תחרות הסיפור ההומוריסטי הקצר על שם אפרים קישון ועל הזוכים בה.

4 תגובות

  1. מעולה!
    רק משהו קטן: למה הוא הגיע למשרד יום לאחר מכן, אם הבוס אמר לו לקחת מספר ימי חופש?

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן